השבוע פרשת "כי תצא" שהיא הפרשה השישית בספר דברים. הפרשה ממשיכה בפירוט החוקים והכללים שניתנו לעם ישראל לפני כניסתו לארץ. המצוות המתוארות עוסקות בחיי היום יום, במוסר ובסדר חברתי. הפרשה פותחת "(י) כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ…" (דברים כא). מזה כשנה שאנו מצויים במלחמה כואבת וכה מורכבת.
וכך מיכה גודמן מתאר בספרו החדש, "היום השמיני",
"האזעקות שנשמעו בשעת הבוקר המוקדמת של 7 באוקטובר העירו את אזרחי ישראל מתרדמה של שנים רבות. המראות על המסכים, של טנדרים עמוסי מחבלים חודרים ליישובים ישראליים, הצטרפו לזעקות בקשת העזרה של ישראלים חסרי אונים בבתיהם, ועוררו ברבים תחושה, ואפילו ידיעה, שהעולם כפי שהכרנו בא לקיצו… הקמת המדינה הייתה אמורה לשים קץ לפוגרומים ולפרעות. שנת 1948 הייתה אמורה להיות השנה שמסיימת את התקופה הארוכה שבה יהודים היו פגיעים, חסרי אונים וחשופים ללא מענה, לאלימות אכזרית וברוטלית של המפלצת האנטישמית. ב-7 באוקטובר ההיסטוריה היהודית, שהאמנו שהשארנו מאחור, דפקה בדלת והודיעה לנו שהיא עוד כאן…
…הרגשנו והבנו שהעולם שאנו חיים בו מתפרק, ועל חורבותיו נדרש לבנות עולם חדש, אחר."
ההבנה שהעולם הישן מתפרק ושעל חורבותיו יש לבנות עולם חדש, מהדהדת גם בפרשת כי תצא, שבה מוצגות 74 מצוות שמטרתן להנחות אותנו כיצד לבנות חברה מוסרית וצודקת, המושתתת על ערכים של צדק, חסד ואחריות חברתית – גם במצבים של מלחמה ואסון. פרשת כי תצא מכילה את מספר המצוות הרב ביותר מכל פרשות התורה – 74 מצוות בסך הכל. מצוות אלו נוגעות למגוון רחב של תחומים בחיים: החל מהתנהלות במלחמה, דיני משפחה, דיני מסחר, דאגה לעניים וחלשים, ועד כללים לעשיית צדק. תכליתן של המצוות היא לבנות חברה מוסרית ומתוקנת, ולכוון את האדם לחיות חיים בעלי משמעות, המושתתים על ערכים של צדק, חסד, ורוחניות. אנחנו מצויים במלחמת קיום קשה ואכזרית, מלחמה על הבית.
מוסיף גודמן,
"…לתחושתי, ההישרדות של ישראל, והעתיד של ישראל, תלויים בין השאר באיכות השיחה שמנהלים הישראלים."
אז מה הקשר של השיח למצוות ומה תכליתן?
בניית חברה מוסרית וצודקת- המצוות בפרשה מכוונות ליצירת חברה שיש בה ערבות הדדית, אחריות קהילתית, צדק חברתי, ודאגה לחלש. הן נועדו להבטיח שסדר חברתי יושם על פי עקרונות של מוסר וצדק, תוך הגנה על זכויות האדם והאכפתיות לכל פרט.
חינוך האדם לערכים של חמלה וצדק– באמצעות המצוות, האדם לומד להבחין בין טוב ורע ולהתנהל באופן מוסרי בכל תחומי החיים: ביחסים בין אדם לחברו, במשפחה, ובחיים הציבוריים. המצוות מכוונות אותנו לגלות צניעות, סובלנות, הקשבה וכבוד.
יצירת חברה יציבה ערכית מאוחדת על גווניה ומתפקדת– המצוות מספקות כלים לניהול תקין של חברה, כלכלה, כולל דאגה לצרכים הבסיסיים של החלשים בחברה כמו העניים, הגרים, האלמנות והיתומים.
כינון היחסים בין אדם למקום– חיזוק האמונה והנאמנות לערכים רוחניים.
וכך מסביר גודמן בספרו החדש,
"הצלחה בלחימה וניצחון במלחמה תלויים, בין השאר, באיכות ובכמות של שני משאבים. משאב אחד הוא העוצמה של המדינה, והמשאב השני הוא החוסן שלה…
במלחמה אנחנו נוטים להציג שאלות פשוטות וחשובות: מה עלינו לעשות כדי לנצח. את מי להתקיף, מתי להתקיף וכיצד להתקיף. הדיונים בשאלות הללו רווחים בשיח הציבורי, ואלה דיונים חשובים. אך כאן נניח על השולחן שאלה אחרת לדיון. במקום לשאול מה עלינו לעשות כדי לנצח, נשאל מי עלינו להיות כדי לנצח…"
כשמדברים על מלחמה בפרשה, יש למעשה התייחסות לא רק למלחמות פיזיות, אלא גם למאבקים פנימיים ואישיים. כדי לנצח במלחמה, התורה מכוונת אותנו לשאוף להיות אנשים מוסריים, ערכיים, ולהתנהל ממקום של ענווה.
ניצחון במלחמה דורש לא רק כוח פיזי. עלינו להבין שהמלחמה אינה רק עניין פרטי אלא כלל חברתי. ההצלחה במלחמה תלויה בעמידה קולקטיבית של החברה בערכים שלה, בתמיכה ההדדית, ובדאגה לפרטים. עם מוסרי וחזק מבחינה ערכית הוא זה שינצח. היכולת של חברה לעמוד במלחמה תלויה גם באחדות בין חבריה ובשמירה על מוסר פנימי. אם החברה נשארת נאמנה לעקרונות הצדק והחסד שלה, היא תוכל לעמוד גם מול אתגרים קשים.
פרשת כי תצא כאמור מביאה אוסף רחב של מצוות המנחות את האדם כיצד להתנהג במצבים מגוונים בחיים. כל אחת מהמצוות הללו תורמת לבניית חברה שבה ערכים של חמלה, צדק, התחשבות והגנה על החלש הם עמודי התווך. באמצעות המצוות בפרשה זו, התורה מבקשת להנחות את בני ישראל לא רק ליחס הוגן בין אדם לחברו, אלא גם לדאוג ליצירת חברה מוסרית, ערכית, חזקה ואחראית כלפי החברה כולה.
מחדד מיכה גודמן,
"כשאני מרגיש שייך לעם שלי, הסיפור של העם שלי הופך לסיפור האישי שלי. בסיפור של העם היהודי יש כמה פרקים… להיות ישראלי זה לא רק להיות שייך, זה גם להיות שותף בכתיבת אחד הפרקים הכי משמעותיים של הסיפור היהודי…
הזהות הלאומית של רוב הישראלים היא זהות עתיקה, קמאית וחזקה… הזהות הלאומית היא הדבק שמחבר ישראלים יחדיו. זהו דבק שלא תמיד רואים אותו ולא תמיד מרגישים אותו… אבל חיילים ואזרחים ששמעו על פלישה של מחבלים בדרום לקחו נשק ונסעו לקו האש, כדי להציל את מי שרק אפשר, בלי לשאול שאלות…
המלחמה גילתה שהאתגר הזהותי שלנו לא מחייב לשנות את מי שאנחנו, אלא מחייב לגלות את מי שאנחנו."
לפני יותר משנה, יצאנו כולנו למלחמה בזירות רבות שדורשת התמקדות בצמצום הפילוג והשיח המיותר בתוכנו. עלינו לשאוף לשיח של כבוד והקשבה, למנהיגות מאחדת, ולחיזוק המשותף שבינינו. מתוך תחושת אחריות משותפת ומחויבות לערכים משותפים, רק כך נוכל להצליח לא רק במלחמות החיצוניות אלא גם במלחמה על שלמות החברה והבית שלנו.
שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.
ספר דברים- פרשת כי תצא- מצווה- מתנה או מטלה?
Photo by Jon Tyson on Unsplash
השבוע פרשת "כי תצא" שהיא הפרשה השישית בספר דברים. הפרשה ממשיכה בפירוט החוקים והכללים שניתנו לעם ישראל טרם כניסתו לארץ. למעשה היא כוללת בתוכה 74 מצוות מתוך 613, תרי"ג, המצוות בתורה. מצוות אלו עוסקות בחיי היום יום, במוסר ובסדר חברתי, "הלכות מלחמה", דיני ירושה, דיני עבודה, וממשיך עם ניתוח היחסים בין אדם לחברו ובין אדם אל החי. והפרשה מסיימת ביחסים שבין איש ואשתו.
זוהי הפרשה עם הכי הרבה מצוות. מדוע אנו זקוקים לכל כך הרבה הנחיות, וציווים בכל מרחבי החיים?
כשבוחנים את משמעותה של המילה “מצוה” על פי הקבלה, נראה כי עניין הציווי נעדר ממנה. רבי שמעון בר יוחאי מכנה בזוהר את תרי”ג (613) ה’מצוות’ שבתורה כ’עצות’ שניתנו לנו, כאמצעי עזר להביא את נשמתנו לשלמות.
מסביר הרב יוסף דוויק, "המצוות מאפשרות לנו למצות את הפוטנציאל שלנו. אחד האתגרים העיקריים לחיים של קיום מצוות הוא שלעתים קרובות אנחנו שוכחים שהמצוות מגיעות אלינו מאותו מקור כמו כל אירועי החיים. כל מה שאנו חווים בחיים, לא משנה כמה כואב, יש בו פוטנציאל ללמד אותנו להיות מי שאנחנו יכולים להיות – המצוות אינן שונות.
אנו עלולים לא להבין כיצד כל מצווה ומצווה יכולה להשפיע עלינו, וזו הסיבה שרבים מחכמינו התייחסו אל המצוות כלא מובנות. אפילו אלה שניסו למצוא את הסיבות שמאחורי המצוות כינו אותם טעמי המצוות, שניתן לתרגם כסיבות למצוות במקום למהות של המצוות עצמן. נלמד מכך שהבנה בשכל יכולה אולי להוסיף תבלין לקיום המצוות שלנו, אך המהות היא העשייה. כפי שאמרנו לעיל, מצוות הן הזדמנות לקשר, כלים להתפתחות עצמית. אם אנחנו עושים אפילו מצווה אחת מתוך אהבה, עם טהרת כוונה וללא מניע חיצוני, אז הבנו את העניין…"
למעשה, המצוות מעצבות אותנו ומסייעות לנו לרסן את היצרים והתאוות, ובכך משפיעות על הבחירות והמעשים שלנו. המצוות פועלות בנפשנו פנימה, ולרוב באמצעות פעולה, מעשה, ארציות. בכל הקשור למערכות היחסים שלנו עם הסביבה ועם עצמנו המצוות מחייבות אותנו להתנהל ממקום מוסרי וערכי גם 'אם לא ממש בא לנו.'
מוסיף ד"ר עמיחי כהן כי הרמב"ם טען שעלינו להתנהל כל רגע בחיינו מתוך תודעת הליכה על חבל דק בהקשר לכך שלכל צעד שלנו יש השלכות כבירות שכלל לא נראות לעין. אנו 'ישנים' מסביר רמב"ם (איננו רואים את התהום). איננו במצב תודעתי המאפשר לנו לראות את המציאות בהקשר המלא שלה. איננו מזהים את גלי ההשלכות, ואלו יכולים להיות גלים עצומים בהיקפם ובעוצמתם.
מרחיב הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל בספרו "לרפא עולם שבור, "באמצע ׳הלכות תשובה׳ שלו משמיע הרמב״ם הצהרה מיוחדת. הוא עושה זאת לאחר שדיבר על מאזן החיים. לכל אחד מאיתנו, הוא אומר, יש מעלות וחסרונות, מעשים טובים ומעשים רעים… אנחנו נידונים על פי המאזן ביניהם… זו פסקה מרתקת… אומר הרמב״ם ומוסיף שמעשה אחד יכול לשנות חיים, להציל עולם. כיצד? מעשינו יוצרים גלים עצומים של השפעה – רוחנית ופסיכולוגית – שלרובם אין אנו מודעים כלל… יש, אם כן, אמת שלא כל הזמן אנו יכולים לדעת אותה או לפעול על פיה, אף שכל הזמן או לפחות רובו היא נכונה. מה שאנו עושים משפיע על אחרים, ואינו יכול שלא להשפיע עליהם. אנחנו יכולים להציע להם נחמה, או להתנכר להם ולהותיר להם לחוש בודדים ובלתי ראויים. אנחנו יכולים להביך אותם, ויכולים לגרום להם להרגיש שייכות. חיוך יכול לרומם את רוחו של אדם יום שלם. הערה צולפנית עלולה להותיר צלקת שלא תסור חיים שלמים. מילת עידוד יכולה לפתוח בפני מישהו אפשרות, מקור אנרגיה, שלא הייתה לו קודם לכן. מרגעים חולפים כגון אלה עשויה כל תמונת העולם שלנו. במגעינו היומיומיים אנו מותירים חותם בחייהם של אחרים."
לפי דעתו של הרמב"ם, בפתיחה לפרקי טעמי המצוות, מטרת מצוות התורה היא להביא לתיקון החברה האנושית, תיקון ושלמות הנפש, והן תיקון ושלמות הגוף של הפרט ושל הכלל. דבר זה בא לידי ביטוי הן ברמה הפיזית, כלומר תיקון הסדר החברתי על ידי מניעת פשיעה, מעשי עוול וכדומה, והן במובן הרוחני, כלומר להביא לכך שבני האדם יגיעו לשלמותם הנפשית. "במילים אחרות, לפי תפיסת הרמב"ם התורה משמשת הן כמעין מערכת משפטית לשמירת הסדר בחברה, מניעת הפשע וכדומה, והן כאמצעי להתעלות רוחנית של בני האדם המשחררת אותם מהשעבוד לתאוות וליצרים הנובעים מהגוף החומרי…
הרמב"ם מסביר כי …השלמות הנפשית של האדם היא מצב ארעי, ובאותה מידה שאדם רכש את שלמותו, כך הוא עלול כמו כן לאבד אותה. לפיכך, המשך קיום המצוות מהווה לגבי האדם השלם מעין "חגורת בטיחות" ששומרת על המשך שלמותו הרוחנית, וזאת על ידי שהיא מונעת ממנו לחזור שוב אל יצריו ותאוותיו… בכל הנוגע לשמירת האדם מלהגרר אחר יצריו ותאוותיו, דווקא כאשר הוא נמצא בחדרי חדרים, יש לקיום המצוות אפקט חזק יותר, הואיל וכאשר הוא נמצא בחברת בני אדם אחרים הוא שומר את המצוות בין היתר מסיבות חברתיות, אולם כאשר הוא לבדו הוא עומד בפני מבחן חזק יותר ועליו להשתמש בכל כוחותיו הרוחניים כדי "להכניע את יצרו… למעשה, לעולם לא ניתן לדעת בברור אם אדם הגיע לשלמותו, שהרי תמיד קיים הספק שהוא עדיין לא הגיע אליה, לפיכך העצה הטובה ביותר תמיד היא לדבוק בקיום המצוות."
וכך מסביר מיכה גודמן בספרו 'מלכוד 67', "חזון יהודי הוא חלק אורגני של הדת היהודית. את החזון ביטאו נביאי ישראל, שתבעו מעם ישראל לבנות עולם שונה מאוד מהעולם הפגאני. העולם הפגאני סגד לכוח… נביאי ישראל רצו לשנות את העולם. הם ביקשו להפוך עולם שמקנה משמעות דתית לכוח, לעולם שמקנה משמעות דתית לריסון הכוח. כתחליף לעולם שבו החזקים שולטים בחלשים, הם רצו לייסד עולם שבו החזקים מצווים על חמלה ורגישות כלפי החלשים." והשבוע בפרשה, אנו לומדים כי כוונת המצוות היא להועיל לנו. המצוות מעוררות את האדם לפתח מידות טובות, לפתח מוסר וערכים.
שבת שלום💞
חומש דברים- פרשת כי תצא- "צער בעלי חיים"
השבוע, פרשת "כי-תצא" מרובה במצוות. כ-74 מצוות המקיפות את כל קיומו של האדם- בעולם, בין אדם לרעהו, ובין אדם לעצמו. ספר דברים תכליתו ללמד את בני ישראל העומדים להיכנס לארץ ישראל כיצד עליהם לנהוג, ולהתוות עבורם את דרך הישר באמצעות המצוות. בהמשך לפרשת שופטים, הצדק חייב להיות מבוסס על היושר.
אחרי הכל, עלינו לזכור שהמבחן האמיתי להתנהלות האדם ובחירותיו היא לא בעת שהייתו בחממה(המדבר), מקום אשר בו האוכל (המן), המים (מרים הנביאה), ההגנה (ענני הכבוד) וכו' הוגשו וניתנו לבני ישראל. אלא, המבחן הוא עתה בכניסתם לארץ, במעבר מעולם רוחני לעולם ארצי וחומרי. ונשאלת השאלה האם יידעו לשלב ולאזן את הרוח עם החומר? האם המפגש הזה יגרום לכך שעם ישראל יחדול מלנהוג ולפעול על פי אותם ערכים ואמיתות של תורה בדרך הישרה והמוסרית? התורה קוראת לנו לבחון את משמעות המילה "ישר"- המדרגה הגבוהה יותר שבה האדם פועל מתוך עצמו ולא רק משום שהוא מחוייב. אחד מהציווים בפרשה השבוע הינו- "(א) לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ. . (ג) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ… לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם."(דברים כב)
מסביר הרב ירֹחם שמשוביץ-
"…המצוות בתור ציווי פונות אל הצד הבחירי שבאדם. המבחן של הבחירה הוא להוכיח שרצונו של האדם הוא לטוב, בבחינת ובחרת בחיים. אבל במצב כזה ישנה עדיין המצאות של טוב ורע ובחירה בטוב. אמנם כאשר הרצון הצליח לנצח את הרע ונשאר רק טוב, אזי הבחירה השייכת לאותו המאבק נעלמת ומתעלה האדם למדריגת הטוב בפועל…"
בנוסף, הצטווינו בפרשה גם: "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו". לפי הפשט, השור, כידוע, הינו עז באופיו וחזק בגופו, הרבה יותר מהחמור האדיש והחלש ממנו. חרישה בשניהם כאשר הם רתומים יחדיו למחרשה או לעגלה, יכולה לגרום צער לחמור שלא יעמוד בקצב הנמרץ של השור. וזה נקרא – "צער בעלי חיים". בתורה שבעל פה הורחב איסור זה גם לבעלי חיים אחרים ולפעולות נוספות מלבד חרישה.
מרחיב על כך הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"פרשת כי תצא עוסקת במערכות יחסים: בין איש לאישה, בין הורים לילדים, בין מעסיקים למועסקים, בין משאילים לשואלים. ועדיין מפתיע לגלות שהיא עוסקת גם במערכות יחסים מסוג נוסף: בין בני אדם לבעלי חיים.
הפילוסוף רֶנה דקארט, הנחשב למייסד הפילוסופיה המודרנית, חשב שלבעלי חיים אין נפש. על כן, סבר, רשאי אדם לעשות בהם כחפצו. אמונת ישראל אינה גורסת כך: "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ", למשל (משלי יב, י). אומנם הכוונה לנפש, רוח חיים, ולא לנשמה. אבל המקרא אכן רואה את החיות כיצורים מרגישים. אין הן יכולות לדבר, אולי אפילו לא לחשוב, ובכל זאת הן מרגישות. הן מסוגלות לחוות מצוקה. יש לבעלי החיים צער – ועלינו לחסוך אותו מהם במידת האפשר.
על כן מצווה התורה בפרשתנו "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה, ד). כאשר מעבידים שור בדיש תבואה אין לחסום את פיו לבל ילחך את השיבולים בעת הדיש. המיוחד כאן הוא שמצווה זו מקבילה למצוות העוסקות בבני אדם: "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ, וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן. כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ, וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ, וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ" (כג, כה-כו). העיקרון זהה: אכזריות היא למנוע מהעובדים עם אוכל לאכול מהאוכל הזה אכילה מזדמנת. ההקבלה בין השור לאדם מאלפת: גם לבעלי חיים יש רגשות, וחובתנו לכבדם.
כך גם בדין נוסף בפרשה: "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (כב, י). השור חזק מהחמור, ועל כן אכזריות היא לצפות מהחמור לעמוד בקצב של השור. לכל מין של בעלי חיים תפקיד ייחודי בתוכנית הבריאה, ועלינו לכבדו…
כשהתורה אוסרת לצעֵר בעלי חיים היא מוטרדת לא רק מצערה של החיה אלא ממידותיו של האדם. האכזריות היא מידה רעה. לדברי הרמב"ם שם, דין צער בעלי חיים נלמד מן התורה על סמך דברי ה' לבלעם "עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ" (במדבר כב, לב) ומטרתו "להביאנו לידי שלמות, כדי שלא תהיינה מידותינו מידות של אכזריות ולא נכאיב לשווא, ללא תועלת, אלא נתכוון לרחם ולחמול" למעט "בשעת הצורך"…
גישתו של הרמב"ם דייקנית ומורכבת. החיות הן חלק מעולמו של הקב"ה. יש להן מקום של כבוד בתוכנית הגדולה של הבריאה. אנו יודעים כיום שהן קרובות לבני האדם הרבה יותר מכפי שדימו בנפשם פילוסופים כגון דקארט. גיבורי התנ"ך, לעומת זאת, לא היו מתפלאים למשמע הגילויים המדעיים הללו. אברהם, משה ודוד היו כולם רועים שבילו את שנותיהם המעצבות בהשגחה על בעלי חיים ובטיפול בהם. רעיית הצאן הייתה אימון המנהיגות הראשון שלהם…
התורה גם מזכירה לנו דבר שאנו נוטים לשכוח: שחיי המוסר מורכבים מכדי שנדחוס את כולם למושג היחיד "זכויות". לצד הזכויות יש חובות, ועשויות להיות חובות שאין להן זכויות תואמות. כך כאן: לבעלי החיים אין זכויות, אבל לנו יש חובות כלפיהם. כפי שמבהירות לנו כמה מצוות בפרשת כי תצא ובפרשות אחרות, אסור לנו לגרום להם סבל גופני או נפשי מיותר.
בשיחתנו בשבוע שעבר, על החקיקה הסביבתית בפרשת שופטים, ציינו כי בפרק א של ספר בראשית ניתן לנו המנדט "לכבוש" את הארץ ו"לרדות" בבעלי החיים שבה, אבל בפרק ב הוטלה עלינו האחריות "לעובדה ולשומרה". לבעלי החיים אומנם אין זכויות אבל יש להם רגשות, וחובתנו לכבדם אם אנו מבקשים לכבד את תפקידנו שלנו כשותפיו של אלוהים בבריאה."
לסיכום, הפרשה קוראת לנו לא לשכוח להיות בני אדם, לא לאבד את צלם האנוש שבנו. הפרשה עוסקת במצבים חריגים ולא שגרתיים ואו תקינים, כמו, שבויית מלחמה, בן סורר ומורה, גנבה, הלוואה, אבדת ממון, ועוד.
אומנם יש לנו עוד עבודה ודרך בכדי שאכן נפעל מתוך עצמנו ולא כי אנו מחויבים, כחברה וכפרטים, עם זאת, לא ניתן להתעלם מכברת הדרך שעשינו. התורה מבהירה לנו כי דווקא במצבים מאתגרים נבחן האדם ודווקא דרכם הוא יכול להתרומם ולהתפתח. מי ייתן ונצליח להטיב לבחור, ולהוציא לאור את החלק האלוק שבנו. אמן כן יהי רצון.
שבת שלום❤️
פרשת כי תצא- גירושין וקידושין
הפרשה השבוע כוללת את מספר המצוות הגדול ביותר מכל חמשת חומשי התורה. המצוות שמופיעות בפרשה עוסקות בקשת רחבה של החיים – דינים הקשורים למלחמה, מסחר הוגן, דיני פסולי חיתון, חובת קיום נדרים, השבת אבדה ועוד. בחרתי להתמקד במצוות שבין איש לאישה, קידושין וגירושין. כמגשרת למשפחות הנמצאות בהליך גישור לגירושין, אין ספק שמדובר בתהליכים מורכבים וטעונים רגשית. זוגות עם ילדים שבוחרים לא ללכת למאבק משפטי ועם כל האתגר הכרוך מגיעים עם רצון לסיים את הקשר בגירושין בגישור. תפקיד המגשר לעזור להורים להגדיר טוב יותר את צרכיהם, לראות את התמונה הרחבה וארוכת הטווח, ולהגיע מבחירה להסכמות שיתאימו ויטיבו עם הילדים ולשני בני הזוג.
זהו הליך מכבד בסביבה נעימה יותר לצד האפשרות לדון גם בנושאים הנחשבים "קטנים" יותר או נושאים המייחדים את התא המשפחתי שלרוב לא יעלו בדיונים בבית המשפט. המגשר איננו מקבל החלטות עבור הזוג, אלא משמש כמנחה לבני הזוג להבין מה הכי טוב לטווח הרחוק עבורם ועבור הילדים, כדי להתגרש באופן הוגן בדרכי שלום ונועם ללא בירוקרטיה מיותרת וללא הוצאות כספיות מיותרות. הנטייה לרוב היא התבצרות בעמדות נגדיות והאשמות שמקורן באי הבנה, תסכול וכעס.
הרב שניאור אשכנזי עוסק בשאלת השאלות הקשורה בפרשת כי תצא- איך להביא שלום בית לנישואין, וגם מדוע התורה מאפשרת לנו להתגרש אם בעצם עדיף שנישאר נשואים?
מעניין שהפרשה פותחת ב- " (י) כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ;" (דברים כא) לא תלחם אלא תצא למלחמה, מסביר הרב שניאור אשכנזי שהאתגר הרוחני של הדור הזה הינו 'שלום בית', והשאלה היא כיצד הופכים את הבית למקום של אהבה ושמחה?
נישואים משמעותם התעלות על האגו, והיכולת להרגיש מישהו אחר. אין כאב גדול, מסביר הרב, מגירושין אז מדוע מתירה התורה גירושין? התורה מבינה שעדיף להיות חכם ולא צודק, ושלא ניתן להכריח אנשים לחיות יחד. ודווקא עצם הגירושין- נועדו לבצר את הנישואים, להטמיע בנו את ההבנה שאם לא נעבוד ונשקיע במערכת הקשר הזוגי אז נגזור על עצמנו פרידה, הגירושין גורמים לנו להתאמץ, ולהשקיע בכדי לייצר חיים של עונג והנאה, ממש כמו מחלקת "שימור לקוחות" בחברות עסקיות.
בליקוטי שיחות ט/144 אומר בפירוש הרבי מליוובאויטש זצ"ל ש-"בעניין הגירושים אנו מוצאים שני קצוות הפוכים. העניין של קידושין הוא 'והיו לבשר אחד', ואילו עניין הגירושין הוא 'כריתות', דבר הכורת בינו לבינה, ובכל זאת דיני קידושין נלמדים מדיני הגירושים:"
במילים אחרות, הגירושים נותנים כוח לקידושין, לבצר ולבנות את הקידושין. ולכן, מדיני הגירושין אנו לומדים את דיני הקידושין; הידיעה שיש אופציות אחרות, הידיעה שעלינו להתאמץ, והידיעה שלא נחיה לנצח יחד, גורמים לנו להפוך את הבית לא רק למקום שבו מגדלים ילדים, אלא למקום שנעים לחזור אליו, למקום שיש בו שותפות, מקום שהוא לא ברור מאליו. זהו מקום שצריכים להתאמץ מאוד מאוד כדי להיות ראוים לחיות בו.
מבהיר הרב אליהו כי טוב (איש וביתו 68-62), "שמא תאמר עשוי הוא היתר הגירושין לרופף את ברית הנישואין ולהפריד בין הדבקים? אין הדבר כן, אלא כל נתיבותיה שלום, אפילו זה שדומה בעיניך כאילו יש בו פירוד – לא ניתן אלא לשלום הבריות ולמען שלמות המשפחה. היתר הגירושין עושה את הדבק ביניהם שיהיה דבק טוב מרצון ולא מאונס, לידע כי חירותם לא ניטלה מהם …"
אנחנו, המגשרים, משתדלים להבהיר לזוגות שמגיעים לגישור גירושין שבבית המשפט הנטייה לנהל מלחמה אבל בחדר הגישור מגייסים את כל הכוחות והאנרגיות עם כל האתגר שבזה בכדי לסיים את הנישואין באופן מכבד ומקדם כי הורים הם יישארו לתמיד, והתקשורת ביניהם תשפיע על איכות ההורות שלהם.
מוסיף הרב אלישע אבינר, "מדוע הבשורה הגדולה של נישואין "כדת משה וישראל" תופיע בתורה דווקא בהקשרים של כשלים ותקלות בבנין הבית בישראל? היכן הם הקידושין המובילים להקמת בית שהאהבה, האושר, ההערכה ההדדית, שיתוף הפעולה, הקבלה והנאמנות שוררים בו? היכן הוא התיאור של "כי יקח איש אשה… ושרתה ביניהם השכינה, מתוך אהבה ואחוה ושלום ורעות"? מדוע כך בחרה התורה להציג בפנינו את מוסד הנישואין, על בדרך השלילה? היכן מסתתר לו אידיאל הנישואין? נדמה שהתשובה לשאלות אלה היא שבעיני התורה חיי נישואין תקינים ומאושרים הם המצב הטבעי. זהו המצב הנורמאלי, הפשוט, הבסיסי או בשפת המחשב: ברירת המחדל… התורה מתארת רק את הנישואין בגרסה המשברית. כמובן שאין להסיק מכאן שנישואין מאושרים יבואו בלא מאמץ ובלא השקעה. אין צמיחה בעולם שאיננה זקוקה להשקעה. ישנם פרחים ושיחים שצמיחתם היא טבעית, אולם גם אלה לא יפרחו אם לא ישקו וזיבלו אותם. כך גם חיי המשפחה. אלו זקוקים להשקיה וזיבול, וכל זה למרות שהצלחתם היא טבעית. ושמא ישאל השואל: הרי בימינו התרבו המשברים, התרבו החריגים, עד שקשה להכריע מה חריג ומה טבעי, האם מוסד הנישואין הוא המצב הטבעי, או אולי דווקא פירוקו? התשובה לשאלה זו היא שהשינוי איננו נובע מכך שח"ו התורה איננה עדכנית לדורנו, אלא בכך שהחברה המודרנית נטשה את אורח החיים הטבעי. הן החברה והן היחיד חשופים כיום לאין-סוף גירויים שונים ומשונים והללו מפירים את האיזון הפנימי הטבעי. במקום שאין בו יציבות, שאין בו קביעות ושלווה פנימית, הרי שהדבר משפיע גם על חוסנה של המשפחה, על יחסיהם של האיש ואישה ויחסי הורים וילדים. מכאן שאין להתפלא על כך שהמשברים רק הלכו והתרבו."
אני מניחה שמי שמטפל בזוגות, או מגשר בהליך גירושין חווה עוצמות רגשיות של כאב, תסכול וכעס שלא מאפשר לזוגות פניות ואת היכולת לראות את הפוטנציאל שעדיין מצוי לשינוי או שדרוג מערכת הקשר הזוגית שאחרת לא הייתה פגיעות וביטוי רגשות כה עז. לרוב, הזוגות מגיעים עם מטענים שצברו במהלך השנים, ללא כלים להתמודדות מקדמת, והפרשנות האישית, הסובייקטיבית הביאה בסופו של דבר לריחוק ולפירוד ביניהם. הלוואי וניתן היה לקחת את האגו המצוי בכולנו להודות לו ולנעול אותו בחדר, כך שתהא פניות מלאה לפעול מתוך רצון אמיתי ומזוכך שמאפשר גם לראות ולהרגיש את האחר, מבלי להצטדק, ולהיות שיפוטי. פשוט להקשיב ולהבין היכן מצוי בן/בת הזוג, ולאן הביאה אותו הפרשנות שלו. ובמקביל, לתקשר לבן/בת הזוג את הרצון האמיתי שבליבנו ללא חשש מדחייה או כישלון. זוהי צומת אקוטית שבה בני הזוג יוכלו לבחור אם לעשות את העבודה, וההשקעה הנדרשת לתיקון, לשינוי, כמובן עם ליווי אנשי המקצוע הנדרשים, ולא למהר ולשבור כלים. ויתכן שזו הסיבה שהפרשה מסיימת, במצווה של בני זוג להקדיש לפחות שנה אחת לביסוס הקשר הזוגי בכדי שיצליחו להפוך את הקשר ביניהם לטבעי, וליצור תקשורת טובה ומטיבה שתהווה בסיס איתן ויציב כך שתתמיד השמחה בביתם לאורך ימים ושנים. נישואים זו עבודה, ובמקומות שיש צורך בעזרה מקצועית עדיף להקדים ולהיעזר בה בכדי למלא את ארגז הכלים שלנו, ולזכור ששכרה לגמרי בצידה. בהצלחה.
שבת שלום💞
פרשת ויצא- קח לך אישה ובנה לה בית
הפרשה השבוע עוסקת ביציאתו של יעקב מבית הוריו אל הלא נודע בחרן. יעקב, איש תם יושב אוהלים נדרש לעזוב את החממה שבה נולד וגדל, ולצאת לעולם שהוא איננו מכיר ובטח לא נחשף אליו קודם לכן. יעקב בורח מאחיו, עשו, שרוצה להרגו, ויצחק אביו מודיע לו כי תכלית המסע שלו היא לשאת אישה מהמשפחה של אמו, רבקה, שבחרן ולא מהכנעניות. נראה כי יעקב יוצא לדרכו בעל כורחו, בעוד רבקה, אמו, בשעתה, יצאה למסע שלה מתוך הקשבה לקול פנימי, ואילו סבו, אברהם, יצא למסע שלו מתוך ציווי אלוקי, מה שמעורר מחשבה עבורנו- כמו מי מהם אנו יוצאים למסע חיינו?
במסעו של יעקב אל הלא נודע הוא מתפלל, חולם את חלום 'סולם יעקב' המפורסם, ומקבל את ברכת הדרך מה' והבטחה כי הוא ימשיך את דרך אבותיו. בהמשך מגיע יעקב לחרן מתחתן, ומ-ארבע נשותיו, לאה, רחל, ו2 שפחותיהן, זילפה ובלהה, נולדים להם 11 ילדים. יעקב במהלך כל התקופה עובד עבור לבן, דודו וחמו. אומנם יעקב מנסה לסיים עם הפרק בחרן ולחזור לביתו שבכנען- "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-לָבָן, שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה, אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי… וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי–לְבֵיתִי…" (בראשית ל', פס' כה',ל') תוך שהוא מדגיש את הרצון שלו 'לעשות לביתו', אך לבן מצליח להשאיר אותם ל-6 שנים נוספות.
לכן, לאחר 20 שנות עבודה בחרן נראה כי יעקב זקוק לתזכורת שחרן היא אכן רק תחנה במשימה שלו. ה' מודיע ליעקב שהגיע השעה שעליו לקחת את משפחתו חזרה לביתם המובטח בכנען. מסביר הרב קוק בעין אי"ה, פרק ט אות רס"ג – על חשיבות המרכז שבנה יעקב-
"שורש גדול באומה הישראלית, שכשרון ההתרכזות ותועלתו מוטבע בה במורשה נפלאה והובררה ביותר ביעקב אבינו ע"ה, שהוא כבר התחיל להתכונן בתור עם נבדל, בבנותו לו בית של שבטי יה עדות לישראלי. ואמר " (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה–יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; " (בראשית כ"ח) לא כאברהם שקראו 'הר' ויצחק שקראו 'שדה' שאינו מובדל במחיצות. אבל הבית מובדל הוא, שמורה על התייחדות האומה הישראלית ברוחניותה, בארץ אשר ה' דורש אותה ומכל מקום דווקא נחלתו של יעקב היא בלא מצרים, שההתייחדות הבאה מהכרה שלמה, אינה התייחדות של טמיעה בפרטיות, אפילו בחוק אומה שלמה בלאומיותה, כי אם התרכזות למען הוסיף לה ההשפעה וההתחברות היותר מועילה. על כן דווקא יאמרו עמים רבים לכו ונלכה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב, זאת היא תורת החיבור של שתי הקצוות, התכנסות היחיד בגבולו בתור מרכז להכין כח מלא בעד הכלל."
יעקב הוא הראשון שלמעשה בונה את הבית של האומה הישראלית, לא רק של פרט או משפחה. אברהם אבינו שהיה אב המון גויים ומשושלתו יש גם את ישמעאל, היה זה שהביא את מהפיכת המונותואיזם, האמונה באל אחד. יצחק, בנו של אברהם, ביסס את משפחתו בכנען ולא יצא ממנה. איפיין אותו מוטיב 'השדה', והשהייה בארץ ישראל, ומשושלתו יש גם את עשו. לעומת זאת, יעקב הוא שילוב של יצחק ואברהם, מיעקב אבינו שיוצא לגלות ושב לכנען עם 12 השבטים, אין אומות נפרדות נוספות אלא יצירה של האומה הישראלית, השיבה שלה לכנען וחיזוק הברית עם ה'.
אומר הרב אילעאי עופרן- "האידאולוגיה מבקשת להנחות את ההתנהגות האנושית. הפסיכולוגיה מבקשת להסביר אותה. פסיכולוג אינו אומר כיצד ראוי לנהוג, האידאולוג אינו מחפש הסברים להתנהגות של בני אדם. האם אנחנו מונעים על ידי הפסיכולוגיה שלנו או על ידי האידאולוגיה שלנו?
אחרי למעלה מ-20 שנה בבית לבן מחליט יעקב לשוב לבית אביו. התורה נותנת שתי סיבות להחלטה זו של יעקב, בראשית ל"א:
פסוק ב – "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם."
פסוק ג – "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ."
לכאורה פסוק ג מייתר את פסוק ב. אם הקב"ה מצווה על יעקב לעזוב את בית חותנו, מדוע צריך לספר לנו שבלי שום קשר, יעקב התחיל לחוש שם שלא בנוח?
לאמונה כוח אדיר, מכונן ומניע. האדם מסוגל לחולל מהפכות עצומות מתוך להט אידאולוגי, אך התורה מדגישה בפנינו כי הצרכים הפסיכולוגיים גם הם הכרֵחַ בל יגונה. לרקע, להקשר ולאווירה שבה מתקיימת הנפש יש משקל רב ביכולת שלה להיענות לציווי האלוהי. האידאולוגיה זקוקה לפסיכולוגיה. אידאל שאינו קשוב לצורכי הנפש סופו שאינו מתקיים."
יתכן, וזו הסיבה שלקח ליעקב שנים רבות להשלים את משימתו בחרן, ההקשבה לצורכי הנפש. יעקב לאחר לקיחת הבכורה מעשו ובריחתו מכנען, בונה את ביתו, שלימים הופך לבית האומה הישראלית, והוא מבין שעליו לעבור מסע אישי של תיקון, של ברור האמת. ובמשך כל 20 שנותיו בבית לבן ניכר כי הוא חווה אותו כסביבה זרה, ולא כבית, הוא זוכר את שליחותו, והוא דבק בדרך של יושר, אמת, אמונה, צניעות וחריצות מה שמאפשר בסופו של דבר לאידיאולוגיה להתממש.
שבת מבורכת❤️
השיעור מוקדש לרפואתה המלאה והשלמה של אימי האהובה, מזל בת עליזה, בתוך שאר חולי ישראל.
פרשת כי תצא- מה הבית שלנו משקף?
השבוע פרשת 'כי תצא' שכוללת בתוכה כ-72 מצוות מתוך 613 המצוות בתורה. המצוות עוסקות בחיי היום יום, במוסר ובסדר חברתי.
מסביר הרב ד"ר יוסף פריאל- "נבקש להציע בזהירות שזאת פרשת המשפחה. כמחצית מן המצוות בפרשה נוגעות לה. ונבהיר את דברינו: הפרשה פותחת בשלושה קלקולים הקשורים במערכת משפחתית לא תקינה. הראשון שבהם מתיר לשאת אשת יפת תואר, אך ברור ש"לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (קידושין כא:) ואין הדבר ראוי לכתחילה. הפרשה ממשיכה בדין ירושה של בן אישה שנואה ובדין בן סורר ומורה – שני דינים הקשורים עפ"י חז"ל לאשת יפת תואר. גם המשכה של הפרשה עוסק במערכות יחסים שרובן פגומות: מוציא שם רע על אשתו (כב:יג-כא); אשת איש (שם כב) ועוד…
הפרשה בכללה משפחתית מאוד. התורה משתמשת רבות בכל שורשי המילים והמושגים המרכיבים את המשפחה: 'איש' -32 אזכורים, 'אִשָּׁה'- 24 מופעים, 'בעל/בעלת'- 5 פעמים, 'בית'- מופיע 14 פעמים, 'אב'- 13 פעמים, 'אם'- 7 פעמים, 'אחיך'- 16 פעמים, בן- 13 פעמים, בת- 4 פעמים.
מילים אלו מופיעות גם במצוות שבהן לא היה בכך צורך, לכאורה, ולדעתנו לא בכדי." למשל-
א. "לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ… הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ… וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ… לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ" (כב', א-ג).
ב. "לֹא-תִרְאֶה אֶת-חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים" (כב', ד).
ג. "כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר… וְהָאֵם רֹבֶצֶת… לֹא-תִקַּח הָאֵם… שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ" (כב', ו-ז)
ד. "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ" (כב' ח). לבית יש גם משמעות משפחתית.
ה. "לֹא-תַשִּיךְ לְאָחִיךָ… לַנָּכְרִי תַשִּיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּיךְ" (כג', כ-כא).
ו. "כִּי-יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כד', ז).
ז. "לֹא-תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ" (כד', יד).
מוסיף הרב פריאל, "מתוך הפרשה עולה עוד שגם קשר בין שני יהודים שאין קרבת דם ביניהם נחשב בלשון התורה קשר משפחתי, ומכאן השימוש הנרחב בביטוי "אחיך" אף במערכות יחסים ממוניות בין שני יהודים."
ובכל זאת, נראה שהפסוק הראשון פותח בתיאור כלל עם ישראל היוצא למלחמה אך מיד מתואר היחיד הפרטי שחומד בנוכריה יפת התואר המתאווה לשאת אותה לאשה. מלחמה במהותה היא עניין ששייך לציבור, עניין כללי, ומשמעותה ניתוק מהעניינים הפרטיים, האישיים, כולל עזיבת המשפחה. יש פה לכאורה מעבר חד ממלחמה שבה העיסוק להינצל, להציל ולחיות לחייו של הפרט והמאווים שלו. מדוע?
מסביר המחנך אלכס גליקסברג-
"החיים הם רצף של אירועים המבקשים מן האדם התמודדות. אתגרים רבים נמצאים במתח שבין כלל הציבור וטובתו לבין שאיפותיו של היחיד הפרטי. אין התורה מבקשת מאתנו לבטל מתח טבעי זה, היא מניחה אותו צועק ובולט לפנינו בשערה של הפרשה: יציאה למלחמה של כלל ישראל לצד חשקו של היחיד שם. אי-הקשר בין כל המצוות העולות לאחר מכן בפרשה, מבטא יותר מכל את אותם מקרי-חיים טבעיים, במישורים מגוונים ומאתגרים, שהאדם הפרטי נדרש להתמודד איתם, מבלי להזניח את יחסו אל כלל ישראל. אין התורה דורשת מן היחיד את ביטול עצמיותו האישית מפני הכלל, היא נותנת לו את מרחבו האישי, ובתנאי שיעשה מתוך גבולות ברורים של שמירת מרחבו של הכלל. המתח המובנה שבין הציבור ליחיד הוא מתח בריא ומעצים.
מציאות הפכית זו של מלחמת החיים תבקש מאיתנו כל העת למצוא את האיזון. איזון בין הצרכים הציבוריים הכלליים לבין הצרכים האישיים הפרטיים. איזון בין היחד לבין היחיד. איזון בין רוח לבין גשמי. פעמים שלצורך האיזון יש להפעיל בלמים וגדרות המכאיבים לפרט, ליחיד, ולהפך: מלחמת החיים החברתית של הכלל אמורה ליצור בלמים וגדרות מתוך רגישות ואחריות לעולמו של היחיד, לעולמו של הפרט. הציר המארגן של שני הצדדים ההפוכים הללו הוא: התא המשפחתי – הבית !
כאשר הבית נבנה ב"מלחמה", ומשיקולים של נראות היופי המוחשי בעיקר, ללא בירור תפיסות עולם ערכיות פנימיות, עלולה להיווצר אצל בני הזוג אווירה עכורה ושלילית המקרינה גם על מערכת היחסים שבין הילדים להורים ובין הילדים עצמם, והתחנה הבאה הבלתי נמנעת היא – – – בן סורר ומורה…
אבל כאשר התא המשפחתי איתן ובונים את הבית ועושים לו מעקה, כלומר: גבולות ומשמעת המושתתים על תפיסות ערכיות פנימיות, אזי יש סיכוי לצמיחה ופריחה של שדות וכרמים לצד בגדים ראויים שיש להם נראות חיצונית מוחשית יפה ונאה."
ונסיים בדבריו של הראי"ה קוק:
ישנם כמה חיובים מוסריים שכשיבאו בזמנם וכסדרם, הם מביאים טובה גמורה ועליונה בעולם… למשל, יש באדם חיובים למשפחתו, אח"כ לעמו, אח"כ לכל האדם אשר על פני האדמה, אח"כ גם לכל החי והיצור המרגיש בחייו וטובו. הנה כשישמרו הדברים כסדרן, הם ערוכים להעלות את העולם כולו למעלתו העליונה שהוא חפץ ה' בעולמו. והאיש שממלא חובתו למשפחתו, עליו לפנות לחובות עמו, וכשחובותיו לעמו יתנו לו הרוחה להתעסק גם כן בטובת כל המין האנושי, אז אשרי חלקו (עין איה, ברכות, חלק ב עמ' 406)."
במילים אחרות, היפוך סדר הדברים, יכול להביא להרס נורא. לכן, יש הכרח בבניין יציב של המשפחה, בניין שאנו משקיעים בו כבר בשלב האירוסין ובשנה הראשונה, והוא הבסיס לקיומה היציב של האומה, וממנו לתיקון בהיקף עולמי שהוא בנין האנושות והיצירה כולה. מי ייתן ונצליח להקים בית ערכי, עוטף אוהב ומקדם לדרכי נועם, לרגישות לצרכי הזולת, מפרה, מצמיח ויציב. אמכי"ר.
שבת שלום❤️🏡
פרשת כי תצא- תקציר!
השבוע פרשת "כי תצא" שהיא הפרשה השישית בספר דברים. הפרשה ממשיכה בפירוט החוקים והכללים שניתנו לעם ישראל לפני כניסתו לארץ. למעשה היא כוללת בתוכה כ-72 מצוות מתוך 613 המצוות בתורה. מצוות אלו עוסקות בחיי היום יום, במוסר ובסדר חברתי; "הלכות מלחמה" ודיני ירושה ממשיך עם ניתוח היחסים בין אדם לחברו ובין אדם אל החי, והפרשה מסיימת ביחסים שבין איש ואשתו.
חלק מן החוקים המופיעים בפרשה, כולל:
1.) כיצד יש לנהוג במקרה של אישה שנשבתה במלחמה; ההחלטה והבחירה ביציאה למלחמות השונות של עם ישראל כפרט וככלל צריכה לבוא מתוך שיקול דעת, מוסר ובירור ולא מתוך הסתנוורות.
2.) מצוות השבת אבידה; באופן כללי יש להכריז על כל מציאה ולאף אחד אין רשות לקחתה. רק כשאין סימנים על החפץ, בצורת הנחתו או מקומו – אז חז"ל התירו לקחת אותו.
3.) מצוות שילוח הקן- אין לקחת אפרוחים או ביצים מהקן, בעוד אמם נמצאת עמם.
4.) אדם שבביתו יש גג שאפשר לשהות בו חובה עליו להתקין מעקה בגג. אסור לסכן את אלו השוהים בגג.
5.) איסור הסגרת עבד גוי שברח מאדוניו;
6.) איסור חרישה בשור ובחמור יחדיו; למנוע את הסבל שנגרם לבעלי חיים שבעליהם החליטו לחסוך בזמן, ורתמו את החמור ואת השור שכוחותיהם שונים לאותה המחרשה.
7.) הרואה את חמור חברו או את שורו קורסים תחת מסעם, עליו לסייע בהקמה, בפריקה ובטעינה, ע"פ הצורך. גם כאן אסור להתעלם ולהמשיך כמי שאינו מבחין.
8.) "לא תחסום שור בדישו" – בשעה שהבהמה עוסקת בעבודתה יש להתיר את פיה ולאפשר לה לאכול מן התבואה כאוות נפשה.
9.) אדם רעב, ההולך בדרך, ונכנס לכרם שאיננו שלו, יכול לאכול מהענבים עד לשובע, אך אסור לו לשים בכליו ולקחת מן הכרם
10.) בין איש לאישה- דיני גרושים ונשואים
11.) יבום וחליצה – במקרה שאחד האחים מת והשאיר את אשתו בלא ילדים מוטלת החובה על אחד מאחיו ליבם את אלמנתו ולקחתה לאשה. במידה והאח אינו רוצה להינשא לאשת הנפטר, יש תיאור של טקס החליצה הפוטר אותו מהנישואין לאלמנת אחיו.
12.) חובת קיום נדרים
13.) נתינת יחס הוגן לחלשים בחברה, כמו- מתנות עניים – "פאה" – השארת קומץ תבואה שגדלה בקצה השדה, "לקט" – אסור ללקט את אותן שיבולים הנושרות מן היד בזמן הקצירה, אסור להלוות בריבית, אסור להשהות שכר שכיר, אזכור דיני לקיחת משכון, דיוק במידות ומשקלות ועוד.
14.) בסיום הפרשה מוזכרת גם המצווה למחות את זכר עמלק.
השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼
פרשת כי תצא- תקציר!
השבוע פרשת "כי תצא" שהיא הפרשה השישית בספר דברים. הפרשה ממשיכה בפירוט החוקים והכללים שניתנו לעם ישראל לפני כניסתו לארץ. למעשה היא כוללת בתוכה כ-72 מצוות מתוך 613 המצוות בתורה. מצוות אלו עוסקות בחיי היום יום, במוסר ובסדר חברתי; "הלכות מלחמה" ודיני ירושה ממשיך עם ניתוח היחסים בין אדם לחברו ובין אדם אל החי והפרשה מסיימת ביחסים שבין איש ואשתו.
חלק מן החוקים המופיעים בפרשה, כולל:
1.) כיצד יש לנהוג במקרה של אישה שנשבתה במלחמה; ההחלטה והבחירה ביציאה למלחמות השונות של עם ישראל
כפרט וככלל צריכה לבוא מתוך שיקול דעת, מוסר ובירור ולא מתוך הסתנוורות.
2.) מצוות השבת אבידה; באופן כללי יש להכריז על כל מציאה ולאף אחד אין רשות לקחתה. רק כשאין סימנים על החפץ, בצורת הנחתו או מקומו – אז חז"ל התירו לקחת אותו.
3.) מצוות שילוח הקן- אין לקחת אפרוחים או ביצים מהקן, בעוד אמם נמצאת עמם.
4.) אדם שבביתו יש גג שאפשר לשהות בו חובה עליו להתקין מעקה בגג. אסור לסכן את אלו השוהים בגג
5.) איסור להסגיר עבד שברח מאדוניו;
6.) האיסור לחרוש בשור ובחמור יחדיו; למנוע את הסבל שנגרם לבעלי חיים שבעליהם החליטו לחסוך בזמן, ורתמו את החמור ואת השור שכוחותיהם שונים לאותה המחרשה.
7.) הרואה את חמור חברו או את שורו קורסים תחת מסעם, עליו לסייע בהקמה, בפריקה ובטעינה, ע"פ הצורך. גם כאן אסור להתעלם ולהמשיך כמי שאינו מבחין.
8.) "לא תחסום שור בדישו" – בשעה שהבהמה עוסקת בעבודתה יש להתיר את פיה ולאפשר לה לאכול מן התבואה כאוות נפשה.
9.) אדם רעב, ההולך בדרך, ונכנס לכרם שאיננו שלו, יכול לאכול מהענבים עד לשובע, אך אסור לו לשים בכליו ולקחת מן הכרם
10.) בין איש לאישה- דיני גרושים ונשואים
11.) יבום וחליצה – במקרה שאחד האחים מת והשאיר את אשתו בלא בנים מוטלת החובה על אחד מאחיו ליבם את אלמנתו ולקחתה לאשה. במידה והאח אינו רוצה להינשא לאשת הנפטר, יש תיאור של טקס החליצה הפוטר אותו מהנישואין לאלמנת אחיו.
12.) חובת קיום נדרים
13.) נתינת יחס הוגן לחלשים בחברה, מתנות עניים – "פאה" – השארת קומץ תבואה שגדלה בקצה השדה. "לקט" – אסור ללקט את אותן שיבולים הנושרות מן היד בזמן הקצירה, איסור הלוואה בריבית, איסור השהיית שכר שכיר, דיני לקיחת משכון, דיוק במידות ומשקלות ועוד.
14.) בסיום הפרשה מוזכרת גם המצווה למחות את זכר עמלק.
פרשת כי תצא- מי יוצא ולאן?
פרשת כי תצא- מי יוצא ולאן?
הפרשה פותחת "(א) כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ…" (דברים כ')
מלחמות היו מנת חלקנו בכל הדורות, הרב דוד אגמון מטיב לתאר, " תורת הקבלה מגלה לנו שהמלחמות מול אויב גשמי הן תמיד רק ביטוי למלחמות האמיתיות המתנהלות בתוך כל אחד מאתנו ובתוכנו, כיחידים וכגוף אחד שנקרא האומה הישראלית. המלחמה האמיתית מחכה לכל אחד מאתנו בבית, בפנימיות הנפש שלנו. למעשה, עד שלא נלחם את המלחמה הזאת, ימשיכו האויבים החיצוניים להילחם בנו בכל דור ודור… היציאה למלחמה המדוברת בפרשה, היא באמת יציאה למלחמה היחידה שיש – מלחמת היצר… הפרשה באה דוקא בחודש אלול, כשכל אחד מאתנו עסוק בחשבון נפש על ההפסדים והניצחונות שלו בעבודה הרוחנית של השנה החולפת. הפרשה באה לתת לנו את הכח והחכמה לחזק את שורותינו בפתח השנה החדשה, להתגבר על יצרנו… שבקרבנו, ולנצח במלחמה כדי להגיע לראש השנה מוכנים יותר. "
לכל אחד ואחת מאתנו ישנם שני יצרים – מה שאנו קוראים היצר הטוב והיצר הרע. היצר הרע, זה שמפתה אותנו לוותר לעצמנו ולהיות ה"אני הקטן" ולא פעם בתחפושת של היצר הטוב שכביכול מקל ומטיב עימנו, בעוד היצר הטוב הוא זה שמצריך עבודה, השקעה ולא פעם מאמץ, מצמיח אותנו ומממש את היכולות והפוטנציאל שלנו, "האני הגדול", זה שמצליח לגבור על היצר הרע.
אז מי מנצח במלחמה הזו? והתשובה- קיום שתי המערכות הללו, יצר טוב ויצר רע, הן בעצם שמקנות לנו את הבחירה. אכן, בכל רגע נתון לכולנו יש את הבחירה והאחריות על חיינו ועל יצירת מציאותנו; הפסוק מציין תחילה "עַל-אֹיְבֶךָ…" רמיזה ליצר רע שבו אנו נלחמים מדי רגע ברגע כשהתורה מעניקה לנו תקווה- אנחנו "על" האויב, (ולא מול או נלחמים ב-אויב… וכו') יש לנו יתרון, האדם מטבעו הוא טוב, ( יש לנו מנגנונים מוחיים אוטומטיים שמניעים אותנו לעזור לאנשים שנמצאים בסכנה, להתגייס בעורף בשעת מלחמה, ולסייע בלי לחשוב כשאנו נחשפים למצוקה של אחרים… אבל זה כבר נושא למאמר בפני עצמו🤓) לכן, מיד לאחר מכן, משה רבינו מפרט ואומר לכל אחד ואחת מאתנו- "לֹא תִירָא, מֵהֶם: כִּי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ…" היכולת והאפשרות שלנו לגבור ולבחור בטוב לגמרי מצויים בנו.
בנוסף, הגמרא אומרת: "הבא ליטהר מסייעין בידו" כשאנו מכוונים ורציניים ברצוננו לבחור ולעשות את הדבר הנכון, אנו נקבל סיוע מלמעלה, כדי לעזור לנו להתגבר על היצר הרע ועל שפע הפיתויים שסביבנו. לכן, כשעומד בפנינו אתגר, היצר הרע נהיה "שבוי", כפוף ליצר הטוב ומשתנה לטובה.
ואכן, בפרשה שלנו בפרק כא' בספר דברים נאמר בפירוש–" (י) כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ–וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ."
ומה עוד יכול לסייע לנו? "משפט המפתח של מייסד חסידות חב"ד הוא: "מוח שליט על הלב". כלומר, כשאנו מתבוננים בנפשנו, אנו מוצאים מגוון של כוחות, נטיות, רגשות ורצונות שמנסים להכתיב את מחשבותינו, דיבורינו ומעשינו. אבל תאכלס מי בעל-הבית על כל ה'חגיגה' הזו? מי הכוח ששולט ומכוון את כל הכוחות האחרים? אומר הרב שניאור-זלמן – המוח!"
חודש אלול, ראש השנה וחגי תשרי בכלל הם זמן של התחדשות והתבוננות שלנו על השנה שחלפה והשנה הקרבה ובאה, מי ייתן ונצליח לפתח מסירות וגדלות נפש כדי שנקבע את הניצחון לכל השנה הבאה עלינו לטובה. אמכי"ר.
שבת מבורכת ❤