חומש ויקרא- פרשת בחוקותי- מידות של שלום

Image by Gregor Ritter from Pixabay

השבוע פרשת בחוקותי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בחומש ויקרא. הנושאים העיקרים בפרשה כוללים את הברכות והקללות, כביכול, השכר והעונש, ובנוסף, את הבחירה החופשית.
פרשת "בחוקותי" פותחת ב: "(ג) אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם…" (ויקרא כו) לכאורה נראה שהפרשה מפרטת את השכר למי שמקיים את המצוות והחוקים, ואת העונש למי שלא מקיים.
על אף פסוקי ה"תוכחה" בפרשה, היא מסתיימת בנימה אופטימית:
" (מב) וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר–וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר… (מד) וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם–לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיהֶם…" (ויקרא כו')

בפירוט הברכות בפרשה מתואר- "(ו) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ…"(ויקרא כו')
עשרות פעמים נזכרת המילה "שלום" בתנ"ך, בכל מיני הקשרים ומובנים. אחת הפעמים הראשונות היא בפרשת השבוע, פרשת "בחוקותי", ויש לכך חשיבות רבה, מאחר והיא מלמדת אותנו על משמעות השלום בתפיסה היהודית.
להלן התייחסויות למילה- 'שלום':
רש"י מביא את דברי חז"ל בתורת כהנים: "שמא תאמרו: הרי מאכל והרי משתה – אם אין שלום אין כלום! תלמוד לומר אחר כל זאת: 'ונתתי שלום בארץ', מכאן שהשלום שקול נגד הכל. וכן אומר (ישעיהו מה) 'עושה שלום ובורא את הכל.
המהר"ל אומר- "… השלום הוא שלימות הכל והוא נותן המציאות אל הכל, וזה בעצמו מה שנקרא שלום שהוא מלשון שלימות, כי השלום משלים המציאות, עד שנמצא הדבר בשלימות, בלי חסרון.
ילקוט שמעוני נשא: חביב השלום שכל סיומן של הברכות הוא בשלום (שים שלום … עושה שלום במרומיו). ואף ברכת כהנים חותמת "וישם לך שלום", שאין הברכות מועילות אלא אם כן שלום עמהן.
האברבנאל מציין, כי לעיתים דווקא השפע הוא שגורם למלחמות אחים או לפחות לסכסוכים ואפילו לאלימות. ולכן, יש כאן הבטחת התורה, על-רקע השפע המובטח בפסוקים הקודמים, שהשפע יביא עימו ביטחון ושלום.
אבן עזרא מציין כי השלום מתחיל בבית פנימה, שלום בין אדם לחבירו, שלום שבונה חברה מתוקנת. נראה שבמילה אחת, מתמצת אבן עזרא מה שהאריכו המדרשים, כגון משנת רבי אליעזר פרשה ד: "גדול הוא השלום שבו שיבח הקב"ה את אהרן … שהיה רודף שלום בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין שבט לשבט …"

בתקופה זו, עוד יותר מתמיד, אנו נקראים לעבודה משותפת, ליצירת מקום אחד לרעהו, ממש כמו נגנים בתזמורת, כאשר כל אחד משלים את רעהו ביצירה הרמונית משותפת. לכל אחד ואחת מאתנו יש שליחות ותפקיד ייחודי שמשלים (שלום מלשון שלם) אחד את השנייה.
מאחר ואנו חיים בעולם שיש בו קונפליקטים, היינו, יש בנו כוחות רבים ומנוגדים המושכים לכיוונים שונים, הנטייה הטבעית מסביר המהר"ל של כל כח היא למשוך לכיוונו, ולהתבצר בעצמו. ולכן, עלינו לעבוד ולהשקיע כדי לייצר את האיזון הנכסף. השלום משמעותו איזון, כלומר, אף כוח לא נעלם ולא התבטל אלא יצרנו מיזוג של כל הכוחות. ועל כך נאמר שהשלם גדול מסהכ חלקיו.

ומסביר הרב קוק זצ"ל [עין איה, מסכת ברכות, דף ס"ד] את דברי חז"ל הנ"ל כך: "יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי אם על ידי צביון אחד בדעות ותכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו נכון, כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דוקא על ידי הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים והשיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו."

השבוע ציינו את יום ל"ג בעומר, נקודת ציון בספירת העומר, היום שבו פסקו מלמות תלמידיו של רבי עקיבא שאיבד 24,000 מתלמידיו כי הם לא נהגו כבוד זה בזה. ימי ספירת העומר הינם ימים של עבודת מידות ממוקדת לקראת מתן תורה בחג השבועות שקרב ובא. עבודת המידות מסייעת לנו להבין כי לא כל האמת מצויה אצלנו, וכי השלום שקורא לנו לא להלחם אחד בשני, בין היתר, תכליתו היא גם להשלים אחד את רעהו דווקא ממקום השוני. והתיקון, אם כך, הוא בהוספת- אהבה, כבוד בין איש לרעהו, ו'נתינת השלום' במובן של שלום פנימי, בינינו לבין עצמנו, וגם בין איש לרעהו.

וכך מסכם הרב דוד מנחם- "…כדי לעשות שלום, על האדם לסגל מידות אלוהיות: לצמצם את עצמו מעט כדי לתת מרחב ביטוי לזולתו, כשם שאלוהים צמצם עצמו כביכול ואפשר בכך קיום לעולמנו. הרוצה שלום צריך להיות נותן ולא רק מקבל … המצפה רק לקבל, מרגיל את עצמו למחשבה שהכול שלו והכול מגיע לו, ועל כן הוא במלחמה עם זולתו המצפה גם הוא לקבל.
את הדברים אני כותב אחר שהקשבתי לדברי הזיכרון שנשא הרב אורי שרקי על בנו שלום יוחאי שנרצח בפיגוע דריסה בירושלים. שלום ז"ל היה מקרין בנוכחותו שלום ושלווה שנבעה מתוך נפשו שהייתה שלמה ושלווה. אחרי שלימד את נפשו לחיות בשלום ועשה שלום בין ערכי נפשו הקרינה אישיותו הפנימית על הופעתו החיצונית.
אין די בכך שרק נשיר שיר לשלום, לא מספיק שנלחש תפילה. מוטב שנסגל לעצמנו מידות של שלום בנפשנו פנימה ויבואו לידי ביטוי בפנים מאירות. והעושה שלום במרומיו יניח מרוחו עלינו וישפות לנו שלום."

שבת של שלום ובשורות טובות 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

חומש במדבר- פרשת קורח- תרבות של מחלוקת

Photo by Afif Ramdhasuma on Unsplash

השבוע פרשת קרח שהיא הפרשה החמישית בספר במדבר, והיא עוסקת בעיקר בתיאור מחלוקת קֹרח, עדתו והשלכותיה. הפרשה מבטאת את הכח ההרסני של המחלוקת, והיא מזהירה אותנו מהאגואיזם, והעיסוק הלא מאוזן בעצמנו. במרכז פרשתנו מתואר מאבק על הנהגת עם ישראל, ומתוארת המחלוקת שעורר קרח על הנהגת משה רבנו ועל תפקידו של אהרון ככהן גדול. נראה כי קבוצות שונות חברו יחד במטרה להדיח את משה מהנהגת העם ולתפוס את השלטון תחתיו. משה מנסה לדכא את המחלוקת בדרכי שלום, וקורח, לעומתו, ממשיך להסית את העם.
לאחר חטא המרגלים והעונש של 40 שנות נדודים במדבר וההבנה שכל אותו דור שיצא ממצרים ימות, ולא יזכה להיכנס לארץ ישראל, מפרשים מסבירים כי נתונים אלו היוו קרקע פורייה שאפשרה את הניסיון למרד במשה ואהרון, כלומר, קודם לכן קרח או כל אדם אחר לצורך העניין, לא היה מעז לערער על מנהיגותם של משה ואהרון.
"כל העדה כולם קדושים" הם מטיחים במשה ואהרון, כולנו יהודים כולנו קדושים אז מדוע נבחרו לווים וכוהנים מקרב שבט לוי לעסוק בעבודות המשכן ולהיות מובדלים משאר העם, ומדוע נבחרו הם, משה ואהרון, להנהיג את העם, או כדבריהם, מדוע הם מתנשאים על העם?

מסביר הרב יובל שרלו,
"העיסוק בצדק חברתי מחייב לתת את הדעת לא רק לנכסיו החומריים של האדם. לא לחינם אמרו חכמינו הקדומים כי "טוב שם – משמן טוב", לאמור: לעתים שמו של אדם חשוב לו יותר מכל דבר אחר. בשל כך, חלק מהמאבק על הצדק החברתי מחייב לתת את הדעת לשמירת כבוד האדם, חירותו, שמו הטוב ומעמדו, ויכולתו לקיים חיים חברתיים ויצירתיים כאחד.
כיצד עושים זאת? בדיוק בשל כך התורה עוסקת לא רק בנכסיו החומריים של האדם, כי אם גם בשמירה על הדברים החשובים לו מכל. דוגמה לדבר היא המצווה "לא תלך רכיל בעמך", המהווה אבן פינה לכל הלכות לשון הרע, האוסרות על האדם להוציא את שמו הרע של אדם אחר (כמובן, מבלי פגיעה ביכולת לקיים מאבק נגד הרוע). דוגמה שניה היא הקביעה ההלכתית "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן של אש ואל ילבין פני חברו ברבים", המעצימה את החשיבות העליונה של איסור הלבנת פנים…
פרשת השבוע שלנו מלמדת על פן נוסף של הצדק החברתי הנדרש, והוא ביכולת לקיים מחלוקת כהלכתה. מחד גיסא, אנו צריכים להתרגל לכך כי המילה "מחלוקת" אינה שייכת למילים המעוררות אסוציאציה של שלילה וביקורת. המחלוקת היא המנוע העיקרי של ההתפתחות האנושית, הנוצרת ממפגש דעות ועמדות, ומצמיחה עולם עשיר ומורכב. אחת הסכנות הגדולות ביותר לחברה היא החתירה לשפה אחת ודברים אחדים. להפך, הן ההלכה היהודית, המטפחת את המחלוקת כמאפיין המובהק של לימוד התורה וההתקדמות הרוחנית, והן התרבות הדמוקרטית, העושה כל שביכולתה, לפחות ברמה ההצהרתית, כדי לאפשר שיח חופשי ועשיר – מלמדים על הפוטנציאל העצום הטמון בעולמה של מחלוקת.
מאידך גיסא, המחלוקת היא מסוכנת. אין צורך להכביר מילים בדבר הסכנה העצומה למבנה החברתי, לסולידריות ולרוח המשותפת, ולאסונות שמחלוקות דרדרו את עולמנו. אין עם בעולם שמצולק כל כך מהמחלוקות הפנימיות שהביאו לחורבנות רבים בתוכו. אולם לעתים אין אנו נותנים את הדעת להיבט אחר של המחלוקת, והיא הפגיעה החמורה שהמחלוקת מאפשרת בעניינים הנוגעים לצדק החברתי. פגיעה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בצורות שונות: בתהליכי הדרה והשתקה, ומניעת הנגישות ההוגנת המאפשרת לכל אדם להביע את דעתו בצורה חופשית, וללא מורא…ועוד.
פרשת השבוע שלנו, פרשת קורח, העוסקת במקומות האפלים של המחלוקת, מלמדת כיצד טיעון שיש בו אמת (דברי קורח לא היו משוללים מן היסוד) עשוי להפוך להתקפה ושיסוי, ליצנות וציניות, חיבור לא ענייני של כל המתנגדים כדי להפיל את משה רבינו, סילוף הסיפור ההיסטורי ומניפולציות רבות. כאמור, הדעת ניתנת בדרך כלל להיבטים החברתיים של המחלוקת, ופרשת קורח מהווה דוגמה מופלאה לאן מחלוקת יכולה להתדרדר. בד בבד, נכון יהיה להתייחס גם לשיקולי הצדק בעולמה של מחלוקת, ולהקפיד על הדרכים ההוגנות לניהולה של המחלוקת, גם כדי למצות ממנה את הפרי הבשל שלה, וגם כדי לא להפוך אותה עצמה לפגיעה החמורה בצדק החברתי. התייחסות מכבדת וראויה כלפי השני, זהירות בהצגת עמדותיו שלו, הימנעות ממניפולציה, בריחה מן השקר, שמירה על אי-גלישה לפסים אישיים, התייחסות לעמדה ולא למניעים הנסתרים התיאורטיים שלו וכדו' – כל אלה מטפחים את הצדק החברתי בהיבטים של כבוד האדם, ומאפשרים להתברך מחברה רב גוונית שיש בה תרבות של מחלוקת."

נראה כי חלק מהצדק החברתי שקרח דרש כלל אחדות שמתבטאת באחידות, כולם שווים, כך מסביר הרב שניאור אשכנזי, קרח בא לדכא שונות. אך, אם אדם לא מצליח לבטא את עצמו, את הייחודיות, הגישה, והכישורים שלו זו למעשה המחלוקת הכי גדולה שיש. ההתעלמות מהשונות שלנו, והחשיבה שכולם יכולים להיות אותו הדבר, להאמין, לחשוב, ולעשות את אותו הדבר כי כולנו יהודים, איננה נכונה. העולם מורכב ממגוון עצום של אנשים, והאחדות איננה אחידות. להיפך, האחדות היא 'אחדות ההפכים', היכולת של אנשים הפוכים להביא את הייחודיות שלהם וליצור הרמוניה ממש כמו בתזמורת. דווקא השינוי והרבגוניות הזו היא שיוצרת את ההתאמה המושלמת, את השלום מלשון, השלמה. לא ניתן להתעלם מהשונות, ולכן, החכמה היא ליצור שלמות ממגוון הדעות, הקולות, והמחשבות.

 אנו חווים זאת ביתר שאת בתקופה זו, ולכן, זוהי תזכורת חשובה עבור כולנו, לנהל מחלוקת לשם שמים. לברר מה מניע ומנהל אותי בקונפליקט, והאם אני קשוב ופתוח גם לדעות ולגוונים האחרים?

שבת שלום💞

חומש שמות- פרשת משפטים- הרוב קובע, האומנם?

לאחר הסיפור העוצמתי והרגע המכונן של מעמד הר-סיני, מעמד מתן תורה, מגיעה השבוע פרשת משפטים, הפרשה השישית בספר שמות. הפרשה כוללת 53 ציווים ורשימת דינים שעוסקים בסדר החברתי ובהתנהלות שבין אדם לחברו.
הפרשה ממשיכה לפרט חוקים המאפשרים את קיומה של חברה בריאה. והיא מתחילה ב- "(א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. (ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת–יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם…"  (שמות, כא').
כלומר, הפרשה מתחילה בחוקים הקשורים לעבדים ומורה לנו איך לנהוג עם העבד העברי, במצבים שונים. כמו כן, הפרשה דנה במקרים של רשלנות, גניבה או מקרים בהם בכוונה תחילה הביאו לפגיעה בגוף או ברכוש. לאחר שהפרשה מסיימת לדון בדיני "נזיקין", כאלו שגורמים נזק לרכוש ולנפש, היא מתייחסת לחוקים חברתיים, שגורמים נזק לחברה כולה. למשל, לא להונות או לגזול את הגר (זר); עלינו לזכור איך התייחסו אלינו כשהיינו גרים בארץ מצרים. אנו מצווים לא לקחת שוחד, לא לענות יתומים ואלמנות, ובשורה התחתונה, אנו מצווים להתנהג באופן ראוי ומוסרי, ולהגן על החלשים בחברה. נראה כי הפרשה שלנו, כשמה כן היא, מלאה במשפטים, אשר רבים מהם הפכו במהלך הדורות לביסוס חלק מרכזי מיסודותיה של מערכת משפט עברי רחבה.

האיזון הדק – בין החתירה לצדק חברתי במסגרת המשפט לבין השמירה על "כללי משחק" הוגנים ממשיך להיות מונח לפתחנו גם היום. בפרט, לאור המתח בין מציאות החיים לבין האידאל המוסרי המנותק ממנה. בימים אלו מהדהד בחוזקה המאבק הציבורי נגד הרפורמה המשפטית שהממשלה החדשה מציעה. הציבור נאבק על קיום מערכת איזונים ובלמים ראויה שלא תאפשר ריכוז של כוח רב בידי הרשות המבצעת. ולאור הרפורמה המוצעת, נראה כי מידת עצמאות הרשות השופטת ומידת האפקטיביות שלה כגורם המגביל ומרסן את הרשות המבצעת- תפגע. ועל כך התווספו גם הגבלות על עיתונות חופשית ועצמאית.
כלומר, שינויים חוקתיים ומשפטים מהותיים כמו אלו שנשקלים כיום בישראל יש לבצע בזהירות יתרה וחרדת קודש. בעקבות זעקת ומחאת הציבור, יזם הנשיא מתווה לפשרה ברפורמה במערכת המשפט המצריכה את הצדדים להתכנס להידברות, ובכך בעצם, למנוע שימוש של הקואליציה מלהשתמש בכוח "הרוב".
ללא ספק, לאור המתחולל בימים אלו, והחששות האמיתיים שעולים יש צורך להתייחס ברצינות ממשית לקולות המחאה המושמעים, ולא לבטלם כלאחר יד.

השבוע בפרשה נאמר לנו כי- "(ב) לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים, לְרָעֹת; וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים–לְהַטֹּת". (שמות כג), מסתבר שהכלל כי "הרוב קובע" לא בהכרח תופס. נראה כי כל אחד ואחת מאתנו מצווה שלא להגרר בהכרח אחרי החלטת הרוב. לבטח כאשר מדובר בשופטים בבית משפט הפוסקים פסק דין לנאשם. זהו סוג של איתות לקלות שבה אנו נוטים, לעתים, להצטרף לרוב וללכת אחריו.
מדרש ההלכה מסביר כי קשה לפרט להביע עמדה שהיא בניגוד לעמדות שסביבו. הפסוק כאמור מזהיר אותנו מפני כוחו להרע של הרוב והקושי לעמוד בפרץ. וזה שייך לכולנו. כל אחד ואחת מאתנו עלול לקבל החלטה להתייחס לא יפה לאדם אחר בגלל שמועה ששמענו או בגלל ש"כולם יודעים שהוא…". הפרשה קוראת לנו לעצור ולבדוק. כי לא תמיד הרוב צודק.
מסביר הרב שניאור אשכנזי, כי ממעמד מתן תורה, מעמד רם ונעלה, ה-"אורות הגבוהים", פרשת משפטים מנחיתה אותנו לקרקע, ובעצם מדגישה לנו שבכל יום אנו מצווים "להיות אנשים טובים וערכיים", בכל רגע,  עלינו להתנהל כ- "ממלכת כוהנים" המתייחסת לכל אדם, באחריות, בכבוד, ורואה את הצלם האלוקי שבו. כל שכן, זו הציפייה מהשופטים שישפטו בצדק ויזכרו כי כל אדם נברא בצלם אלוקי.

למעשה, הפרשה מחזקת את הערך של הדעה השונה. ברשתות אנו נוטים לחפש אחר אנשים הדומים לנו. מבהיר הרב אשכנזי, כי דווקא החיפוש אחר השונה הוא שיפרה וירחיב את ההתבוננות שלנו, ויסייע לנו להפוך לגירסה טובה יותר של עצמנו. התפיסה היהודית מעודדת את "המחלוקת", את ההתדיינות והדיאלוג. יותר מזה, על פי ההלכה, כאשר דנים בדיני נפשות, דיון שמתחיל בהסכמה של כל השופטים, מתבטל הדיון ועובר לבית דין אחר, מדוע? כי חייב להיות וויכוח, ומחלוקת לשם שמיים הכוללים הקשבה, למידה וסיעור מוחות, כי רק אז אפשר לתת פסק דין. הנפש היא עשירה ומורכבת, ואדם אחד לא יכול לחשוב בראש של כולם. כאשר הסנהדרין פותח בהסכמה, משמעותו שמישהו בהכרח לא חשב, ויש רובד של חשיבה ותפיסה שלא מיוצג ומונע את האפשרות לגבש דעה אמיתית, וכוללת. המשמעות היא, שבסופו של דבר, מגוון הדעות מייצג מגוון צדדים וקולות של הסיפור, ורק כך ניתן להגיע לחקר האמת ועשיית צדק. רק לאחר ששקלנו את הצדדים השונים ובחנו את התמונה כולה בבהירות. לכן, גם הלימוד בבית המדרש, למשל, הוא בחברותא, כפי שנאמר במסכת תענית כג, א, "אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא".
מוסיף הרב אשכנזי, ושואל האם אנו יכולים לתת מקום לשוני? ומדוע אנו אומרים "שלום בית" או "שבת שלום"? מדוע הבחירה היא דווקא בשלום? והתשובה היא ש"שלום" הינה הברכה הכי מרוממת על פי החסידות, כי משמעותה "שיתוף פעולה", שני כוחות סותרים שיכולים לעבוד יחדיו. שלום מלשום שלם. השלום מבטא הפרייה הדדית של אנשים שונים, כאשר כל אחד ואחת מביא/ה את עצמו/ה אל תוך הקשר כי יש מקום, והם מסוגלים להתמודד עם השוני, ולעיתים אף עם הקוטביות, ומצליחים לייצר יחד את המיטב. ממש כמו בתזמורת המשלבת כלים שונים בתכלית ועם זאת, מייצרת יצירה אחת הרמונית.

הברכה שלנו היא אחדות ולא אחידות. מחלוקת מלשון חלק. כלל החלקים מרכיבים את השלם, והם אשר יביאו שלום. כאשר מתאפשר לכל אחד להעניק את התרומה הייחודית לו, אזי מתאפשר לראות תמונה רחבה יותר וכאמור להפוך להיות גרסה טובה יותר של עצמנו. הרי, השלם גדול מסך כל חלקיו, ממש כמו גוף האדם. פאזל אנושי היוצר שלם אחד, עם אחד. מחלוקת לשם שמיים משמעותה ניהול דיאלוג תוך התייחסות עניינית ולא רגשית או אישית, ללא כותרות או האשמות, תוך הקשבה, שיקוף, כבוד, אמון והערכה לזולת. ואלו ממש ערכי הגישור, כלי נפלא ליישוב וניהול סכסוכים. הלוואי ונשכיל לאתר את הטוב, לנטות אליו, ולהיות אחריו גם כשאין זו הטיית הרבים. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

פרשת קורח-מה זה דתילוני?

Image by Gerd Altmann from Pixabay


יש הרבה מושגים בתחומים שונים שאנחנו לא ממש מבינים ואו מתחברים, ובכל זאת משתמשים בהם בשוטף. השבוע פרשת קורח, הנושא המרכזי הוא מחלוקת. אז מה החידוש? וויכוחים יש כל הזמן ובכל מקום, אז למה לא נוסיף את הגחלים שלנו למדורה? אש המחלוקת יכולה להיות כה איומה ופוגעת, שיש לעשות כל מאמץ אפשרי להגיע לשלום ופיוס. לכן, בשם מחלוקת לשם שמיים אשתף מהרהורי ליבי, ומקווה שאצליח לכוון לשם שמיים.
גיסתי ואני הגענו למפגש חברים, חברי ילדות של גיסתי, ישבתי בצד והקשבתי לשיחות, אנשים מקסימים ומעניינים. גיסתי גדלה בקריית ארבע, בסביבה המוגדרת דתית. מצאתי את עצמי קשובה לשיחה של שני חברים שכנראה לא התראו שנים, ובחילופי דברים נאמר,
הוא: אז אתם דתיים?
היא: כן, מה אתכם?
הוא: כן, ברור. אז אתם שומרים שבת, כן?!
היא: ברור
הוא: איזה יופי.
לא הצלחתי להתאפק אז שאלתי: מה לגבי מצוות אחרות שהופכות יהודי לדתי מבלי לפגוע חלילה במצוות השבת?
מרגע זה התפתחה שיחה שערערה את הגדרת המושג דתי כפי שאנו מכירים, והעלתה שאלות רבות באשר להגדרה של מה זה דתי בימינו ומה זה חילוני? באילו תבניות הם מצויים? והציפה את הפירוד שמושגים אלו יוצרים בחברה שלנו בעוד רבים מאתנו עמלים על קירוב לבבות ויצירת אחדות. מה שהזכיר לי הרצאה ששמעתי בנושא של איך ההלכה והמקורות שלנו מתייחסים למושג חילוני. המידע שניתן היה קשה לעיכול ורחוק מלקרב לבבות. ואני שואלת- האם המצב לא השתנה? האם חילוני של פעם זהה בהתנהלות ובאמונות שלו לחילוני של היום ואותו כנ"ל לגבי דתי??
ע"פ הלימוד שאני עוסקת בו בשנים האחרונות, לימוד יהדות ע"פ הקבלה וע"פ משנתו של בעל הסולם, וע"פ חז"ל שכבר אמרו ש"דרך ארץ קדמה לתורה", המצוות שבין אדם לחברו קודמות למצוות שבין אדם למקום. הרב אשלג הטיב לתאר זאת בהקדמה לספר הזוהר, "ודע שהמצוות שבין אדם לחברו הן קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו מביאתהו להשפיע למקום."
כלומר במקורות שלנו מוצהר ונאמר בבהירות שראשית אנו מחויבים לקיים את המצוות שבין אדם לרעהו והם שיובילו אותנו למצוות שבין אדם למקום, אז לא ערערתי אבל כן הרהרתי לעצמי, איך זה כשהמושג דתי עולה קיום מצוות שמירת השבת מספיק להגדרת אותו אדם כדתי. בעוד אדם שלא שומר או שומר חלקית את מצוות שמירת השבת מוגדר חילוני ללא התבוננות נוספת או התייחסות לשאר המצוות…
חכמים רבים אמרו וציינו שכל אחד ואחת מאתנו הוא יחיד ומיוחד ואין עוד כמוהו. וכפי שהרב שיינברגר שליטא מסביר, ה' לא מבזבז אישיויות, כל אישיות היא נזקקת בשל הייחודיות שלה; התמהיל של כל אחת ואחד הוא ייחודי, ה' עשה תבשיל מאוד מיוחד וכך יצר כל אחד ואחת מאתנו, וכל אחד מאתנו נצרך לפאזל הכולל של עם ישראל, כל אחד והתבלין שהוא מביא, אבל האם נשכיל לעשות מקום ולקבל באהבה את הקולות השונים עם הגדרות פתוחות ומזמינות יותר לחיבור? האם אנו מסוגלים לוותר על ההגדרות והתבניות מפעם? תבניות שלמעשה לא רלוונטיות ולא משרתות אותנו? אני מאמינה שהשינוי הזה ימקד את העיסוק שלנו יותר בתוכן, עומק הדברים, במהות ובתכלית ואז לדעתי גם נצליח יותר במימוש "ואהבת לרעך כמוך", נצליח לראות יותר את הדומה שבינינו, להטמיע בנו עין טובה, וליצור מקום לכולם בפאזל.
לעזרתנו בא בעל הסולם, הרב אשלג, שהשיב לנו את היכולת לראות דווקא בעידן מפותח זה, את הנאורות שיש לנו בלאומנו, כיהודים, כישראלים, לא משנה אם חילונים או דתיים. הסתכלות של אנשים פרטיים שרוצים לבוא ולגלות את המשמעות בחיים, ואת החלק החי והחושב שיש בדתנו, שהיטשטש עם הזמן ונדמה כמצוות דוממות שאין קשר בינן ובין הרגשתנו.
את ההתמודדות הזו שבין חילוניים לדתיים אנו חווים יום יום, וחוויתי בעוצמה מביתי הבכורה שבחרה לעשות שנת מכינה בחצבה שבערבה, מכינה מעורבת של חילוניים ודתיים. תהליך שנמשך 10 חודשים שבו הם חיו חיים משותפים; עם כל האתגרים, הם לגמרי השכילו והצליחו ליצור מרחב מפרה והרמוני, והלוואי על כל עם ישראל.
לסיום, חנן בן ארי וקרן פלס כתבו את השיר הנפלא 'ויקיפדיה'. חנן שר ומעז לקרוא תיגר; לזעוק את שעל ליבו עד לב השמיים. בשיריו הוא ידוע כאחד שנוקט עמדה; אחד שלא אומר את מה שכולם רוצים לשמוע. והשיר אולי אומר אמת לאמיתה ופורט על שלל פגמי עמנו, עם ישראל, אך חשוב להדגיש שכולנו ללא ספק נציגיו של ה', שהרי כולנו חלק אלוק ממעל. ובכל זאת, קל היה לי להזדהות עם-
"..לא ניתן למציאות להפריע לנו לראות….
אל תכלאוני בשום כלוב
אל תסכמו אותי בויקיפדיה
אני הכול, אני לא-כלום
אור אינסוף לבוש בגוף
אז אל תכלאוני בשום כלוב."
אנו מצווים ללכת תמיד בשני נתיבים מקבילים האחד אני "הכול", העולם כולו נברא עבורי, והשני אני "לא כלום", אני אפר ועפר, רק ככה נוצר איזון שפוי וראוי. אז מי ייתן ונשכיל גם אנחנו ללכת בנתיבים מקבילים אלו – האחד, נתיב החיצוניות כלומר הצורך שלנו להגדרות ולהכניסן למגירות, והנתיב השני, הפנימיות כלומר להתבונן פנימה ולזכור שכל אחד ואחת מאתנו יחיד ומיוחד; יש המתארים את עם ישראל כגוף אחד עם אברים רבים ושונים שכולם נצרכים. ולכן, כל אחד ואחת מאתנו הוא חלק אינטגרלי מהפאזל כולו.
שבת של שלום💐

הפטרת פרשת יתרו- התגלות אלוקית!

הפטרת פרשת יתרו היא בספר ישעיהו פרק ו' וחלקים מפרקים ז' וט'. ההפטרה עוסקת בהקדשתו של ישעיהו לנביא, בחזונו בו ראה את ה' בדומה למעמד הר סיני ובשליחותו.

מסביר הרב יואב אוריאל-

"בפרשת השבוע אנו קוראים על מתן תורה – ירידת דבר ה' מן השמים אל הארץ. במעמד נתינת התורה נוצר חיבור בין העולם התחתון לעולם העליון כאשר הקב"ה ירד אל הר סיני, ומשה עלה אל ההר. בהפטרה אנו קוראים על אחד מן המקומות המרכזיים בתנ"ך שבהם יש מימוש וביטוי מפורש של החיבור בין השמים והארץ. בנבואת המינוי של ישעיהו לנביא הוא 'עולה' לשמים ורואה את המתרחש בהיכלות העליונים של מלך מלכי המלכים. ברור לכל שמעמד הר סיני הוא עיקרה של הפרשה, והפטרה שנקבעת לפרשה מעין זו, ראוי שתקביל ותתאים לעניין מתן תורה… מסתבר שביקשו להקביל בין שתי ההתגלויות: בין זו שבסיני לבין ההתגלות בהיכל, לה זכה ישעיהו."

אומר על כך הרב יהודה שביב זצ"ל שאנו למדים כי החיזיון בסיני לא היה חזיון חד פעמי אלא פתח להתגלויות נוספות. אומנם ההתגלות בסיני הייתה לעיני העם כולו לעומת ההתגלות של ישעיהו שהייתה לו לבדו, הוא אומנם התבקש להביא את דבר ה' אל העם, אבל חווית ההתגלות הייתה חוויה נבואית פרטית של הנביא ישעיהו.

הרב שביב זצ"ל מוסיף- "ואולי נקבעה נבואה זאת כהפטרה כדי ללמד שאף ההתגלות בסיני היה בה עניין ליחידים. העובדה שכל העם ראו יחדיו, לא ביטלה את האמירה המכוונת לכל אחד ואחד אישית. – "ונאמרו כל הדברות כולן בלשון יחיד… כי עם כל אחד ידבר – ולכל אחד יצוה" (רמב"ן בפירוש לכתוב "אנכי ה' א-להיך". כ', ב). ולפי מדרשי חכמים לא רק שכל אחד שמע, אלא כל אחד קלט לפי כוחו ודרגתו. וכך דרשו: "'קול ה' בכח' – בכוח של כל אחד ואחד: הבחורים לפי כוחן והקטנים לפי כוחן" (שמו"ר פרשה כט, א). ובמדרש תנחומא שנינו:.. "ואל תתמה על הדבר הזה, שמצינו במן שיורד לישראל וכל אחד מהן טועמו כפי כחו, ואם המן כך – הדיבור על אחת כמה וכמה".

כלומר, "נמצא אז כל עם ה' נביאים וכל אחד הוא בחינת שליח, כמוהו, כמעט, כישעיהו. והרי בערב ההתגלות במעמד הר סיני הוצב בפני העם אידיאל עצום: " ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"" (י"ט, ו). כל העם, על כל מרכיביו, קדושים וכולם נחשבים "כוהנים", וזה מה שמייחד את עם ישראל הנמצא בארצו.

בהפטרה מצטיירת תמונה מדכדכת. ישעיה מעיד: "בתוך עם טמא שפתיים אנכי יושב" (ו', ה), ונבואה קשה ישעיהו חוזה לעם: "שאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם … ורחק ה' את האדם (ו', יא-יב). נראה כאילו מכל החזון של מעמד הר סיני לא נותרו רעיונות או אנשים שיגשימו אותן. אבל מכוחה של ההתגלות הראשונית בסיני, מגיעה גם תקווה כי למרות כל המעידות, אם אך נראה ונשמע ונבין אז-  "ושב ורפא לו (ו', י), עדיין קיימת אפשרות של תשובה ורפואה, ואם גם 'גוי קדוש' נראה כעומד לכלות, הרי שארית תיוותר – "זרע קדש מצבתה" (ו', יג).

מכנה משותף נוסף לכל חלקי הפרשה הוא "השלום". פגישת משה עם חותנו יתרו, אשתו ציפורה, וילדיו הייתה ברוח לשלום (שמות י"ח, ז). עצם הגעתו של יתרו למחנה ישראל מעידה על בשורה של שלום, ועצתו בארגון מערכת המשפט הייתה כדי ש"…גַם כָּל-הָעָם הַזֶּה, עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם." (י"ח, כג). שלום בקרב ישראל בהיותם 'כאיש אחד בלב אחד' (ביאור רש"י י"ט, ב) הוא שאיפשר את קבלת התורה.

כפי שכתב הרב שביב זצ"ל- "כל-כולה של התורה לא ניתנה אלא לעשות שלום בעולם – "גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר: 'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום'" (רמב"ם סוף ספר זמנים). התבוננות בעשרת הדיברות תגלה כי כל עצמם של הדיברות לעשות שלום באו."

נסיים ב- "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עם ישראל". אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך,

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

פרשת חקת- תקציר!

השבוע פרשת חֻקַּת שהיא הפרשה השישית בספר במדבר. ארבעים שנות נדודים עברו על בני ישראל במדבר סיני, ובפרשה זו כבר מתחילים לראות את סוף הנדודים ולמעשה אנו נכנסים אל שנת הנדודים האחרונה במדבר, ולקראת סיום המסע אל ארץ ישראל (לעומת הפרשות הקודמות שתיארו את האירועים בשנה השנייה לנדודים).
פרשת חקת פותחת במצוות פרה אדומה שאת האפר של השריפה שלה מוסיפים להכנת מים לטיהור הטמאים (כל אדם שבא במגע עם מת). התהליך נמשך שבעה ימים ולאחריו שב הטמא להיות טהור והוא יכול להיכנס שוב לבית המקדש. (פרק יט' א'-כב')
בהמשך העם נפרד בצער רב ממרים הנביאה, אחות משה ואהרון. בזכות מרים הנביאה הייתה לעם ישראל באר מים צמודה במשך כל זמן שהותם במדבר. ולכן, כשמתה מרים נעלמה גם הבאר, ומותה מתבטא במחסור גדול במים, והעם כמובן פונה וקובל אל משה ואהרון שימצאו פתרון. הקב"ה אומר למשה לקחת את המטה שלו ולגשת אל הסלע הגדול שלצד מחנה ישראל ולדבר אל הסלע, ואז יצאו ממנו מים לכל העם. אך משה רבינו במקום לדבר אל הסלע מכה אותו פעמיים, ולמרות זאת מן הסלע פורצים מים רבים. התוצאה לחטא מי המריבה – משה ואהרון נענשים – הם לא זוכים להיכנס לארץ ישראל.
הפרשה ממשיכה בתיאור המסע לארץ ישראל, בני ישראל חונים בקדש, וכדי להגיע לארץ ישראל בדרך הקצרה ביותר היה עליהם לעבור בארץ אדום. אך מלך אדום אוסר עליהם לעבור בארצו, ועל בני ישראל לצאת לדרך עוקפת, שהיא ארוכה וקשה יותר בדרכם לארץ ישראל.
לפני המשך המסע, משה, אהרון ואלעזר בנו עולים אל ראש ההר, ושם מעביר אהרון את בגדי הכהונה לבנו ומכתיר אותו לכהן גדול. העם רואה את משה ואלעזר יורדים לבדם מן ההר ומבין שאהרון מת – " (כט) וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל." (במדבר פרק כ)
אהרון הכהן היה סמל וביטוי לשלום ואהבה בין בעלי מריבה, לכן האבל מקיף את כל תושבי המחנה ללא יוצא מן הכלל. מות אהרון הורגש עוד יותר כשנעלמו ענני הכבוד, שכיסו את מחנה ישראל במדבר בזכותו.
המסע בדרך העוקפת קשה לבני ישראל: אין הרבה מים, פורצות מגפות והכנענים שיושבים בדרך מתנכלים לבני ישראל. העם שוב מתלונן והפעם ה' שולח בהם נחשים. למראה החללים הרבים מתחרטים בני-ישראל ומבקשים ממשה ככתוב: " (ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ–הִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. "(במדבר כא) תפילת משה נענית ועל פי ציווי ה' משה עושה נחש העשוי מנחושת שכל המסתכל בו נרפא. הרפואה הייתה בעיקרה רוחנית.
בני ישראל מתגברים על כל הקשיים ומתקרבים אל ארץ ישראל. בסוף הפרשה מסופר על מלחמות ישראל וניצחונותיהם של עם ישראל על סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן.
סוף סוף לאחר ארבעים שנות נדודים מחנה בני ישראל חונה בצדו המזרחי של הירדן ומוכן לכניסה לארץ ישראל.

 

פרשת קרח- האם לעיתים אנו קרח, קפואים ולא מתפשרים בהתנהלותנו?

 

קורח שהיה איש מצליח ועשיר כקורח מצוי למעשה בכל אחד מאתנו; זהו החלק של האגו שבנו שמפעיל ומעודד את הרצון שלנו לקבל לעצמנו, החלק האגואיסטי- זה ששם אותנו במרכז, "שלקחו לנו", "שתו לנו", שבעיקר "חסר לנו"…. זה אותו חלק ביקורתי, שיפוטי, שחווה את החסרונות שבכל דבר; זהו אותו צורך לתקן את העולם כאן ועכשיו- החלק שיוצר מחלוקת פנימית שיכולה להחריב את עולמנו (זוגיות, משפחתיות, חברים וכו') למעשה חלק זה של האגו/רצון מפר את האיזון ומונע שלום בתוכנו. לכן, עלינו להשכיל ולעורר את החסד שבנו, לדון את עצמנו ואת הכלל לכף זכות, להודות על מה שיש, לראות את הטוב לפני שאנו נכנסים למחלוקת כדי שנהיה מכוונים לחפש שלום, ולא לחפש לנצח. להיות קשובים ופתוחים, ולראות ולהרגיש גם את האחר.

הרב שרגא סימונס מסביר-
המילה 'שלום' לקוחה מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות. 'שלום' איננו רק היעדר מלחמה. השלום הוא מערכת יחסים סימביוטית, המושתתת על שיתוף פעולה, מערכת יחסים שבה כל אחד מן הצדדים דואג לצד השני, מסייע לו ובסופו של דבר – גם משלים אותו… כמה מתאים לנו לראות ששם העיר 'ירושלים' מורכב למעשה משתי מילים נפרדות: ירו-שלם, כלומר – השלום ייראה (יתגלה).
במילים אחרות, מי שיידע ויצליח להתבונן בתוכו פנימה, יוכל גם לצאת החוצה, לצמוח ולגדול. משה רבינו מתבונן פנימה אל עצמו, "…וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו…." (במדבר טז, פסוק ג) ניתנת לנו ממש הדרכה לאיך להגיב ובטח כמנהיג לביקורתיות ושיפוטיות. כאמור, רק לאחר התבוננות פנימה נצליח להוציא את המיטב החוצה. הרשב"ם מפרש את נפילתו של משה על פניו כאקט של תפילה. וההתפתחות של המחלוקת בהמשך מאפשרת לנו להבין את נפילתו של משה על פניו כאקט של ענוה מוחלטת, של התכנסות פנימה, פינוי מוחלט של האגו האישי שלו מתוך הסיטואציה. משה רבינו כאילו תוהה לעצמו: אולי קרח, דתן ואבירם צודקים? אולי אהרון ואני באמת מתנשאים על העדה? הערעור על מנהיגותו והטענות על התנשאותם שלו, משה, ושל אחיו, אהרון, מתקבלות אצלו כטענות לגיטימיות שיש להתייחס אליהן ברצינות. משה רבינו נמנע מעימות, אפילו דוחה אותו לבוקר, כפי שרש"י מסביר, יתכן שאם אותם מורדים ישנו על זה, הדברים יתבהרו ויירגעו. יחד עם זאת, משה רבינו לא מתחמק מהקונפליקט ומתייחס כמנהיג בכובד ראש, ואמונתו בה' לא מתערערת, להיפך. למעשה, משה רבינו בכלל לא מנסה להתווכח איתם, הוא משאיר לקב"ה את ההכרעה בעניין.

המורדים מנגד מסרבים לעלות ולדבר עם משה למרות פניותיו החוזרות, ד"ר צביה ולדן משתפת-
"אני תוהה אם הארץ פצתה את פיה משום שאיש מבני המרי לא פתח את פיו, למרות הפניות החוזרות של משה. אני שואלת את עצמי אם הלוע שנפער היה תגובה למילים שנבלעו ולא הושמעו… ואכן, פרשת "קרח" היא סיפור אקטואלי מאין כמוהו. היא פרשה החוזרת על עצמה, תרתי משמע. לא רק מעל הדוכן במועדה, אלא גם במציאות החברתית והפוליטית. הקריאה בה מזכירה לנו שוב ושוב את כוחה של מנהיגות שיש בה מסירות, ענווה ונקיון כפיים, את הסיכוי הגלום בהידברות ואת האסון שעלול להיגרם בגין החמצתה."
"מי ייתן והקב"ה יברך אותנו, ויעניק לנו את הסובלנות והרגישות הנדרשות בכדי להימנע מוויכוחים הרסניים. מי ייתן והקב"ה יכוון אותנו להעניק את הכבוד הראוי לכל אדם בסביבתנו (הרב שרגא סימונס)." אמכי"ר.
שבת מבורכת❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

פרשת וישב!

 

השבוע פרשת וישב, פרשת השבוע התשיעית, בספר בראשית. הפרשה פותחת:" וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (ל"ז,א') את פרשת וישב קוראים בדרך כלל בשבת שלפני חנוכה. בשנים שבהן יש בחנוכה שתי שבתות, קוראים את פרשת וישב בשבת הראשונה.

פרשת וישב מהווה את פתיחתו של קובץ סיפורי יוסף ואחיו, החלק האחרון בסיפור תולדותיו של יעקב ומשפחתו, והחלק האחרון בספר בראשית בכלל. בפרשה זו מתחילים להשתלשל האירועים אשר יביאו לירידת יעקב ובניו למצרים, ובשלב מאוחר יותר לשעבודו של עם ישראל שם.

מוקד הפרשה הוא חיי יוסף עד עלייתו לשלטון במצרים. כולנו שמענו על כְּתֹנֶת הפסים שקיבל יוסף, בן הזקונים, מאביו יעקב, ועל אֶחיו שקינאו בו ושנאו אותו על התנשאותו. יוסף יוצא בשליחות אביו מ"עמק חברון" אל "שכם" –וממשיך עד לעמק דותן בחיפושיו אחר אחיו. כאשר הוא מגיע אחיו מתנכלים לו ומשליכים אותו לבור, ולבסוף מוכרים אותו לעבד. יוסף נלקח למצרים  והוא מגיע לבית פּוֹטִיפָר, ולמרות היותו עבד הוא מתקדם ומצליח "וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ" (ל"ט,ב') ומנהל את משק ביתו.
אשתו של פוטיפר מנסָה לפַתּוֹת את יוסף, והוא בורח ממנה, למרות זאת היא מאשימה אותו בפיתוי. ויוסף נלקח ונזרק  ל"בור" נוסף שהוא הכלא המצרי. שם פוגש יוסף את שַׂר המַשְׁקִים ושר האופים, המספרים לו על חלומותיהם. יוסף פותר את החלומות. והמאורעות אכן מתרחשים כפי שניבא אותם יוסף.
גם על יהודה, שלושת בניו, ותמר כלתו מסֻּפָּר בפרשה, וכן על התאומים שנולדו מתמר ויהודה, פרץ וזרח, (כל מלכי ישראל, מדוד ואילך, הם צאצאי הריונה של תמר). בסיומה של הפרשה יוסף בן 22 שנה.

 

(ד) וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו–וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. (בראשית פרק לז)

נשמע כמו המשפחה בדירה הסמוכה…. חס ושלום. השנאה של האחים ליוסף אחיהם הצעיר הגיעה עד ש”לא יכלו לדברו לשלום”, הביאה לנתק הידברות ביניהם, רש”י מסביר כי הכתוב למעשה משבח את מידת האמת שלהם, האחים לא דברו אחד בפה ואחד בלב. שנאת האחים בלב באה לידי ביטוי בהימנעותם מלדבר עם יוסף. ולעומת זאת, הרש”ר הירש מסביר שאחיו של יוסף לא יכלו לדבר אתו באופן שמביא לידי שלום. כלומר, גם כאשר יוסף ביקש לדבר איתם בידידות, הם לא יכלו לשאת את דברו לשלום. יש להניח שהבאת דיבתם של האחים לאביהם יעקב ע"י יוסף הוסיפה וגרמה למתיחות גדולה יותר, עד כי גם כשביקש יוסף לדבר דברי שלום וידידות עם אחיו, האחים פרשו את דבריו לגנאי.

ואולם הרב יהונתן איבשיץ, בעל התפארת, למד מהפסוק “ולא יכלו דברו לשלום” על חשיבות ההתנצלות, ושמירת ערוץ הידברות פתוח בכדי להשיג שלום: “כשיש לאדם בלבו תלונה ותרעומת על חברו נתרבה השנאה יום ביומו; אבל כשמדבר ואומר לחבירו ראה מה זה שעשית לי וחבירו יתנצל לפניו, או שמודה לו ומבטיח אותו מבלי לעשות עוד כזה, אז סרה השנאה…ושב השלום למקומו. ואלו היה השבטים יכלו לדבר עמו היה נעשה שלום ביניהם”.  בעל התפארת יהונתן מפרש את המילה “לשלום” = כתוצאה של הדיבור. מקום שיש בו הידברות – יש סיכוי שיעשה שלום. מאחר ולא יכלו לדבר עמו, כפי שהסביר רש”י – לא יכול היה להיעשות שלום. ללמדנו, שגם במקום ובזמן שיש מתיחות גדולה בין אנשים, ואולי דווקא במקומות הללו חשוב שנשמור על היכולת שלנו לדבר האחד עם רעהו. כי כשנחסמים ערוצי ההידברות, לא ניתן ללבן את העיניינים ולהגיע לשלום.

בהמשך, למרות שאחיו “לא יכלו לדברו לשלום” יוסף ממשיך לדבר איתם ולספר להם את חלומותיו המגדילים את שנאתם אליו. כאחות גדולה נהגו לומר לי לא פעם שדוקא מהאחים המבוגרים יותר מצפים לגלות את הסבלנות הנדרשת כלפי אחיותיי הצעירות יותר, ובמקרה זה, האח הצעיר יותר, יוסף, כדי להקטין את המתיחות, ולהימנע ממצב של אי יכולת לדבר עימו. האחים שהיו בעמדת כח בנוסף להיותם האחים הגדולים, בחרו בנתק עם יוסף שהביא אותם לבסוף למכרו. לעומת זאת, יוסף, שנים רבות לאחר מכן, בהיותו בעמדת הכח מול אחיו, לאחר מותו של האב יעקב בוחר את השלום עם אחיו וסולח להם. יוסף מבטיח לאחיו היראים מנקמתו: “אל תיראו, אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, וינחם אותם וידבר על לבם” [פרשת ויחי, נ, כ”א]. ללמדנו, שמי שמצוי בעמדת הכח חשוב יותר שישמור על היכולת להידבר עם מי שנראה באותה עת החלש יותר.

יותר מזה, מוטלת על בעל עמדת הכח החובה לגלות את האיפוק והסובלנות הנדרשת כדי להימנע מנתק הידברות ופירוד.  אין לנו צורך להרחיק אלא להתבונן סביבנו, ולהפנים את עוצמת חשיבות הדיבור בין בני הזוג, אחים/אחיות, משפחה, חברים, זרמים שונים וכו. אני נזכרת בחבר טוב שלנו שאחותו לא מדברת עם האמא כבר 20 שנה, יש שם כעס אבל אף אחד כבר לא זוכר אפילו על למה? יותר מזה, יש לנו נטייה לתת פרשנויות למצבים מאתגרים ומכעיסים, ובעצם אנו מנהלים את הדיאלוג עם עצמנו ולא עם האחר, ומשם הדרך קצרה להסקת מסקנות משמעותיות וקריטיות.  ללא הדיבור, השיח, ההקשבה וביטוי תחושותינו ומחשבותינו אנו עלולים להקצין את רגשות השנאה ולהפוך תחושות אלו לקנאה ולבסוף למעשים, להוציא את תחושות הקנאה לפועל, וחלילה לזרוק מישהו לבור יבש שמלא בעקרבים ונחשים בדיוק כמו שקרה ליוסף ואחיו. אז בואו נדבר!

 

ממשיכים עם פרשת וישב- מה שמר על יוסף במצרים?

יוסף בכל זמן שהותו במצריים שמר על נאמנותו לערכיו, לבית אביו יעקב ומורשתו. תמוה בעיני כי הרי יוסף היה אז נער צעיר בן 17, כשאביו שלח אותו בשליחות לאחיו ששנאו אותו, אחיו שזרקו אותו לבור ובהמשך מכרו אותו לעבדות… בקיצור, היו לו סיבות ממש טובות למרוד ולנטוש את בית אביו עם כל המשתמע מכך, בפרט שמתואר לנו כיצד צלחה דרכו בארמון המלך במצרים וכל השפע המפתה שהיה סביבו.

אז מה גרם ליוסף לא להיענות לאשת פוטיפר?

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי. וַיְמָאֵן." (בראשית ל"ט, ז-ח)  יוסף הצדיק דוחה את אשת אדוניו, פוטיפר, ראשית הוא אומר לה, אני לא יכול להיות כפוי טובה לפוטיפר, הוא מינה אותי על כל הבית, והוא לא חסך ממני מאומה. ובנוסף הוא אומר 'וחטאתי לאלהים', הרי את אשת איש ואת אסורה עלי. בגמרא כתוב שבאותה שעה ראה יוסף את דמותו של אביו, יעקב, והיא שסייעה לו לעמוד בניסיון זה. מעוררת השראה נאמנותו של יוסף.

בהרצאה שהייתי בשבוע שעבר הפסיכולוג  שליווה את הילדים לפני הטריאתלון שהתקיים באילת, הסביר לנו, ההורים, שילדינו היקרים מתנהגים ומחקים אותנו, ולמען הסר ספק, זה כולל את ההתמודדות עם לחץ, עם כישלון, השאיפה למצוינות, וההתנהלות שלנו בחיים בכלל. שלא נצפה שהילדים יעשו כדברינו, כי ילדים עושים מה שההורים עושים, ולא מה שהם אומרים. ג'יימס בולדווין אמר פעם להורים: " ילדים מעולם לא הצטיינו בקשב להוריהם… אבל אף פעם לא הפסיקו לחקות אותם. הם מוכרחים, כי אין להם דגמי חיקוי אחרים קרובים יותר."
כדי שהאדם יוכל להתקדם, עליו להציב לעצמו דמות ומודל לחיקוי שאליו הוא ישאף. המודל לחיקוי שנשים לנגד עינינו יהיה דמות גדולה, אדם ספציפי, הורה, אח, וכו או דמויות מהמורשת שלנו וכו או כל דמות דמיונית שהאדם יכול להמציא לעצמו בדמיונו. בעידן הנוכחי, עידן האינסטנט, של תוצאות מידיות ומהירות, יותר ויותר ילדים שואפים להיות מפורסמים, או "סלבס" כשיהיו גדולים. כאלה שעולים לתודעה הציבורית בן רגע, בזכות יחסי ציבור ואפילו בעקבות 'הישג' חד פעמי של השתתפות בתכנית ריאליטי, או סרטון ויראלי בכיכובם. עצם הפרסום הוא הערך העליון אותו הם מקדשים ואליו שואפים. ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם הסיבה שבגללה הם שואפים להיות "מפורסמים" או "סלבס", היא פשוט כי אנחנו לא מראים להם מספיק מודלים אחרים ראויים לחיקוי, כאלה שיעוררו השראה בעיני הדור הצעיר? מודלים לחיקוי שבחרו בדרך הארוכה ולא בדרך הקצרה, שהתמודדו עם אתגרים וקשיים כחלק מדבקותם במטרה וכך זכו להגיע להישגים בתחומים שונים, ובמקביל לוודא שאנחנו מתנהגים את הערכים שאנו מנסים להנחיל להם. דוגמה אישית היא אולי הכלל החשוב ביותר בהורות, והמפתח לשלל וארגז הכלים שילדינו מקבלים מאתנו. במילים אחרות, הדרך ליצור שינוי בסוג האנשים שנחשבים דמויות לחיקוי או גיבורי תרבות, עוברת דרך מתן דוגמה אישית. עלינו כמבוגרים להראות לדור הבא כי איננו חוששים מאתגרים, מכישלונות וממשימות שנראות "בלתי אפשריות". הורים, מורים, מדריכים ומובילים חברתיים למיניהם – עלינו להראות לדור הבא כי הישגים משמעותיים דורשים מאמץ, השקעה, אמונה, התמחות ולמידה, במטרה לאמץ את הערכים שאנו מאמינים בהם, ולהגיע להישגים משמעותיים ופורצי דרך.

כך גם יוסף (מלשון הוספה) שהטמיע את ערכיו ואמונתו בבית הוריו, ונותר נאמן להם גם בהיותו במצרים. יוסף הדגים יכולות נפש גבוהות, אמונה ודבקות, הכלה וסולחנות מופלאה, והוא גם לימד אותנו שאף פעם איננו יכולים לדעת את התוצאות ארוכות הטווח של מעשינו. אף פעם איננו יודעים עד כמה השפענו על חייהם של אחרים. חייה של נפש אחת, אומרת המשנה, שקולים לעולם שלם. אם שינינו חיים של אדם, התחלנו לשנות את העולם. כך מתקנים את העולם: צעד אחר צעד, מעשה אחד בכל פעם, נפש אחת בכל פעם. לעולם אין לדעת איזו השפעה תהיה למעשה אחד שלנו, ובמקרים רבים איננו יודעים גם לאחר מעשה.

ליוסף יש את כל הסיבות בעולם שלא להסתכל על האסירים החדשים שמגיעים לתא שלו. הוא הושלך לכלא המצרי על לא עוול בכפו, אחרי שהאחים שלו מכרו אותו. זה אמור להיות מצב של תסכול, כעס ומרירות. עשר שנים בהם הוא חי בתנאים מחפירים, ללא כל סיכוי הגיוני לצאת לחופשי. היו ברשותו כל הסיבות והנסיבות שיאפשרו לו לשקוע בתוך עצמו ובמצבו הקשה, בטח שלא להבחין בהבעת פניהם של הסובבים אותו. ויוסף, למרות כל זאת מביע דאגה כנה להבעת פניהם של האסירים החדשים, שר המשקים ושר האופים, שמושלכים לכלא, התורה מספרת לנו: "וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר, וַיַּרְא אֹתָם, וְהִנָּם זֹעֲפִים". כלומר, יוסף מיד שם לב למצב הרוח שלהם, ולכן גם ממהר לשאול אותם: "מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם?" (בראשית מ ז).
המפרשים מדגישים את ארבע המילים הללו: "מדוע פניכם רעים היום?". כביכול תשומת לב קטנה כלפי הזולת, שאלה זו, הנראית לכאורה שולית וחסרת משמעות, מובילה לפתרון החלומות שבסופו של דבר גורם לשחרורו של יוסף ולעלייתו המסחררת בהיררכית ארמון המלך, יוסף מתאחד בהמשך עם האחים שלו שיגיעו למצרים רעבים… עד ליציאת מצרים.
המשמעות היא שהשחרור וההצלה שלנו כיחידים וכקבוצה מתחילים מהבעת עניין ואכפתיות קטנה כלפי האחר. אילולא שאל יוסף את השרים לסיבת מצוקתם, ייתכן ולעולם לא היו יודעים עליו ועל כוחו בפתרון חלומות, וההזדמנות שהייתה לו לצאת לחופשי לא הייתה מתקיימת.

בכל אחד ואחת מאתנו קיימת נטייה חזקה ששואבת אותנו לחיות את חיינו כשאנו שקועים בתוך עצמנו,  עד שאיננו מבחינים בצרכים של הסובבים אותנו. כדי להגיע למדרגת חסד אמיתי, עלינו לפתח את היכולת להתגבר על השקיעה בתוך עצמנו, ולהבחין במתרחש בעולם סביבנו, ולעיתים ידרש מאתנו לוותר על צרכינו האישיים למען אחרים.

הרב יהונתן גפן הטיב לסכם- "יש דוגמאות אין ספור למעשים קטנים ביותר שבאים מתוך מחשבה על הזולת ובכוחם להאיר את חייהם של אנשים אחרים. אנו לומדים מיוסף הצדיק שלעולם לא נוכל לדעת מה יכולות להיות התוצאות של מעשה חסד אחד שאדם עושה עם הזולת. כל מעשה קטן ביותר של חסד, הנעשה מתוך טהרת הלב הינו בעל ערך ללא גבול ומידה."

מי ייתן ונזכה לדבר ולתקשר בזוגיות, בין האחים, במשפחה, חברים ובכלל בין כל המגזרים, שנשים לנגד עינינו דמויות גדולות הראויות לחיקוי בפרספקטיבה של נצח ולא קצר מועד, ושנזכה לפתח את הרגש שלנו לזולת, ולראות את הבעת פניהם כדי שניתן יהיה להקל ולסייע, בפרט כשקשה לנו, כי כך נזכה להוציא יחד איתנו אחרים מהמצוקה. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך🌺

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל