השבוע פרשת וארא, הפרשה השנייה בספר שמות ועיקרה עוסק בשבע מתוך עשר המכות. ה' מתגלה אל משה ומבטיח לו לקיים את ההבטחה שניתנה לאבותינו, אברהם, יצחק ויעקב; ההבטחה להוציא את בני ישראל ממצרים, ולהשיבם לארץ כנען; להוציאם מעבדות לחירות. ה' פונה אל משה, ומבקש ממנו לדבר ולהודיע לבני ישראל, כי הוא עומד להוציאם מארץ מצרים. משה אומנם מדבר עם העם, אך הם עייפים מהעבדות המפרכת, ולא פנויים להקשיב לו. וכך מתואר בפרשה, "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (ו, ט).
מסביר הרב יהודה זולדן,
"אחד מיסודות טבע האדם קובע כי ישנם שתי דרכים להוציא לפועל כוחות שטמונים באדם, וכגון זה בקבוצה, בעם וכו'. דרך אחת היא לתת לדברים לזרום מעצמם, באופן חופשי, כפי שהם. הדרך האחרת היא, ללחוץ, לעצור ולמנוע, מה שגורם לעוצמות הצפונים לפרוץ החוצה בשטף גדול ובעוצמה חזקה. הדבר דומה לקפיץ שדורכים אותו. ככל שהלחץ גדול יותר, אזי לכשישוחרר הקפיץ הוא יזנק למרחק גדול יותר. בדומה לכך אנשים, קבוצות ועמים, מגלים כוחות ותעצומות נפש דווקא ברגעי משבר בהם הכול נראה אבוד ושאין סיכוי. הלחץ ומצבי הקיצון הם אלו שמאפשרים לאדם ללמוד על עצמו דברים חדשים שמעולם לא ידע שקיימים בתוכו, ומתוך כך הוא מגלה יכולות ונכונות לעשות דברים שלא חשב שביכולתו להשיגם.
מעבר ליציאה מעבדות לחרות, יש בה ביציאת מצרים, ממדים נוספים, מהותיים ועמוקים כמו התהוותה של אומה שיש לה תורה, ארץ ושלטון עצמאי אחרי מאות שנים של שעבוד בנכר. כל אלה אינם נקנים בנקל. אין די ביציאה לחירות בכדי להקנות כוחות וכלים ליצירת עם, ומכאן שחלק מההכשרה והלמידה הייתה בעצם השעבוד.
אין משמעות הדבר כי אנו מייחלים לצרות ולמשברים ש"יעזרו" לנו לחשוף כוחות שלא הכרנו בתוכנו. אין ספק שנח הרבה יותר לזרום בנחת עם החיים, אולם מתברר כי גם לקשיים ולמצוקות יש תפקיד. גם אם אלה באים שלא מתוך בחירה ורצון, החכמה והתבונה היא לאסוף את כוחות הנפש והגוף, ולהתמודד עם הרף הגבוה המונח לפתחנו, וכשמתמודדים נכון אזי גם הירידה והנפילה הן לצורך עליה. כך יש להתמודד עם קשיים בחיים הלאומיים, החברתיים או האישיים של כל אחד מאתנו, והדברים נכונים גם לגבי משברים המתהווים במערכת העסקית.
ההיסטוריה הארוכה והמפותלת של עם ישראל יכולה לשמש "מודל" מצוין לצורך כך. פעם אחר פעם לאורך ההסטוריה, נדמה היה כי סופו של עם ישראל קרוב וכי הוא עומד להיות מובס ונכחד. מאז הגלויות דרך מסעי הצלב, הגירוש מספרד, רדיפות האינקוויזיציה, הפרעות והפוגרומים וכלה בשואה האיומה, עמד עם ישראל במצבים קשים ולאחר מכן מצא את עצמו מתחדש. התחדשויות אלה הן גם מה שהביא אותנו עד הלום. גם בימים אלו אנו מתמודדים עם קשיים לא מבוטלים: מלחמות, טרור, איומים קיומיים, מצוקות חברתיות ועוד… אנו לא מרימים ידיים מלממש ולמלא את יעודנו… ויודעים כי בכדי להצליח אנו נדרשים לאורך רוח ולא ל"קוצר רוח". סבלנות, התבוננות מעמיקה ואמונה כי יש מה לשפר ולקדם, יוציאו אותנו, כמו אז, גם היום מן המייצרים אל המרחב.”
למען האמת, קוצר רוח ועבודה קשה, לגמרי נשמע כמו תיאור חיי כולנו גם כיום. עבודה מבוקר עד ערב כדי להביא פרנסה, להשלים התנדבות/פעילות/מחויבות חברתית, זומים וכו׳. אנו טרודים מהמצב הפוליטי, הביטחוני ותכל'ס, היד רחבה… המשמעות היא, שבסוף היום, אנו כבר מצויים בקוצר רוח ומותשים, מול הילדים, מול בן הזוג, מול ההורים, ובעיקר, מול עצמנו, קוצר רוח פנימי מהסוג שכבר אין לו כוח לפעול או לחשוב או להגיב, ומוביל אותנו לשקוע על הספה מול מסך כלשהו.
בפרשה הקודמת כאשר משה מבשר להם על הגאולה הקרבה, העם הביע אמון לדבריו אך בהמשך כאשר פרעה מוסיף ומכביד את עולו, אין בהם פניות ויכולת לראות או לשמוע את בשורת הגאולה.
נראה שלעיתים אנו עלולים לפספס את ההזדמנויות שיש לנו במצבים שאנו חווים קוצר רוח. הכאב, כשם שהוא מניע לפעולה, יכול גם לשתק, או להכעיס ולעורר זעם שאינו מנותב לפעולה של תיקון, ואף עלול להוביל ליאוש, מקום של התנתקות וויתור על התיקון ויצירת שינוי. ולכן, כאשר אנו חווים כאב ומצוקה משמעותם- איתות המסמן צורך לשינוי. כלומר, הפרשה מבהירה לנו שאם נרצה לממש את אותן הזדמנויות חבויות עלינו ללמד את עצמנו להחזיק ראש מעל המים, וליישם עבודה פנימית של התבוננות מעמיקה וברור, לפתח סבלנות, אמונה ותקווה שניתן עדיין לשנות את המציאות.
רבי נחמן מברסלב אומר, "דברים יכולים להשתנות, מן הגרוע ביותר, אל הטוב ביותר, כהרף עין!"
שבת שלום💞
