חומש דברים- פרשות ניצבים וילך- בראש השנה- ניצבים יחד וממשיכים ללכת


השבוע אנו קוראים את פרשת ניצבים ובשבוע הבא נקרא את פרשת וילך. שתיהן נקראות תמיד בסמיכות לראש השנה- ולא במקרה. הן מניחות לנו את היסוד לפתיחת שנה חדשה: לא מתוך ייאוש או אשמה, אלא מתוך תחושת ערך, חיבור ואחריות.
בפרשת ניצבים מחדד משה כי הברית עם ה' אינה מוגבלת לדור מסוים, אלא חלה על כל יחיד ויחיד- ועל הדורות כולם. היא איננה מופשטת או בלתי־נגישה: “לא בשמים היא… כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו” (דברים ל, יב). כאן מונח יסוד חשוב- האחריות הרוחנית והערכית איננה מונחת רק על כתפי העם כולו, אלא גם על כל אדם בפני עצמו- איש, אישה, משפחה וקהילה.
מכאן אנו מגיעים לשיאה של הפרשה, בפסוק הידוע:
“רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע… נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים” (דברים ל, טו–יט). כאן מתבררת לנו נקודת עומק נוספת: הבחירה החופשית אינה רק זכות, אלא גם חובה מוסרית. התורה מבקשת מאיתנו לבחור בטוב לא כאירוע חד־פעמי אלא כקו מנחה מתמשך בחיינו- במחשבה, בדיבור ובמעשה.

ומיד אחר כך, בפרשת וילך, אנו פוגשים את משה ברגעי חייו האחרונים: “בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא” (דברים לא, ב). הוא עצמו לא ייכנס לארץ, אך דואג להבטיח לעם כי ה’ עמם, וכי יהושע הוא ממשיך הדרך. בתוך המעמד הזה משה מחזק את העם ואת מנהיגו החדש במילים שיהפכו לנחלת דורות: “חזק ואמץ”. כאן מתווסף נדבך נוסף: לא די בבחירה האישית בטוב- יש גם אחריות לאומית, חיזוק הדדי והבטחת רצף הדורות.
כדי להבטיח זאת, מוסר משה את ספר התורה לכהנים ולזקנים, ומצווה לקרוא בו בפומבי אחת לשבע שנים- יסוד לחברה שמבוססת על זיכרון, למידה וחינוך מתמשך. התורה אינה אמורה להישאר סגורה בארון; היא נועדה להיות חיה ופועמת בלב כל הדורות.

חז”ל מסבירים מדוע פרשת ניצבים נקראת תמיד לפני ראש השנה: כדי להזכיר שאין יאוש בעולם כלל. התשובה איננה שקיעה בעבר ובהלקאה עצמית, אלא בחירה להתחיל מחדש. הרב שניאור אשכנזי מוסיף כי עיקר התשובה הוא העתיד- היכולת לעזוב את החטא, להתחרט וליצור שינוי. לא ייסורים ועצבות במרכז, אלא הוספת אור: מצוות, חסד וטוב. אפילו טעויות קשות יכולות להפוך לכוח מניע של קדושה- אם התשובה נעשית מתוך אהבה.

ומכאן עולה השאלה של הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל: מדוע דווקא ראש השנה קודם ליום הכיפורים? הרי לכאורה נכון יותר להיטהר תחילה מן החטאים, ורק אחר כך לעמוד בדין. תשובתו מאירה: השינוי האמיתי אינו מתחיל מביקורת או הלקאה עצמית, אלא מתחושת ערך וחיבור פנימי. בראש השנה אנו מתבקשים להיזכר קודם כול במהות הטובה שבנו- בכישורים, בפוטנציאל ובכוח להשפיע. רק מתוך תחושת ביטחון ואמונה בעצמנו נוכל להגיע ליום הכיפורים, רק אחרי שהתחברנו למהות שלנו, ממנה התרחקנו- אנו מסוגלים להישיר מבט לעבר, להכיר בכשלונות ולבקש תיקון ביום הכיפורים. כי רק מתוך תחושת ערך זו אנחנו מסוגלים להביט אחורה באופן אמיתי: לראות את הטעויות שלנו, להכיר בחסרונות, ולהחליט בכנות לשוב לעוצמה הנשמתית שבנו. אם היינו מתחילים בביקורת בלבד- היינו שוקעים בייאוש ובבושה, והשינוי לא היה מתרחש.

מתוך כך מתברר כי השינוי נובע מקרבה ואהבה, לא מפחד ובושה. ראש השנה מעניק לנו כוח, תקווה ואמונה בעצמנו; יום הכיפורים נותן לנו את הכלים לשחרר את העבר ולבנות עתיד טוב יותר.

דווקא בימים של חוסר ודאות, מלחמה ופחד, אנו מתבקשים להפנים את המסר הכפול של פרשות ניצבים- וילך: אחריות לאומית ואחריות אישית כרוכות זו בזו. עם ישראל חזק כשהוא נאמן לערכיו ומאמין בכוחו, וחברה איתנה נוצרת כאשר כל יחיד בה יודע- “לא בשמים היא”– הכוח לבחור בטוב ולחולל שינוי נמצא בתוכו.
זהו החוסן הפנימי שמאפשר לנו לעמוד מול אויבים מבחוץ, ולתת לעצמנו עוגן של ביטחון, תקווה והתחדשות מבפנים. פרשות ניצבים-וילך, יחד עם ראש השנה, מלמדות אותנו כי ראשיתה של תשובה היא חיבור לערך ולכוח שבנו. מתוך החיבור הזה אנו יכולים לבחור בטוב, לפתוח דף חדש, ולהפוך את השנה הבאה לשנה טובה יותר, שנה של אחדות וברכה.

וכך כתב הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"חיינו הם יצירת האומנות הגדולה ביותר שניצור אי פעם. כפי שכתב הרב יוסף רב סולוביצ'יק על "איש ההלכה":
"עיקר העיקרים הוא שהאדם חייב ליצור את עצמו."
זו מהות התשובה- מעשה של יצירת עצמנו מחדש. בראש השנה אנו צועדים צעד לאחור ומתבוננים בבד חיינו, כדי לראות מה עלינו לשנות ולהשלים, בדומה לצייר או לצייד המסתכל אחורה כדי לראות את התמונה בשלמותה.
בזמן זה אנו זוכרים את אלו שחיו לפנינו- אברהם, יצחק, שרה, חנה, רחל, משה ובני ישראל, וכל אותם אנשים שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות בארצנו בבטחה ובשלווה; שכל אחד מהם הותיר טביעת מורשת חיה בתפילות ובמנגינות שאנו ממשיכים לומר ולשיר עד היום."

התשובה היא לא התבוססות בעבר אלא פתיחת דלת לעתיד חדש וטוב יותר. התשובה היא הכוח האנושי האינסופי שמאפשר לנו להתחבר מחדש לעצמנו ולסביבתנו.

שנה טובה ומבורכת 🍎🍯
שנה של כוח ואומץ, של תקווה חדשה בכל יום,
ושנצליח למצוא אור גם ברגעים הקשים.
שנה של תיקון וצמיחה, של שלום פנימי ואהבה,
שנה של עמידה איתנה מול כל אתגר,
של תיקון וצמיחה אישית ולאומית,
שנה של בריאות הגוף והנפש,
ושכל החטופים יחד עם כל החיילים ישובו הביתה במהרה, ולשלום. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום וחג ראש השנה משמח🍎🍯 🇮🇱 💞 

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

חומש דברים- פרשת ניצבים- כאשר הלב והפה שווים

Image by Gordon Johnson from Pixabay

השבוע שוב מקבלים בני ישראל אזהרה לשמור על בריתם עם ה', לעמוד בפני פיתויי העבודה הזרה ולהישמר מגאווה ואנוכיות. בתחילת הפרשה אף מוזכרת קללת הגלות שתחול על עם ישראל אם ילכו ויעבדו אלוהים אחרים. יחד עם זאת, הפרשה מדגישה כי חיי הערבות ההדדית, לקיחת אחריות וסולידריות קרובים מאוד לליבנו. זוהי פרשה קצרה ומקסימה המחברת אותנו היישר אל הלב, הדיבור והמעשים. משה רבנו מעצים כל אחת ואחד מאתנו, ותולה בנו את האפשרות לבניית עולם טוב יותר.
 עניינה של הברית היא יצירת עם. ועם מורכב ממעמדות שונים מחוטב העצים ושואב המים ועד ראשי השבטים. מן הדור הנוכחי, ומן הדורות הבאים, וכולם כולם נכללים בברית.

מסביר הרב מרדכי וולנברג-
"פרשת השבוע נפתחת במילים "אתם ניצבים": "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם. ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך." (דברים כט, ט-י).
הפרשנים מסבירים כי המילה ניצבים פירושה "עומדים איתן". פסוק זה מלמדנו כי עמידתנו האיתנה מותנית בכך שכולנו נעמוד יחד. כל אחד מאתנו, מן המכובד והנשגב ועד לפחות ולנקלה, יש לו תפקיד משלו ופוטנציאל שרק הוא יכול להגשים.
בפרקי אבות אומרת המשנה "איזהו עשיר השמח בחלקו". במקום לדאוג מדוע איננו נמצאים בנעלי האחר, משימתנו היא להגשים את הפוטנציאל שלנו, בסיטואציה בה אנו נמצאים כעת. אנו חייבים לדעת כי אף אם אדם – או דבר – עשויים להיראות חסרי משמעות, הרי כל אחד ואחת מאתנו תורמ/ת לתמונה השלמה והכוללת בדרכו שלו. כדי "לעמוד איתן" כעם, אנו זקוקים לתרומתו של כל אחד.
הרב אריה לוין (הידוע בכינוי "הצדיק מירושלים") אמר פעם לרופא "הרגל של אשתי כואבת לנו". ניתן להחיל את הרעיון על הקהילה כולה. כאשר אחד סובל, על האחר להרגיש את הכאב ממרחקים. כאשר מתרחש אירוע כלשהו בארץ רחוקה, הוא משפיע עלינו ועל חיינו.
לא קיימים "אנחנו והם". כל דבר הפוגע בהגינות ובקדושת חיי האדם, שהם אבני היסוד שלנו, משפיע על כולנו, בין אם אנו מעורבים בכך אישית או לא. כדי שנוכל להגשים את הפוטנציאל שלנו כקהילה, על כל אחד מאיתנו להשלים את משימתו. אם אדם אחד סובל או מושפע בדרך זו או אחרת מדבר-מה, זה משפיע על כולנו."

אנו מצויים ימים ספורים לפני ראשיתה של שנה חדשה. זוהי תקופה של הרהורים וחשבונות נפש. הרהורים על העבר, חרטה ותשובה ובעיקר – קבלה לעתיד. כנגד הרהורים אלו, באה התורה בפרשה השבוע, " ניצבים", אותה אנו קוראים תמיד בסמיכות לראש השנה ואומרת: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ  הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל).

יש המפרשים כי פסוקים אלו מתייחסים לקיום המצוות והתורה, ויש המסבירים כי פסוקים אלו מכוונים למצוות התשובה, ומבקשים לומר כי התשובה על מעשינו ומחשבותינו היא לגמרי אפשרית, ברת השגה ובכוחותינו. מי שבאמת חש בליבו את גודל ערך התשובה ומתמלא ברצון כל כך עז לתיקון ולשיבה אל עצמו, שום דבר לא יעצור אותו מלהגיע אל מבוקשו. למעשה, תכלית דברי התורה בפרשה שלנו השבוע מציבה כל אחד ואחת מאתנו מול האתגר האישי כפרטים, ומול האתגר הלאומי והרוחני, בפרט עתה, כאשר אנו עומדים בפני בחירות נוספות, תוך אמונה בדברי משה רבנו על כך שקרוב אלינו הדבר וביכולתנו לעשותו.  כמה קל עבורנו בראש השנה להתרכז בחזרה בתשובה האישית שלנו, בשיבה אל עצמנו, ולשכוח שבמקביל אנחנו גם חלק מהכלל והעמידה איתן שלנו עוצמתית יותר כאשר אנו עושים זאת יחד.

יתכן ומצויה פרשנות נוספת בשיתוף של הרמטכ"ל כוכבי אשר נשא דברים בשבוע חדשנות מבצעית בין-לאומית. הוא סיפר על אביו ז"ל אשר נפטר בשיבה טובה לפני כ -3 שבועות: "אנחנו בערב ראש השנה, ערב יום הכיפורים ואני מרשה לעצמי להגיד בפורום הזה, ואני באופן ספציפי נמצא בתקופה שגורמת למחשבות והרהורים כאלה ואחרים, אז אבא שלי היה אבא שלי הפרטי אבל בכל זאת מותר לי ואולי אפילו נכון שמשהו אחד ממה שלמדתי ממנו אציע גם לכם".  "אבא שלי נהג לומר תמיד אני לא אדם דתי אבל ירא שמים, והמושג ירא שמים הוא לא פחד מהשמיים, המושג ירא שמים הוא מושג עמוק נורא שבשפתי שלי, בפרשנות שלי, ירא שמים זה אדם שהמוסר הוא הדבר הראשון שמגדיר אותך. אבא שלי היה ישר כמו פלס, כשאחד הקבלנים גמר לעבוד אצלי בבית, הוא שאל אותי איך אתה משלם לי כמו כולם או כמו אבא? אני אמרתי לו נראה לי כמו אבא.  ואני אומר את זה בערב ראש השנה וזה זמן טוב לכולנו למחשבות. המשרתים בצה"ל באופן בסיסי זה אנשים ישרים ואנשים מוסריים ואנשים טובים ובכל זאת יש לנו מעת לעת חריגות ומעידות, וכשאני אומר 'לנו' זה עד אחרון החיילים וגם בקצונה, ושנשתדל כמצוות ההשתדלות להיות אנשים מוסריים, וטובים בין אם אתה קורא לזה יראי שמים או בשם אחר."

כמה פשוט היה לאבא של כוכבי או בכלל לכולנו לעשות מה "שכולם עושים" ולשלם כמו כולם, אבל הוא בחר לעמוד מול הזרם, ולהתייצב איתן ובדבקות עם ערכיו.
הפרשה קוראת לנו לטרוח ולהתאמץ בכדי להצליח להטיב את דרכנו לצד האמונה ולא לחכות לנס. הפרשה מבהירה את חשיבות, השפעת ועוצמת ההשתדלות בחיינו. וכך מסיימת הפרשה עם הבחירה שבידנו, " (יט) הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ." (דברים ל). החיים ניתנו לנו, ועדיין עלינו לבחור בהם כל פעם מחדש באמצעות מימוש ייעודנו, והשיבה לחלק האלוקי שבנו.

שבת שלום ושנה טובה, בריאה, שמחה ושופעת אהבה💞

פרשת ניצבים- שבת לפני ראש השנה- מה חדש?

Image by Gordon Johnson from Pixabay

הפרשה השבוע פותחת ומתארת לנו כי- "(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: … (כח)… עַד-עוֹלָם–לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת." (דברים כט). הפירוט שניתן לנו מבהיר כי דברי הברית מכוונים לא רק אל ה"נצבים היום כולכם" אלא גם אל ממשיכי הדרך, גם לאלו שעוד לא נולדו. איך יוצרים את המחויבות הזו בהווה וגם בעתיד, אצל הדורות הבאים? מדרש מפורסם משווה בין מספר המצוות לבין איבריו של אדם. כשם שהגוף הוא מערכת אורגנית אחת, שלכל חלק וחלק שבה תפקיד ייחודי שמתקשר לשאר החלקים כדי להוציא לפועל ישות אחת שלמה, כך גם המצוות. בשבוע שעבר פרשת 'כי תבוא' הבהירה לנו כי קיום המצוות הינו תנאי הכרחי לקבלת הברכות. הברכה שורה בעצם קיום המצווה, ויחד עם זאת יש גם את הקללות והבחירה היא בידנו. והשבוע, בפרשת 'ניצבים' שוב מחדדים לנו את הבחירה שבידנו- "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ." השאלה כיצד עלינו לקיים מצוות בכדי שנחווה שאכן בחרנו בחירה מודעת בחיים? ובנוסף, שאכן הצלחנו להנחיל את המחויבות גם לדורות הבאים?

מתייחס לכך ד"ר דרור ארליך- "לפסוק, "(טז) הַיּוֹם הַזֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה–וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ." (דברים כו) כותב רש"י, בהשראת מדרש תנחומא, את המילים האלה: "בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטווית עליהם". לאמור, החוקים והמשפטים אמנם אינם משתנים או מתחדשים כשלעצמם, אבל התודעה של האדם ביחס אליהם, ובכלל, כן משתנה. ראוי לו אם כן לאדם, טוען רש"י, שמדי יום ביומו יביא אל קיום המצוות שלו תודעה טרייה ורעננה, מבט חדש ונלהב, כאילו התוודע אליהן היום בפעם הראשונה בחייו. זוהי תודעה דתית הפוכה מההתייחסות אל קיום המצוות כ"מצוות אנשים מלומדה", שיש בה איכויות של רגילות, אוטומטיות, שעמום ולעתים אף ניוון.

עוד במאה ה-19 ,רש"ר הירש בפירושו לתורה מצביע אף הוא על החיוניות של 'תודעת המתחיל' בעבודת הא-ל: אשר אנוכי מצווך היום … דבר ה' יהיה בעיניך חדש בכל עת, חדש כאור היום המקדם את פניך, חדש כנשימה שאתה נושם אל קרבך. כל יום יהא בעיניך כאילו נצטווית עליו 'היום', כל יום תשווה אותו לנגדך מחדש, תעיין בו מחדש ותלמד את תוכנו לתפקידי החיים של כל יום חדש. קיום תפקיד חיינו אין לו אויב גדול יותר מניוון האדישות שבקיום, מאובדן הרעננות של ההכרה והרצון. גם בדברים הפואטיים האלה של רש"ר הירש מובלט מוטיב ההעמקה: מבט בעיניים חדשות מאפשר למידה והבנה טובה יותר של דבר ה', וכתוצאה מכך גם התאמה נכונה יותר שלו למצבי החיים המשתנים, לתנאים ולנסיבות המתחדשים בכל יום. לעומת זאת, כאשר לא מביאים מבט חדש ורענן, עולה באופן טבעי אדישות מנוונת; אדישות, שהיא האויב המושבע של מסע החיים האנושיים לעבר השגת תכליתם… חדש כמו הנשימה שאני חווה ברגע הזה, שאינה דומה לאף נשימה אחרת שחוויתי או שאחווה. לאמור, טיפוחה של תודעת המתחיל מתאפשר על ידי הבאת תשומת הלב אל החוויה ברגע ההווה."

יחד עם זאת, השגה זו של התבוננות מחודשת שתואמת את הרגע בו אנו מצויים וחיים איננה טבעית לנו ולכן, היא כרוכה במאמץ ובעבודה עצמית. היא כרוכה בתרגולים מנטליים בכדי שנצליח לבסס ולטפח את 'תודעת המתחיל'.  תרגולים אלו תומכים בהבאת גישה מנטלית זו גם אל עולמו הדתי של האדם.

ועל כך הוסיף הרב יחיאל מיכאל יוספי, אז מה בעצם מונע מאתנו לראות את הברכה המתחדשת? או לחילופין כפי שמופיע בפרשות האחרונות, הבחירה שיש לנו בין הברכות לקללות, בין רע לטוב, בין החיים למוות, היכן הקושי? תשובה- הרב מיכי יוספי מסביר, כשאנו אוחזים בדברים שכבר אין לנו בהם צורך אנו מבזבזים אנרגיות ומקום.
אחיזה היא מלשון אחזקה בכוח.
כשאנו אוחזים בדברים שלא מועילים ולא מטיבים איתנו, אנו מונעים מעצמנו את ההזדמנות לקבל את ההתחדשות המיוחלת. האחיזה יכולה להיות ברגש ובזכרונות שלא שוכחים המעוררים בנו כאב, כעס, תסכול וכו'. חשוב שנבין שכשאנו לא משחררים את הטינה והכעס אנו פוגעים קודם כל בעצמנו. מחזק הרב יוספי, שכעת, בחודש אלול, יש לנו הזדמנות לתרגל את השחרור מהאחיזות המיותרות, ולממש את ההזמנה להתחדשות. וזו הברכה האלוקית שקיבלנו- היכולת לבחור, להבין שתודעת הקורבן היא שמונעת מאתנו להתחדש.
אז מהי ההזמנה?
תשובה- לזכור את הטוב, ולא לתת משקל כה כבד לכל אותם זכרונות מכאיבים שמעכבים. הכאב עשה את תפקידו ושליחותו ועתה אנו רוצים לצאת לדרך חדשה וליישם אותה בפועל.  חשוב להבין שהאחיזה שלנו יכולה להיות גם בעצמים, בבגדים ובחפצים שכבר לא רלוונטים עבורנו, שסיימו את תפקידם, והשחרור שלהם יפנה מקום לחידוש, והפניית האנרגיות שלנו לעשייה מתחדשת ומקדמת.

בנוסף, עשייה חיובית בשמחה ובמאור פנים יאפשרו לנו לעשות שינוי לטובה. רבי נחמן מברסלב כבר הבהיר שהשמחה היא שמחזקת את מערכת החיסון. כשאנו בעצבות, נקרא "מוחין בקטנות", התודעה שלנו מצטמצמת, בעוד השמחה מאפשרת גילוי של שפע, הרחבת התודעה, כדבריו של הרב- "גם על ידי השמחה יכולין להחיות אדם אחר... וכשבא אדם עם פנים שוחקות יכול להחיות אותם ממש." אחרי הכל, אנו מגיבים אל הצורה שבה התקבלנו, ובחודש אלול בידנו הבחירה להיות שליחי הבורא ולהפיץ שמחה. אנו בעצם מקבלים הזמנה לשים לב להסחות הדעת שסביבנו, כמו- אגו, דעות קדומות, דאגות מיותרות, חוסר השקט, עצבות, כעס, חסמים, מנגנוני הגנה ועוד. ההזמנה מתזכרת אותנו שרוב הזמן אנו עסוקים בחיצוניות של הדברים, ודווקא הפנימיות, היא סוד הדברים. כלומר, בפנימיות יש הארה, ולכן, עבודה פנימית יכולה לשנות את חיינו לטובה. הרב יוספי מחדד שלרוב אנו במרדף אחר צבירת ידע, והבנה. יחד עם זאת, מה שחשוב זה לזכור ליישם את מה שהבנו, לבחון מה ניתן לעשות בפועל עם ההבנה שצברנו. מה התכל'ס בכדי שיהיה יישום ללמידה ונחווה תוצאות טובות ומטיבות.

לסיכום, אומר הרב הלל מרצבך-  "העיקר במצווה אינו המעשה החיצוני אלא הכוונה המלווה אותה. שכן כותב המדרש (בראשית רבה מד א ד"ה אחר הדברים): "לא נתנו המצות אלא לצרף {לזכך} בהן את הבריות. וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצוואר, או מי ששוחט מן העורף".
משמע מדברי המדרש שעיקר מטרת המצווות הוא לזכך אותנו, ולקרב אותנו אל ה'. וככל שאדם שמח יותר במצווה הוא מקיים את מטרת המצווה. על כך כותבת הגמרא (חגיגה ט ע"ב): "רחמנא ליבא בעי" {ה' רוצה את הלב}…
אנו כעת בימי חודש אלול, "אני לדודי ודודי לי", ימים של העצמת הקשר עם ה', ימים של בירור הרצון שלנו מול ה'. חשוב שננסה להעצים את האהבה שלנו אליו מתוך שנחוש את השמחה שלנו בקיום מצוותיו."

בסופו של דבר, קיום תורה ומצוות בשמחה משרת אותנו, בכך שמאפשר לנו לראות ולהוקיר את הטוב שבחיינו, לפתח את הרגש לזולת, ולקבל את עצמנו ואת הסביבה במאור פנים, וכך גם להעבירם הלאה לדורות הבאים. שנצליח לשחרר את האחיזה מכל אותם דברים שמעכבים אותנו, ולהתחדש בקיים ובחדש.

מאחלת לכולנו שנה טובה, שנה מעולה, שנה של בריאות, הצלחה, עשייה מקדמת, מימוש, נחת ואהבה. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

פרשת ניצבים- תקציר!

Image by Jill Wellington from Pixabay

השבוע פרשת ניצבים שהיא הפרשה השמינית בספר דברים. והיא תמיד נקראת בשבת שלפני ראש השנה.
הפרשה ממשיכה את נושא חידוש הברית בין בני ישראל לה'. בפרשה זו מדגיש משה רבנו שהברית חלה על העם כולו כיחידה אחת, ובו בזמן גם על כל פרט ומשפחה שבו. משה מבהיר לעם, כי התורה ניתנה לכולם, לדור הנוכחי וגם לדורות הבאים.
אם יפר העם את הברית ויעבוד אלוהים אחרים, אז העם כולו ייענש, הארץ תהפוך לשממה ובני ישראל יגורשו ממנה. אבל כשהעם יתחרט על מעשיו וישוב לקיים את התורה והמצוות, ישוב ה' ויקבצם לארץ, יתקיים קיבוץ גלויות. 
משה ממשיך ומסביר שמצוות התורה הן 'לא בשמים ולא מעבר לים' כי הן קרובות לטבע האדם, ובידו לשמרן- במחשבה, בדיבור ובעשייה.
משה מדגיש את חופש הבחירה בין הטוב והרע שניתן לנו, לעם ישראל, ככתוב- "(טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע." וההמלצה כמובן היא לבחור בטוב – "(יט) .וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ… "(דברים ל')"

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

פרשת ניצבים- בלי מסכות!

החודש, עדיין חודש "אלול"- הוא "עת רצון", זמן לבירור הרצונות שלנו, מה אנו רוצים מהשנה הקרובה, קיבלנו חודש שלם לחשוב ולהחליט איך לדייק ולמקד את הרצונות שלנו. בעוד בראש השנה, חודש תשרי, ממש בפתח הדלת, זה הזמן לתכנן. מרצונות אנחנו כבר עוברים למחשבות. חושבים ומתכננים איך השנה הקרובה תהיה שונה וטובה יותר. ובהמשך, ביום כיפור העיסוק הוא בפה- האכילה באמצעות הסעודות והצום, והדיבור באמצעות התפילה. באיזו שפה אנחנו בוחרים לברוא את המציאות לשנה הבאה עלינו לטובה. ולמעשה, בסוכות אנחנו כבר בונים סוכה, כלומר, מרצון, מחשבה, ודיבור אנחנו כבר עוברים למעשים. המסר הוא ברור- אפשר לשנות וזהו תהליך!

היהדות מציעה לנו את האפשרות של 'חזרה בתשובה', שמתחילה בבירור הרצון שלנו. הפרשה השבוע, פרשת ניצבים, אומר הרב שניאור אשכנזי, זוהי הפרשה של תשובה, "(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (דברים כט'), וממשיך בפרק ל'- (ב) וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם: אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. (ג) וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ…"
זהו המפגש האחרון של משה רבנו עם בני ישראל, והוא מגלה להם את סוד מצוות התשובה. במילים אחרות, אם נפלנו או טעינו אפשר לתקן או אפילו לחזור ולהתחיל מחדש. ולכן, הפרשה הזו תמיד נקראת לפני ראש השנה. הרבי מליוובאוויטש קורא לזה 'להיכנס למכבסה', כמו בגד שניתן לנקות אותו מכתמים ולכלוך במים חמים וחומרי ניקוי, ולא זורקים לאשפה. כך, אור התורה, המצוות והתפילות יחד עם המעשים הטובים ביכולתם להסיר את הכתם. במהות שלנו, בני האדם, אנחנו טובים, והחרטה היא עדות להבנה וההפנמה שאותו חטא הינו מעידה ולא באמת מי שאנחנו. כולנו חייבים פתחי מילוט,  שהיאוש לא ידבק בנו אלא להיפך שנדע שבכל רגע נתון יש תקווה וניתן לבחור לשנות את המציאות.

אומר ד"ר דניאל גוטליב- "צו השעה, תהליך התשובה, הינו ביסודו חוויה דתית מהמדרגה הראשונה. אדם קטן עומד מול בוראו ותוך כדי התבוננות באפסיותו אל מול הבריאה, הוא מבין כי עליו לכוון את מחשבותיו ואת מעשיו לאביו שבשמים, ובסופו של דבר לשקול מחדש את מעשיו ביתר תבונה. התשובה היא תהליך דתי ורוחני המבוסס על הבנה שלנו את מקומנו ביקום ומול הבורא, אולם היא נשענת גם על אדנים פסיכולוגיים רבים.
תהליך התשובה הוא במידה רבה תהליך של בחינה עצמית שבו אדם לא בוחן רק את מעשיו אלא גם את עצמו, לטוב ולרע. זהו תהליך המחייב מידה רבה של התבוננות פנימה, באומץ, בכנות ומתוך כך נכונות של האדם להכיר במה שימצא שם. זוהי היכולת של האדם להכיל את מצבו האמיתי ללא כחל וסרק. האדם נדרש להפשיט מעצמו את כל המסכות המסתירות את פניו האמיתיות, להסיר את התפאורה אשר בימים כתיקונם גורמת למעשים מסוימים להיראות יותר טוב ממה שהם באמת. זהו תהליך שעלול להיות מפחיד…" לכן, הפרשה אומרת לנו מצוות התורה הן 'לא בשמים ולא מעבר לים' כי הן קרובות לטבע האדם, ובידו לשמרן- ברצון, במחשבה, בדיבור ובעשייה.

אני מאחלת לכולנו שנהיה אמיצים השנה להיות כנים ולהתבונן פנימה. שנצליח להתחבר אל עצמנו, לסביבתנו ול-ה' ממקום אמיתי ועמוק. שתהא שנה זו משמעותית וטובה מקודמתה! אמכי"ר.

שבת שלום וחג שמח!

פרשת ניצבים- תקציר!

השבוע פרשת ניצבים שהיא הפרשה השמינית בספר דברים. והיא תמיד נקראת בשבת שלפני ראש השנה.

הפרשה ממשיכה את נושא חידוש הברית בין בני ישראל לה'. בפרשה זו מדגיש משה רבינו שהברית חלה על העם כולו כיחידה אחת ובו בזמן גם על כל פרט ומשפחה שבו. משה מבהיר לעם, כי התורה ניתנה לכולם, גם לדורות הבאים, לא רק לדור הנוכחי.

אם יפר העם את הברית ויעבוד אלוהים אחרים, אז העם כולו ייענש, הארץ תהפוך לשממה ובני ישראל יגורשו ממנה. אבל כשהעם יתחרט על מעשיו וישוב לקיים את התורה והמצוות, ישוב ה' ויקבצם לארץ, יתקיים קיבוץ גלויות.
משה ממשיך ומסביר שמצוות התורה הן לא בשמים ולא מעבר לים כי הן קרובות לטבע האדם, ובידו לשמרן.
משה מדגיש את חופש הבחירה בין הטוב והרע שניתן לנו, לעם ישראל, ככתוב- "(טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע." (דברים ל') וההמלצה כמובן לבחור בטוב – "(יט)וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–… (דברים ל')" 

פרשת ניצבים- מה בוער בנו והאם ניתן להגשמה?

לפני מספר חודשים מורה וחבר יקר שהוא גם סופר מוכשר, הביע רצון לתרגם את ספרו לאנגלית ולהפיצו ב-AMAZON  במחשבה שכך תינתן ההזדמנות לעוד רבים בעולם לקרוא ולהיעזר בספר הנפלא שכתב, "העולם לא יכול להתקיים בלעדיך", ספר הדרכה שמציע נוסחה נפלאה למציאת הייעוד של כל אחד ואחת מאתנו.

שוחחנו על האתגר של אפשרויות המימון הנדרשות לתהליך ועלה רעיון 'מימון ההמונים', למי שפחות מכיר, זהו תהליך שמלווה בחיזור אחר שותפים לפרויקט, ובתקווה שהיעד מושג, בסופו של הפרויקט על היוזם לממש את אותן הבטחות שניתנו לשותפים שתמכו בפרויקט, והיוזם עצמו מקבל את ההזדמנות לממש את הפרויקט בפועל, במקרה זה לתרגם את הספר ולהפיצו באמזון.

היום, ה-6/9/18, הוא היום האחרון לפרויקט, במילים אחרות, הפרויקט ימומש אך ורק אם היעד שהוצב בתחילתו אכן הושג. אני שמחה לבשר שהפרויקט הגיע ליעדו אמש, ובמקביל אנשים רבים הפכו להיות שותפים לחשיפה והפצה של הספר ברחבי העולם, (מצרפת קישור שממחיש את המסופרJ https://headstart.co.il/project/43844)

ההחלטה שלו לשתף את כלל עם ישראל לקחת חלק בפרויקט הנפלא הזה ולהאמין שזה אפשרי, להיות מגויס, בפרט בימים אלו, ימי תשובה, ימי הכנה ובירור לקראת ראש השנה, יום הדין, חידד לי את מה שנאמר בפרשה, השבוע משה רבינו אומר לנו, לכולנו, לכל הדורות, …" (יא) כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. (יב) לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: …" (דברים ל')

משה רבינו מדגיש לנו שהמצוות אינן קשות לשמירה אלא קרובות מאוד אל האדם, קרובות אל הטבע שלו ואל השורש והמקור. כלומר, הדרישות של התורה בסך הכל סבירות. ועל זה כנראה אמרו חז"ל- "פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם".

בשורה התחתונה, רגע לפני כניסת השנה החדשה- האם אנחנו מאמינים שהחלומות שלנו ברי הגשמה? ש"לא בשמיים היא"?  האם אנחנו מוכנים לצאת ממעגל הנוחות שלנו ולהרחיב אותו? והאם אנחנו מאמינים שהשנה החדשה יכולה להיות אחרת?

עם הרהורים אלו שתהא שנה טובה ומטיבה, שנה שנזכור בה את הבטחתו של משה רבינו, ההבטחה שביכולתנו לשמור את התורה, להתקרב ולהידמות לתכונות ומידות ה', נגיש לחלוטין, לא בשמים… לא מעבר לים, אלא מצוי בפינו ובלבבנו, במחשבותינו, בדיבורנו ובמעשינו, קרוב אלינו ממש. אמכי"ר.

שבת מבורכת

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה, ולשלומם וביטחונם המלא של כל תושבי הדרום ורצועת עזה שנאלצים להיות בקו הספיגה תקופה כה ארוכה וממושכת.

תשובההעברה

פרשת ניצבים- ובחרת בחיים

בפרשת ניצבים אומר לנו משה רבינו- " (טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע…(יט)… וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ." (דברים ל'). קצת תמוה, אנחנו צריכים שהתורה תצווה עלינו לבחור בחיים? האם יש אדם שפוי, אדם בריא בנפשו שבחר או יבחר במודע ובכוונה תחילה במוות?

יתכן שהתורה קוראת לנו לקבל החלטה מודעת לחיות, ולא רק מתוך כוח האינרציה, אלא מתוך בחירה, היותנו נחושים ובתודעת חיים. זה לא מובן מאליו. רבים מאתנו מוכנים לנטוש את החלומות, מטרות ויעדים שלנו, ולהיכנע לנוכח הסימן הראשון של התנגדות, קושי או תקלה. משמעות הציווי האלוקי "ובחרת בחיים" היא להיות נחוש לחיות חיים מלאי משמעות, לחיות אורח חיים מוסרי המוקדש למטרה נעלית. והאמת היא שבכל יום ובכל רגע אנחנו בוחרים בין חיים למוות, כי מוות מסמל את אפסיותו של הדבר שיכול לעמוד מול עינינו במלוא עוזו, אך הוא זמני לחלוטין ולא שורד. בעוד, חיים אמיתיים הם קיום נצחי, דבר שאין לו סוף, שאותו אנו חווים בנבכי ליבנו. יש שמשווים זאת לגוף שהוא זמני והנפש שהיא נצחית.

תאכלס, באפשרותנו לבחור למצות את כל ההנאה האפשרית מהמציאות שסביבנו, ולהעריך את הייחוד שבחיים האמיתיים שהוענקו לנו… כשאנו בוחרים לעשות זאת, אנחנו מופתעים לגלות כמה פשוט לכל אחד ואחת מאתנו ליהנות מחיי היומיום שלנו.

וזה מזכיר לי את המשפט של הרב נריה זצ"ל שאימצתי בסטטוס שלי: "אנשים כל כך מתאמצים להוסיף שנים לחיים שלהם, במקום להוסיף חיים לשנים שלהם."

שתהא לכולנו שנה טובה ומלאת חיים, שנה של הגשמת חלומות, מימוש היכולות והכישורים שלנו, שנזכה לצמיחה וגדילה שלנו כפרטים, כמשפחה, כחברה ובכלל. אמכי"ר.