נהוג לקרוא בשבת חול המועד סוכות, בשבת הקרובה,
את מגילת קהלת. מתבקשת השאלה- מה הקשר בין קהלת לסוכות? הרב בני לאו מסביר-
"שמו של חג הסוכות במקרא הוא "החג". עליו נאמר "ושמחת
בחגך". החברה המקראית, שברובה הייתה חקלאית, חגגה את חגיה בהתאם ללוח השנה
הטבעי. על פי לוח זה חג הפסח הוא חג האביב, שבו מתחילה התבואה להבשיל, חג השבועות
הוא חג בכורי החיטה, שהוא עיקר מזונו של האדם וחג הסוכות הוא חג של סיום העונה
החקלאית, לאחר עבודת הקציר של האביב והבציר של ענבי הקיץ. חג האסיף הוא זמן עצירה
והתבוננות בסיפוק עצום אחרי חצי שנת עמל. בסוף שנת יבול מתבונן החקלאי בגאווה
ומתמלא בשמחה. זוהי, בתקציר, משמעות השמחה של החג.
לעומת השמחה הזו מתנגנים פסוקי מגילת קהלת
בדיכאון מסוים. כביכול המסר הכללי העולה ממגלת קהלת הוא ש"הבל הבלים הכל
הבל". "מה יתרון לאדם בכל עמלו?" שואל קהלת. ולאורך כל המגילה הוא
מחפש את התשובה לשאלה המביכה הזו… שאלות מסוג זה מערערות את כל השמחה ויכולות
לשמש כמו קוץ המפוצץ בלון…"
חכמים רבים מסבירים שיש מהלך מוסרי של התורה,
בכתב ובעל פה, שמטרתו לרסן ולהעמיד את האדם המצליח במקום ראוי יותר תחת השמים.
בסוף שנת היבול לאדם יש תחושת גאווה על הישגיו, תחושה שעלולה להביאו לידי שכחה
והאלהת עצמו, "כוחי ועוצם ידי". לכן, דווקא בחג האסיף מחייבת אותנו
התורה לצאת לדירת ארעי, לצאת אל הסוכה. היציאה מדירת קבע, מהנוחות, וההרגלים,
וההכרה בארעיות שלנו בעולם, מסייעים לנו להכיר שהעושר שצברנו הוא בהחלט שכר לעמלנו
אך מקורו במתת שמים.
מסביר הרב בני לאו- "זוהי תכלית היציאה
לסוכה ועל פי זה ניתן לומר שזוהי תכלית הקריאה של מגילת קהלת דווקא בעונה זו.
להזכיר לאדם המתעצם שבעצם הוא ומעשיו – הבל. השאלה שמעמיד קהלת בראש ספרו "מה
יתרון לאדם" נשארת פתוחה כמעט עד סופו… ומשאירה אותנו בתחושת אפסות
וארעיות. אולם על גבי השכבה הפרשנית המקורית הזו צמחה פרשנות מוסרית שביקשה להפוך
את השאלה של קהלת ולהמיר את תודעת האפסות של האדם דווקא לאתגר…
האדם הפך להיות מנוכר ובהבלו מחשיך את עולמו.
בא קהלת ושואל אותנו: "מה יתרון לאדם בכל עמלו?" לאן כל זה הולך? אם אני
חי בתוך בועתי אז "למי אני עמל ולמי אני מחסר את בשרי?" "
ותשובתו של קהלת … "שיעמול תחת
השמש!" למילה "תחת" בעברית יש מילים נרדפות, אחת החלופות היא המילה
"במקום". "מה יתרון לאדם בכל עמלו"? והתשובה "שיעמול תחת
השמש" = במקום השמש. (מתוך ספר "בינה לעיתים" שכתב הרב עזריה פיגו,
מרבני ונציה בראשית המאה ה – 17) .
מסכם הרב בני לאו-
"…
היתרון של האדם על פני האדמה הוא שיש לו את היכולת להיות מקור אור, מזור ותקווה
טובה. כך גם סיימה דבורה הנביאה את שירתה הגדולה: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"
(שופטים ה לא), כל עמלנו אינו אלא להאיר ולהטיב לסובב אותנו. להיות "תחת
השמש". בחג האסיף איננו עסוקים עוד בחשבונות של עבר, הוצאנו מעמלנו את כל מה
שיכולנו ועכשיו אנחנו עומדים עם ברכת היבול והאסיף ופנינו אל השנה שלפנינו."
שתבוא עלינו שנה טובה ומאירה, שנה של בשורות טובות. אמכי"ר. שבת שלום🌞
