תגית: רבקה

השבוע בפרשה אברהם אבינו מטיל על עבדו את השליחות החשובה של מציאת שידוך לבנו יצחק. הוא פונה אל עבדו, זקן ביתו, שמנהל את כל רכושו, עבד במעמד בכיר, ואומר לו- " שִׂים-נָא יָדְךָ, תַּחַת יְרֵכִי. (ג) וְאַשְׁבִּיעֲךָ–בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ:  אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. (ד) כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק." (בראשית כד) מעניין להבחין כי שמו של אליעזר, עבד אברהם, איננו מוזכר כלל בפרשה אלא במדרשים. תגובתו הראשונית של העבד היא הבעת חשש שמא לא יצליח במשימתו: "ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת…"

סיפור שליחותו של אליעזר מופיע פעמיים בפרשה. בפעם הראשונה כשאברהם מטיל עליו את השליחות, ובהמשך אותו פרק, כשהעבד מספר למשפחתה של רבקה את השתלשלות האירועים. חז"ל דרשו על כפילות זו כי "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים".

רבקה, כמו בתסריט, עושה בדיוק את מה שאומר עבד אברהם שיהיה הסימן המזהה לכלה המיועדת. היא משקה אותו ואת גמליו וכנראה עושה זאת באדיבות ונועם. למעשה, רבקה לא רק מציעה לשאוב מים לגמלים אלא מגדילה לעשות ועושה הרבה מעבר למה שציפה עבד אברהם, היא מוסיפה ואומרת- "עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת". ההבדל בין להשקות גמלים ובין להשקות אותם לרוויה הוא עצום, לאור תכונתם הייחודית של הגמלים המאפשרת להם לא לשתות במשך שבוע ויותר, ומצד שני כשהם מגיעים למקור מים הם מסוגלים לשתות כמות עצומה של מים, עד כשליש ממשקל גופם! רבקה לא רק שעמדה במבחן אלא עברה אותו בהצטיינות יתירה.
ועם זאת תגובתו של העבד היא- "(כא) וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה, לָהּ; מַחֲרִישׁ–לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהוָה דַּרְכּוֹ, אִם-לֹא. " (בראשית כד).
מה פירוש 'משתאה'?  לפני רגע העבד פנה אל ה' בבקשה שישלח לו סימן להצלחת שליחותו, בדמות נערה טובה הכולל אמירה של: "שתה וגם גמליך אשקה", וכהרף עין – זה בדיוק מה שקרה. אז מדוע העבד משתאה וחש צורך שעליו לברר בנוסף אם היא ממשפחת אברהם? והתשובה כנראה כי הכל קרה כל כך מהר, ואף מעבר לציפיות, עד שהוא מתקשה לדבר, שלרגע יתכן וזה אפילו ערער את בטחונו של העבד. נראה שהעבד היה זקוק לחיזוק נוסף, והוא- שרבקה תהא ממשפחתו של אברהם, שהיא אכן הכלה המיועדת, ועל כן הוא שואל אותה- "בת מי את".

אותו מוטיב חוזר שוב כשעבד אברהם משחזר את הלך האירועים בפני משפחתה של רבקה והוא אף משנה את דברי אברהם 'מארצי' (גיאוגרפית, 'אור כשדים', הבית שבו גדל אברהם) 'מולדתי' (תרבותית),  ל-  "(לח) אִם-לֹא אֶל-בֵּית-אָבִי תֵּלֵךְ, וְאֶל-מִשְׁפַּחְתִּי; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי." הרב איתמר אלדר מבהיר-  
"העבד מודע לכך, שעליו להיזהר בדבריו אל משפחתה של רבקה, בעיקר בנימוק שהוא נותן לבקשתו לקחת את בתם אל יצחק לארץ כנען… מגמתו של העבד היא לכלול את גורם המשפחה במסגרת התנאים לבדיקה, ואף להציבו כגורם מרכזי בהכרעה שאכן השידוך מוכתב 'משמיים'. לכן בדבריו למשפחה אומר העבד, שרק לאחר שהתברר לו שהיא בת משפחה, ובכך נתמלא התנאי שהציב אברהם (לפי דבריו 'המשופצים'), הוכח שזו יד הגורל, ואז הניח עליה את הנזם והצמידים… בסופו של דבר נראה שמגמתו של העבד צלחה בידו, ואכן בעיני משפחתה של רבקה נתפס עניין זה כיד הגורל… שהרי "מה' יצא הדבר" – מדובר ביד הגורל, שאיתה אין להתווכח."

בשורה התחתונה, אין ספק שעבד אברהם מלמד אותנו שיעור חשוב- האמונה של האדם לגבי יכולתו לבצע משימה משפיעה באופן ניכר על מימושה. מסוגלות עצמית גבוהה מובילה אותנו להשקיע מאמצים בביצוע המשימה גם לנוכח קשיים ומכשולים. ובו בזמן, יש מצבים בהם אנחנו מאוד ממוקדים ומכוונים, והאירועים קולחים והמטרה מושגת במהירות ללא כל מכשול. אלא שאז משהו מתערער בנו, ואנו שואלים את עצמנו, הייתכן? מה שיוביל אותנו לחפש אישורים נוספים שלא בהכרח נדרשים.

בהמשך הפרשה, בזכות אמונתו והתמקדותו של עבד אברהם בשליחותו, הספקות וההיסוסים שלו הוסרו כליל, בפרט לאחר שפגש והתארח בבית המשפחה. מעניין לראות שבעת שמשפחתה של רבקה שואלת לדעתה, האם תצטרף אל העבד ותלך לחייה החדשים, תשובתה של רבקה מציפה שוב את הציווי "לך לך", שקיבל אברהם, וללא היסוס וללא לבטים עונה רבקה באותו הלך רוח- "אלך".

מסביר הרב ניצן ברגר-
"כולנו שליחים בעולם הזה. כל אדם נולד עם תפקיד, ייעוד ושליחות מסוימת שעליו למלא בעולם הזה ומשימת חיינו היא לגלות מהי השליחות המיוחדת לכל אחד מאיתנו ולנסות ולשאוף למלא אותה על הצד הטוב ביותר. כך לגבי עצמנו, כך לגבי ילדינו וסביבתנו.
מאליעזר עבד אברהם למדנו שכל עוד אדם מקבל שליחות ויש לו היסוסים ("אולי זה לא יצליח", "גדול עליי", "מה יקרה אם…"), סיכוייו לחזור בידיים ריקות ממילוי שליחותו גדולים מאוד. אולם כאשר אדם מקבל שליחות או משימה כלשהי, ולמרות הידיעה שהיא קשה ומאתגרת, הוא יוצא אליה באמונה גדולה, יש לו סיכוי רב להצלחת השליחות.
שליחותו של עבד אברהם אכן הצליחה וכאשר יצחק יוצא "לשוח בשדה" לפנות ערב (עפ"י חז"ל – להתפלל תפילת מנחה), הוא נושא עיניו ורואה את שיירת הגמלים שעליה מגיעה רבקה. שנזכה כולנו למלא את שליחותנו בשלמות ועל הצד הטוב ביותר!"

במילים אחרות, לגיטימי שיהיו לנו היסוסים והתלבטויות אך כשאנו יוצאים למסע, כפי שעבד אברהם עשה, ויש לנו אמונה איתנה בהצלחת השליחות, למרות אותם ספקות, הסיכוי להצלחת השליחות רב יותר. אמן כן יהי רצון.

שבת מבורכת🚶🏻‍♂️💞🚶🏻‍♀️

הפרשה השבוע מעלה שאלות נוקבות-  מדוע יעקב בעזרת רבקה אמו, גונב את הברכה שנועדה לעשו, ברכה שמשפיעה על כל הדורות. מדוע יעקב צריך היה לעבוד על אביו? מדוע רבקה לא פונה ישירות אל יצחק ומסדירה איתו את העניין? ולמה ה' הוביל את המהלכים כך שהברכה הזאת תילקח במרמה? רבקה ברוח הקודש מבינה שהברכות צריכות לעבור דרך יעקב, ולכן מתוך תחושת חוסר ברירה היא מצווה ומסייעת ליעקב לגנוב את הברכות מעשו. מסתבר שיעקב שהיה איש תם יושב אוהלים צריך היה לעבור מסע פרטי בתוך המסע הלאומי, כדי להגשים את שליחותו כמנהיג נבחר.

כותב הרב ד"ר עידו פכטר, "….במשפט האנושי המטרה אכן עשויה לקדש את האמצעים, אך לא כן במשפט מול הא-לוהים. מטרת המשפט האנושי היא לאו דווקא לחנך את האדם הפרטי, אלא לקיים סדר חברתי המאפשר לבני אדם לחיות זה עם זה. משפטו של הא-לוהים, לעומת זאת, דן את האדם כשלעצמו, ולא רק ביחס לסביבה החברתית שבה הוא פועל. מבחינה זו, כל מעשה שאדם עושה, ללא שום קשר למטרתו ותכליתו, מטביע חותם, ולו הקטן ביותר, בנפש האדם. אדם שישתמש באלימות כדי למנוע מחברו להתאבד, אף שעשה מעשה טוב ונכון, ייפגע מכך,  שכן סוף סוף מעשהו היה כרוך בסוג של קהות חושים ופגעה ברגישות שלו לכאבו של האחר. נפשו הורגלה, ולו במעט, לנהוג באלימות. על כן, גם אם המעשה שלו היה חיובי בעיני בני אדם, בעיני עצמו, וממילא גם בעיני א-לוהים, המעשה נשא איתו מחיר שעל האדם לשלמו.

כזה היה המחיר שיעקב שילם על מעשיו. אכן הוא הציל את הברכה מידי עשו והביאה אל זרע ישראל, אך מעשה הגניבה אינו "מתקדש" בעקבות כך. הרמאות היא רמאות, ויעקב צריך לשלם עליה… העבירה היא עבירה, גם אם המטרה טובה. היא הטביעה חותם בנפש האדם, ויש לבקש עליה כפרה, לטהר ולנקות את הנפש."

כנראה המחיר של בחירה חופשית הוא גם לדעת ליפול ויחד עם זאת לדעת לקום, לתקן ולדייק, ולמנף את הקיים. ואכן, בהמשך דרכו נאלץ יעקב להתמודד עם לבן, חותנו, שמרמה אותו מספר פעמים, ולהתמודד עם התנהלות 12 בניו וההשלכות לכך בכדי לתקן את החותם שבנפשו. הפרשה נקראת 'תולדות' ולא 'יצחק', מדוע? מתוארים לנו אירועים רבים שנדמה שכבר קראנו עליהם בעבר, רק שהפעם זה עם יצחק ולא עם אברהם. הפרשה פותחת ומדגישה כי יצחק הוא בנו של אברהם, גם יצחק כאביו מגיע לגרר עם אשתו, רבקה, מפאת הרעב בארץ, המוצגת כאחותו בדיוק כפי שקרה עם שרה, אמו, וגם הם מתעמתים עם אבימלך. הברכות שיצחק קיבל ושמוזכרות בפרשה דומות ומשויכות לאביו אברהם וכך הלאה. נראה שהמסר הוא למעשה שליצחק יש מורשת שאותה עליו להעביר לבנו יעקב, יחד עם ברכות שהוא קיבל מאברהם אביו. מורשת, משפחה, מסורת וזיכרון לאומי הם שיוצרים את "תולדות", הם שיוצרים המשכיות ורציפות בין הדורות, ובסופו של דבר מביאים לחיבור ואחדות. לכן, יש חשיבות כל כך גדולה להבהרה שהחותם שאנו מטביעים בנפשנו מכל סיבה שהיא מחייב אותנו לעבודה פנימית בכדי שנצליח לצאת ממצבים תקועים ומאתגרים בחיינו, ובהמשך לתקן ולהשפיע על התולדות שלנו לטובה, בכדי שנצליח לעבור למציאות טובה יותר. המהלכים הללו הם אלו שמגלים ומוציאים לאור את הטבע האמיתי שלנו ושל הבריאה שבה אנו חיים.

מסביר הרב דב בערל וויין- " התולדות של העם היהודי מתבססים על זיכרון משותף וחוויה היסטורית, על לימוד תורה ושמירת מצוות, על תחושת שליחות ועל זהות לאומית חזקה. חוט השני של אידיאליזם, עזרה לזולת, חסד וחמלה – בקיצור, הברכות של אברהם אבינו – עובר בסיפור היהודי בכל דורותיו.
לא פעם נדמה לנו שדברים חומריים ועושר הם מה שעובר בירושה אצל בני אדם. אבל יש פה אי הבנה של אמיתות החיים. האידיאלים, האמונות והמסורות של הקדושה ועבודת השם הם הירושה האמיתית שלנו והערובה לכך שלעם ישראל תמיד יהיו תולדות."

שבת שלום❤️

השבוע פרשת תולדות, הפרשה השישית בספר בראשית. הפרשה הקודמת, חיי שרה, סיפרה על נישואי יצחק ורבקה.
פרשת תולדות מתמקדת בחייהם המשותפים של יצחק ורבקה. לאחר שנים רבות שבהן רבקה הייתה עקרה- נולדים להם התאומים, עשו ויעקב, שנאבקו כבר בבטנה של רבקה והמשיכו להיאבק גם לאחר לידתם.
כבר מגיל צעיר יעקב ועשו מגלים אופי שונה, "(כז) וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים." (בראשית כה') מתואר לנו גם הבדל ביחס ההורים כלפיהם, " (כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב " (בראשית כה').
יום אחד חוזר עשו מן השדה עייף ורואה את יעקב מבשל נזיד עדשים. עשו מבקש מיעקב את הנזיד, ויעקב משיב שתמורת הנזיד הוא מבקש שעשו ייתן לו את בכורתו. ואכן, עשו העייף (שימו לב נאמר עייף לא רעב…:)) מסכים ועסקת החליפין מתבצעת. מיד לאחריה מתואר יחסו של עשו לבכורה- "(לד) …וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה." (בראשית כה')
בהמשך, מתארת לנו הפרשה שיש שוב רעב בארץ ישראל וכמו בימי אברהם, יצחק יורד דרומה אל אבימלך, מלך פלישתים, בדרכו למצרים. אבל הפעם ה' אומר לו לא לרדת למצרים, אלא להישאר בארץ ומברך את יצחק בכל הברכות שברך את אברהם. והנה כפי שקרה עם שרה, אנשי גרר מתעניינים ברבקה.

יצחק כמו אביו, אברהם, נוקט באותה שיטה ומציג את רבקה אשתו, כאחותו. בהמשך התרמית מתגלה ואבימלך למרות שכעס על תרמיתו של יצחק, מצווה את אנשיו ועמו שלא לגעת ואו חלילה לפגוע ביצחק ורבקה.

יצחק עושה חייל ותבואתו מניבה מאד. הפלשתים כל כך מקנאים בו שהם סותמים את כל בארות המים שחפר אברהם, ואבימלך מחליט לגרש את יצחק – "(טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-יִצְחָק: לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד." (בראשית כו')."

יצחק חופר מחדש את בארותיו של אברהם אבינו, אך העימותים עם הרועים המקומיים ממשיכים, עד שבסופו של דבר יצחק מגיע לבאר שאין עליה מריבה וקורא את שמה רחובות (מלשון הרחיב ה' לנו).

מסיבות מדיניות ופוליטיות אבימלך חושש שעזיבתו של יצחק בתחושה של נרדף ומגורש היא טעות. לכן, הוא יוצא אליו ומבקש לפייסו ולכרות עמו ברית שלום, והשניים כורתים ברית שלום לדורות.
הפרשה גם מספרת לנו על נישואיו של עשו בגיל ארבעים, ושיצחק ורבקה לא היו מרוצים מבחירותיו של עשו.

בסוף הפרשה, מסופר לנו שיצחק מזדקן, והוא מרגיש שהוא מגיע אל אחרית ימיו. הוא מבקש מעשו לצוד לו ציד ולהכין לו סעודה גדולה שלאחריה הוא יברך אותו. רבקה שומעת את בקשתו של יצחק ואינה מוכנה לקבל זאת. לכן, היא קוראת ליעקב ואומרת לו להביא ליצחק אביו מטעמים שהיא הכינה בעצמה, ומלבישה את יעקב בבגדי עשו בכדי שיעקב יהיה זה שיקבל את הברכות מיצחק, אביו, שכבר כמעט ואינו רואה. רבקה לוקחת על עצמה את כל האחריות למעשה.
וכך, אכן הברכות מוענקות ליעקב. כשעשו חוזר אל אביו, הוא מופתע לגלות שיעקב גנב את ברכתו. הוא כועס כעס עצום, ומחליט שלאחר מות אביו יהרוג את האח הקטן שלקח לו גם את הברכות וגם את הבכורה.
רבקה מבינה את כוונות בנה הגדול, עשו, וממהרת לשלוח את יעקב לחרן, אל לבן אחיה, בטענה ששם ימצא אישה, בארץ הולדתה, בחרן, וכך ניצלים חייו של יעקב.
הפרשה מסתיימת בתיאור נשותיו של עשיו שאינן מוסכמות על הוריו.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

השבוע פרשת חיי שרה שהיא הפרשה החמישית בספר בראשית. היא מספרת את סיפור פטירתה של שרה אימנו בגיל 127 שנים, ועל המשא ומתן שניהל אברהם אבינו כדי לרכוש עבורה חלקת קבורה בחברון. שרה נקברת במערת המכפלה שבחברון. למעשה, במערת המכפלה קבורים ארבעה זוגות – אדם הראשון וחווה; אברהם ושרה; יצחק ורבקה; יעקב ולאה.

לאחר מכן, מסופר על השליחות המיוחדת של אליעזר, עבדו של אברהם, שנשלח למצוא שידוך ראוי ליצחק. אברהם לא רוצה שיצחק בנו יתחתן עם אישה כנענית, ולכן הוא שולח את עבדו אליעזר למשפחתו שבארם נהריים. ואכן, שם בסמוך לבאר מתגלה הכלה המיועדת, רבקה, בתו של בתואל, בן אחיו של אברהם. רבקה משקה את אליעזר מים ומציעה להשקות גם את גמליו; רבקה היא אישה רגישה, שכולה נתינה וחסד.

בהמשך, אליעזר נפגש עם משפחתה של רבקה, וכבר למחרת בבוקר הם, אליעזר ורבקה, יוצאים בחזרה לארץ כנען. וכפי שמתואר בבראשית פרק כד'- " (סז) וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ;" יצחק לוקח את רבקה, כלתו, לאוהל שרה אימו.

בנוסף, לאחר פטירתה של שרה אמנו משיב אברהם את קטורה. יש פרשנים שאומרים שזוהי הגר, ונולדים להם ילדים נוספים. לפני מותו, אברהם אבינו מחלק את הירושה לבנו יצחק, ממשיך דרכו, ולבני פילגשיו, שאומנם לא מקבלים חלק ונחלה בארץ ישראל אבל מקבלים מאברהם מתנות ומשולחים לארצות המזרח.

בגיל 175 שנים נפטר אברהם אבינו, ויצחק וישמעאל קוברים אותו יחדיו. בסיום הפרשה מספרת התורה על שושלת משפחת ישמעאל, ועל פטירתו בגיל 137 שנים.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼