תגית: שבועות

בעת כזו של סערת רגשות וחוויה של בלבול, פחד, יחד עם תחושת כאוס סביב נשאב מהחומש החדש שאנו מתחילים השבוע, 'במדבר', פרשת 'במדבר', יחד עם חג השבועות שקרב ובא עלינו לטובה, חיזוקים:-) השנה, הפרשה והחג סמוכים זה לזה ברצף, בקדושה מתמשכת. וכך פותחת הפרשה-
"(ב) שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם–בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם… (יט) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה; וַיִּפְקְדֵם, בְּמִדְבַּר סִינָי… " כבר בהתחלה אנו נקראים לשים לב ליחסי הגומלין המהותיים שיש בין היחיד, הפרט, לכלל, ליחד. לאחר שנת קורונה מאתגרת שבה חווינו אי וודאות, אי בהירות לגבי השלכותיה, משמעותה ותוקפה, ולמרות החיסונים ותחושת האופטימיות שחזרנו לשיגרה, מסתבר שהמסע שלנו מתמשך ולגמרי ביתר שאת. החומש הרביעי חומש "במדבר" ניפתח בפרקים שלמים שבמרכזם יש תיאור המיפקד של בני ישראל במדבר סיני, מפקד דור יוצאי מצרים, מה עניין המִפקדים המוזכרים, ולמי הם דרושים? יותר מזה, התורה הרי שוללת את המפקד כערך בפני עצמו ואפילו מזהירה, כפי שכתוב ב-שמות ל, יב- " ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם." אז מדוע היה צורך במפקד בימי משה?
הרשב"ם עונה כי לפנינו מפקד צבאי שמיועד לגיבוש הצבא לקראת המערכה הצפויה, ולכן, גם נמנים בו רק יוצאי צבא ולא כל העם, הנשים, הזקנים והטף. הרמב"ן שמפרש גם כן בכיוון זה מחזק ומוסיף כי לא רק שאין לסמוך על נס משמים, הציפייה מעם ישראל היא להשתתף במצוות כיבוש הארץ וישובה כי היא לא תנתן על 'מגש של כסף'.

מדהים כמה עדיין רלוונטי גם לימינו. השינויים המהירים והדרמטיים שמתחוללים בזירה האזורית, הלאומית, כמו גם בזירה הבינלאומית הופכים את השאיפה שנבחרי הציבור שלנו יהיו ראויים לתפקידם מתוך צורך קיומי. במציאות החברתית והפוליטית שקיימת כיום בישראל ניתן לקדם את המטרה החשובה הזאת בדרך של התפקדות המונית, נוכחות, ספירת קולות, הגעה ותמיכה שלנו במפלגות/בנבחרי הציבור באופן שמשפיע על הרכב רשימות המועמדים לכנסת. והנה במהלך השנתיים האחרונות מצאנו את עצמנו בוחרים כבר ארבע פעמים עם חשש מפני בחירות חמישיות. תקופה שבה חווינו הפגנות של הציבור בכל רחבי הארץ. מחאות ליצירת שינוי הן בהחלט עדות לכך שהציבור רחוק מלהיות אדיש ואנו חיים בחברה דמוקרטית. ובכל זאת, במצב הנוכחי שבו נראה שהמשטרה איבדה את כח ההרתעה, ומתקשה לשלוט על ההתפרעויות המרובות בערים השונות, לוד, רמלה, עכו, יפו ועוד. והצבא עדיין לא משיג שליטה על הירי המתמשך לעברנו, המחשבות והדאגות מציפות. ללא ספק, בעת שכזו נבחרי הציבור מחויבים להתכנס יחד ולבחון כיצד מתוקף תפקידם ואחריותם הם מגיעים סופסוף למענה מיטבי שמשרת באמת את טובת הציבור בארץ.

כאמור, חג שבועות שקרב מביא עימו יהודי של מתן תורה יחד עם יהודי של מגילת רות, לא בכדי, שהרי זה מרחב שבו יש, אורתודוכסים, קונסרבטיבים, רפורמים, חילונים וכו' כשהמשותף לכלל האנשים מהזרמים השונים- יהודים הם. כפי שכתוב בפרשה "(נב) וְחָנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ עַל-מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל-דִּגְלוֹ, לְצִבְאֹתָם" (במדבר א). היסטורית מעניין שבד"כ הקולות החיצונים לנו, הם הראשונים לזהות ולעדכן אותנו שכולנו יהודים, עם אחד! פרעה היה זה שהצהיר- "הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ" (שמות א'), והמן העמלקי היה זה שהסביר למלך אחשוורוש שישנו עם אחד מאוחד שלמרות שהוא מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותו, יש לו דריסת-רגל בכל מקום, והם גם לא מתמזגים עם העמים האחרים. ולבסוף, מי שהגדיל מכולם היה היטלר שהגדיר מיהו יהודי ברזולוציות שאנחנו כיהודים לא מכירים.

יתכן, כי בשעת חירום שכזו אנו נקראים לפקוח עיניים ואוזניים, ועם כל משנה הזהירות והביטחון המתבקשים עדיין עלינו להתפקד, להתייצב, לבקש עזרה במידה והפחד מנהל אותנו, לחפש דרכים לבנות ולתמוך בפרט במקומות שזרעו בהם הרס והטילו אימה. עלינו למגר את שנאת החינם, ולזכור שכעסים ותסכול לעיתים מסמאים. הנהגה ראויה ודוגמא אישית מגיעים מסתבר גם מלמטה למעלה. ואכן, צו השעה קורא לנו להיות פרקטים, מוסרים וגם רוחניים. התורה מלשון הוראה, מדריכה אותנו בכל תחומי החיים. לימוד פנימיות התורה למשל, מחזק אותנו ומסייע לנו לקלוט וללמוד את המציאות בעיניים בריאות ומדייקות. לימוד שמקנה לנו כלים לפתח אהבת חינם, אהבת הזולת, ולקחת אחריות.
יחד עם זאת, אנו לא סומכים על נס משמיים. אנו מחויבים להגן על עצמנו, ולהביא לידי ביטוי מעשי וממשי את הערכים, המצוות, החזון של עם ישראל באופן ממלכתי וחברתי. איך? ע"י הקמת מערכת מתוקנת, חברה ומדינה מתוקנת, זו הסיבה שלשמה שבנו לא"י. אומנם קל להגיד וקשה ליישם ובכל זאת, ישים. ז'בוטינסקי כבר אמר "קשה משמעותו אפשרי."

מחדד הרב אלכס גליקסברג-
"המיפקד הוא סמן ואבן דרך לדרישות מן המנהיגות לאורך כל הקונפליקטים בחומש, להיות ערים ומאוזנים לשלב בין צרכיו של הכלל מבלי למחוק את זהותו של הפרט. לקיים מיפקד שיש בו גם "מספר" וגם "שמות", הוא בניגוד מוחלט לשאר אומות העולם שבהם השלטון מונה וסופר את אזרחיו ב"מיפקדי אוכלוסין", רק כדי לדעת מה המספר הכולל של אזרחיו. זה המסר והמשמעות של "המיפקד העברי" העומד בשער פרשתנו. 
כשליחי חינוך עלינו למנוע מראש מצבים שבהם אנו נישמע אמירות של "לא ספרו אותי" או "לא סופרים אותנו". מנהיגותנו החינוכית צריכה לסגל לעצמה דרך שבה כל העת ובמודעות גבוהה אנו נימצאים במקום של ה"מספר" ובו זמנית גם עם ה"שמות", ולמצוא ביניהם את האיזון הראוי והנכון."

מוסיף על כך הרב גליקסברג ומסביר,
"אחד מיסודות הרצף והקשר בין שבת "במדבר" לחג השבועות הוא עניינה של פעולת הספירה. בפרשתנו מתוארת ספירה של מיפקד אוכלוסין, אחד מיני נוספים שהתרחשו במסע במדבר לקראת הכניסה לארץ. עם ישראל ניספר ונימנה מתוך חיבה. ספירה נוספת תסתיים לה הלכה למעשה בסוף תפילת ליל שבת: ספירת היום האחרון לעומר, היום ה-49. שני סוגי ספירות אלו הם ספירות מצטברות שיש בהם חיבור לתוצאה סופית של סך מרכיביה. במיפקד האוכלוסין, כל שבט בעם ישראל נשא דגל אחר מזולתו: 12 דגלים שונים ומגוונים, לא היה דגל אחד לעם, הייתה מחנאות. גם בספירת העומר כל יום שונה מחברו והוא בעל מעלה אחרת מזולתו. כבר עמדה הקבלה והחסידות על משמעות היסודות הרוחניים הטמונים בכל יום בספירה של 7 ימים בתוך 7 שבועות, שעל שמם נקרא החג: "חג השבועות".
אולם, בהיבט מופשט יותר של חשבון מעולם אחר, אין בספירת העם ובספירת ימי העומר תוצאה סופית מצטברת של חיבור סך המרכיבים. שתי הספירות מביאות אותנו ל"מקום" שמאופיין במספר הראשוני הבסיסי של "אחד". המחנאות של עם ישראל בעלת ריבוי הדגלים, וימי העומר הנספרים בעת הזו, מסתיימים בחניית העם כאיש אחד בלב אחד לקבלת התורה בהר סיני, הכל במעמד של יום אחד וב"מקום" שהוא "אחד". פעולת חשבון מופשטת זו שאיננה פעולת חיבור רגילה, יכולה להישען על דברי המדרש בתלמוד הבבלי (ברכות ו', ע"א), שבתפילין שעל ראשנו כתוב: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ובתפילין שעל ראשו של הקב"ה כתוב: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". בחשבון מופשט זה, הכל הולך למקום של חיבורים, ביננו לבין עצמינו וביננו אל הקב"ה ולהפך, הכל הולך וזורם למקום של "אחד", כאותם נחלים הזורמים אל הים.
 השבת והחג שלאחריה מושכים אותנו ל"מקום" שהוא "אחד", למקום של חיבור ביננו לבין עצמנו וביננו לבין הקב"ה. דגל הוא אות. בתורה שבאה מן ה"אחד" ומייצגת את האידיאה האלוקית יש הרבה אותיות–אותות, ולכל "אחד" מאיתנו יש לו את האות–הדגל שלו בה. אכן, לא תמיד אחד ועוד אחד שווה שתיים, לפעמים אחד ועוד אחד יכול להיות שווה לאותו "אחד".

זוהי תזכורת חשובה שהקמנו מדינה איתנה, עם הישגים מרשימים, עם צבא חזק, בין הטובים בעולם. וכמובן, שאנו מחויבים להגן על ביטחוננו כפרטים וכציבור החי במדינתו, בו בזמן לבנות חברה מוסרית, ערכית, המשולבים בה חומר ורוח, וכאומה לגלות אחדות ולא אחידות. ומה זו אהבת חינם? מאור פנים פנימי וחיצוני, יש שיגישו עזרה ותמיכה בלוד, בעכו וכו', יש שיברכו בחיוך את הסובבים אותם גם כשלא ממש מכירים, יש שיתקשרו ויבדקו מה שלום, מה צריך… יש שיכינו ארוחה למשפחה שזקוקה, ויש שפשוט יתנו חיבוק מחזק ועוטף באהבה.

שבת שלום וחג מתן תורה שמח ורגוע 🌾💞🌸

השבוע פרשת מטות שהיא הפרשה התשיעית, ופרשת מסעי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בספר במדבר. בד"כ קוראים את הפרשות הללו יחד באותו שבוע בשנים שאינן מעוברות, בשנים שאין בהן אדר א' ואדר ב', כי אז יש פחות שבועות ויש צורך לצרף כמה פרשות לאותה השבת.
אנו כאמור בסופו של ספר במדבר, סופם של ארבעים שנות נדודים ארוכות וקשות והארץ המובטחת כבר לגמרי נראית באופק.
הפרשה פותחת בנדרים ושבועות, כלומר, ההתחייבויות שאנחנו לוקחים על עצמנו. משה מלמד את עם ישראל הלכות נדרים והפרתם, תוך הדגשה שיש משמעות לכל מלה שאנו מדברים, וכל התחייבות או שבועה שלנו עלינו לקיים.
בפרשות הקודמות ניסו המדיינים לפגוע בבני ישראל, והפעם בני ישראל יוצאים למלחמת נקמה בהם. המלחמה מסתיימת בניצחון בני ישראל ושלל רב נופל בחלקם של בני ישראל בעקבות המלחמה. בני ישראל הורגים את הזכרים, את חמשת מלכי מדיין ואת בלעם. ואת הנשים, ילדים, הבהמות, המקנה וכל רכושם הם לוקחים בשבי ובוזזים. משה כועס על מפקדי הצבא שהביאו למחנה את בנות מדיין, אותן נשים שהחטיאו את בני ישראל בפרשה הקודמת, אל המחנה. לכן משה מצווה להרוג את כל הנשים הבוגרות וכן את כל הזכרים. לאחר מכן, יש ציווי על היטהרות, טבילת הכלים והגעלתם בכדי להכשיר אותם. בהמשך, יש תיאור מפורט של כיצד יש לחלק את השלל והקדשת חלק ממנו לה', לכוהנים וללויים.
הפרשה הראשונה מסתיימת בסיפורם של שבטי ראובן גד וחצי משבט מנשה. לאחר שבני-ישראל כובשים את צידו המזרחי של הירדן, שהיה בו שפע של שטחי מרעה וכרי דשא, מבקשים ראובן וגד את רשותו של משה ליישב את השטחים הללו שהיו ראויים לגידול צאנם. תחילה מסרב משה, בעיקר לאור העובדה ששאר שבטי ישראל עומדים לפני מלחמה קשה וששניים וחצי שבטים אלו רוצים להתיישב בשקט ושלווה עם משפחתם וצאנם ולא לעזור לאחיהם. השבטים מבינים את כעסו של משה ובפעם השנייה שהם פונים אליו, הם מציעים– שהם, שבטי ראובן, גד וחצי משבט מנשה, שבחרו להתיישב בעבר הירדן המזרחי, לא יעזבו וייתנו לשאר השבטים להילחם לבד. למעשה, הם מציעים להשאיר את משפחתם וצאנם בעבר הירדן בעוד הם, הגברים, ייצאו בראש כוחות הצבא למלחמת כיבוש הארץ. משה נענה לבקשתם אך מזהיר אותם שאם לא יקיימו את הבטחתם, הם יקבלו חלק ונחלה בארץ כנען ככל שבטי ישראל.
לאחר מכן, פרשת מסעי שהיא הפרשה האחרונה העוסקת במסע בני ישראל במדבר סיני. פרשה זו הינה סיכום של המסע כולו, 40 שנה, וההכנות האחרונות לקראת הכניסה לארץ ישראל. בפרשה מופיעה רשימה מפורטת של התחנות בהן חנו בני ישראל במהלך המסע, מיציאת מצרים ועד נהר הירדן מול יריחו. בפרשה מופיעות סך הכל 42 תחנות. ברוב התחנות מוזכר רק שמה של התחנה, כשבתחנה שבה מת אהרון, בשנה הארבעים לצאתם מארץ מצרים, בראש חודש אב, מוזכר גם תקציר סיפור קורות בני ישראל באותה תחנה.
בהקשר להכנות לכניסה לארץ ישראל הפרשה מתארת גם את רשימת גבולות הארץ ורשימת מנהיגי ישראל בכניסה לארץ. עם סיום המסע וחניית בני ישראל בעבר הירדן מול יריחו למעשה מסתיימת תקופה ומתחלף דור. דור יוצאי מצרים הלך לעולמו וההנהגה עוברת לדור ילידי המדבר, והם אלו שיכניסו את בני ישראל לארץ ישראל.
משה רבנו כידוע לא זוכה להיכנס לארץ ישראל אך גורל עמו חשוב לו וכמנהיג מסור הוא דואג לכל הפרטים לפני מותו. ההכנות לכניסה לארץ נמשכות גם בשאר הפרשה, והציוויים לקראת הכניסה לארץ כוללים:
• ציווי על השמדת עבודת האלילים וכל הפסלים, ואו כל עבודה זרה בארץ ישראל
• יש תיאור של גבולות הארץ
• הארץ תחולק ל-12 חלקים, נחלה אחת לכל שבט, חוץ מלשבט לוי שיקבל 48 ערים.
• 6 מתוך 48 ערים אלו מיועדות לא רק ללויים אלא הן משמשות גם כערי מקלט לרוצחים בשגגה (מי שהרג אדם אחר בטעות, בלי שהתכוון לכך) בערים אלה ההורג-בטעות מוגן מפני כעסם ונקמתם של בני משפחתו של ההרוג.
• דיני רוצח בשגגה- התורה עושה אבחנה בין רוצח בכוונה תחילה, לבין הורג בשגגה.
• יש מינוי נשיאים לשבטים

ובסוף הפרשה, בהמשך לסיפור בנות צלפחד בפרשת פנחס, הפרשה הקודמת, מתלוננים בני שבט מנשה, שבטו של צלפחד, שהעברת הנחלה לבנות עלולה להוציא את הנחלה מחזקת השבט ע"י נישואים לבן שבט אחר. טענתם מתקבלת ומחייבת את בנות צלפחד, כמו גם בנות אחרות במצב דומה, להינשא לגברים מבני שבטן בלבד. ככתוב-
"(ח) וְכָל-בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה, מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ, תִּהְיֶה לְאִשָּׁה: לְמַעַן, יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלַת אֲבֹתָיו. (ט) וְלֹא-תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה, לְמַטֶּה אַחֵר: כִּי-אִישׁ, בְּנַחֲלָתוֹ, יִדְבְּקוּ, מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר לו)

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, שושנה יוסלין בת מזל, גל חיים בן פזית ציפורה, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
שבת מבורכת🌼

מה בין נעמי למרים פרץ🤔?
במוצאי שבת הקרובה נחגוג את חג השבועות, החג בו קיבלנו את התורה. כל חג יהודי חל ביום קבוע בחודש, חוץ מחג השבועות. מדוע?
כי שבועות חל תמיד ביום החמישים לתחילת חג הפסח. ע"פ לוח השנה היהודי הבסיסי, בית הדין היהודי היה קובע את ראש החודש על פי עדים שראו את הירח החדש, השם "שבועות" רומז על עצמאותו מלוח השנה הסטנדרטי. במילים אחרות, החג מציין שבעה שבועות שחלפו, בלי קשר לתאריך.
חג השבועות מקורו בתהליך המתחיל בספירת הימים מיציאת מצרים – לידתנו כעם כשאנו ממשיכים למנות עד לשבועות, ספירת העומר, שזהו היום החמישים. בתקופה זו עם ישראל היטהר והזדכך לקראת היום הגדול והמשמעותי של קבלת התורה. תקופה שבה אנו נדרשים לעבוד על תיקון המידות שלנו, תיקון מלשון התקנה מחודשת של 'התוכנה' שלנו, תוכנה משודרגת טובה יותר. עם ישראל היה שקוע כל כך במצרים, שהתורה מתארת את יציאת מצרים כהוצאת עם מתוך עם. כמו תינוק שרק נולד, מצב של חוסר אונים רוחני, ותוך 50 יום בלבד הגענו למדרגה כה גבוהה שאפשרה לנו לקבל את התורה. הספירה שלנו מתחילה בקרבן העומר, קרבן שעורים פשוט, אוכל שמתאים בעיקר לבהמות, ומסתיימת בקרבן מיוחד של לחם, מזון אנושי, שמציין את הגעתנו כעם לדרגת קיום חדשה.
תהליך ההתפתחות מאומה חדשה לאומה בוגרת, משתקף גם בסיפור רות אותו אנחנו קוראים בשבועות. בתחילת המגילה כאשר נעמי שולחת את כלותיה לחזור לבית אמן, רות המואביה מסרבת ומתעקשת להצטרף אל נעמי בדרכה: " כי אל אשר תלכי אלך" ובעצם מקבלת גם את דרך החיים הלאום והאמונה של חמותה " עמך עמי ואלקיך אלקי". בצומת הדרכים הזו יש לרות את האפשרות להסתובב ולשוב לעמה, מואב, ממש כמו שעשתה ערפה, אבל רות בוחרת לדבוק בחמותה, נעמי, "ורות דבקה בה". מעתה ואילך הקשר בין החמה, נעמי, והכלה, רות, לא מבוסס רק על גורל משותף אלא גם על בחירה.
נעמי, חמותה, שיכלה את בעלה ושני בניה ואין לה בנים נוספים, למעשה חסרת כל ובדרכה חזרה לבית-לחם… בעוד רות כלתה שהפכה לאלמנה, היא נסיכה מואבית. כשבעלה נפטר, כאמור רות הצעירה יכולה לחזור בקלות אל עמה ולהפוך ל"כוכבת" בעלת רקע מלכותי, ולמרות כל הסיבות ההגיוניות שהיו לרות לחזור להוריה ולביתה, היא דבקה בעיקשות בנעמי, חמותה היהודייה, ועמדה בנחישות על רצונה להתגייר ולקבל את היהדות, למרות הניסיונות להניא אותה מכך. היא הצטרפה ליהדות כשהיא חסרת פרוטה, וכשחברתה היחידה היא חמותה. ומי שמבחין באיכותה ובמסירותה והקרבתה הוא בועז, בעל קרקעות עשיר ושופט חשוב, אשר בשדותיו רות ליקטה חיטים לעצמה ולנעמי, ובסופו של דבר בועז נישא לה. מהקשר שנוצר ביניהם נולד ראש לשושלת המלכות היהודית, שבסופו של דבר יצא ממנה דוד המלך.
סיפורה של רות, הוא סיפור של בחירה במשפחה, בעם, בדרך חיים, באמונה, בחירה שמביעה מסירות נפש, נאמנות, צניעות, אומץ, רות היא סמל החסד. בבית ספרנו, בית ספר תל"י, יש משפחות רבות שעלו לארץ ממקומות שונים ושחוות קשיי קליטה בהגעתם לארץ, שפה, מנטליות, לבוש, מזג אויר וכד. אותן משפחות עזבו את ביתם בחו"ל, עזבו חברים, סביבה מוכרת ועברו לסביבה חדשה לגמרי בארץ ישראל מה שמאפשר לנו להזדהות בקלות עם הבחירה שעשתה רות.
חג מתן תורתנו הוא בכדי להראות ש"אין לעסוק בתורה בלא גמילות חסד" (עיון יעקב) שהרי התורה היא תורת חסד, ולימוד לבדו אינו מספיק, הגדולה בלימוד הוא השיתוף, החינוך והוצאתו לפועל, מימושו פה, בעולם העשייה, העולם בו אנו מצויים.
הרבנית ימימה מזרחי מתארת-
"השנה, ביום העצמאות, כולם רבו. יו"ר הכנסת רב עם ראש הממשלה. זמרת א' רבה עם זמרת ב'. ושרת התרבות רבה עם כולם. וכולם השתתקו בכזו ענווה כשאשה אחת, מרים פרץ, דיברה.
מרים פרץ הפסידה בקרב הראשון על הבן, הפסידה בקרב השני על בעלה, והפסידה בקרב השלישי. על הבן. ובעל-כורחה, מי ששכלה, לא עלינו איש ושני בנים, כמו נעמי, גיבורת מגילת רות: "וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ", לאשה כזו יש עוצמה סוחפת. יש לה כוח ספציפי אחד, ואיתו היא תנצח במלחמה הגדולה.
מה יש בה? יש בה כוח שנקרא אהבה. יש בה אהבה והיא תנצח. מי ששכל, לא עלינו, איש ושני בנים, כמו נעמי במגילת רות- "ותשאר האשה, נעמי, משני ילדיה ומאישה…"
מי שיש לה כזה צער לא מתעסקת בשטויות, לא מתעמתת על שטויות, לא מתנצחת על שטויות. יש לה מבט של נצח."
נחזק ונוסיף שרות, כלתה של נעמי, – לפי התרגום הארמי- רעות, ולפי המדרש-על שראתה את דברי חמותה.
הרב דניאל ברון הטיב לתאר את מעמד מתן תורה- "באותו יום עמדנו למרגלות הר סיני כאיש אחד בלב אחד. לא היינו מיליונים אלא פשוט אחד. באותו אופן, התורה פונה לכל אספקט בחיים, ומספקת הדרכה לכל הנסיבות האפשריות. היא מאחדת כל פרט, מחברת יחד כל רכיב שונה. היא ה"כל" המוחלט. עד לימינו אלה, הכוח הזה נשאר. דרך תהליך חג השבועות והימים שמובילים אליו, אנחנו יכולים לרומם את עברנו, ולאחד את כל פרטי התנסויותינו הקודמות, לנקודה שבה אנחנו מרוממים את מה שהיינו והופכים למשהו נעלה יותר."
מי ייתן ונצליח לפתח רעות, חברות, אהבת חינם וסובלנות מתוך ראיית האחר ופיתוח הרגש לזולת. שנזכה להיות כאיש אחד בלב אחד מתוך ההבנה וההרגשה שכולנו נצרכים להשלמת הפאזל הלאומי שלנו. אמן כן יהי רצון.
חג שבועות שמח🍒🍇🍎
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה, ולעילוי נשמתם של מיכל בן רעי, משה בן חנה רבקה, ואביבה בת מזל, יהי זכרם ברוך.