תגית: קללה

השבוע קוראים את פרשת כי־תבוא, השביעית בספר דברים, המכונה "פרשת התוכחה הגדולה". בפרשה זו מציבה התורה בפני עם ישראל את אחת התמונות הדרמטיות ביותר: מעמד הברכה והקללה. העם ניצב בפתח הכניסה לארץ, והתורה מציבה בפניו מראה חדה- אם ילך בדרכי ה', יזכה לברכה; אם יסטה מערכיו- הקללה תבוא בעקבותיו.
חז"ל קשרו את קריאת הפרשה למעבר בין שנה לשנה:
"עזרא תיקן לישראל שיהו קורין קללות… קודם ראש השנה… כדי שתכלה שנה וקללותיה" (מגילה לא ע"ב).
המטרה איננה ענישה, אלא טהרה וזיכוך- סיום שנה עם כל כובד משאה וקללותיה, ופתיחת דלת לשנה חדשה וברכותיה.

ובכל זאת, הקריאה בפרשה אינה קלה. רשימת הקללות קשה ומכאיבה: חולי, חורבן, פחד, גלות ואובדן. אך דווקא מתוך התוכחה הזו צמח הביטוי הנצחי: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה"- קריאה פנימית להפוך את הכאב למנוף, ואת החושך לנקודת מוצא להתחדשות.
השנתיים האחרונות הפכו את מילות הפרשה למוחשיות מתמיד: מלחמות ופיגועים, חטופים ומשפחות שכולות, חוסר ודאות מדיני, כלכלי וחברתי. כל אחד ואחת מאתנו נושא עמו חוויות של שבר, חרדה ואובדן. נדמה שהקללות אינן טקסט עתיק אלא מציאות יומיומית של חוסר ביטחון, קרע פנימי ודאגה לעתיד ילדינו, חיילינו ושובם של כל החטופים.
ועדיין- הקריאה חדה וברורה: לא לתת לקללות להגדיר אותנו.

הפרשה פותחת דווקא במצוות של חיים ופריחה בארץ- הבאת ביכורים למקדש, סמל להשתרשות והודיה, ומצוות המעשרות המחייבות אחריות כלפי היתום, האלמנה והגר. שתי המצוות הללו מזכירות שהבסיס לחוסן הלאומי הוא שילוב של הכרת הטוב, ערבות הדדית ודאגה לחלש.
מכאן עולה חיבור ישיר למציאות העכשווית שלנו:
הכרת הטוב ואחדות לאומית- כמו טקס הביכורים, שמדגיש הכרת הטוב והחיבור לארץ, כך גם בתקופת מלחמה, יש חשיבות להכרה בחיבור העמוק שלנו לארץ ישראל ולערכי האחדות הלאומית. ניכר החוסן הלאומי, הקרבת הלוחמים והאזרחים והמחויבות ההדדית, המזכירים לנו את עקרונות ההודיה על קיומנו כאן.
ברכות וקללות תוצר של בחירה? הבחירות שלנו כחברה, השיח והמעשים הפנימיים, הם שקובעים את עוצמתנו מול האיומים מבחוץ.
התמודדות עם אתגרים– כמו אז, גם היום נדרשים חוסן נפשי וערכי, שמירה על מוסר וצדק כחלק מהניצחון.
שיקום העתיד– הברכה אינה מתבטאת רק בהישרדות אלא גם בשיקום ובבניית חברה מוסרית יותר, שמבוססת על ערכים של צדק, עזרה לזולת ואחריות הדדית.

במילים אחרות, המלחמה, כפי שמלמדת אותנו הפרשה, איננה רק פיזית אלא גם רוחנית. היא נבחנת לא רק בכוח הזרוע, אלא ביכולתנו לשמור על מוסר, על ערבות הדדית ועל אחריות משותפת. דווקא עכשיו נשמעת הקריאה ביתר תוקף: להיאחז בערכים- כי בהם טמון הניצחון האמיתי, היכולת להפוך חושך לאור, שבר לתקווה וקללה לברכה.

הקללות אינן גזירת גורל. הן משקפות תוצאות של בחירות אנושיות וחברתיות. התורה מציבה מראה: אם נלך אחרי אנוכיות, זלזול בחלש ושחיקה רוחנית- נביא חורבן על עצמנו. אך אם נבחר בחמלה, באחדות ובחיבור לערכים ולשורשים- הברכה בהישג יד. הברכות אינן תלויות בנס חיצוני, אלא בבחירה פנימית וחברתית. ודווקא מתוך החושך הזה מתרקמת קריאת הנפש: הגיע הזמן לסיים את השנה עם כל כובד משאה- ולהיפתח לאפשרות של התחלה אחרת, חדשה וטובה יותר.

תכלה שנה וקללותיה- כל מה שהכביד, פצע והכאיב- נזכור, ונניח מאחורינו.
תחל שנה וברכותיה- שנה של שיבה, של גאולה, של ביטחון, של בריאות ופריחה. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום  

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע פרשת כי-תבוא שהיא הפרשה השביעית בספר דברים.

פרשת כי תבוא תמיד נקראת בסמוך לראש השנה והיא מכונה "פרשת התוכחה הגדולה" מכיוון שיש בה תוכחה רבה וממושכת הכוללת רשימה ארוכה של ברכות וקללות. התוכחה אינה ענין של עונש, אלא עניין של טהרה וזיכוך, כמו שמנקים היטב כלי לפני שמגישים בו מאכל או משקה כך אנו לקראת השנה החדשה; התוכחה היא בכדי לעורר אותנו לבחון ולנקות את מעשינו.

הפרשה פותחת בשתי מצוות, הנהוגות רק בארץ ישראל, 'מצוות התלויות בארץ'. המצווה הראשונה היא הבאת הביכורים למקדש; הביכורים הם הפירות הראשונים. כאשר אדם מביא את ביכוריו למקדש עליו גם לומר את 'מקרא ביכורים' שהוא נוסח קבוע המתאר בקצרה את סיפור עם ישראל- הירידה למצרים, השעבוד, ההצלה וההוצאה ממצרים על-ידי ה' והבאת עם ישראל לארץ. פרי הביכורים הוא סמל לתוצאה-ההשתרשות והצמיחה בארץ ישראל. הטקס מסתיים בהנחת פרי הביכורים במקדש, כהודיה והכרה על כל הטוב.

המצווה השנייה, היא תיאור של חלוקות בדיני המעשרות הנוהגים בשש השנים שנמנות בין שנת שמיטה אחת לבאה, השנה השביעית. מעשר מן היבול המופרש לבני שבט לוי, לגר, ליתום ולאלמנה.

הפרשה ממשיכה בתיאור שני טקסים שיש לקיים מיד לאחר הכניסה לארץ. הראשון הוא כתיבת דברי התורה על אבנים גדולות ומסוידות, ולאחר מכן יש ציווי לבנות שם (לאחר מעבר הירדן, בארץ) מזבח לה'. והשני, הוא 'מעמד הברכה והקללה' שיתקיים על שני ההרים מעל לעיר שכם: הר גריזים, שעליו חצי מהשבטים יאמרו את הברכות לכל עם ישראל, ועל הר עיבל, שעליו החצי הנוסף של השבטים יאמר את הקללות לכל בני ישראל, והעם יקבלו אותם במענה של- אמן. הברכות הן השכר על עשיית המצוות והקללות הן העונש על אי-קיומם.

הפרשה מסתיימת בסיכומו של משה רבינו. סיכום המאורעות שעברו על עם ישראל תוך דגש על העזרה שקיבל העם בכל שלב מה', ותיאור המחויבות של העם לשמור את המצוות, " ח וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן." (דברים כט')

השבוע פָּרָשַׁת בָּלָק שהיא הפרשה השביעית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בנבואותיו והניסיונות של בלעם בן בעור לקלל את עם ישראל ע"פ בקשתו של בלק מלך מואב.
בלק בן ציפור, מלך מואב, חושש מכיבוש ממלכתו ע"י ישראל, לאחר שראה את ניצחון ישראל במלחמה נגד סיחון האמורי ועוג מלך הבשן, לכן הוא שולח שליחים לבלעם בן בעור, מכשף ידוע, שיבוא לקלל את בני ישראל. לבלעם היה מוניטין שכל מה שהוא מברך מבורך וכל מה שהוא מקלל אכן מקולל. בלק קיווה שכך יצליח להחליש את ישראל ולהכניעם.
בלעם משיב לשליחים כי מעשיו תלויים ברצון ה' ובהסכמתו, ושום גמול שבעולם לא ישכנע אותו להמרות את פיו. ואכן, ה' אוסר עליו ללכת. אולם בפעם הנוספת שמגיעים השליחים לשכנע אותו לעזור לבלק במאבק מול בני ישראל, המענה שמקבל בלעם מה' הוא שיקום וילך עם השליחים אך עליו להקשיב ולדבר רק את דברי ה'. בדרך מלאך ה' חוסם את אתונו של בלעם והיא נעצרת. בלעם שאינו רואה את מלאך ה' מאיץ ומכה באתונו עד שלפתע היא פותחת את פיה, ומדברת. האתון מתלוננת על יחסו אליה. רק אז רואה גם בלעם את המלאך, שמוכיח את בלעם על יחסו הרע לאתונו ומזכיר לו את ציווי ה' – שהוא איננו רשאי לקלל את בני ישראל אלא רק לומר את אשר יגיד לו ה'. בלעם מגיע לבלק מלך מואב, והם הולכים לנקודת תצפית על מחנה ישראל, כדי להתחיל בטקס הקללה אך מפי בלעם יוצאים רק ברכות לבני ישראל.
בלק שלא מתייאש מנסה לחזור על הטקס במקום אחר, אך זה לא עוזר ושוב טקס הקללה הופך לברכה. לאחר הניסיון השלישי שבלעם נכשל בו, פונה אליו בלק בכעס ותסכול שלא רק שלא קילל את ישראל אלא אפילו ברך אותם- בלק דורש הסברים. בלעם מסביר שוב שאין הדבר תלוי בו אלא רק בה'.
שבעה משלים נושא בלעם. שלושת הראשונים הן ברכות לישראל, וארבעת האחרונים הן דברי נבואה על מה שעתיד לקרות לישראל ולאומות העולם.
בלעם אומנם נכשל בביצוע משימתו, אך לפני שהוא עוזב הוא מפצה את בלק בעצה טובה שעל פיה מפתות בנות מואב את בני ישראל ששוכנים לגבולם ומסיתים אותם לעבודה זרה. ואכן, בסוף הפרשה בני ישראל חוטאים עם בנות מואב וזובחים לאלילי מואב. משה מעביר את המסר מה' לשופטי ישראל- ככתוב " (ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר." (במדבר כה)
בתוך כל המהומה הזו, פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרון הכהן, רואה איש מישראל יחד עם מדיינית חוטאים לעיני כול, והוא הורג את שניהם. המגיפה הנוראית שפרצה בעם וגבתה את חייהם של עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל נעצרת.