פרשת כי תבוא- תקציר!

Photo by Anton Mislawsky on Unsplash

השבוע פרשת כי-תבוא שהיא הפרשה השביעית בספר דברים.
פרשת כי תבוא תמיד נקראת בסמוך לראש השנה והיא מכונה "פרשת התוכחה הגדולה" מכיוון שיש בה תוכחה רבה וממושכת הכוללת רשימה ארוכה של ברכות וקללות. התוכחה אינה ענין של עונש, אלא עניין של טהרה וזיכוך, כמו שמנקים היטב כלי לפני שמגישים בו מאכל או משקה כך אנו לקראת השנה החדשה; התוכחה היא בכדי לעורר אותנו לבחון ולנקות את מעשינו.

הפרשה פותחת בשתי מצוות, הנהוגות רק בארץ ישראל, 'מצוות התלויות בארץ'. המצווה הראשונה היא הבאת הביכורים למקדש; הביכורים הם הפירות הראשונים. כאשר אדם מביא את ביכוריו למקדש עליו גם לומר את 'מקרא ביכורים' שהוא נוסח קבוע המתאר בקצרה את סיפור עם ישראל- הירידה למצרים, השעבוד, ההצלה וההוצאה ממצרים על-ידי ה' והבאת עם ישראל לארץ. פרי הביכורים הוא סמל לתוצאה-ההשתרשות והצמיחה בארץ ישראל. הטקס מסתיים בהנחת פרי הביכורים במקדש, כהודיה והכרה על כל הטוב.
המצווה השנייה, היא תיאור חלוקות בדיני המעשרות הנהוגים בשש השנים שנמנות בין שנת שמיטה אחת לבאה, השנה השביעית. כלומר, מעשר מן היבול המופרש לבני שבט לוי, לגר, ליתום ולאלמנה.

הפרשה ממשיכה בתיאור שני טקסים שיש לקיים מיד לאחר הכניסה לארץ. הראשון הוא כתיבת דברי התורה על אבנים גדולות ומסוידות, ולאחר מכן יש ציווי לבנות שם (לאחר מעבר הירדן, בארץ) מזבח לה'. והשני, הוא 'מעמד הברכה והקללה' שיתקיים על שני ההרים מעל לעיר שכם: הר גריזים, שעליו חצי מהשבטים יאמרו את הברכות לכל עם ישראל, ועל הר עיבל, שעליו החצי הנוסף של השבטים יאמר את הקללות לכל בני ישראל, ובגיא שבין ההרים יעמדו הכוהנים והלויים ואיתם ארון ברית ה'. הלויים פונים אל הר גריזים ואומרים את דברי הברכה, וכל העם עונה אמן. לאחר מכן, הם מסובבים פניהם אל הר עיבל ואומרים את דברי הקללה, וכל העם עונים אמן. הברכות הן השכר על עשיית המצוות והקללות הן העונש על אי-קיומם.

הפרשה מסתיימת בסיכומו של משה רבנו. סיכום המאורעות שעברו על עם ישראל תוך דגש על העזרה שקיבל העם בכל שלב ושלב מה', משה רבנו מבקש מהעם הנכנס לארץ ישראל להשכיל ולהתמיד בקיום התורה והמצוות, " (ח) וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן." (דברים כט')

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת דברים וצום תשעה באב- איכה?

Photo by Andy Køgl on Unsplash

ביום ראשון הקרוב צום תשעה באב, היום בו חרב בית המקדש. כל שנה בליל תשעה באב אנו קוראים את "מגילת איכה" בבית הכנסת. המגילה מתארת עד לפרטי פרטים את חורבן בית המקדש הראשון. הנביא מקונן על החורבן, על הגלות האיומה של עם ישראל ועל האסונות שאירעו באותה תקופה. לצד הקינה שמבכה את צרותיו של עם ישראל ישנה גם נימה של תקווה, תפילה וערגה לימים טובים יותר. מפרשים שונים מתייחסים למשמעות המילה "איכה"- יש אומרים מלשון תוכחה ויש אומרים מלשון קינה.

שלושה נביאים התנבאו בלשון "איכה"-
1. בפרשת השבוע, פרשת דברים, אומר משה רבנו: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דברים א, יב).
2. בהפטרה השבוע מוכיח ישעיהו: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים" (ישעיהו א, כא).
3. ובתשעה באב אנו קוראים את קינתו של ירמיהו במגילת איכה: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס" (איכה א, א).

מסביר לנו הרב משה ליכטנשטיין-
"להבנת מחלוקתם, עלינו לעמוד על המרחק העצום שבין שני המושגים המוצעים: תוכחה וקינה. התוכחה נועדה להוכיח לאדם את טעותו, להסביר לו את ההפרש שבין הדרך הנכונה ללא נכונה, להחזירו למוטב ולהביאו להתנהגות הולמת. הנביאים הוכיחו את ישראל על מנת שייטיבו את דרכיהם ועלילותיהם, ומצווה על כל אדם מישראל להוכיח את חברו. אמור מעתה, המושג האופרטיבי העומד ביסוד התוכחה היא התשובה. המבט הבסיסי הוא אופטימי, היות שהוא מניח שהאדם מסוגל להשתנות מחטאיו בהווה. בדרך זו, העונש ימנע והחורבן לא יבוא. יתר מכן, לא רק בנוגע לעתיד יש אופטימיות אלא אף ביחס לעבר, שהרי אם התוכחה תצליח, אף חטאי העבר לא יחייבו את העם גלות, כי התשובה תפעל את פעולתה וזדונות ייהפכו כזכויות.
הקינה, לעומתה, היא פסימית מיסודה. אין היא באה להחזיר את האדם בתשובה אלא לבכות עמו על מר גורלו ולקונן עליו. ביסודה עומדים הבכי והייאוש אל מול מציאות שבלתי ניתנת לשינוי או לתיקון… מושג היסוד העומד בבסיס הקינה איננה תשובה אלא אבלות… לאמיתו של דבר, אף לאחר החורבן, ניתן לגשת לאירוע מזווית האבל על מה שאבד ואיננו, וניתן להשתמש בלקחי העבר על מנת לשוב בתשובה בהווה.

נקודה זו הודגשה ע"י הרמב"ם בהלכה ידועה המגדירה את מטרות הצומות:"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב"."
ויתכן שזו הסיבה שמגילת איכה מסתיימת במילים-
…"(כא) הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ ונשוב (וְנָשׁוּבָה), חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם…" (איכה ה') אמכי"ר.

שבת שלום וצום (נדחה ליום א') קל ומועיל ❤

הפטרת פרשת דברים- הנהגה ראויה!

Image by Gerd Altmann from Pixabay

השבוע הפטרת דברים בספר ישעיהו, פרק א'. שבת דברים היא תמיד השבת שלפני תשעה באב, ומאחר והיא פותחת את ההפטרה ב- "חזון ישעיהו", השבת מכונה "שבת חזון".
חלוקת ההפטרות במתווה של הרמב"ם כוללת הפטרת תוכחה ותשובה בשתי השבתות הראשונות של בין המצרים והפטרת אבלות בשבת הקודמת לתשעה באב.
דפנה ברק-ארז, שופטת בבית המשפט העליון, מסבירה- "הקריאה בפרק א' של ספר ישעיהו מעוררת צער עמוק והזדהות רבה כאחד. צער עמוק – בעקבות הקינה רוויית הרגש על ההתדרדרות המוסרית שפשתה בעם, וקודם כול בהנהגתו. הזדהות רבה – מאחר שהתביעה לצדק עם החלשים בחברה ("שיפטו יתום", "ריבו אלמנה") והרצון לבוא חשבון עם המושחתים ("קציני סדום" ו"מרצחים") הם נכונים ויפים בכל עת.
במקביל, בתום הקריאה בפרק נותרת גם חידה גדולה: כיצד התאפשרה התדרדרות כזו? כיצד "קריה נאמנה" "הייתה לזונה"? מה חולל את ההתדרדרות המוסרית של חברה שלמה? וחשוב אף יותר: כיצד ניתן להיחלץ מתוך התהומות של השחיתות והשפל המוסרי המתוארים. הנביא דורש במפגיע: "הסירו רוע מעללכם". אולם, מהי הדרך המובילה לשם? האם מספיקה התעוררות מוסרית, כלומר חשבון נפש אישי והתגייסות של כל פרט ופרט לתיקון?" הנביא ישעיהו מתאר את ממלכת יהודה כסדום ואמורה. הוא מתבטא בחריפות נגד קורבנות שנהפכו לטקס חיצוני בלבד, שאין בהם כוונה ומשמעות.

"למנהיגים יש תפקיד מרכזי בעיצוב המציאות והאווירה הציבורית." מסביר דוד נתיב, "בהתנהגותם הם משדרים נורמות המעצבות את פני החברה, לטוב ולרע. הנביא מתאר הנהגה מתנשאת ומושחתת, המנצלת את עמדות הכח שלה לטובת עצמה, תוך רמיסת השכבות החלשות. הרמאות מחלחלת מן ההנהגה לשווקים ולבתים:.. המסחר מתנהל ברמייה – מוכרים חומרים מזוייפים כמזוקקים, וקריה נאמנה מלאה מרצחים. התיקון יצלח בהחלפת המנהיגות המושחתת למנהיגות ראוייה: "ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה – אחרי כן יקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה".
קריאתו של ישעיהו מהדהדת עד היום:
"(טז) רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: (יז) … דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט … שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה:" (ישעיהו א') הנביא ישעיהו קורא לעם לחזור בתשובה. הבעיות הקשות הן בעיות חברתיות הקשורות במצוות בין אדם לחברו ולא רק בעבודה זרה. הנביא מבהיר את חומרת מעשיהם כשהם לא שופטים משפט צדק ומעוותים את הדין, הדבר דומה לשפיכות דמים ולרציחה.
זה התיקון שיביא מחורבן לבנין. כי יותר מששומרים אנו על מערכת בתי המשפט, שומרת היא עלינו.

מחדדת דפנה ברק, שופטת- "אכן, עד רמה מסוימת – כל חטא הוא אישי. כישלון מוסרי של פרט כזה או אחר הוא לעולם, קודם כול, של האדם הנוגע בדבר. אולם, בכך אין כדי לשמש הסבר למצב כללי של חברה שבה פושות התופעות של חוסר צדק ושחיתות. מבלי לגרוע מן האחריות האישית, המסר הברור העולה מן הפרק הוא, שהתדרדרות מן הסוג שמתואר בו מתאפשרת רק כאשר השחיתות והגזל הופכים לנורמה חברתית, וכאשר אלה מחלחלים אל ההנהגה. לכן, גם התיקון חייב להיות כללי ולא רק אישי. הנביא אינו קורא רק לחשבון נפש ותיקון במישור הפרטי, אלא קודם כול לתיקון חברתי: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".
מערכת משפט המבוססת על עקרונות של צדק היא אחד התנאים לתיקון חברתי. בהמשך לכך, ברור מן הדברים, כמו מספרי הנביאים כולם, כי לשם ייסודה של חברה צודקת אין די בחוקים טובים, אלא צריך גם ליישמם באופן אפקטיבי וצודק. הדרישה "שפטו יתום" ו"ריבו אלמנה" מגיעה על רקע העובדה שהחוקים בנושא זה קיימים כבר בספרי התורה. הקושי מתמקד בפער שנותר, בניסוחו של המשפטן הנודע רוסקו פאונד, בין "המשפט שבספר" לבין "המשפט בפעולה". "

זוהי תזכורת לכולנו שמכירים את המשפט- "אבל כולם עושים את זה", במילים אחרות- יש כאן אולי בעיה ואפילו משהו לא בסדר, אבל כולם כאלה, ולכן אני לא יהיה זה שיתקן את העולם. כך אנו פוטרים את עצמנו מהצורך להוקיע את ההתנהגות או להימנע ממנה, כי אם כולם עושים את זה, אז למה לא להיות כמו כולם? ישנם סיבות רבות להצדיק התנהגות כזו או אחרת; אנחנו יכולים בקלות לא רק לפטור את עצמנו מהמחויבות אלא גם מתחושות האשם הנלוות. לכן, גם אם ההנהגה ואולי בפרט כשההנהגה לא מהווה דוגמא אישית ומממשת את ייעודה כראוי, התיקון האישי של כל אחד ואחת מאתנו נחוץ יותר מתמיד והוא שיביא בסופו של דבר לתיקון הכללי.
מי ייתן וממש בקרוב, בבחירות המחודשות נצליח לבחור הנהגה ראויה, משפיעה ומטיבה. אמכי"ר.
שבת מבורכת💗

פרשת דברים- ביקורת ותוכחה בחיינו!

אף אחד לא אוהב ביקורת! כולנו שמענו על ביקורת בונה, ביקורת מקדמת, בשורה התחתונה לאף אחד לא נעים לשמוע ובטח לקבל ביקורת; זה לא נעים לשמוע שאנחנו לא בסדר ואנחנו צריכים לשנות ולהשתנות. השבוע אנחנו מתחילים לקרוא את ספר דברים וכבר בפסוק הראשון, משה רבינו נפרד מעם ישראל עם ביקורת ותוכחה על אירועים שקרו במהלך המסע של 40 שנה. מדוע בוחר משה להיפרד מעם ישראל בדברי תוכחה ועל מעשים שקרו כל כך מזמן?
במקורה, באה מצוות התוכחה כדי להרבות שלום בין אנשים: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט, יז).
כפי שיש קשר בין שני החלקים האחרונים של הפסוק – תוכיח את עמיתך כדי שלא תישא עליו חטא, כלומר אם לא הוכחנו אותו האחריות על חטאו מצויה גם עלינו – כך גם יש קשר בין שני חלקיו הראשונים של הפסוק: לא תשנא את אחיך בלבבך, אלא תוכיח אותו בפיך. כשהשנאה מתעצמת בליבנו ואיננו מבטאים אותה, הרגש הזה מתגבר עד שבשלב מסוים מתפרצת השנאה ללא שליטה ופוגעת גם בכועס וגם בכל הסובבים אותו. לכן מצווה אותנו התורה- שלא לשמור את כעסך על אחיך בלבבך, אלא להוכיח אותו בדברים, וכך נוצר מצב שהכועס פורק את המתח והכעס שצבר בליבו, מה שנקרא 'מפנה מקום בליבו', ואז הוא כבר פחות כועס על זולתו. ולאחר שנאמרו הדברים השומע גם מקבל הזדמנות לתקן את המעשה שבגללו נגרמו הכעס והתוכחה.
המצב של דגירה על הכעס גרוע בעיני חז"ל עד כדי כך שהם מבהירים שלשנוא בלב בלי להוכיח – זהו איסור תורה. כמו שכבר נאמר, 'אדם חי ממה שהוא אוכל, ומת ממה שאוכל אותו.'
הבעיה היא שבשעת התוכחה לא פעם המוכיח משחרר את כעסו, ומעביר אותו היישר אל ליבו של השומע המתוסכל, שמרגיש מותקף ובליבו מתפתח עתה גם כעס. מה שמייצר את הדילמה האם לכבוש את כעסו בליבו, ואז הוא עלול להתפרץ בעתיד, או שמא לענות למוכיח ולהלהיט את האווירה עוד יותר.
מכאן דברי חז"ל: "אמר ר' אילעא משום ר' אלעזר ב"ר שמעון, כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה ע"ב). כשאנחנו מבינים את משמעות הפסוק ומטרתו, ברור שהוא מצווה גם שלא לומר דבר שאינו נשמע, שכן אמירה כזו מחזירה אותנו בדיוק למצב שבו פתחנו, שבו אדם אחד כועס על זולתו ושומר את הטינה בליבו. הרב שניאור אשכנזי מסביר שעלינו לשאול את עצמנו האם יש סיכוי שאותו אדם ישמע את הביקורת שיש לנו לומר לו?! והתשובה- שכל עוד יש סיכוי שישמע אנו מחויבים להוכיח אלא שאז עלינו לדעת איך להוכיח.
בגמרא בערכין כתוב: "א"ר טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה – אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך, אומר לו טול קורה מבין עיניך. אמר ר' אלעזר בן עזריה: תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח…" הבעיה היא כפולה – קשה מאד לקבל תוכחה וקשה גם להוכיח באופן כזה שהשומע יקבל.
העניין שלרוב התגובה שלנו מונעת מהרגש ולא מהשכל, אנו חושבים לגופו של המבקר/המוכיח ולא של הביקורת. התגובה שלנו למוכיח- "למה מי את/ה?" לא משנה בכלל, אם רק היינו יכולים להקשיב לתוכן הדברים ולא לאדם שמבקר…אבל זה הטבע שלנו. לכן, אם נדע להוכיח באופן ראוי ומכבד ובמקביל נלמד כיצד לקבל על עצמנו תוכחה נצליח לתת הזדמנות לשלום, פיוס וצמיחה.
הרב שרגא סימונס מתאר-
"כשמשה בחר בעיתוי זה לתוכחה, היו לכך מספר סיבות שנבעו מחשיבה עמוקה:
א. ימיו ספורים ולכן העם יהיה ודאי סבלן ונוח יותר לקבל תוכחה ממנו.
ב. מסיבה זו, גם לא תהיה לו את האפשרות ואת הצורך לחזור ולשנן שוב ושוב את דברי התוכחה באזני העם.
ג. העובדה שלא יהיה בין החיים כשיחטאו שוב בעתיד, חוסכת מהם את הבושה.
ד. העם לא שרוי בהתנגדות ובהתגוננות.
ה. עם ישראל יאזין היטב לדבריו של משה, מתוך הבנה שמלותיו האחרונות, קרי, "צוואתו" הן החשובות והמשמעותיות ביותר עבורם.
כשאדם מרגיש כי התוכחה שאתם מפנים כלפיו, היא למטרת טובתכם האישית ולא לטובתו, הוא לא יקשיב למה שאתם מנסים לומר לו.
התוכחה חייבת להיאמר, באופן בלעדי, לטובתו של הזולת. עליו לדעת שאתם דואגים לו, שאתם בצד שלו, ושאתם באמת ובתמים מעונינים במה שהכי טוב עבורו.
לכן משה רבנו מוסר לעם את דברי התוכחה שלו דווקא כעת, לאחר שהביסו את המלכים סיחון ועוג (ראה דברים א':4). היות ובקרבות הללו, משה הוכיח מחדש שכל מאמציו מוקדשים אך ורק לטובת עם ישראל ולא לתועלתו האישית. לכן הם ידעו מעל לכל ספק, שדברי התוכחה של משה, מגיעים רק ממקום של אהבה כלפיהם."
תוכחה הנובעת מתוך דאגה לזולת, מובילה את המוכיח לשקול היטב המילים שלו לפני שיבטא אותם בפיו… הרב יונתן גפן מוסיף, "הרעיון הזה מתאים במיוחד לצום תשעה באב (החל בשבת הקרובה ונדחה לראשון משום ששמחת השבת גוברת על האבל.) חז"ל אומרים שבית המקדש השני חרב בגלל: 'שנאת חינם שהייתה ביניהם'. הרב יהונתן אייבשיץ מסביר… ששנאת החינם שלהם באה לידי ביטוי בזה שהם לא הוכיחו זה את זה. כתוצאה מכך, כתות רבות של אפיקורסים, כגון הצדוקים והבייתוסים, התפתחו ללא מפריע, והשפיעו לרעה על כל העם היהודי. על פי הסבר זה, שנאה אינה מתבטאת אך ורק בפעולות מעשיות נגד הזולת, אלא גם בהתייחסות אדישה ובחוסר אכפתיות למצבו הרוחני … ובימי בית שני, האדישות הזאת העידה על פגם חמור ביחסים שבין אדם לחברו בעם ישראל."
במילים אחרות, התורה מלמדת אותנו כי התשובה הראשית לשנאה ולריחוק, למניעת פירוד היא הדיבור והתקשורת בין הצדדים.
הרב דר יונתן זקס מסכם🤓
"קל למתוח ביקורת, אך קשה לשמוע אותה. נוח יותר לסתום את האוזניים, או להדוף את הביקורת אל עבר המבקר ("הוא מאשים אותנו? שיאשים את עצמו. הרי הוא מופקד עלינו!"). מה יעשה מנהיג כדי שהביקורת שלו על מונהגיו תישמע? הציבור צריך לדעת בלי צל של ספק שהמנהיג מוכן תמיד להגן עליו. עליו לדעת שלמנהיג אכפת ממנו, שהוא רוצה בשבילו את הטוב ביותר, ושהוא מוכן אפילו ליטול סיכון אישי למענו. רק כשהציבור בטוח שהמנהיג רוצה בטובתו הוא כורה אוזן לדברי הביקורת שלו.
מנהיגיו הגדולים של עם ישראל היו מגיניו הגדולים. הם ראו את הטוב שבתוך מה שעדיין-אינו-טוב. לכן הם מצאו אוזניים קשובות כאשר דרבנו אנשים להשתנות ולצמוח. כך גם הבינו חז"ל את דמותו של משה. למשה היה העוז להשיג מחילה לאנשים שעשו את עגל הזהב.
קל לבקר וקשה לסנגר. אבל המדרש על משה מציע לנו רעיון משנה-חיים: אם רצונכם לשנות אדם, ודאו שאתם מוכנים לעזור לו כשהוא צריך את עזרתכם, להגן עליו כשהוא זקוק להגנתכם, ולראות גם את הטוב שבו. להתלונן יכול כל אחד; אך למתוח ביקורת לא כל אחד ראוי."
שבת שלום❤
 השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

פרשת בחוקותיי- תקציר!

 

תקציר-
השבוע פרשת בחֻוקֹותַיי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בספר ויקרא. הנושא העיקרי בפרשה כולל תנאים, ברכות וקללות, כשהקשה בהן היא הגלות.
פרשת "בחוקותי" פותחת בתנאי: "(ג) אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם." (ויקרא כו) וממשיכה בתיאור ההבטחה של הברכות (שלום, ניצחון, הצלחה ועוד) במידה והתנאים יתקיימו, ועוברת לתיאור הקללות (מחלות, בצורת, תבוסה במלחמה, חורבן וגירוש מהארץ), חלילה, באי קיומם של התנאים. לכאורה נראה שהפרשה מפרטת את השכר למי שמקיים את המצוות, ואת העונש למי שלא מקיים.
בסיום הפרשה מובאים דינים של דברים המוקדשים לבית-המקדש: כמו "ערכים" – אדם המקדיש את עצמו או אחרים – יפדה את עצמו בסכום כסף כפי שמצוין בפרשה. "בכור בהמה" – מוקדש מלידתו לבית-המקדש ולא ניתן להשתמש בו לקורבן אחר. ו"מעשר שני" – עשירית מזרע ופרי הארץ, דגן תירוש ויצהר, מעלים לירושלים ואוכלים זאת שם – בין החומות. "מעשר בהמה" – …ואת העשירי הוא מסמן בצבע, ככתוב- "(לב) וְכָל-מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן, כֹּל אֲשֶׁר-יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט–הָעֲשִׂירִי, יִהְיֶה-קֹּדֶשׁ לַיהוָה…" (ויקרא כז')
בפרשה זו מופיעים פסוקי ה"תוכחה" המכילים כאמור את העונשים הצפויים, חס ושלום, לבני-ישראל במידה ולא יקיימו את מצוות התורה, אך הם מסתיימים בנימה אופטימית:
"(מב) וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר–וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר… (מד) וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם–לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיהֶם…" (ויקרא כו')