תגית: שנאת חינם

היום י"ז בתמוז, צום "שבעה עשר בתמוז". יום זה מציין בתענית ובמנהגי אבלות את תחילת האבל שיימשך שלושה שבועות, עד תשעה באב, היום שבו נשרף בית המקדש. 3 השבועות מכונים גם "ימי בין המצרים", על נפילת ירושלים וחורבנו של בית המקדש. מטרתם של הצער והאבל על האירועים הקשים הללו, היא לגרום לנו להתעורר ולנסות ולתקן את הטעויות והחסרים הרוחניים שהביאו עלינו את אותם אסונות, החסר באהבת חינם למשל. כך שנזכה בעתיד לבוא שייהפכו ימים אלו מימי אבל לימים טובים וחגים.

מסביר הרב ישראל אלתר, "חמישה דברים אירעו בי"ז בתמוז, נקודת הפתיחה של שלושת השבועות המכונים "ימי בין המיצרים", ימי הפורענות, שבסופם חל צום תשעה באב-

הראשון, צבא רומי פרץ את חומות ירושלים לאחר מצור שנמשך שלוש שנים. הרעב הקשה ששרר בעיר הכריע את תושביה והם לא היו יכולים לעמוד בפני עוצמת החיל שעמד מולם. התלמוד הבבלי מספר לנו סיפור מזעזע: היו שלושה עשירים בירושלים ולהם מאגרי אוכל ועצים שהיו יכולים להחזיק את אנשי העיר למשך עשרים ואחת שנים. אך לאן נעלמו מאגרים אלו? הם נשרפו. חכמי ישראל רצו לסיים את המצור עוד בתחילתו וביקשו לצאת ולעשות שלום עם הרומאים, אך בעיר היו בריונים שסירבו לכך 'נצא ונעשה מלחמה איתם' אמרו. 'אבל אין לנו סיכוי', ענו החכמים. מששמעו זאת הבריונים שרפו את מחסני האוכל במטרה ליצור מצב דחק שיגרום לעם לצאת למלחמה. אבל אנשי העיר לא יצאו, מה שגרם לרעב שהוביל בסופו של דבר לפריצת חומות ירושלים.

הדבר השני שאירע הוא שריפת התורה על ידי אפוסטמוס. בספר התודעה מביא את הדעה שמדובר בנציב רומאי בשם סטפנוס, וכך כותב יוספוס פלאוויוס: "בדרך המלך על יד בית חורון התנפלו שודדים על כבודת סטפנוס, אחד מעבדי הקיסר ובזזו את כולה. קומנוס שלח את אנשי צבאו אל הכפרים הסמוכים למקום השוד וציווה לאסור את יושביהם ולהביאם אליו, כי מצא בהם עוון שלא רדפו אחרי השודדים לתפסם, ואחד מאנשי הצבא תפס את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים, וקרע אותו והשליכו אל האש…"

האירוע השלישי היה העמדת צלם בהיכל, הוצב פסל בתוך בית המקדש. על מנת לנסות להמחיש את המשמעות של העניין הבה נדמיין לעצמנו צבא זר שהשתלט על מדינת ישראל ובתוך מליאת הכנסת הציב צלב הקרס גדול לראווה. דמיינו את הזעזוע, שאת הנפש, החלחלה ומאידך גיסא הפחד מפני העתיד הצפוי ליושבי הארץ.

הדבר הרביעי שהתרחש היה שבירת לוחות הברית הראשונים. לאחר מתן תורה, לאחר שאלוהים דיבר עם עם ישראל ונתן להם את עשרת הדברות, עלה משה רבינו להר סיני ושהה שם למשך ארבעים יום. לקראת סוף יום הארבעים, שש שעות לפני שמשה יורד מההר, בנו עם ישראל את עגל הזהב והחלו לעבוד אותו. כאשר משה ירד מן ההר וראה זאת השליך מידיו את לוחות הברית ושבר אותן.

האירוע האחרון היה ביטול קורבן התמיד. בבית המקדש היו שתי קורבנות שהוקרבו יום יום ללא הפסקה, אחד בבוקר ואחד בין הערבים. הרוטינה, השגרה, יכולה להיות אפורה ומשעממת אבל רק באמצעותה אנו יכולים להתקדם ולבנות בניינים גדולים ויציבים. ברגע שנשברה השגרה, ברגע שהעולם המסודר אותו יצרנו לעצמנו מזדעזע, איננו מי שהיינו קודם לכן. ברגע שבטל התמיד, העולם היהודי כבר לא היה אותו הדבר. מושגים שנלקחו כמובנים מאליהם התפוררו ונמוגו והחורבן הפך לממשי.

כשחושבים על זה צום י"ז בתמוז די מוזר. אנו צמים על כך שביום זה נפרצו חומות ירושלים  על ידי הרומאים לאחר שלש שנות מצור, דבר שהוביל לחורבן בית המקדש השני. אבל זה לא הגיוני, הרי בעוד כשלושה שבועות יחול תשעה באב ובו נצום על חורבן הבית! מדוע שלא נאחד את שני הצומות יחד, הרי הם חלק מאותו תהליך? אלא שמכאן אנו לומדים שפריצת החומות מאפיינת אסון נוסף שהתרחש, בעל אופי שונה. בתקופת בית המקדש הראשון בימי חזקיהו המלך, צבא אשור היה במהלך מסעות כיבוש בארץ ישראל והגלה את עשרת השבטים… אך ירושלים ניצלה.

בעוד בימי בית שני, המקום שהיווה להם עוגן רוחני ולבסוף גם עוגן פיסי, העיר שביטאה את החיבור בין אלוקים לבין האדם, נפלה בידי האויב. האסון שמבוטא בנפילת חומות ירושלים הוא ההבנה הנוראה שנכשלנו, שעכשיו אנו עומדים בפתח גלות נוספת ומי יודע מה יתרחש במהלכה וכמה זמן תימשך. בתשעה באב אנו צמים על החורבן הממשי של בית המקדש, בי"ז בתמוז אנו צמים עלינו, על חורבן העם.

יחד עם זאת, יש לזכור את דברי הנביא זכריה "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" – לעתיד לבוא יהפכו הצומות לימי ששון ושמחה." אמן כן יהי רצון.

צום קל ומועיל❤️

רגע לפני כניסת שבת וצום תשעה באב-
שנאת חינם מוגדרת במילון כ"שנאה לא עניינית שבה אדם שונא אדם אחר או קבוצה ללא כל סיבה מעשית, רק בשל העובדה שיש לו או להם תפיסה אחרת ששונה משלו, או בשל העובדה שהם שייכים לקבוצה אחרת משלו. חז"ל ציינו במסכת יומא  (דף ט עמוד ב) כי בית המקדש השני חרב רק בשל שנאת החינם שהייתה קיימת בו בין קבוצות שונות, שלא יכלו לסבול אחת את רעותה."

כנסת (מלשון מכנסת בתוכה) ישראל היא תמצית ההוויה, היא הנשמה והלב של העולם כשהעולם הוא בעצם הגוף. ולכן חשוב להבין שקריאת ביטול השנאת חינם היא לכלל- אומנם הקריאה לביטול שנאת החינם מתחילה אצלנו בבית, בתא הקטן, אבל היא מתרחבת לתיקון עולם. כל אחד ואחת מאתנו מחויב לתקן בתוכו ואז להשפיע גם החוצה אל הכלל.
אמש נרצח דביר יהודה שורק ז"ל ליד קיבוץ מגדל עוז בגוש עציון. יפעת ארליך, עיתונאית וחברת המשפחה, סיפרה כי דביר הגיע ממשפחה מיוחדת, מרובת דעות ותפיסות עולם: "דביר הגיע מבית מיוחד. אביו יואב היה הוגה דעות ועיתונאי שבשלב מסוים הסיר את הכיפה אך המשיך לנהל אורח חיים דתי, זאת כאמירה שלא נכון לתייג אנשים בחברה הישראלית. כל אחד מהילדים במשפחה היה בעל תפיסת עולם פתוחה שחיבקה כל אדם באשר הוא אדם.
האב יואב שורק ספד לבנו דביר-
"זה לא אירוע פוליטי", פתח האב את דבריו, "פיגועים מלווים אותנו כולנו, את החברה הישראלית, וזה חלק ממציאות החיים וממאבק ארוך על החיים שאנחנו מנהלים פה. דביר שלנו, מי שלא הכירו הפסיד. הוא עזר לחלשים בסביבתו שהיו צריכים חבר. קיבלנו מתנה לכמעט 19 שנה… על המתנה אנחנו מודים ואת הכאב אנחנו נישא… דביר יקר ואהוב שלנו, בעוד ימים אחדים היינו אמורים לחגוג לך 19 ואני חושב על השנים האלו ואיני יכול שלא לחייך, יש בך תום ואהבת אדם… טהור הסתלקת מאתנו ואנחנו נבחר בחיים ונבחר באור".
בני המשפחה וחברים ספדו לדביר- "הוא היה ילד של אור בעיניים" יתכן וזו הצוואה של דביר לנו- האור בעיניים! לאהוב אדם באשר הוא אדם.
בסיכום דברי המשפחה הם קראו לאחדות: "ערב תשעה באב, החורבן הפרטי מתערבב עם החורבן הלאומי. מתוך הכאב הגדול שכואב עכשיו לכולנו יש לנו הזדמנות להניח את המריבות והמחלוקות בצד ולהתאחד מתוך הבנה שאחרי הכל אנחנו כאן עם אחד. בבניין ירושלים ננוחם".

לעילוי נשמתו של דביר בן רחל ויואב, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ויהי זכרו ברוך.

שבת שלום💓

משה מתחנן להיכנס לארץ, אבל הוא מבין ומפנים שהוא כבר לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת, למרות זאת הוא ממשיך בנאומו לפני שנפרד מעם ישראל, הוא דואג ואוהב את עם ישראל ללא רבב… לכולנו יש רגעים בחיים שאנו מציבים יעד לארץ שנראית לנו ע"פ כל קנה מידה מובטחת לנו, ובשלב מסוים אנו מבינים שהתכניות השתנו ולמרות התכנון הקפדני, הציפיות, הכוונה והרצון לא נממש ולא נגיע לאותה ארץ מובטחת.

• כיצד אנו מתמודדים כשאנו מבינים שלא נגיע לאותה ארץ מובטחת?
• מדוע ה' מחמיר כל כך עם משה רבינו ולא נענה לתחנוניו אחרי מסע כה ארוך של מסירות נפש שעשה עם עם ישראל בדרכו לארץ ישראל?
• תחנוניו של משה פונים לה' אך גם אלינו, לעם ישראל ולדורות הבאים- שנזכור, שנלמד, שנשנן, נעביר הלאה ושנפעל ע"פ החוקים והמצוות שניתנו לנו טרם הכניסה לארץ; משה רבינו חושש שההתיישבות בארץ עלולה להשכיח מאתנו מאיפה באנו ואת המורשת שלנו, והשאלה היא האם אנו נענינו לתחנוניו של משה רבינו?

ברגע של פסק זמן, אתנחתא, מעניין לבחון כיצד אנו מתמודדים ברגעים שעלינו להרפות ולשחרר כי עשינו כל שביכולתנו ומאותו רגע התוצאה כבר לא בידנו… האם אנו מתמלאים תסכול, כעס, מתכנסים וכד' או מתעלים כמו משה וממשיכים למלא את שליחותנו נאמנה?

משה רבינו שבתחילת דרכו מעיד על עצמו כמגמגם, ולא איש של דברים מסיים את חייו בנאום אחד ארוך ועוצמתי שהוא ספר דברים כולו, מסירותו לעם ישראל מתבטאת גם בנאום זה. משה כאמור חושש שעם ישראל יתבסס בארץ ישראל ויתמקם, והנוחות תגרום לו לשכוח את ה' ואת כל המצוות שקיבל עליו, וחלילה יעבוד בעבודה זרה. הוא חושש מההשפעה של הסביבה.

משה רבינו מבקש מהקב"ה לסלוח על שני חטאים: האחד למחול לעם ישראל על חטא העגל, והשני למחול לו על חטא מי המריבה ולהכניסו לא"י. מדברי חז"ל, עם ישראל שילם מחיר כבד, בעיקר בשל חטא העגל וגם בשל חטא המרגלים, במשך דורות רבים לאחר מכן. למעשה הקב"ה אומר למשה כי לא ייתכן שבנ"י קיבלו את עונשם מתו במדבר, ולא זכו להיכנס לארץ ישראל ואילו הוא, משה רבינו, מנהיגם הדגול, שחטא ייכנס אל הארץ. לא יתכן שמנהיג שמוביל את עמו ובזמן שהוא מנהיגם, הם חוטאים בחטאים חמורים, והוא לא ייענש על כך בעצמו? האם בסופו של דבר, המנהיג איננו נושא באחריות המעשים של עמו? גם כיום כשישנם מחדלים בצבא למשל, הבירור והענישה היא גורפת גם למפקדים הבכירים שלא בהכרח נכחו בשטח בעת המעשה. כלומר שהסיבה שמשה רבינו איננו זוכה להיכנס אל ארץ ישראל איננה כאמור רק בשל חטא מי המריבה אלא גם ובעיקר משום שעם ישראל תחת הנהגתו, חטא בחטאים חמורים ולא זכה להיכנס אל ארץ ישראל.

ולגבינו? מה דעתכם? האם תחנוניו של משה אלינו נענו?

בתחילת שבוע, ביום ראשון, צום תשעה באב, עסקנו בנושא של שנאת ואהבת חינם. שואל הרב שלמה אבינר מהי אהבת חינם?  ומסביר שזו אהבה חינם שאינה תלויה בדבר, אינה מותנית בדבר, כפי שנאמר באבות ה טז- "כל אהבה שאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם", אנו אוהבים אחד את השני, מפני שאנו עם אחד, משפחה אחת. "אהבת חינם אין פירושה, טשטוש האמת וההבדלים הקיימים בין אדם לרעהו, היא איננה מפריעה לראות בעיניים פקוחות את השלילה ולהילחם בה. אדרבה, מתוך אהבה, יש להיאבק נגד כל שלילה, מתוך דאגה אמתית לעם ישראל ומתוך רצון לתיקון חברו, ולא מתוך שנאה ונגיעה אישית. אדרבה, יש להיות חמוש בעין טובה, להכיר בזכויותיו ובמעלותיו של כל אדם ושל כל זרם. "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם".
ואף אם נגיע למצב כזה שנפריז במידה זו, אין לנו לחשוש: מוטב ניכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם. "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה".

השבוע בפרשת "ואתחנן" אנו מצווים לאהוב, והשבוע אנו גם חוגגים את חג האהבה, ט"ו באב. כל החיים אנו מחפשים לאהוב ולהרגיש נאהבים, כיצד אפשר לצוות על אהבה? ומהי האהבה הראויה? משה רבינו אומר לנו השבוע אל תנהגו רק כעבדים שעושים את רצונו של ה' אלא גם תאהבו את ה' ושימו לב לעוצמות- "(ה) וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ." (דברים ו')

לאהוב משמעותו להתחבר, אהבה בגימטרייה שווה למילה אחד, ויתכן שאחת הסיבות לשם הפרשה "ואתחנן" נובעת מההבהרה שהאהבה שאנו מצווים בה היא איננה תלויה בדבר, למרות ואע"פ שמתחנן משה ולא נענה, מסירותו לעם ישראל היא ללא עוררין, חכמינו מסבירים שאנו מתפללים וכי לתפילה יש כוח אך אין זו תכנית כבקשתך, לא תמיד המענה שיתקבל יהיה בזהות עם מה שקיווינו וביקשנו- ולכן, עלינו לשמר ולחזק את האמון והאהבה שבנו.

בפרשה אנו מצווים לאהוב במדרגה גבוהה מאוד, חז"ל מסבירים שאת האלוקות יש לאהוב בכל מצב בחיינו-

בכל לבבך- שני ב', שני לבבות, לאהוב בשני יצרנו, יצר טוב ויצר רע

בכל נפשך- לאהוב גם אם המשמעות היא נטילת חיים בלית ברירה. רבי עקיבא הוא דוגמא לאדם שקיבל על עצמו למות מתוך מסירות נפש.

ולבסוף "בכל מאודך"- מספר פרשנויות-

1. בכל ממונך שיש אדם שחביב לו ממונו יותר מגופו, לכן, הדגש גם בממונו על האדם לעבוד את ה'. ממון בגימטרייה זה צום. אדם צריך לצום, כלומר למנוע את עצמו מדברים שנפשו מתאווה להם. וזה חלק מאהבת ה', לוותר למען ה' על דברים שאנחנו מתאווים אליהם.
2. פירוש נוסף, בכל מידה ומידה שמודד לך, אפילו כשנופלים עלינו חס ושלום גזירות קשות וייסורים גדולים, צריך לקבל זאת באהבה, מתוך אמונה שהכל לטובתנו, והייסורים מזככים אותנו.

הרב שניאור אשכנזי מבהיר ע"פ רש"י שהרבה אנשים מוכנים למות על קידוש השם ולא לחיות על קידוש השם כי זה הרבה יותר קשה, לחיות על קידוש השם מצריך מאתנו עבודה מתמשכת.