תגית: פרשת ראה

השבוע פרשת ראה שהיא הפרשה הרביעית בספר דברים. הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם לאחר כניסתו לארץ, והיא פותחת באפשרות שניתנה לעם ישראל לבחור בין ברכה (קיום המצוות) לקללה (אי קיומן של המצוות).
משה רבנו מודיע לעם ישראל, כי כאמור לפניהם הבחירה של 'ברכה או קללה'. הברכה היא שכר על שמירת המשפטים והמצוות, והקללה היא העונש על אי קיומם. בבואם לארץ, על הר גריזים (הר הברכה) והר עיבל (הר הקללה) יתקיים מעמד כריתת ברית של בני ישראל עם ה' על קיום המשפטים, המצוות.
בהמשך מפורטים החובות והאיסורים על בני ישראל בבואם לארץ והם כוללים- חיוב השמדת העבודה הזרה בארץ ישראל, ריכוז עבודת ה' במקום אחד שייבחר בעתיד (בית המקדש), העלאת הקורבנות, מתן מעשרות, ומצוות סוציאליות הדואגות לחלשים בחברה. בני ישראל מצווים לגמול חסד ולעזור לזולת – דיני עבד עברי, שחרור העבדים, מצוות שמיטת כספים ומצוות הצדקה, ככתוב-
"(ז) כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (דברים טו')
הבחירה בין ברכה לקללה בפרשת ראה היא למעשה דוגמה לתהליך של חיפוש משמעות. פרשת ראה לא רק מציגה בפני עם ישראל את הברכה והקללה כתוצאה של שמירת המצוות, אלא גם מציבה את השאלה הגדולה יותר: מהי המשמעות העמוקה של הבחירות שלנו ואיך אנו מפרשים אותן במסגרת האמונה והתרבות שלנו? כי הבחירה המוסרית והמשמעות שאנו נותנים לה הן אלו שיעצבו את הדרך שבה אנו חיים ואת הקשר שלנו עם האלוקות ועם החברה.

וכך מבהיר הרב ד"ר יונתן זקס, זצ"ל,
"בספרי על הדת והמדע, 'השותפות הגדולה', הסברתי שיש הבדל בין הסיבה לתופעה כלשהי לבין המשמעות שלה. חיפוש סיבות הוא תכליתו של הסבר. חיפוש משמעות הוא תכליתה של פרשנות. המדע יכול להסביר, אבל לא לפרש. האם עשר מכות מצרים היו שרשרת של אירועים טבעיים, או עונש משמיים, או שני הדברים גם יחד? אין שום ניסוי מדעי היכול לענות על שאלה זו. האם קריעת ים סוף הייתה התערבות אלוהית בהיסטוריה, או מקרה קיצוני של רוח מזרחית שחשפה גדה של נהר קדום ששקע? האם הייתה יציאת מצרים פעולה אלוהית של שחרור, או סדרה ממוזלת של מקרים שאפשרה לקבוצת עבדים להימלט? גם לאחר שכל ההסברים הסיבתיים ניתנים, נשארת האיכות הניסית – מאורע משַנה-היסטוריה שחותם יד אלוהים ניכר בו. תרבות איננה טבע. בטבע יש רק סיבות; את המשמעויות נותנת התרבות לבדה. האדם מתייחד מבעלי החיים בהיותו יוצר-תרבות ומחפש-משמעות, ודבר זה משפיע על כל מה שאנו עושים.
הפסיכולוג ויקטור פראנקל הִרבה לומר שחיינו נקבעים לא על ידי מה שקורה לנו אלא על ידי אופן תגובתנו למה שקורה לנו – ואופן תגובתנו תלוי בַּפירוש שאנו נותנים למאורעות. האם האסון שפקד אותי הוא לי סוף העולם, או שמא הוא הזדמנות לחלץ מעצמי משאבי גבורה ואצילות שלא הכרתי? נסיבות מסוימות עשויות להתפרש בצורה שונה בידי שני אנשים, באופן שיגרום לאחד מהם לומר נואש ולשני לאזור אומץ. העובדות זהות, המשמעויות מקוטבות. הפירוש שאנו נותנים למציאות משפיע על תגובתנו כלפיה, ותגובותינו הן המעצבות את חיינו – את חיי הפרט ואת חיי הציבור. צדק אפוא מקס דה-פְּרי, מנכ"ל חברת הריהוט האמריקנית 'הרמן מילר' ומחברו של רב-מכר על מנהיגות, באומרו כי "האחריות הראשונה של מנהיג היא להגדיר את המציאות."
כל משפחה, קהילה וארגון חווים משברים וניסיונות. האם הם מובילים לוויכוחים ולהטחת האשמות – או שהקבוצה רואה אותם כיד ההשגחה, כ"ירידה שהיא צורך עלייה"? האם הקבוצה משלבת זרועות כדי להתמודד עם האתגר? הרבה, אולי הכול, תלוי באופן שהיא מגדירה בו את המציאות. דבר זה, בתורו, תלוי במנהיגות (או בהיעדרה) מתחילת הדרך עד למשבר. משפחות חזקות וקהילות חזקות מתאפיינות בכך שהאידיאלים שלהן ברורים להן, ולכן רוחות של תמורה אינן מערערות אותן…"

הקונפליקט הפנימי שאנו חווים בין הרצון להיות נדיב וטוב לאחרים לבין הדחף לדאוג לעצמנו ולהיות אנוכיים פוגש אותנו בשוטף. והדימוי של "תחרות משיכת חבל" מייצג באופן חזק את המאבק בין שתי מגמות אלו, ששתיהן קיימות בנו בעוצמה. הבחירה שלנו בין שני "קצוות החבל" מגדירה את אישיותנו ואת הדרך שבה אנו מבינים את תפקידנו בעולם. פרשת השבוע מעודדת אותנו לראות את האנושיות שלנו לא דרך הפריזמה של דאגה עצמית בלבד, אלא גם דרך היכולת לראות את האחר ולהיות שם בשבילו, במיוחד כשהוא זקוק לכך. הפרשה אומרת לנו בפירוש שכאשר יש בפנינו הזדמנות לעזור למישהו בצרה, עלינו תמיד לפתוח את היד ואת הלב.
"(ז) כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (דברים טו')
בחירה בדרך של נתינה ונדיבות הלב לא רק מחזקת את הקהילה והחברה שסביבנו, אלא גם מעצימה אותנו כאנשים ומעניקה משמעות עמוקה לחיינו. דרך זו מחברת אותנו לערכים של חמלה, אמפתיה והבנה, ומזכירה לנו שכוחנו האמיתי טמון ביכולת שלנו להושיט יד ולעזור לאחרים. הפסוקים בפרשה מדגישים את החובה המוסרית לפתוח את היד והלב, לפעול מתוך חסד ונדיבות, בעיקר כאשר אנו נתקלים במישהו שנמצא במצוקה.

וכך מסיים הרב זקס את דבריו,
"משה היטיב לעשות זאת מכולם, כאשר שרטט את הבחירה: בין טוב לרע, בין חיים למוות, בין ברכה לקללה, בין הליכה בדרכי ה' לבין נְהִייה אחר אלילי נכר. בהירות זו מסבירה מדוע החיתים, הכנענים, הפריזים והיבוסים אינם עוד, ואילו עם ישראל חי וקיים למרות כל חילופי הנסיבות שחווה בתולדותיו הארוכות.
מי אנחנו? איפה אנחנו? מה אנחנו מנסים להשיג? איזה סוג אנשים אנחנו שואפים להיות? אלו הן השאלות שמנהיגים עוזרים לקבוצה לשאול ולמצוא להן תשובה. וכאשר קבוצה עושה זאת יחד, היא מתברכת בחוסן ובעמידות שאין שני להם."

בימים אלו, כשכולנו מתכנסים לאזכרות (כן, לא יאומן שאנחנו כבר כמעט שנה בטירוף הזה) כדי לזכור, לעטוף ולחבק את המשפחות השכולות, זהו זמן שבו הערכים שמחברים את הקהילה ואת העם כולו מתגלים במלוא עוצמתם. הזיכרון המשותף וההתכנסות יחד הם אלו שמבטיחים את המשכיות הקהילה, גם בזמנים של אובדן וכאב. דרך התכנסות זו, הקהילה לא רק מחזקת את החוסן שלה, אלא גם משמרת את זהותה, ומעבירה את הערכים הללו מדור לדור. זו המסורת היהודית במיטבה, שמצליחה לשמור על חוסנה ועוצמתה גם בזמנים הקשים ביותר, שנזכה להיות ראויים. אמכי"ר.

שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

Photo by CA Creative on Unsplash

השבוע פרשת ראה שהיא הפרשה הרביעית בספר דברים. הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם עם כניסתו לארץ, והיא פותחת באפשרות שניתנה לעם ישראל לבחור בין ברכה (קיום המצוות) לקללה (אי קיומן של המצוות), "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה…" (דברים יא, כו)
משה רבנו מודיע לעם ישראל, כי הוא כאמור נותן לפניהם את הבחירה של 'ברכה וקללה'. הברכה היא שכר על שמירת המשפטים והמצוות, והקללה היא העונש על אי קיומם. בבואם לארץ, על הר גריזים (שבו תינתן הברכה) והר עיבל (שבו תינתן הקללה) יתקיים מעמד כריתת הברית של בני ישראל עם ה' על קיום המשפטים והמצוות.

 הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסביר-
"משה השלים את ההקדמה והמבוא של נוסח הברית, ואת הצגת עקרונותיה הכלליים – ועתה הוא פונה אל הפרטים… הזהיר משה: על העם להישמר מכל פיתוי לעשות כמעשה העמים סביבו ולאמץ את אליליהם, את פולחנם או את אורחותיהם…
כמעשיכם כן תהיה מנת חלקכם. כפי שאני מסביר בספרי החדש 'מוסריות', חברה חופשית היא הישג מוסרי. האמת הפרדוקסלית היא שחברה היא חזקה כשהיא דואגת לחלשים, עשירה כשהיא דואגת לעניים, וחסינה כשהיא דואגת לפגיעים. ההיסטוריה מלמדת כי הדבר היחיד היכול להבטיח זאת לאורך זמן הוא אמונה במישהו החורג ממשבצת הזמן והמקום הנוכחית, גדול מכל זמן ומכל מקום, מנחה אותנו בנתיבי היושר, רואה את כל אשר אנו עושים, וקורא לנו לראות את העולם כמעשה ידיו ואת בני האדם כעשויים בצלמו – ומשום כך לגלות אכפתיות כלפי העולם וכלפי בני האדם. הדברים שבין אדם לחברו והדברים שבין אדם למקום הם בלתי נפרדים. בלי אמונה באלוהים אנו עלולים להתמסר לאינטרסים שלנו בלבד, ומתוך כך, בחלוף הזמן, האנשים שבשולי החברה, שאין להם די עושר והשפעה, יישארו נטושים. חברה כזאת אינה החברה שיהודים אמורים לבנות.
החברה הטובה איננה דבר היכול לקרות מעצמו. היא גם אינה נוצרת לא בידי השוק ולא בידי המדינה. היא נבנית מן הבחירות המוסריות של כל אחד מאיתנו. זה המסר הבסיסי של ספר דברים: האם נבחר בברכה או בקללה? כדברי משה בסוף הספר: "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ – הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה. וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל, יט).
מבחנה של חברה אינו צבאי, מדיני, כלכלי או דמוגרפי. הוא מוסרי ורוחני. כאן טמונה המהפכנות של התורה…
האתיקה הייחודית של הברית, שספר היסוד שלה הוא ספר דברים, מטילה על כל אחד מאיתנו אחריות כבירה וכפולה: אישית וקולקטיבית… פוליטיקת ברית פירושה שאיננו מגלגלים את האחריות המוסרית לא אל השוק ולא אל המדינה. אנחנו – כל אחד מאיתנו, ביחד ולחוד – יוצרי החברה או הורסיה.
הסטואיות היא אתיקה של כיבוש היצר, ויש לה קרבה מסוימת לספרות החוכמה היהודית. האתיקה של אריסטו עניינה המידות הטובות, ורבים מדבריו על כך לא נס לֵחָם עד היום. הרמב"ם רחש להם כבוד עצום. אבל חזונו המוסרי של אריסטו רווי בתפיסה מעמדית. "גדל-הנפש" שלו הוא אדם בעל רקע אריסטוקרטי, הון עצמי ומעמד חברתי גבוה. אריסטו לא היה מבין את הכרזתו של אברהם לינקולן על אומה חדשה "המסורה להיגד כי כל בני האדם נבראו שווים".
היוונים הוקסמו ממוסדות. מונחי היסוד של תורת המשטר המשמשים אותנו עד היום הם יווניים במקורם: דמוקרטיה, אריסטוקרטיה, אוליגרכיה ועוד. המסר של ספר דברים הוא שאומנם חשוב לקיים מוסדות – בתי משפט, שופטים, שוטרים, כוהנים, מלכים – אבל החשוב באמת הוא אופן ההתנהגות שלך, האדם.
כלומר, ככל שאכיפת החוק תלויה פחות בפיקוח חיצוני ובמשטרה ויותר בהפנמת הרגלי שמירת החוק, כך החברה חופשית יותר. מן הטעם הזה הדגישו כל כך משה רבנו, ואחריו עזרא, ואחריו חז"ל, את לימוד התורה והמצוות: ששמירתן תהיה לאנשים טבעית.
משה רבנו לימדנו אחרת: שהבחירה הגדולה היא בין ברכה לקללה, בין שמיעה בקול האל לבין היסחפות אחר קולם המפתה של האינסטינקט והחשק. אני מאמין שהוא צדק. החופש הוא בר-קיימא רק כאשר אומה נעשית לקהילה מוסרית. וכל קהילת מוסר יכולה להגיע לידי גדולה העולה בהרבה על נתוניה המספריים, שכן בקהילה כזו כל אדם מרומם את זולתו ומרומם על ידיו."

בהמשך הפרשה מפורטים החובות והאיסורים על בני ישראל בבואם לארץ, הכוללים- חיוב השמדת העבודה הזרה בארץ ישראל, ריכוז עבודת ה' במקום אחד שייבחר בעתיד (בית המקדש), העלאת הקורבנות, מתן המעשרות, ומצוות סוציאליות הדואגות לחלשים בחברה. בני ישראל מצווים לגמול חסד ולעזור לזולת – דיני עבד עברי, שחרור העבדים, מצוות שמיטת כספים ומצוות הצדקה, ככתוב-
"(ז) כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (דברים טו').
האמונה היהודית דורשת מאתנו, ומחנכת אותנו להתנהל בניגוד לדחפים וליצרים הביולוגיים שבנו. היא קוראת לנו לראות ולהתחשב בזולת. ד"ר עמיחי כהן מבהיר, "המאמין המונותאיסטי עומד מול אלוקיו ממקום של אהבה, ענווה והרבה הכרת הטוב. ומצב מנטלי זה לא אינטואיטיבי וטבעי. הוא דורש חינוך, השקעה והשכלה תמידית… אם החינוך יצליח והאמונה והעקרונות המונותאיסטים יבערו בעוצמה בעם, אזי הוא יהיה דוגמה חיה ולאומית לקהילה חברתית ותרבותית המראה לעולם כולו שאפשר לכונן עם ולאום שערכיו מבוססים על אהבה, כבוד, אמון, שוויון, סולידריות ותמיכה בחלשים. זהו בסופו של דבר החזון היהודי כפי שמסביר מיכה גודמן בספרו 'מלכוד 67'." אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

לעילוי נשמת ליליאן לאה בת סאם סלדס האהובה, יהי זכרה ברוך🙏🏼❤️

השבוע הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם לאחר כניסתו לארץ, והיא פותחת באפשרות שניתנה לעם ישראל לבחור בין ברכה (קיום המצוות) לקללה (אי קיומן של המצוות).

מסביר המורה לתנך, יהושע קליין, "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה"(כו) ממשיך משה בנאומו הגדול, במעמד כל ישראל, לפני מותו… מי ירצה בקללה? כולנו רוצים להתברך… אבל אנו חשים היטב כי משה עצמו אינו משוכנע שדבריו הברורים והחד משמעיים, ייחרטו בלבו של עם ישראל לכדי תכנית חיים ופעולה שממנה לא יסורו לעולם. משה חוזר שוב ושוב: שמירת המצוות תהיה הסיבה ל "וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָֹה לַאֲבֹתֵיכֶם…" (ט). אבל אם עם ישראל יזנח את קיום התורה, העונש יהיה כבד חלילה "וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה…" (יז).
מדוע משה רבנו, שליחו ועבדו הנאמן של ה', מתאמץ כל-כך בהשמעת האזהרות האלה?"

במהלך חיינו, כולנו נחשפים לפיתויים שונים, ולפיתוי כוח גדול. משה רבנו מנסה להכין וללמד אותנו לעמוד בפניו, ובפני אנשים ומצבים שיגרמו לעם ישראל, למשל, לעבוד עבודה זרה. לפיתוי מלבושים שונים אך המשותף לפיתויים השונים זה המשיכה לעשות את מה שאסור או מזיק, כי החשק והיצר מתמקדים בכאן ועכשיו… האיסור הוא לעיתים כי המעשה הוא בניגוד לחוק, לדת ואו למוסר, או כמו שמסבירה הפסיכולוגית רבקה נאמן, "…לפעמים הוא רע לנו מכיוון שיש לו מחיר כבד, בדרך כלל בטווח הארוך יותר. זה יכול להיות פיתוי לאכול מזון לא בריא במחיר הבריאות שלנו, לקיים קשר רומנטי מחוץ לנישואין במחיר של פגיעה בזוגיות הקבועה, להיכנס להרפתקה כלכלית מפתה עם סיכון כספי גדול ועוד. כוחו של הפיתוי עלינו ברור. המשיכה אל הנעים, המענג, הקל, המרגש, המיידי, כמעט ואינה דורשת הסבר. כמו כן, עצם האיסור מעלה בנו לעתים את רמת המשיכה – הריגוש שבסיכון, האפשרות לבדוק את הגבולות שלנו, תחושת הכוח והתעוזה שבחציית הקווים. מתלווה לכך לעתים גם הסקרנות – כיצד זה ירגיש לעבור את גבול המותר? מה יש שם בתחום האסור? לעתים השיעמום מהמותר המוכר והתקווה שאולי האסור, החדש, יפיח בנו איזו רוח חדשה, יעורר אותנו לחיים.  
ההתמודדות עם הפיתוי הופכת קשה יותר כאשר נכנסים לתמונה המפתים. גורמים מניפולטיביים שיודעים לפרוט על המיתרים הנכונים, כדי לפתות אותנו לטובת הרווח שלהם… היכולת לוותר על ריגושים ולעמוד מול מפתים למען מטרה מופשטת או עתידית, אינה מובנת מאליה כלל. היא דורשת יכולות ריסון ומעצורים. המעצורים כנגד הפיתוי יכולים להיות חיצוניים או פנימיים. הם יכולים להיות חיצוניים כמו החוק או ההלכה הדתית, המלווים לעתים גם בענישה. והם יכולים להיות פנימיים כמו מצפון, ערכי מוסר, אמפתיה כלפי האחר העלול להיפגע מהמעשה, יכולת שליטה בדחפים, יכולת סובלימציה, היגיון, שכל ישר ועוד…"

משה מכין ומצייד את עם ישראל בכלים להתמודדות עם כניסתם לארץ, בתקווה שהם יגלו חוזק ועוצמה בפני אלו המפתים אותם, ויפתחו את הכוחות הנדרשים להתמודדות עם המשיכה לפיתוי גם פנימה בנפשם, וכך יהיו פנויים להתמקד בהקמה ובייסוד חברה המבוססת על צדק חברתי, המונחית ע"י "(כ) צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף…" (דברים טז)

וכך מסביר החוקר ואיש החינוך אורי הייטנר,  
"בפרק טו מופיע הפסוק "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (פס' יא). משמעות הפסוק הזה בעייתית מאוד. נאמר בו שקיומו של עוני, של פערים בחברה, של אי שוויון, הוא נצחי. לעולם אי אפשר יהיה לבער לחלוטין את העוני, לעולם לא תהיה חברה נטולת עוני. זהו חוק טבע, חוק אלוהי ואין מה לעשות. התורה היא ריאלית, מכירה במציאות, ואינה מנסה לכפות על האדם מהפכות סוציאליות המנוגדות לטבעו. אלא ששבעה פסוקים קודם לכן נאמר: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן". פסוק זה מדבר על מצב שונה לגמרי – מיגורו הסופי של העוני, עד שלא יהיה בחברה אדם אביון.
כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין הפסוקים הללו?
"אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" הוא האידיאל היהודי. חברת המופת היהודית, שאליה חותרת התורה, היא חברה שוויונית. כל אידיאל הוא במידת מה אוטופיה. הפרוש המילולי של המושג אוטופיה הוא "אי מקום". ובכל זאת, כל הקדמה האנושית היא תוצאת החתירה לאוטופיה. גם אם האידיאל המושלם אינו ניתן להשגה – הוא כוכב הצפון ומחוז החפץ של האדם. עצם החתירה להגיע אליו, היא המקדמת את האדם ואת החברה. היהדות חותרת למציאות שבה לא יהיו עניים. מאחר ועוני אינו מושג מוחלט אלא יחסי למציאות סוציו-אקונומית נתונה – חברה שאין בה עניים, היא חברה שאין בה פערים בין עשירים לעניים, כלומר חברה שוויונית. זה האידיאל היהודי.
"לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" – זו הערכת המציאות, לפיה החברה האנושית לא תגיע לאידיאל החברתי היהודי העליון של חברה שוויונית. אין זו השלמה עם העוני. הרי ניתן להוסיף על כך הערכה שלעולם לא יחדלו רשע ופשע מקרב הארץ. אין פירוש הדבר השלמה עם הרשע, הפשע והפערים, אלא הצגת מציאות שנגדה יש להיאבק.
לא בכדי שני הפסוקים הללו מצויים בפרק העוסק בחקיקה סוציאלית. חקיקה זו נועדה להתמודד עם מציאות הפערים, על מנת להקטין את האי שוויון ולקרב את החברה אל האידיאל. החקיקה החברתית של תורת ישראל היא המקור של החקיקה הסוציאלית שנועדה להילחם בעוני ולצמצם את הפערים בחברה. הפרק מציג שורה של מצוות למלחמה בעוני. בהן מעשר עני, שמיטת כספים, חוקים להגנת העבד ועוד. החוקים הללו כמות שהם, אינם רלוונטיים בימינו כלשונם, אך הם רלוונטיים מאוד ברוחם. הם מצווים עלינו להיות חברת רווחה, המבוססת על צדק חברתי, על שכר הוגן, על תנאי מחיה הוגנים, על אחריות חברתית וסולידריות."

לסיכום, משה רבנו כאמור פותח, "(כו) רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה", פותח בפועל "ראה". כוחה של הראייה יכולה להוליך שולל את האדם, כפי שאמרו חז"ל: "העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין" (טור, או"ח, א), וכפי שרש"י הסביר במדבר טו', "העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות". הסינוור מהיופי יכול לטשטש את ההכרה השכלית ולפגום בתהליך קבלת החלטות. החיצוניות הנחשפת לעיניים, והיא לא בהכרח משקפת את הפנימיות.
וכך מסיים המחנך יהושע קליין,
"למצוות התורה יש ערך עליון בהתוויית התוכן הרוחני של חיי עם ישראל בארצו. הן מכילות קודים מוסריים שמעצימים את החמלה על כל משמעויותיה. את הכבוד לזולת, את אהבת החיים, את הכבוד לזקן ולהורים, את היכולת להבחין באמת בין הטוב לרע. ההבחנה הזאת מאוד חשובה לחוסן הרוחני של החברה היהודית ושל עם ישראל ככלל. הזיוף של ההבחנה בין השניים, עלול לגרום לבקיעים גדולים, שעלולים להמיט אסון על העם כולו. מדוע זה כל כך חשוב? מפני שהחוסן המוסרי משפיע יותר מכל על העוצמה ויכולת הקיום הפיזיים. היא משפיעה על יכולת העמידה הצבאית, הכלכלית והמדינית.  
אולם, זרמם השוטף של החיים שוחקים בלי הרף אמיתות אלו. פעמים נראה שהתנהגותו של עם ישראל חותרת ממש נגד עצם קיומו. מפני זה חושש משה, ועל כך הוא מתריע ללא הרף. עדיין אנו רחוקים מהאידיאל, אבל התקווה הגדולה קיימת, והיא המפעימה את כולנו."

שבת מבורכת💞

להצלחת הניתוח של הדסה אסתר בת רחל ולרפואתה השלמה בתוך שאר חולי ישראל.

הפרשה פותחת ב- "(כו) רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה." (דברים יא) הפנייה לבני ישראל עד כה הייתה ברבים כך גם בהמשך, שהרי הדברים מופנים לכלל עם ישראל, אז מדוע 'ראה' ולא 'ראו'?

השבוע גיליתי שהצטרפתי למועדון חולי הקורונה. לא נעים, כן, גם אני נפלתי לסטטיסטיקה. הסימפטומים הראשונים הזכירו שפעת- חום, נזלת, שיעול וכו'. וכמובן, השמועות והמראות השונים הוסיפו אינסוף מחשבות ותהיות לגבי מה הולך לקרות? עם תקווה שיסתכם ב-עשרה ימי בידוד בלבד. אז מה הצלחתי לראות?

מסביר הרב דוד אגמון-"הפרשה פותחת במילה 'ראה' וממקדת אותנו על כח הראיה בעבודה הרוחנית. איך אנחנו משתמשים בעיניים שלנו? מה אנחנו רואים? טלויזיה? חדשות? מציאות טובה? האם אנחנו רואים ברכה בחיינו? איך אפשר באמת לראות את הברכה? על איזה תדר מכוונות העיניים שלנו? כמו כן, כמה ממה שקורה מול העיניים שלנו אנחנו באמת רואים? שאלות שכל אחד מחויב להתבונן בהן, במיוחד השבוע.
הרב שיינברגר שליט"א מסביר דבר פלא, בעצם, מטבען, העיניים שלנו רואות מסוף העולם ועד סופו. הבעיה היא שהאדם אינו מודע לכח הראיה שלו. במציאות, אנחנו מודעים רק לחלק אפסי ממה שבאמת נמצא מול העיניים, משתמשים בחלק מצומצם מאוד מכח הראיה שלנו. אדם לא שם לב לדברים העוברים מול עיניו, הראש שלו במקום אחר. אדם יכול לקרוא פרק שלם בספר והמילים כאילו נקראות אבל הוא לא באמת רואה, מבין, את התוכן שלהן."

הפנייה היא ביחיד 'ראה' כי זו פנייה אישית לכל אחד ואחת מאתנו, יש לנו בחירה איך להשתמש בעיניים שלנו ולפתח את המודעות לכח הראיה שלנו. הראייה  שלנו מושפעת רק מהדברים שעברו מולנו והקדשנו להם את תשומת ליבנו, כל השאר מתפוגג.

קשה לאמוד מה ילד יום, ויחד עם זאת נראה שלפנינו תקופה נוספת של סגר, והלוואי ונתבדה. אז איך רואים את הברכה כשאנו למשל חולים בקורונה? אתמול היה לי התקף מפחיד של קוצר נשימה, כאבים וזרמים בגוף, סחרחורות, חום 39 ועוד כל מיני, בקיצור, תחושה של איבוד שליטה מה שהוסיף חרדה שרק החמירה את המצב. ואכן, אמבולנס פינה אותי לבית חולים. לאחר בדיקות וטיפול מסור, התייצבתי, והצלחתי לעמוד זקוף ואפילו ללכת, ממש חגיגה.
מה שראיתי אתמול מתוך חוויה אישית הם אנשים יקרים ואמיצים שמקריבים יום יום את עצמם במלאכת הקודש של הרפואה. ורשימת התודות ארוכה וכוללת את, הבת דודה האהובה, איה, והגיבורה שניהלה את מחלקת הקורונה בביח בחיפה, שהרגיעה, נתנה מידע, ועקבה במסירות, המזכירה במרפאה שלא וויתרה לי והשאירה אותי על הקו עד שהשיחה אכן עברה לרופאה, הרופאות דורית ופנינה שבזכותן הוזמן האמבולנס במהירות ויעילות, אחמד ממדא שפינה אותי, הרגיע, חיזק ונתן טיפים להתמודדות המאתגרת, לב שעשה לי את הבדיקות הנדרשות בסובלנות אין קץ, מורן האחות שהגיעה לסייע בנעימות, מוחמד הרופא שבא לבדוק והיה קשוב… ועוד אנשים רבים וטובים כמו הטכנאית שעשתה את הצילום חזה, האחות ששיחררה אותי הבייתה והנהג אמבולנס שהסיע אותי חזרה הבייתה. התרגשתי!!! לא מובן מאליו. כמוני היו עוד במחלקה, כל אחד בחדר נפרד ומטופל עם כל עומס העבודה סביב.

כולנו נזהרים (אני מקווה), לבושים בהתאם ובכל זאת, תקופה כה ארוכה שאנשי הרפואה שלנו מסתכנים יום יום ועושים את עבודתם קודש, כוחה של נתינה במלוא עוצמתה. תודה רבה לכל הצוותים הרפואים על המסירות, ההשקעה והעבודה הנאמנה עבורנו. ותודה לבעלי היקר, האמיץ והנחוש, ולילדי האהובים, ובכלל תודה מהלב לתמיכה של המשפחה והחברים מסביב. מאחלת לכולנו בריאות איתנה ובשורות טובות. שנזכה בפרט ברגעים היותר מאתגרים שלנו לראות את הברכה שבחיינו. אמן כן יהי רצון.

שבת בריאה ומבורכת💞🙋🏻‍♀️

השבוע משה רבנו בנאומו האחרון מסביר לבני ישראל כי מצוות התורה הן שיגרמו ויביאו לברכה גדולה לכלל ישראל. מצוות אלו יגרמו לעם ישראל לחיות חיי משפחה וחברה מלאים בתוכן ובמשמעות.
המצוות הן אלו, למשל, שמסייעות לנו להתמודד ולהתגבר על פיתויים שאנו חושקים בהם אך יודעים שהם רעים ואסורים. כוח הפיתוי ברור, המשיכה לנעים, לעונג, הריגוש וסקרון ועוד. בעוד הפיתויים הינם בניגוד למוסר, לדת, לחוק וכו'. ולרוב, יש להם גם מחיר כבד. והמצוות הן אלו שמסייעות לנו לפתח יכולות ריסון ומעצורים.
דוגמא נוספת לצורך הבלתי נמנע של המצוות מופיע בפרק טו בפרשה שלנו, שבו מופיע הפסוק- "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (פס' יא) כלומר, בחברה תמיד יהיו פערים חברתיים, כלכליים, לא תהיה חברה שהיא נטולת עוני. התורה מציאותית, אומנם קודם לכן, נאמר- "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן", ההכרח בסילוק העוני מהחברה, אך זהו ביטוי לאידיאל היהודי, האוטופיה, החזון שמובילים לחקיקה הסוציאלית שנועדה להילחם בעוני ולצמצם את הפערים בחברה. בסופו של דבר, המטרה היא להקטין את האי-שיוויון ולקרב אותנו אל האידיאל. ולכן, מופיעות בפרשה מצוות כמו מעשר עני, שמיטת כספים, חוקים להגנת העבד ועוד. המצוות הללו מחייבות אותנו להיות חברת רווחה, שמבוססת על צדק חברתי, על תנאי עבודה ותנאי מחיה הוגנים, ועל אחריות חברתית וסולידריות.

מבהיר ד"ר דוד כהן-צמח-
"ניתן להניח כי חוק שמיטת החובות בספר דברים, הוא פועל יוצא מדיני שמיטת הקרקעות הקדומים. שמיטת הקרקעות גרמה להאטה בפעילות הכלכלית, לירידת התפוקה החקלאית ולדלדול משאבים של בעלי משקים זעירים. בשל כך, התגבש הרעיון לשחרר בשנה השביעית, שנת השמיטה, את כל בעלי החוב מחובותיהם וכך להקל עליהם להתקיים בתקופה הקשה."

במילים אחרות, התורה באמצעות המצוות מציגה לאדם ולחברה אפשרות לתקן את עצמה בעיקר כשאנו מעגלים פינות ועושים לביתנו, ואף שוכחים לבדוק מה טוב ומה רע. לכן, מדי שבע שנים אנו מצווים לאתחל את היחסים וההתחייבויות שהמציאות יוצרת. פעם בשבע שנים כל ההתחייבויות בטלות, עוצרים, עושים פסק זמן וכולם מתחילים שוב, שווים ופטורים מחובות. משה מזכיר לבני ישראל שגם כשהם יודעים שעוד שנה יגיע האתחול ותהיה שמיטת חובות, לא להתחמק מהחובה לעזור לאביון כשהוא זקוק לכך.

עם הזמן, כשהחברה הפכה ליותר מתועשת ופחות חקלאית התקין הלל הזקן את ה- 'פרוזבול'. הלל ראה את המציאות, והבין שבמציאות הקיימת עניים רק מפסידים ממצוות שמיטת כספים, ובכדי למזער את הנזק, הוא נאלץ להתקין את הפרוזבול.
מצוות שמיטת כספים נועדה להיטיב עם העניים, כך שפעם בשבע שנים כל החובות שלהם יימחקו. אך החשש היה שבגלל המצוה הזו אנשים בכלל לא ירצו לתת הלוואה לעניים, ולכן ניסחה התורה את הציווי באופן תקיף ביותר- " (ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ" (דברים טו). ובכל זאת, למרות כל האיסורים הללו, הלל הזקן ראה שאנשים נמנעים מלהלוות לעניים, גם כשהעני התכוון להחזירן בסוף השמיטה. לכן כאמור התקין הלל הזקן את הפרוזבול, שעל פיו אנשים יוכלו לתת הלוואה לעניים בבטחון שההלוואה אכן תחזור בסופו של דבר.
תקנת ה"פרוזבול" מחדד הרב אורי שרקי, "מאפשרת לאדם לגבות את חובו למרות מצוות שמיטת הכספים, נראית כעוקפת את דברי התורה ומערימה עליהם. אולם למעשה, תקנה זו דווקא משמרת את כוונת התורה. התורה מעוניינת שאנשים ילוו לעניים ויתמכו בהם. כדי שאנשים לא ימנעו מהלוואה, תקנו חכמים את הפרוזבול המעודד הלוואה לנזקקים." הלל הזקן התקין נוסח מסויים שבו האדם מעביר את חובותיו לידי בית הדין, ובית הדין – כגוף ציבורי – אינו מחוייב בשמיטת כספים וע"כ יכול לגבות את אותן חובות. בו בזמן, התורה עדיין מעודדת לתת את ההלוואה ע"פ דין תורה, כלומר, למחוק את כל החובות בסוף שנת שמיטה, כשהפרוזבול היא בחירה בכדי לעודד את מתן ההלוואות. 

אז מה החיבור בין המצוות לברכה?

מסביר המחנך יהושע קליין-
" למצוות התורה יש ערך עליון בהתוויית התוכן הרוחני של חיי עם ישראל בארצו. הן מכילות קודים מוסריים שמעצימים את החמלה על כל משמעויותיה. את הכבוד לזולת, את אהבת החיים, את הכבוד לזקן ולהורים, את היכולת להבחין באמת בין הטוב לרע. ההבחנה הזאת מאוד חשובה לחוסן הרוחני של החברה היהודית ושל עם ישראל ככלל. הזיוף של ההבחנה בין השניים, עלול לגרום לבקיעים גדולים, שעלולים להמיט אסון על העם כולו. מדוע זה כל כך חשוב? מפני שהחוסן המוסרי משפיע יותר מכל על העוצמה ויכולת הקיום הפיזיים…
אולם, זרמם השוטף של החיים שוחקים בלי הרף אמיתות אלו. פעמים נראה שהתנהגותו של עם ישראל חותרת ממש נגד עצם קיומו. מפני זה חושש משה, ועל כך הוא מתריע ללא הרף. עדיין אנו רחוקים מהאידיאל, אבל התקווה הגדולה קיימת, והיא המפעימה את כולנו."

כלומר, הברכה היא בכך שהמצוות הן הוראות איך להוציא את המיטב האנושי שבאדם, את צלם האלוהים שבו, לידי גילוי ומימוש בפועל, ובמקביל איך לבנות סדר חיים שלם על המיטב הזה.
אחרי הכל, המצוות מתייחסות לכל מרחבי החיים האנושיים, ולא לאדם אחד ברגע ספציפי, אלא למכלול חיי האדם וכלל החברה. תכלית המצוות היא להיטיב את האדם במידותיו, דעותיו ויחסיו, ולייצר חברה שבה האדם והכלל פועלים באופן מוסרי ומיטיב, דבר המביא להנכחה בפועל של ה' בעולם. ונראה לי שזה המסר של משה בנאומו לבני ישראל.

שבת שלום💞

הפרשה השבוע פותחת ב- "(כו) רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה." (דברים יא') משה רבנו פונה לעם בלשון יחיד, פניה אישית לכל אחד ואחת 'לראות' ולא לשמוע, מסביר המחנך אלכס גליקסברג, "הפסוק פותח במילה "ראה", ולא "שמע". משה המנהיג מגדיר במדויק את ראית המציאות ללא כחל וסרק, וללא שום פרשנות סובייקטיבית: אתה רואה שיש טוב ויש רע בעולם", והאחריות היא עלינו לבחור בדרך הברכה. הפרשה מבהירה לנו שמצוות התורה מעניקים לנו כלים מוסריים שמפתחים את החמלה על כל משמעויותיה, את הכבוד לזולת, את אהבת החיים, את הכבוד להורים ולאחר, את היכולת להבחין באמת בין הטוב לרע. הבחנה חיונית לחוסן הרוחני של החברה היהודית ושל עם ישראל ככלל, המשפיעה על היכולות הצבאיות, הכלכליות, המדיניות ובטח החברתיות.  

מסביר ד"ר יחיאל הררי (בספרו ״לנצח כל רגע מחדש, שיחת נפש עם בעל התניא״), "ההיגיון הדתי הנפוץ אמור להיות ברור. לאדם יש יצר טוב ויצר רע, שני כוחות הפועלים על נפשו. הציפייה ממנו היא שיתחבר ליצר הטוב תוך התגברות על היצר הרע. כיצד הוא אמור לעשות זאת? על ידי לימוד תורה וקיום המצוות. ככל שהוא יתאמץ יותר, הוא ישתפר ויתעלה… האם תהליכי העבודה העצמית אכן פועלים כפי המתואר? מתוך הגותו של רבי שניאור-זלמן אפשר להסיק, כי גם האדם שבוחר לשמור תורה ומצוות נאבק על משמעות ותוכן, על הבנת תפקידו בעולם והבנת המהלך של ההיסטוריה. מתוך זווית זו, עלינו לחפש, לשאול שאלות, לחקור, לבדוק, כי הם חלק משמעותי במחשבה היהודית. תהליכים אלה אינם כרוכים בהתייצבות אוטומטית מתחת לאלומת האור…

כיצד מנתח בעל התניא את הדואליות שהוא מאתר בבני האדם? ומה לגבי תופעות רווחות המשקפות אי הלימה בין עמדות ערכיות שהאדם מכריז שהוא מאמץ ורוצה לאמץ לבין התנהגותו בפועל… ניכר כי האדם מגלה בתוכו תנודות קיצוניות בין רצון לתת לרצון לקבל, בין שחרור וחיפוש אחר הטוב והאמיתי לבין חרדות קיומיות משתקות… ההבדל בין שני יצרים, יצר טוב ויצר רע, לבין שתי נפשות הוא משמעותי. היצרים מושכים את האדם לשני כיוונים, לצד הטוב או לצד ההפוך… אולם מלחמת נפשות היא מושג יותר עמוק ופנימי. שתי נפשות הן שני סוגי הכרה וזהות נבדלים, כאשר לכל אחת מהן יש "אישיות" שלמה הבוחנת את העולם וחווה את החיים בצורה שונה לגמרי. קיומן של שתי נפשות הנאבקות זו בזו מלמד שהמאבק איננו בין טוב ורע אלא זהו מאבק על מהותו וזהותו של האדם… הדרך להתגברות על העצבות, הכעס, התאוות והעצלות, כרוכה בעבודה, בהכנות, באימונים. אי אפשר לנצח מבלי להיות לוחם מאומן…

העבודה הפנימית לפי בעל התניא, לעולם אינה מסתיימת… תיאור מאבק הנפשות נושא עמו שתי בשורות עיקריות הרלוונטיות לחיי היומיום. הבשורה האחת העולה מהבנת המורכבות של הטבע האנושי, אמורה להסיר מהאדם מתחים מיותרים. האדם אינו צומח בצורה לינארית מבחינה רוחנית וערכית. יש בקרבו שתי נפשות הנאבקות ביניהן. כתוצאה מהמאבק, האדם חווה טלטלה פנימית. לעתים הוא מגביה רום, מתרומם ממצבו ושואף להעניק לסביבתו. כעבור זמן הוא עשוי להתרסק מבחינה פנימית וכתוצאה מכך גם לקפוץ את לבו וידו. הידיעה שכך בנויה הנפש, מובילה להכרה שהמטוטלת הפנימית היא חלק מטבע הבריאה. האדם איננו אשם בקרבות המתחוללים בתוכו. הידיעה שרובנו איננו מושלמים וגם לא נוכל להיות, אמורה להקל על האדם. אמנם המעמסה על כתפיו גדולה והציפיות גבוהות, אך אפשר לקבל בהבנה את הנפילות. אפשר לדחוק את האדם לממש את הפוטנציאל האינסופי הטמון בו, אך לא להתאכזב מנפילותיו. בסופו של דבר, משימת החיים היא להיאבק ולנצח. כולנו יכולים להגביה רום, להיות טובים יותר, אוהבים יותר. אבל אם אנחנו מתעוררים ומגלים לפתע שאנחנו לא ממש כאלה, או שהורינו אינם כאלה, האכזבה אינה צריכה לנפץ בעבורנו את עולם האמונה…

מאבק הנפשות מעיד על הפוטנציאל האנושי, ומלמד את האדם שיש לו היכולת להיחלץ מהקשיים והמהמורות הנפשיים-פנימיים והחיצוניים שמולם הוא ניצב. האדם יכול להתעלות מעל נטיותיו הגשמיות לממד גבוה יותר…"

" זה לעומת זה עשה אלקים" כותב הרב אשלג (הקדמה לספר הזוהר י'), ברכה וקללה הן הידיעה כי יש טוב ויש רע, והתביעה מכל אחד ואחת מאתנו – כלפי עצמנו וכלפי הסביבה שלנו – היא להבין שבידנו הבחירה איך וכיצד נגיע ליעד? בדרך של "ברכה" וטוב או בדרך של "קללה" ויסורים. בשבועות האחרונים, כל ההתארגנויות החברתיות של תרומת המענקים, חלוקת מזון, סיוע לקשישים וכו' הם דוגמא לבחירה ב'ברכה', ללקיחת יוזמה ובחירה להטמיע טוב. זו הדרך ליצור פלטפורמה שמאפשרת לחיות יחד עם כל השוני והייחודיות של כל אחד ואחת; פלטפורמה שמביאה לצמיחה, הפרייה, ובעיקר הבנה שיש מקום לכולם אם רק נגלה יותר צניעות ורגש לזולת, "ראה", גם את "האחר", ונדע לעשות מקום.

בסוף היום, זו הבחירה שלנו. הברכה והקללה. איזו חברה נבחר להיות? איך נברך ונבורך?

שבת שלום❤️

השבוע פרשת ראה שהיא הפרשה הרביעית בספר דברים. הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם לאחר כניסתו לארץ, והיא פותחת באפשרות שניתנה לעם ישראל לבחור בין ברכה (קיום המצוות) לקללה (אי קיומן של המצוות).
משה רבנו מודיע לעם ישראל, כי הוא כאמור נותן לפניהם את הבחירה של 'ברכה וקללה'. הברכה היא שכר על שמירת המשפטים והמצוות, והקללה היא העונש על אי קיומם. בבואם לארץ, על הר גריזים (שבו תינתן הברכה) והר עיבל (שבו תינתן הקללה) יתקיים מעמד כריתת ברית של בני ישראל עם ה' על קיום המשפטים, המצוות.

בהמשך מפורטים החובות והאיסורים של בני ישראל בבואם לארץ והם כוללים- חיוב השמדת העבודה הזרה בארץ ישראל, ריכוז עבודת ה' במקום אחד שייבחר בעתיד (בית המקדש), העלאת הקורבנות, מתן המעשרות, ומצוות סוציאליות הדואגות לחלשים בחברה. בני ישראל מצווים לגמול חסד ולעזור לזולת – דיני עבד עברי, שחרור העבדים, מצוות שמיטת כספים ומצוות הצדקה, ככתוב-
"(ז) כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (דברים טו')

  כמו כן, משה רבנו מזהיר את עם ישראל מפני נביאי השקר, הוא מציין בנוסף את- דיני עיר הנידחת (עיר שאנשיה פנו לעבודת אלילים), מנהגי אבלות, ונותן פירוט לגבי החיות המותרות והאסורות באכילה, משה רבנו חוזר על חוקי הכשרות השונים.

הפרשה מסיימת כי על כל יהודי לעלות לרגל לבית המקדש, שלוש פעמים בשנה, פסח, שבועות וסוכות, אלו שלושת הרגלים, ימים של חג, שמחה והבאת קורבנות.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼