השבוע מתחילים את ספר שמות, והפרשה הראשונה היא פרשת שמות.
ספר שמות מעביר אותנו מסיפור של משפחה בודדה, של יחיד, לסיפורו של עם ישראל, של הכלל. כשיעקב ירד למצריים יחד עם משפחתו הם היו שבעים נפש. וכעת, לאחר פטירת יעקב, יוסף, ואחיו, בני ישראל שהתגוררו בארץ גושן מתרבים ומתעצמים במצרים.
מפרט הרב משה שיינפלד-
"חומש "שמות" כולל בתוכו אירועים מכוננים ומשמעותיים ביותר של העם היהודי, כמו גלות וגאולת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני ומתן תורה, ניסי המדבר ובניית משכן השם.
שם החומש נקבע על שם המילה השנייה הכתובה בו: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (שמות א', א'), ושם זה מבטא את הנקודה המהותית ביותר של התוכן המובא בו.
התפקיד הראשון שאלוקים הטיל על אדם הראשון הוא לקרוא שמות לבעלי החיים – "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית ב', כ').
השם מבטא את המשמעות, התוכן והייחודיות של אותה בריאה ספציפית… קריאת השם מבטאת את הערך המיוחד והמשמעות האינדיבידואלית שיש לכל אחד מן הפרטים. המילה המסכמת של האירועים הכל כך חשובים שבספר שמות היא: "שמות"…
כשמשה נשלח לגאול את בני ישראל, שואל משה על עצמו: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?" (שמות ג', י"א). "מי אנוכי"? מה הזהות שלי? מה הייחודיות שלי? והוא שואל את בורא עולם: "הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" (שמות ג', י"ג). אם ישראל ירצו לדעת מה המהות המיוחדת של גאולת מצרים ומהי מטרתה, מה אענה להם?
כשהשם גלוי ומובן, זו התחלת הגאולה. כדי להיגאל יש לדעת מה הוא השם שמכוחו פועלים, מהי השליחות שהאדם ממלא…
במישור האישי, כאשר אדם מכיר את שמו, כלומר, כאשר הוא יודע מה מטרתו וייעודו בחייו, הוא במצב של גאולה…כל עניינו של ספר שמות הוא "מתן שמות" והענקת משמעות רוחנית ואמתית לבריאה ולבני האדם. על כל אדם לחשוב ולשאול את עצמו – האם אני מכיר את שמי? האם אני מתעסק בדברים חסרי משמעות או שאני "קורא שם" לכל דבר הנקרה בדרכי?"
לפני כשלושה חודשים מלחמת חרבות ברזל פרצה לאחר הטבח של מחבלי חמאס ביישובי ובבסיסי עוטף עזה. יותר מאלף ישראלים נרצחו ונהרגו בקרבות בעקבות מתקפת הפתע. השבוע אני מקדישה את הפרשה לנעדרים, לחטופים, לחיילים, לפצועים, ולכל אותם שמות ששילמו בחייהם, שכל שם הוא עולם ומלואו.
ביהדות מיחסים משמעות רבה לשמו של אדם. אומר ד"ר משה מאיר, "הפסוק הפותח את הספר, הוא הפסוק הפותח את הפרשה ועל שמו היא נקראת:
'וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.' הפסוק הזה אומר דרשני, שהרי אפשר היה לנסח אותו באופן אחר: 'וְאֵלֶּה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ'. המילה שמות – מיותרת, שהרי דרכה של שפה שאנשים מסומנים על ידי השמות שלהם… קריאת השם היא שימת הגבול – 'זה אתה!' כשיש אתה, יש אני, ויש אחרים. הנפרדות מאפשרת את החיבורים."
השם מעניק זהות, מייחד את כל אחת ואחד מאתנו, מבחין בין פרטים שונים. בפרט בתורה, שם השמות ניתנים לאנשים ולמקומות בכדי לבטא את מאפייניהם הייחודיים ולאפשר זהות תפקידם ותכליתם. ראובן ריבלין, נשיא מדינת ישראל מסביר, "קריאה מהודקת בפרק הראשון של ספר שמות מגלה לנו שהמאבק בין בני ישראל למצרים היה מאבק על צלם אנוש… "ואלה שמות…". לאנשים שבנו את מצרים, לעבדים שבניהם הומתו בלידתם, היו שמות. הקורא והקוראת בני דורנו, קוראים את פתיחת ספר שמות כדֵז'ווּ לאומי. "לכל איש יש שם"… "ואלה שמות".
…בני ישראל… מתעקשים על אנושיותם, על שמותם, על מורשתם, על המאבק בדמוניזציה של הדמות האנושית, צלם אנוש שהוא צלם אלוקים… שמו של האדם הוא מרכיב חשוב ומרכזי בחייו, מעבר לכך שזו אחת המילים שאנו שומעים הכי הרבה בחיינו, המילה ´שֵם´ מלשון- "לשם מה אתה עושה כך וכך", כלומר: לאיזו מטרה, לאיזו תכלית, כוונה. השם שלנו משפיע על מהותנו ותכונותינו ועל הסביבה כולה.
כל אחד מאתנו מרגיש משהו כשזוכרים אותנו בשם, הרגשת הקיום שלנו והנראות שלנו מתחזקת. וכשאנחנו הופכים למספר ברשימה ללא שמות, אנו חווים עולם קר, ענייני שאין בו פנים, אין בו אישיות, ואין בו תחושה של מחויבות ושייכות.
אין ספק שגם מרחיב את הלב שהספר שהופך את עם ישראל לאומה מאוסף של יחידים פותח דווקא ב"שמות", כלומר, ההתכללות של כולנו לא אמורה להעלים את המהות והזהות האישית של כל אחד ואחת מאתנו, להיפך.
ההחלטה על שמו של התינוק שילווה אותו במשך כל חייו, משפיעה על מהותו ושליחותו. יש גם מי שטורח להחליף את שמו מסיבות- בריאותיות, כלכליות, או קושי במציאת זיווג וכו' בתקווה לייצר שינוי. השם מגלה את הכוח הטמון באדם שקשור לשליחותו ותפקידו שעליו לממש. השם הופך את הכללי לפרטי, כלומר, לא עוד אחד מאלו שירדו מצרימה, לא עוד אחד מששת המיליונים וגם לא עוד אחד מהרוגי צה"ל, אלא איש אחד, אישה אחת, עם שם שחובק סיפור, זהות וזיכרון.
הרב צבי אלון שיתף עדות של זרח טאוב, ניצול שואה מ"תאומי מנגלה", סיפור ששמע מהמסע שלו לפני שנים רבות לפולין. בטארנוב, בכיכר על במה ששרדה מבית הכנסת שחרב כמעט כליל, נשאל זרח "איך ממשיכים אחרי כל הזוועות הללו?" זרח במלוא עוצמתו הסביר שחייבים לסלוח כדי להמשיך הלאה אך יש סיפור שהוא איננו מצליח להשתחרר ממנו, ולסלוח… זרח הפשיל את השרוול וחשף את המספר שעל זרועו, ואז פנה אליהם ואמר- "אני מִסְפָּר? אני מִסְפָּר? אני לא מִסְפָּר, יש לי שם, קוראים לי זרח טאוב! ואני כל בוקר מתעורר ומסתכל על היד ואומר, אני לא מִסְפָּר!"
מסכם הרב צבי אלון כי זה כנראה מהותו של ספר שמות, האם האדם הוא מִסְפָּר או האדם הוא סיפור? האדם הוא מִסְפָּר או עולם ומלואו?! למה לא סופרים את עם ישראל? כי אנחנו לא מספרים אנחנו סיפורים, יש לנו זיכרון, יש לנו זהות, ויש לנו שמות. אנחנו לא מִסְפָּר על הזרוע.
מדינת ישראל ניחנה בזיכרון ארוך וייחודי של הנופלים במערכות ישראל, של הפצועים, הנעדרים והחטופים, הזיכרון חי בלבנו תמיד. זהו זיכרון יצוק של שותפות גורל, תחושת הזדהות והכרה בכאב. זיכרון שמבטא את הכבוד, ההוקרה והמחויבות שרוחשים המדינה ואזרחיה לכל מי שחייו נקטעו טרם עת והקריב את חייו, לפצועים ולחטופים, כולם.
משתפת במקצת השמות…
-על תושבת העוטף שנרצחה, מנוחה חולתי ז"ל, כותבת ליאת לוי: " מורתי הנצחית שבזכותה סיימתי בית ספר! תמיד תמכה, עזרה, חיבקה. יש אנשים בעולם הזה שישאירו בך חותם לכל החיים! מנוחה היא אחת כזו!"
-על החייל סמ"ר דביר חיים ז"ל, לוחם בגדוד 51 בחטיבת גולני, שנפל בקרב ב-7 לאוקטובר לאחר שעות של לחימה עם מחבלים בגבורה, וחברו לצוות של בני, משתפת רוית אימו של דביר: "דביר היה ילד שלימות, ילד נחת. בן בכור למשפחה, עם דורות של בנות. ילד מדהים, עדין, צנוע, מקסים ויפה תואר."
-מוריס אוחנה משתף על החיילת שיראל מור שנפלה במילוי תפקידה: "פסנתרנית מחוננת שרצתה להיות גולדה מאיר השניה ולעשות חוקים טובים – שרתה כבר שנה כתצפיתנית ובבוקר ה7 באוקטובר היתה במשמרת בחמ"ל של מוצב נחל עוז. אמא שלה, עדנה מור, קיבלה בחזרה שרשרת זהב חרוכה. נוחי בשלום ילדה יפה."
-יפעת משתפת על החייל אלכס שפיץ שנפל במילוי תפקידו: "הכי שפיץ שיש. כואבים את מות חברינו ושותפינו לאגף בעבודה מזה 14 שנים אלכס שפיץ שנפל בערב שבת בחאן יונס… אלכס היה צ'ארמר ,היהלום והעוגן שבחבורה: חזק וקשוח אבל ג'נטלמן הכי רך ולבבי שיש, אסרטיבי ובולט אבל גם ביישן וצנוע, מקצוען בכל דבר שנוגע בו גם בעבודה וגם בלחימה… על אף גילנו המתקדם התעקש אלכס לשרת בקו ראשון בחזית כי ככה זה אצל לוחמים… קשה לשחרר…"
גם מאחורי כל שם של חטוף וחטופה שאנו מתפללים לשלומם, יש סיפורי חיים, יש פנים, יש אישיות, ורצון עז להשיבם אלינו הביתה. וכך משתפת איילת לוי-שחר, אמה של נעמה לוי, שנחטפה לעזה ב-7 באוקטובר: "נעמה רק בת 19, אבל תמיד תהיה התינוקת שלי. ילדה שמאמינה בטוב הלב של כל בני האדם. נעמה אוהבת אתלטיקה וחולמת על קריירה בדיפלומטיה, והתשוקה הגדולה ביותר שלה היא לעזור לנזקקים. כילדה, היא הייתה חברה במשלחת 'ידי השלום', המפגישה צעירים אמריקאים, ישראלים ופלסטינים כדי לקדם שינוי חברתי עולמי…"
בסופו של דבר, מאחורי כל אחד ואחת מהנעדרים והחטופים שלנו בעזה, עומד סיפור על חיים שנעצרו במפתיע, משפחה מוטרפת מדאגה ועם שלם שמצפה בהקדם לשובם. במלחמת "חרבות ברזל", במקביל, מאחורי כל התושבים, כוחות הבטחון, הפצועים, ומאחורי כל הלוחמים שנפלו בהגנתם על המולדת, יש גם סיפור חיים, וסיפורי גבורה שעל הרבה מהם עדיין לא שמענו, פשוט מכיוון שהם רבים כל כך. עלינו לנצור ולזכור כי מאחורי כל שם יש סיפור חיים שלם מלא בגעגוע וכאב.
כל אדם, גם זה שמאריך ימים הוא כחרס הנשבר, (מהפיוט "ונתנה תוקף", "אָדָם – יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לְעָפָר. בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר…) ודווקא משום כך מוטלת עלינו המשימה והאחריות להעביר את מורשתנו לדורות הבאים. אחרי הכל, יש לנו, לכל אחת ואחד שם ייחודי, וסיפור וייעוד משותפים.
שבת שלום ובשורות טובות❤️
לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.
