תגית: צניעות

השבוע אנחנו קוראים את פרשת בלק שהיא הפרשה השביעית בספר במדבר. אחת הפרשות הסמליות והטעונות ביותר בתורה, אשר מציבה מראה חדה מול נפש האדם ומול החברה כולה. זהו סיפור של כישרון נדיר- שמסתנוור מעצמו, של עיוורון מוסרי שמתעקש להמשיך קדימה, ושל אמת- שמגיעה דווקא ממקום בלתי צפוי.
בלעם, נביא ומכשף בעל שם, מוזמן על ידי בלק מלך מואב לקלל את עם ישראל. אך למרות כישוריו הרוחניים, היכולת המופלאה שלו לראות לפתע- ניטלת ממנו. הוא עיוור לדרך, עיוור למסר האלוקי. והאתון- כן החמור, דווקא היא זו שרואה. היא עוצרת. היא מדברת. והוא? מכה ומתלונן.
בלעם איננו דמות שולית. הוא נביא, משפיע, אדם עם יכולות נשגבות. יש לו שם, כוח, סמכות. וכמו רבים מאתנו- כשאנו טובים במה שאנו עוסקים, אנו על אוטומט ולא נוטים לתהות מהיכן אנו פועלים? מה מניע אותנו ולמה? נראה כי הכישרון, כשהוא מובן מאליו, מברכה עלול להפוך לעיוורון.

יש פה סוג של קריאת השכמה גם עבורנו:
לפעמים אנחנו מצליחים כי "ככה אנחנו", כי אנחנו מוכשרים, רהוטים, נראים טוב.
אבל אם נהפוך את המתנות שקיבלנו למובן מאליו- אם ננהג בשחצנות במקום בשליחות- אנחנו עלולים לפספס את עיקר הדרך והמהות.
רגע השיא בפרשה קורה כאשר אתונו של בלעם עוצרת, סוטה מהדרך, ולבסוף אף מדברת, ומוכיחה את בלעם על עקשנותו. בלעם כל כולו עסוק במשימה, בעמדה, באגו ומכה את אתונו שלוש פעמים ללא כל תהייה. מסביר הרב שניאור אשכנזי: זו לא רק ביקורת על בלעם- זו תזכורת מהדהדת לכל אחד מאתנו. לפעמים, דווקא הקול השולי, הילדה, השכן, העובד הזוטר- הוא הקול שקורא לנו לשים לב, קול שמביא לפקיחת עיניים.

המסר של פרשת בלק נוגע בנקודה רגישה במיוחד בימינו אנו, בישראל של תשפ"ה:
אנחנו במלחמה מואצת עם מחיר כואב וממושך, כבר כמעט שנתיים.
אנחנו מוקפים ברעש. המדיה צועקת. הפוליטיקה סוערת. הרשתות גועשות.
אבל את הקול של מי שכואב, של מי שמבקש לעצור רגע- אנחנו לא שומעים.
אמא שמתריעה: "הבן שלי נשבר במערכת."
נערה שצועקת מבפנים: "לא רואים אותי."
חייל שנפשו סדוקה, אך מתבייש לדבר.
או קול פנימי בנו שאומר: "עצרו רגע. זה יותר מדי."
האם נקשיב? האם נוכל לזהות את 'מלאך' הדרך שניצב לפנינו, או שנמשיך לרכב על האתון (=חמור מלשון חומר, חומריות) עד שניתקל בקיר?

הדיאלוג בין בלעם לאתונו מחזיר אותנו לעיקרון עמוק נוסף בפרשה שהוא ניהול מתוך ענווה, כפי שהסביר הרב איתמר אלדר: בפרשה הקודמת, 'חוקת', יש לקחת את המקל כהרתעה- אך לא למהר להשתמש בו. בלעם ממהר להכות את אתונו, הוא פועל מתוך אגו- ולא מתוך אמונה, ענווה ושליחות. תפקידה של האתון היה לשנות את תודעתו של בלעם. הרב שניאור אשכנזי מוסיף, כי על כישרון מודים ולא מתגאים. הכישרון שלנו הוא התיווך עם העולם, ועלינו לשאול את עצמנו האם אנו ממצים את הכישרון שקיבלנו במתנה.
ואכן, הרגע שבו בלעם מתעורר, פוקח את עיניו, מה הוא מלמד אותנו?
בלעם, לאחר שהוא רואה סוף סוף את המלאך, משנה את לשונו. האתון, מסתבר, מאד אפקטיבית ומצליחה ללמד את אדונה שיעור בחיים וגם להביא אותו לכדי שינוי ,שיש בו – ביקורת עצמית, הכרה בטעות ושינוי דעה ככתוב: "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ד', חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי,כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ;וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי". (במדבר, כב' פס' לד')
במילים אחרות, לא להיות תמיד כל כך נחרץ ובטוח בכל עניין, לא תמיד לדעת כל דבר בוודאות, אלא להיפתח לכל האפשרויות ולראות את האמת. בלעם מכה את אתונו מפני שהוא בטוח שאין כל הצדקה לעצירתה באמצע הדרך. הוא אינו מטיל ספק במה שרואות עיניו ועיניו הרי רואות שהדרך פנויה. הדבר האחרון שהוא מסוגל להעלות על דעתו הוא, כי בהמה זו שהוא רכוב עליה רואה משהו שהוא הנביא הגדול אינו רואה. בזכות פי האתון הוא לומד שלא הכול ברור ונחרץ, ובעיקר שלא הכול תלוי בו.

ומה איתנו? המסר של פרשת בלק רלוונטי לחיינו כיחידים וכעם:
האם אנחנו מסוגלים לעצור, להקשיב לקול הפנימי- גם אם הוא שקט?
האם נוכל להטות אוזן לקולות שוליים שלא "מצטלמים טוב", אבל נושאים אמת?
האם נשתמש בכישרון שלנו כמתנה (לא מובן מאליו) או ניכשל דווקא בו, כי אימצנו ביטחון יתר?
האם נשכיל להוביל מתוך שליחות וענווה?

שנזכה כולנו לפקיחת עיניים ולכל הברכות שזכינו להם השבוע בפרשת בלק, "(כד) הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא …(ה) מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל… (ט) כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר…" (במדבר כג', כד')

שבת של שלום ובשורות טובות

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

בלק בן ציפור, מלך מואב, חושש מכיבוש ממלכתו ע"י ישראל, לאחר שראה את ניצחון ישראל במלחמה נגד סיחון האמורי ועוג מלך הבשן, הוא פונה למדיין שכנתו שתחבור אליו במאבק משותף נגד בני ישראל. מואב ומדיין שולחים נציגים לבלעם בן בעור, מכשף ידוע, שיבוא לקלל את בני ישראל. בתמורה הוא מציע לו שכר רב. בלעם משחק משחק כפול. מצד אחד, הוא אינו רוצה להמרות את פי האלוקים, המתנגד כמובן למהלך. מצד שני, הוא מתפתה להצעה והוא מעוניין להוציא מבלק אף שכר גדול יותר.
בלעם הינו רב-מג מקצועי, קוסם, מכשף, עם מוניטין שהולך לפניו. והוא נשלח על ידי בלק לתפוס עמדה אסטרטגית נוחה ולקלל את עם ישראל בקללות אשר יסבו לו נזק משמעותי. אחרי הכל, למילה יש כוח ובטח לבלעם שהצליח להגיע למדרגה גבוהה של נבואה וידיעה אלוקית.

בדרכו של בלעם למימוש העסקה האתון שלו מתנהגת בצורה מוזרה. היא סוטה מהדרך, נצמדת לגדר ומוחצת את רגלו של בלעם, נאחזת בקרקע ולא מוכנה לזוז. בלעם שלא מבין מה קורה מכה את האתון שלו. לבסוף, האתון אפילו פוצה את פיה ומתחילה לדבר בלשון בני אדם. מסתבר, כל זה קורה בגלל שהאתון רואה את מה שבלעם אינו רואה, את מלאך האלוקים המאיים וחרב בידו.

האתון עושה את מה שכולנו חייבים לעשות כאשר הדרך מאתגרת- לעצור, לחשוב רגע, לשוחח עם צלם האלקים שבקרבנו, עם מוסר אבות ואימהות, ולהשכיל לבחור בטוב. אם נטה אוזן נצליח לקיים דיאלוג מצמיח עם המצפון האנושי שלנו. האתון רואה ואיננה יודעת מה היא רואה. היא רק רוצה להינצל ממלאך ה' ושבלעם יפסיק להכותה. לכן היא מנסה, כל עוד הדבר אפשרי, לעקוף את המלאך. גם בלעם, רואה ואיננו יודע מה הוא רואה. בשתי הפעמים הראשונות הוא מנסה לעקוף את דבר ה', ובלבד שיקבל מבלק את הכבוד והשכר. 
לכאורה, נכנסנו לעולם של פנטזיה ואגדות עם מכשפות, העולם בו מאמינים בלק ובלעם, אך המסר של הפרשה הוא הפוך; אין אגדות או מכשפות, התגלות ה' היא לא בכשפים אלא בדרך. גם בלעם מתגאה בכך שהוא רואה. אבל העובדה שהוא ניחן ביכולת לראות, יכולת נבואית, לא הופכת אותו למשהו גדול יותר. לראות מסתבר – יכולה גם האתון, ויותר מזה, היא מצליחה לראות את מה שבלעם לא מצליח לראות.

מסביר הרב אריה הנדלר- "… קיימת תופעה כיום של רצון לברוח מקבלת החלטות. כולם מחפשים סימנים. רוצים לקבל את התשובה מגורם עליון, מאירוע מסוים, מחלום, ממישהו שייקח אחריות על מה שקורה. כך אומר השיר: "תשמח יש תקווה ידידי, תראה סימנים בדרך"… לא חסרון הסימנים או קיומם הוא שעושה את העניין. מה שעושה את העניין הוא האדם שמקבל את הסימנים. יתכן שיהיו סימנים ברורים לחלוטין אבל האדם יבחר להתעלם מהם, ויתכן עולם בלי סמנים כלל, אבל האדם בטוב בחירתו ידע להישמר ממה שצריך הוא להישמר ויבחר בטוב."

בכל פעם, בלעם מנסה לתת לאירועים פרשנות משלו, פרשנות שתאפשר לו את המשך החופש לבחור בדרכו. מצד אחד בלעם חוזר ואומר שהוא כבול לרצונו של ה', מצד שני, כל אמירה של ה' מתפרשת אצלו כאמירה המותירה מקום לפרשנות נוספת אשר לכאורה, מעניקה לו חופש לבחור שוב בדרכו שלו. בלעם מבקש לאחוז את החבל בשני קצותיו. מתברר שהמציאות לא נכנעת לבלעם. המהלך הסופי הוא ההגעה לנקודה שבה אין כבר דרך לנטות ימין ושמאל. אך, גם כ'שנפקחות עיניו' תרתי משמע אין הוא מקבל על עצמו את המשמעות של מה שרואות עיניו, כלומר, למרות ניסיונותיו לקלל, מפיו יוצאות רק ברכות מופלאות, על כוחו וחוסנו של העם היהודי, על תחילתו של עם ישראל (האבות) ועל אחריתו של העם(ימות המשיח), וכל מה שבדרך, " (ה) מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל." (במדבר כד)

חז"ל מלמדים אותנו באמצעות בלעם לאמץ את המידות ההפוכות לו –
עין טובה – היכולת לפרגן על כל מחווה, מעלה וכשרון, כל דבר ולו הקטן ביותר.
רוח נמוכה – ענווה צניעות והתנהלות בגובה העיניים.
ונפש שפילה – הסתפקות במועט ולשמוח בחלקנו.
אלו מידות המסייעות, מקדמות ומטיבות עימנו בדרך שנבחר להלך. פרשת בלק מבהירה לנו כי צניעות מתחילה בפנימיות. ולכן גם ההפטרה של הפרשה שלנו השבוע מסתיימת ב- "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלהֶיךָ": (מיכה ו', ח'). הצניעות, הערך הנשגב הזה, לא ללכת אחרי מראה העיניים והחיצוניות אלא להתמקד בפנים, בעומק, במיוחד עכשיו כשעוזבים את ענני הכבוד ונכנסים לארץ, לארציות. ערכו של האדם צריך להיות בתוך עצמו ולא מה שהוא מראה כלפי חוץ. פעמים רבות אנו מרגישים מומחים בנושא ובעלי ניסיון רב ולכן נתעקש- לדחות רעיונות ודעות של אחרים, ולא לעשות חשיבה מחודשת. הפרשה מציעה לנו לשקול מחדש, ולאמץ "פקיחת עיניים" ממקום של צניעות וענווה.

שבת שלום❤️

פרשת קורח מתארת את מרד קורח ועדתו במנהיגים משה ואהרון. בניגוד למקרים הקודמים שבהם מרד האספסוף, הפעם מדובר בבן שבט לוי ממשפחה מכובדת, בן דודם של משה רבנו ואהרון. קורח, יחד עם דתן, אבירם ו-250 מנהיגים מכובדים מבני ישראל יוצאים נגד מנהיגותם של משה ואהרן, והטענה- "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'…"

ועם זאת, מסתבר שבפרשת קורח לא נכתב במפורש מה עלה בגורלו של קורח. קריאה של הפרשה משתפת אותנו במותם של דתן ואבירם, ממשתתפי המחלוקת, וכך נאמר: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם, ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש". על מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת נאמר: "ואש יצאה מלפני ה', ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת". רק מאוחר יותר, בפרשת פנחס נאמר כי- "(י) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-קֹרַח–בְּמוֹת הָעֵדָה:  בַּאֲכֹל הָאֵשׁ, אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, וַיִּהְיוּ, לְנֵס. (יא) וּבְנֵי-קֹרַח, לֹא-מֵתוּ." (במדבר כו)  
בנוסף, בנאום משה בחומש דברים, כמו גם בתהילים פרק קו, נזכרים דתן ואבירם על המעשה ולעומתם קורח לא מוזכר כלל.

מסביר הרב דוד מנחם-
"קורח אדם גדול היה. אפילו צדיק. כך אמרו המקובלים: "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח" סופי תיבות קֹרח. הוא עוד יצמח. לקורח יש כבוד; הוא ראשון המתלוננים שמדבר על רוחניות ולא רק על גשמיות של צמא למים ותאוות בשר.
לעומתו ניצבים דתן ואבירם שמורידים את רמת המחלוקת לדברי טרוניה בענייני אכילה ושתייה. הם מתלוננים על משה: "(יג) הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ" (במדבר טז) ברוב חוצפתם הם מעזים לקרוא למצרים בשבח המיוחד של ארץ ישראל "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ".
מפני כך בהמשך התנך המחלוקת תסופר בזיקה לדתן ואבירם דווקא. הנה לכם שתי דוגמאות: כאשר משה מבקש להזכיר לעם ישראל את גדולת ה' ומעשיו במדבר הוא אומר: "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים יא, ו). כמו כן בספר תהלים: "וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה'. תִּפְתַּח אֶרֶץ וַתִּבְלַע דָּתָן וַתְּכַס עַל עֲדַת אֲבִירָם" (תהילים קו). קורח לא נזכר. לקורח, עם כל בקשת השררה והכבוד, הייתה טענה רוחנית עניינית שהסתתרה בדבריו: כל העדה כולם קדושים, ועל כן יש לכבד ולברר את נקודת האמת שבדבריו. לעומתו, כל בקשתם של דתן ואבירם הייתה לפגוע ברגשותיו של משה ולהשפילו. למניעים כאלו אין כבוד ואין תקווה.

אז נשאלת השאלה אם אכן יש הרבה מן האמת באמירתו של קורח, כי "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'", וכפי שנאמר גם בספר דברים פרק יד'- "(ב) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ;"  אז מדוע לא הצליחה המהפכה שיזם?מציעה אורית לאו, מ"פ קורס נתיב בצה"ל, שתי אפשרויות-
"הראשונה היא ההרכב של הקואליציה. דתן ואבירם, דמויות המגלמות רוע והשחתה, הורסות את כל החזון ולכן המהפכה לא יכולה להצליח.
השנייה היא שקורח רץ מהר מדי. מהפכות הן לא דבר פשוט, וצריך לעשות אותן לאט ובזהירות. בעצם קורח מקדים את זמנו. לו היה מחכה למועד ולזמן שבו העם היה מוכן – הייתה נשמעת צעקתו.
בסופו של יום, המהפכה של קורח יוצאת אל האור בספר שמואל, ומה שאנחנו זוכרים מקורח, היא אותה דמות הנזכרת בספר תהלים שוב ושוב – "למנצח לבני קרח". קורח לא נכחד, והרעיון לא נבלע, אבל הוא מלמד אותנו שלַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם."
דעה נוספת מסבירה שאכן כולנו קדושים בפוטנציאל יחד עם זאת זה מחייב אותנו לעבודה אישית בכדי שנצליח לממש את הפוטנציאל של הקדושה שבנו כפי שמימשו משה ואהרון.

ברור לנו שיש צורך בהנהגה בכדי שהעם לא יגלוש לאנרכיה ולמען הסדר הטוב. לכן, מבהיר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"בסדר חברתי המבוסס על כבוד שווה לכל אדם, ועל האמונה שכך רואה את הדברים אלוהים, מנהיג איננו עומד מעל לעם. הוא משרת את העם, והוא משרת את אלוהים. סמלה הגדול של ישראל המקראית, המנורה, הוא בעצם היפוך הפירמידה, או הזיקורת, על ראשם: בסיסה של המנורה צר, והיא מסתעפת ומתרחבת כלפי מעלה. המנהיג הגדול ביותר הוא דווקא המנהיג הצנוע מכולם. "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (במדבר יב, ג). מנהיגות כזו נקראת מנהיגות משרתת, ומקורה בתורה… מרתקת לא פחות היא העובדה שרק אדם אחד בתורה מצטווה בתורה להיות צנוע- הלא הוא המלך…
כמו שאמר פעם מרטין לותר קינג, "כל אחד יכול להיות אדם גדול… כי כל אחד יכול לשרת." …המנהיגים הגדולים מכבדים אחרים. הם מוקירים אותם, מרוממים אותם, מעודדים אותם להגיע לגבהים שאחרת ספק אם היו מגיעים אליהם אי פעם. לא השאפתנות האישית מניעה אותם, אלא הערכים. הם אינם נכנעים לפיתוי היהירות האורב לבעלי הכוח. טעויותיו החמורות ביותר של אדם הן לעתים אלו שהוא עושה בהשליכוֹ את רגשותיו שלו על אחרים. קורח היה אדם שאפתן, ולכן הוא ראה את משה ואהרן כאנשים שהשאפתנות האישית מניעה אותם; שהם מתנשאים מעל קהל ה'. הוא לא הבין שבעם ישראל הנהגה היא שירות. מי שמשרת אחרים אינו מתנשא מעליהם. להפך: הוא נושא אותם אל על."

בימים אלו, לאחר הטלטלות המרובות שעברנו בשנה החולפת, אומנם לא נדודים במדבר, אבל קורונה, מלחמה, והספקנו אפילו ארבע בחירות על כל המשתמע, נרקמת ממשלה חדשה בפתח, ולא נותר לנו אלא להתפלל ולקוות שאכן נזכה להנהגה ראויה, הנהגה שמשרתת את הציבור ורואה את טובתו לנגד עיניה, הנהגה שתישא אותנו מעלה. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞