תגית: שליחות

השבוע בפרשה אברהם אבינו מטיל על עבדו את השליחות החשובה של מציאת שידוך לבנו יצחק. הוא פונה אל עבדו, זקן ביתו, שמנהל את כל רכושו, עבד במעמד בכיר, ואומר לו- " שִׂים-נָא יָדְךָ, תַּחַת יְרֵכִי. (ג) וְאַשְׁבִּיעֲךָ–בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ:  אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. (ד) כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק." (בראשית כד) מעניין להבחין כי שמו של אליעזר, עבד אברהם, איננו מוזכר כלל בפרשה אלא במדרשים. תגובתו הראשונית של העבד היא הבעת חשש שמא לא יצליח במשימתו: "ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת…"

סיפור שליחותו של אליעזר מופיע פעמיים בפרשה. בפעם הראשונה כשאברהם מטיל עליו את השליחות, ובהמשך אותו פרק, כשהעבד מספר למשפחתה של רבקה את השתלשלות האירועים. חז"ל דרשו על כפילות זו כי "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים".

רבקה, כמו בתסריט, עושה בדיוק את מה שאומר עבד אברהם שיהיה הסימן המזהה לכלה המיועדת. היא משקה אותו ואת גמליו וכנראה עושה זאת באדיבות ונועם. למעשה, רבקה לא רק מציעה לשאוב מים לגמלים אלא מגדילה לעשות ועושה הרבה מעבר למה שציפה עבד אברהם, היא מוסיפה ואומרת- "עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת". ההבדל בין להשקות גמלים ובין להשקות אותם לרוויה הוא עצום, לאור תכונתם הייחודית של הגמלים המאפשרת להם לא לשתות במשך שבוע ויותר, ומצד שני כשהם מגיעים למקור מים הם מסוגלים לשתות כמות עצומה של מים, עד כשליש ממשקל גופם! רבקה לא רק שעמדה במבחן אלא עברה אותו בהצטיינות יתירה.
ועם זאת תגובתו של העבד היא- "(כא) וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה, לָהּ; מַחֲרִישׁ–לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהוָה דַּרְכּוֹ, אִם-לֹא. " (בראשית כד).
מה פירוש 'משתאה'?  לפני רגע העבד פנה אל ה' בבקשה שישלח לו סימן להצלחת שליחותו, בדמות נערה טובה הכולל אמירה של: "שתה וגם גמליך אשקה", וכהרף עין – זה בדיוק מה שקרה. אז מדוע העבד משתאה וחש צורך שעליו לברר בנוסף אם היא ממשפחת אברהם? והתשובה כנראה כי הכל קרה כל כך מהר, ואף מעבר לציפיות, עד שהוא מתקשה לדבר, שלרגע יתכן וזה אפילו ערער את בטחונו של העבד. נראה שהעבד היה זקוק לחיזוק נוסף, והוא- שרבקה תהא ממשפחתו של אברהם, שהיא אכן הכלה המיועדת, ועל כן הוא שואל אותה- "בת מי את".

אותו מוטיב חוזר שוב כשעבד אברהם משחזר את הלך האירועים בפני משפחתה של רבקה והוא אף משנה את דברי אברהם 'מארצי' (גיאוגרפית, 'אור כשדים', הבית שבו גדל אברהם) 'מולדתי' (תרבותית),  ל-  "(לח) אִם-לֹא אֶל-בֵּית-אָבִי תֵּלֵךְ, וְאֶל-מִשְׁפַּחְתִּי; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי." הרב איתמר אלדר מבהיר-  
"העבד מודע לכך, שעליו להיזהר בדבריו אל משפחתה של רבקה, בעיקר בנימוק שהוא נותן לבקשתו לקחת את בתם אל יצחק לארץ כנען… מגמתו של העבד היא לכלול את גורם המשפחה במסגרת התנאים לבדיקה, ואף להציבו כגורם מרכזי בהכרעה שאכן השידוך מוכתב 'משמיים'. לכן בדבריו למשפחה אומר העבד, שרק לאחר שהתברר לו שהיא בת משפחה, ובכך נתמלא התנאי שהציב אברהם (לפי דבריו 'המשופצים'), הוכח שזו יד הגורל, ואז הניח עליה את הנזם והצמידים… בסופו של דבר נראה שמגמתו של העבד צלחה בידו, ואכן בעיני משפחתה של רבקה נתפס עניין זה כיד הגורל… שהרי "מה' יצא הדבר" – מדובר ביד הגורל, שאיתה אין להתווכח."

בשורה התחתונה, אין ספק שעבד אברהם מלמד אותנו שיעור חשוב- האמונה של האדם לגבי יכולתו לבצע משימה משפיעה באופן ניכר על מימושה. מסוגלות עצמית גבוהה מובילה אותנו להשקיע מאמצים בביצוע המשימה גם לנוכח קשיים ומכשולים. ובו בזמן, יש מצבים בהם אנחנו מאוד ממוקדים ומכוונים, והאירועים קולחים והמטרה מושגת במהירות ללא כל מכשול. אלא שאז משהו מתערער בנו, ואנו שואלים את עצמנו, הייתכן? מה שיוביל אותנו לחפש אישורים נוספים שלא בהכרח נדרשים.

בהמשך הפרשה, בזכות אמונתו והתמקדותו של עבד אברהם בשליחותו, הספקות וההיסוסים שלו הוסרו כליל, בפרט לאחר שפגש והתארח בבית המשפחה. מעניין לראות שבעת שמשפחתה של רבקה שואלת לדעתה, האם תצטרף אל העבד ותלך לחייה החדשים, תשובתה של רבקה מציפה שוב את הציווי "לך לך", שקיבל אברהם, וללא היסוס וללא לבטים עונה רבקה באותו הלך רוח- "אלך".

מסביר הרב ניצן ברגר-
"כולנו שליחים בעולם הזה. כל אדם נולד עם תפקיד, ייעוד ושליחות מסוימת שעליו למלא בעולם הזה ומשימת חיינו היא לגלות מהי השליחות המיוחדת לכל אחד מאיתנו ולנסות ולשאוף למלא אותה על הצד הטוב ביותר. כך לגבי עצמנו, כך לגבי ילדינו וסביבתנו.
מאליעזר עבד אברהם למדנו שכל עוד אדם מקבל שליחות ויש לו היסוסים ("אולי זה לא יצליח", "גדול עליי", "מה יקרה אם…"), סיכוייו לחזור בידיים ריקות ממילוי שליחותו גדולים מאוד. אולם כאשר אדם מקבל שליחות או משימה כלשהי, ולמרות הידיעה שהיא קשה ומאתגרת, הוא יוצא אליה באמונה גדולה, יש לו סיכוי רב להצלחת השליחות.
שליחותו של עבד אברהם אכן הצליחה וכאשר יצחק יוצא "לשוח בשדה" לפנות ערב (עפ"י חז"ל – להתפלל תפילת מנחה), הוא נושא עיניו ורואה את שיירת הגמלים שעליה מגיעה רבקה. שנזכה כולנו למלא את שליחותנו בשלמות ועל הצד הטוב ביותר!"

במילים אחרות, לגיטימי שיהיו לנו היסוסים והתלבטויות אך כשאנו יוצאים למסע, כפי שעבד אברהם עשה, ויש לנו אמונה איתנה בהצלחת השליחות, למרות אותם ספקות, הסיכוי להצלחת השליחות רב יותר. אמן כן יהי רצון.

שבת מבורכת🚶🏻‍♂️💞🚶🏻‍♀️

השבוע פרשת ויילך שהיא הפרשה התשיעית בספר דברים. הפרשה פותחת בדבריו המרגשים של משה,  "(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם–לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַיהוָה אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה." (דברים לא') ביום מותו משה נפרד מעם ישראל כשהוא בן 120 שנה. הוא משתף את העם שהוא לא יחצה אתו את הירדן, ולא יגיע איתו לארץ ישראל. יחד עם זאת, הוא מעודד את בני ישראל ומספר להם שיהושע הוא זה ש-ה' בחר בו להנהיג אותם בכניסתם לארץ ישראל. משה רבנו מבהיר- יהושע הוא ממשיך דרכו. משה מחזק את בני ישראל שלא יפחדו מהמלחמה בעמי הארץ, כי ה' יעזור להם, ויהיה לצידם. בנוסף, הוא קורא ליהושע ומעודד ומחזק גם אותו בברכת "חזק ואמץ".

משה כותב את התורה ונותן אותה לכהנים ולזקני העם שישמרו עליה. הוא גם מצווה עליהם שפעם בשבע שנים, בחג הסוכות, עליהם להקהיל את כל העם בבית המקדש ולהקריא להם את דברי התורה בכדי לחזק אותם, ללמד אותם ואת הדורות הבאים את יראת ה', ואת הדבקות בתורה ובמצוות.

לבסוף, בגילוי השכינה באוהל מועד מספר ה' למשה, כי בעתיד יפר עם ישראל את בריתו ויבואו עליו צרות רבות. לכן, ה' מצווה את משה לכתוב זאת כעדות בצורת שירה, ואת אותה שירה יש ללמד את העם בכדי שהעם יזכור זאת תמיד. השירה עצמה מופיעה בפרשה הבאה – פרשת 'האזינו'.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב וגמר חתימה טובה🌼

פרשת במדבר- מספרים או שמות?

פרשת במדבר פותחת במפקד, מניין, בני ישראל- "(ב) שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם–בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (במדבר א')
הביטוי 'לא סופרים אותי' כנראה מגיע מפרשת במדבר🤓 התחושה הזו שאינני נראה או נשמע, וביטול הנוכחות שלי, היא תחושה מתסכלת שלעיתים אנו מקבלים מילדינו, בני הזוג שלנו, חברים וכו', ולעיתים אנו אלו שלא סופרים אחרים או אפילו את עצמנו… כנראה שרבים מאתנו מרגישים שמשהו בסמכותיות שלנו נשחק, שאנחנו לא באמת נספרים…
במילים אחרות, הספירה בפרשה שלנו לא נעשתה באמת בתור מפקד אוכלוסין לשם הסטטיסטיקה אלא, מסביר רש"י, "מפני חיבתן לפניו מונה (הקב"ה) אותם כל שעה", כלומר, כמו דבר יקר וחשוב שאוהבים לספור ולהביט בו לעיתים קרובות. רש"י למעשה מבהיר שהספירה נעשתה כי אנחנו, עם ישראל כן נספרים, כן נראים, ומאד משמעותיים לפני ה'. זוהי תזכורת עבורנו שכולנו אומנם נספרים כמספרים אך כולנו משמעותיים, וכולנו שווים בפני ה'.
נכון, מספרים בסופו של דבר משמעותם אחד מרבים אך יחד עם זאת מיד נאמר לנו בפסוק- 'שמות' ("במספר שמות") דגש שבמקביל- לכל אחד יש שם, יש ייחודיות בתוך הכלל, ועלינו להכיר בכך- כשבני ישראל ירדו למצרים, הם ירדו עם שמות, "וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה" (שמות א' א'), וכשעלו משם, הם עלו עם שמות. השם נועד בכדי שיזכירו אותו, שיקראו בו בכוונה לעורר את החיות של האדם. אומר הנעם אלימלך, כשאדם ישן, יכולים לעשות רעש גדול והוא לא מתעורר, אבל אם מזכירים את השם שלו, הוא יתעורר. אומר הרב שיינברגר שליט"א, השם מעורר את הנשמה, מדבר וקורא לנשמה. לכל אחד מאתנו יש שם ויש את השליחות שלו. השם מורה על השליחות הייחודית בעולם הזה. כתוב, "מוֹנֶה מִסְפָּר, לַכּוֹכָבִים; לְכֻלָּם, שֵׁמוֹת יִקְרָא" (תהילים קמ"ז ד'). בזמן שהמדענים מנסים למנות ולמספר את הכוכבים במרום, אומר לנו דוד המלך, שהבורא כבר ספר אותם ונתן לכל אחד שם ותפקיד. כלומר, לכל דבר בבריאה יש שם ותפקיד.
מוסיף השל"ה הקדוש, מניין השמות של בני ישראל הביא לכך שכל אחד יכיר בחשיבותו כחלק מהכלל, יש לו שם, יש לו תפקיד, ויוצא מכך, שיש לו גם אחריות גדולה כלפי הכלל.
כשנותנים שם לאדם, המשמעות היא שניתן לו תפקיד ; השם מבטא את התוכן של הנשמה של אותו אדם. השם זה הלבוש, הבסיס הראשוני, שנותן לאדם את הכח לעשות את התפקיד שלו. אבל יחד עם זאת, צריך לזכור שלכל שם יש מספר משמעויות ולנו יש את הבחירה החופשית באיזו משמעות נוציא את עצמנו מהכח אל הפועל, ובאיזה אופן נספור את עצמנו והאחרים שסביבנו.
שבת שלום❤

פרשת בראשית מתחילה בהפרדה בין אור לחושך, הכוונה כמובן היא לא רק לאור הפיזי שמאיר לנו את הדרך אלא מדובר גם באור הרוחני.  תודעתנו הרוחנית עוזרת לנו להימנע מלמעוד באתגרי החיים. האור כמייצג את האמת, את הערכים הנצחיים, את הרוחני שמתעלה מעל עולם החומר, השגרתי, והחולף.

לא פעם אנחנו ממלאים את חיינו בחומריות– במכוניות, טלפונים, תכשיטים, לבוש וכו. מנסים לחדש את עצמינו בכל אייפון חדש שיצא לשוק, ושוכחים למלא את עצמנו בתוכן רגשי, רוחני, במזון לנשמה. אבל אז אנו מגלים שהעיסוק  בסיפוק החומרי, משאיר  חלל ריק בחיינו.

האור הוא למעשה נתינת מקום משמעותי לפיתוח יחסים אנושיים אמיתיים, במשפחה, ובסביבה בה אנו חיים, ושלרוב הם אינם מצויים בראש סדר העדיפויות שלנו. העיסוק באור צריך להביא אותנו לשאלה האם חיינו מלאים במשפחה, בחברים, נתינה לאחר, באהבה, או שחיינו חיי בדידות נעדרים כל שמחה אמתית ומחויבות?

זו הסיבה שהתורה  פותחת  בסיפור בריאת העולם על ידי ה'. זהו הבסיס לאפשרות המוסר ולדרישה המוסרית מאתנו. זו אמת המידה, לאורה יבחנו מעשי אדם ומחשבות לבו, מעשיו הטובים והרעים כאחד. זהו נתון היסוד המעניק משמעות להיסטוריה האנושית ולמעשי כל יחיד בה. חשוב שנזכור כי משמעותה הפנימית של המילה "מצוה", הוא "צוותא", חיבור. כל מצוה שאנחנו מקיימים מחברת אותנו.

בפרשת בראשית לאחר סיפור חטא עץ הדעת ממנו אכלו חווה ואדם כתוב-
"(כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן–לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם." (בראשית ג')
אומר הרב אייל ורד-
"השפת אמת פותח לנו משמעות נוספת במילה הזאת, והמשמעות היא: שליחות.
שליחות מגן העדן אינה נקמה אלא שליחות, שליחות של תיקון….. זו היא השליחות: לפגוש את המציאות המקולקלת, החסרה, ולהתחיל להפוך אותה לגן עדן. או במילים שלנו: לעדן אותה. במקום להיות חלק ממציאות כזאת נדרש האדם הראשון ליצור אותה בעצמו. זו עבודה קשה מאוד, אך אין היא נקמה והתעללות כי אם שליחות ותיקון."

אינספור פעמים השתתפתי בשיחה שנאמר בה, "אבל זו המציאות…" כאילו שיש מציאות אחת אובייקטיבית, לא פעם זו החוויה שלנו…
12 המרגלים שאפילו לא כונו מרגלים בפרשה אלא כאנשים שתרים את הארץ, הם היו נציגים משמעותיים, ראשי בני ישראל, נציגי כל השבטים, שמבחינתם עשו את שליחותם נאמנה. הם עדכנו את מה שראו וחוו ובהתאם הם התריעו. אבל האם זו הייתה שליחותם, להביע את דעתם והרגשתם האישית על מה שראו עיניהם?
מה ההבדל בין ההסתכלות החיצונית באמצעות חמשת החושים שלנו, שפועלים מן החוץ פנימה להסתכלות הפנימית שלנו?
בנוסף, אנו נוטים גם להאמין ש- "אם זה מה שכולם אומרים, או לפחות הרוב אומרים… אז זה כנראה נכון".
כשמשמיעים לנו כביכול שמועות, המוצגות בפנינו כאילו היו עובדות מציאותיות אובייקטיביות, לעיתים קרובות, אנו עלולים לטעות בשיפוט שלנו לגבי אותם מצבים ואנשים. אחרי הכל, לאותה מציאות סובייקטיבית המתוארת בפנינו אנו מוסיפים גם את השיפוט הסובייקטיבי שלנו… ועלול להיות לכך השלכות משמעותיות ואף גורליות על כל המעורבים בדבר.
בפרשת השבוע שלנו בני ישראל עוסקים בהכנות המרגשות לקראת רגע השיא, הכניסה לארץ המובטחת. ו-12 נציגים, נשיאי השבטים, נשלחים לתור, לבדוק ולבחון מקרוב את הארץ המובטחת בטרם יכנס אליה עם ישראל.
אבל כשהמרגלים שבים למחנה, עשרה מתוכם במהלך תיאורם את הארץ מוסיפים פרשנות אישית למציאות שנגלתה לעיניהם. ובעקבותיה, מוסרים דיווחים שליליים על הארץ ויושביה, מה שיוצר בהלה וחרדה בקרב בני ישראל השומעים את דבריהם ומשתכנעים, ואפילו מאבדים את אמונתם בהבטחתו של הקב"ה.
הפחד שמתעורר במחנה מוביל לכך שדור המדבר מאבד את זכות הכניסה לארץ המובטחת, ומקבל ארבעים שנות נדודים קשות במדבר.
המסרים הם פשוטים וחשובים-
1.) המחויבות שלנו לפיתוח חשיבה עצמאית וביקורתית. לזכור שהמציאות היא סובייקטיבית והיא בעיני המתבונן; לא להתפתות להאמין לכל מה שאוזנינו שומעות. השמועות אינן עובדות אובייקטיביות בהכרח, גם כשהרוב אומרים שזה נכון.
2.) הפרשנות שלנו נוטה לא פעם להיכנע לפחד שמאיים לכבוש אותנו. כאשר פחד מפעיל את המוח הרגשי, חלק מן החרדות הנגרמות מקבע את תשומת הלב שלנו באיום הקרוב, ומאלץ את המוח להתרכז, לעיתים אפילו באובססיה, בשאלה כיצד להתמודד עם איום זה ולהתעלם מכל דבר אחר.
אלברט אליס (1995), חוקר שעסק בהשפעת המחשבה על מצבי מתח וחרדות, טען שרגשות שונות, ובפרט חרדות, אינם נובעים ישירות מאירועים מציאותיים, אלא מהפירוש שאנו נותנים להם.
חיזוק לטענה זו ניתן למצוא גם אצל הרמב"ם המציע דרך דומה להתמודדות עם חרדות. "מחשבות שליליות שאדם מתחיל לחשוב עליהן הכוללים פחדים וההבלים התופסים את מוחו של האדם קורים כשמוחו של האדם פנוי ממחשבות חיוביות… אם האדם ממלא את עצמו בחכמת התורה, קובע עיתים לתורה, מחכים ומעשיר יותר, מוחו לא פנוי לעסוק בהבלים, וכך יכול האדם לחיות באמונה ובטחון בבורא עולם ולא ליפול לתסכולים וחרדות, האווירה סביבו היא אוירה חיובית, דן לכף זכות, הוא חושב חיובי גם על עצמו וממילא גם מתנהג בצורה חיובית. אדם שחושב בצורה מסוימת גם מתנהג בהתאם." (צהלון, תשס"ב)
ג׳וזף מרפי (1987), שכתב את הספר המפורסם כוחו של התת-מודע טען כי הפחד הוא אויבו הגדול ביותר של האדם. מחשבות המוקפות ברגש של פחד זוכות להכרה בתת-מודע, ומגיעות לכדי הגשמה במציאות. זו מעין נבואה שמגשימה את עצמה. מרפי מציע לנצח כל פחד ע"י מחשבות חיוביות שנוגדות את ההצהרות שבבסיס הפחד והחרדה שלנו.
האם הפחד מנהל אותי או אני מנהל את הפחד?!
כיום רבים מאתנו מתמודדים עם חרדות באמצעות טיפול לחרדה. אנו מבינים שאנו איננו יכולים לשנות את מה שקורה בעולם החיצוני, אבל אנו כן יכולים לשנות את התגובה הפנימית שלנו. באמצעות איתור של תפוס החשיבה המוביל לתחושת חרדה, ניתן ללמוד תגובה פנימית טובה יותר לחרדות.
ולבסוף המסר-
3.) שהיהדות מבהירה לנו שהחיים מתנהלים תמיד בשני מסלולים נפרדים ומקבילים-
המסלול הראשון הוא המאמצים שמשקיע האדם בכדי להגשים את שאיפותיו וחזונו;
בעוד המסלול השני מורכב מאמונה.
כלומר, בכדי שהאדם יצליח להגשים את מטרותיו, הוא זקוק להשתדלות, למאמץ האישי שלו, ובמקביל הוא גם זקוק לאמונה שיצליח.
יחד עם זאת, האדם שמשקיע את מרצו ומאמציו לתהליך, צריך לזכור שהתוצאה הסופית איננה תלויה בו. הרב אלעזר מנחם מן שך תמצת את הרעיון הזה במשפט הבא- "תפקידנו הוא 'לפעול', אם נצליח במטרה – זה כבר לא תלוי בנו."
מי ייתן ונצליח לגבור על הפחדים שלנו ולפרוץ ולהרחיב את גבולותינו בדרך למימוש הייעוד והפוטנציאל שלנו, שנשכיל להשתמש בחשיבה ביקורתית, ונצליח בהשתדלות האישית שלנו יחד עם חיזוק האמונה בנו, בה', ביקום, ובשורש הטוב והמטיב שקיים. אמכי"ר.
שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה, ולעילוי נשמתם של אביבה בת מזל, מיכל בן רעי, ומשה בן חנה רבקה, יהי זכרם ברוך.

תקציר- השבוע אנחנו מתחילים את ספר שמות, והפרשה הראשונה היא פרשת שמות.

ספר שמות מעביר אותנו מסיפור של משפחה בודדת, של  יחיד, לסיפורו של עַם ישראל, של הכלל. כשיעקב ירד למצרימה יחד עם משפחתו הם היו שבעים נפש. כעת, לאחר פטירת יעקב ויוסף, בני ישראל שהתגוררו בארץ גושן מתרַבִּים ומתעצמים במצרַים. עם ישראל למעשה לא נולד בארצו, וראשית הוויתו היא למעשה במצריים.

מסופר לנו על מֶלֶך פרעה חדש, שלא מכיר ויש אומרים שלא זכר את יוסף, ושחושש מפני היווצרותו והתעצמותו של עם ישראל, ולכן, מעביד אותם בפרך ומטיל גזֵרות קשות על ישראל. אחת הגזֵרות – להמית את הבנים הנולדים להם "(טז) וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם:  אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה.  (יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים. " (שמות פרק א') המיילדות האמיצות, שפרה ופועה, למרות הגזירה ממשיכות להחיות גם את הזכרים.

כאשר נולד משה מחביאה אותו משפחתו בתיבה, ומניחה את התיבה על מֵי היאור, בתקווה שמישהו יראה את הילד בתיבה ויציל אותו. בת פרעה מבחִינה בתינוק שבתיבה, ומְאַמֶּצֶת אותו.

בבגרותו, משה רואה איש מצרי מכה איש עברי וכתגובה הורג משה את המצרי. בהמשך בורח משה אל מדיָן, שם הוא מתחתן עם ציפורה, בת יתרוֹ. במקביל מסופר כי מלך מצרים מת ובני ישראל נאנחים וזועקים לקב"ה ששומע את נאקתם וזוכר את בריתו, הברית שנכרתה עם אברהם, יצחק ויעקב.

יום אחד בעוד משה רועה את צאנו של חותנו, יתרו, מתגלה ה' אל משה מתוך הסְנֶה הבוער, ושולח אותו להושיע את ישראל. כלומר, במעמד זה הקב"ה מטיל על משה את השליחות של הוצאת בני ישראל ממצרים והבאתם אל ארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש. "(י) וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. (יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם." (שמות פרק ג') משה שלא מאמין ביכולתו להנהיג מנסה להתחמק מהשליחות אך ללא הצלחה.

משה חוזר למצרַים, ויחד עם אהרון אחיו מגיע לפרעה בבקשה לשחרר את בני ישראל ולהוציאם ממצרַים. אך פרעה – מסרב! פרעה בתגובה מקשה את הגזרות שלו וגורם למירמור רב בקרב בני ישראל כלפי משה ואהרון. הפרשה מסתיימת ונראה שהמצב רק נהייה גרוע יותר, אך הקב"ה מרגיע את משה ואומר לו שהתכנית רק החלה ובסופו של דבר פרעה לא רק שישלח את בני ישראל אלא יגרש אותם מארצו. "(א) וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה:  כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ." (שמות פרק ו')