תגית: פרשת ואתחנן

(מכתב מאליהו הם סדרת ספרים בענייני מוסר, אמונה והשקפה שנלקטו מתוך כתבי הרב אליהו אליעזר דסלר)

השבוע פרשת ואתחנן שהיא פרשת השבוע השנייה בספר דברים, וקוראים אותה בשבת שאחרי תשעה באב. בפרשת ואתחנן ממשיך משה את נאום הפרידה שלו מעם ישראל, והוא מקווה בכל זאת להיכנס לארץ. לכן, הוא מתחנן לפני הקב"ה שיתיר לו להיכנס אך ה' לא נענה לו, ולמשה רבנו לא נותר אלא לעלות על הר גבוה ולראות את הארץ מראש הפסגה. עתה, עיקר משימתו היא להכשיר את העם לקראת כניסתם לארץ כאשר בראשם המנהיג החדש – יהושע בן-נון.
משה מצווה את עם ישראל להפנים את חשיבות שמירת התורה וחוקיה- "(ב)לֹא תֹסִפוּ, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ…" (דברים, פרק ד') זהו אחד הדברים היסודיים בשמירת התורה. הוא מצווה אותם לזכור את מאורעות המדבר, ללמוד את התורה, לקיים בפועל את הנאמר בה; לספר ולהורישה לדורות הבאים.

כמו כן, השבוע צום ט' באב, צום שמזכיר לנו להתאבל על מה שקרה כאשר אסמי תבואה בערו בירושלים בחורבן בית שני, בפרט שבימים אלו בצידי רחובות ירושלים נערמים מצבורי צמיגים וחומרי בערה. והסיבה- שוב, הדעות חלוקות, חשש ופחד שמציפים את הרחובות. האם אנו לא מצליחים להטמיע את אזהרותיו ופנייתו של משה רבנו אלינו? משה קורא ומזכיר לנו את חובתנו לשמור ולהעביר הלאה את הירושה היקרה המפורטת בקפידה בספר דברים?

צום ט' באב- מסביר הרב רפי אוסטרוף,  
"המטרה אינה לקבל טפיחה על השכם. העניין הוא לא האגו או הלאומנות שלנו, אלא שיכירו מה הביא אותנו להיות מה שאנחנו: התורה, דבר ה', זה העניין. "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם בעיני העמים". התורה והמצוות הם העניין, ושוב, לא בשבילנו, אלא כדי שאומות העולם יגידו, גם אנו רוצים שיהיה צדק ומוסר אצלינו…
אז מה אנו צריכים לעשות על מנת להגיע ליעד נכסף זה? יותר מהכל עלינו להתנהג על פי היושר והצדק … אז נמלא את ייעודינו בעולם.
הנורמה הראויה במדינת ישראל צריכה להיות לדוגמא כלהלן: לעולם אין מלינים בה שכר, מתייחסים לזר כפי שהתורה מצווה ביחס לגר, לא מנצלים את חולשתם ואת חוסר ידיעתם, מפרנסים עניי נכרים ביחד עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, שבת נשמרת כיום מנוחה של כל בתי העסק, ועוד ועוד. אפשר להביא דוגמאות רבות נוספות, אבל הכלל הוא: אדם זר הבא לכאן שיקבל יחס חיובי על אף זרותו, ויראה חברה המתנהלת על אדני המוסר והצדק, יאמר בליבו, מה סודה של חברה זו, ואיך אני מייבא את זה לעמי ולארצי.
אז מה צריך לעשות מחר בבוקר? נתחיל באיך אנו מתנהגים בין יהודי ליהודי, ונמשיך ביחס שלנו למנקה של המשרד או בית הכנסת, ונמשיך ביישום חוקים ומשפטים צדיקים בחיינו ובחיי המדינה כולה."

השבוע צום ט' באב, עיקר משמעות הצום והאבל בתשעה באב הוא הצורך בתיקון עוולות חברתיות ובלעורר אהבת חינם. בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם ופילוג בעם. החזון הוא לתיקון שבין אדם למשפחתו, לחברו, ולסביבתו; הוא זה שיבנה, יצמיח ויקים את משכנו השלישי של ה' בתוכנו, כסמל ואות לאהבת חינם. 
החורבן ארע לפני שנים רבות, ובמהלך ההיסטוריה היהודית בפרט בתקופות של תחייה וצמיחה עלתה שוב ושוב השאלה האם נכון להמשיך ולקיים את צום ואבל ט' באב?

החזון- "אור לגויים"
ד"ר ליאון גרשוביץ עונה,
"תשובתו של הנביא זכריה מדהימה – לשיטתו הצום אינו ביטוי אבל לזכר החורבן, אלא לזכר הנסיבות החברתיות שהובילו לחורבן! זכריה מזכיר כי לפני החורבן העלו הנביאים דרישה לתיקונים ברוח צדק חברתי ואולם העם בהתנהלותו סירב לדרישה זו של הנביאים – ”משפט אמת שפוטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשוקו. ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם. וימאנו להקשיב ויתנו כתף סוררת, ואזניהם הכבידו משמוע… העם סירב לפעול בהתאם להנחיות הנביאים – להשכין צדק חברתי הבא לידי ביטוי במשפט הוגן וביחסים אנושיים כלפי בני-אדם אחרים ובייחוד כלפי השכבות החלשות בחברה, ומצב חברתי זה היווה את הנסיבות לחורבן ממלכת יהודה (586 לפנה"ס). בהמשך (פרק ח') מתאר זכריה מצב אידיאלי לעתיד לבוא שבו אכן יתבטלו צומות החורבן ולא רק יתבטלו אלא אף יהפכו לחג ולשמחה גדולה. זכריה מתאר מצב של שלום מדיני, ביטחון, שגשוג כלכלי וחוסן חברתי שבעקבותיו בני העמים השונים יחקו את עם-ישראל בהתנהלותו – יראו בעם-ישראל דוגמה להתנהלות ראויה…
למרבה הצער אנחנו עוד לא במקום הזה… ומה נדרש על-מנת להגיע למצב של חברת מופת? כתשובה לשאלה זו זכריה חוזר באזני אנשי המשלחת (ודרכם לכל העם) על דברי הנביאים שלפני החורבן ומתווה עקרונות פעולה: "אלה הדברים אשר תעשו: דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם, ושבועת שקר אל תאהבו“ (זכריה ח' 17-16). כמה פשוט… כמה קשה לביצוע! אז כמו היום. מה בעצם אומר זכריה? זכריה אומר שצומות החורבן יהפכו לימי חג ושמחה כאשר הנסיבות החברתיות שהובילו לחורבן תשתנינה מן היסוד. ועל-כן מתווה הפעולה של זכריה הוא לפעול לשינוי יסודי של אותן הנסיבות."

אחריות ללא קנאות
ובחזרה לפרשה שלנו השבוע, משה אוסף את עם ישראל וחוזר בפניהם על עשרת הדברות שנחרטו על שני הלוחות וניתנו במעמד הר סיני, ליוצאי מצרים ולכל בני העם היהודי עד סוף כל הדורות. אלו עשר ציווים מוסריים המובילים להנהגה ראויה ומועילה לכל חברה של בני אדם מכל גזע דת ומין.

פרופסור יובל אלבשן שעוסק במציאת פשרה במחלוקת על הרפורמה המשפטית מסכם,
"מה שדרוש לנו עכשיו זה לקבל אחריות, לא לוותר לקנאים משני הצדדים ולדרוש מעצמנו לעשות הכול כדי שעוד עשרות או מאות שנים לאף אחד לא תכאב היד או יצרוב הלב כשהוא יבוא לכתוב על חורבן הבית השלישי בתשעה באב תשפ"ג.
קשה לכתוב על תשעה באב השנה. קשה וכמעט בלתי נסבל. זו אינה הפעם הראשונה שאני כותב בנושא ולכאורה זו לא אמורה להיות משימה מורכבת מדי. הרי התובנות כבר מעובדות מזמן, הניסוחים משויפים למשעי ואין באמת צורך לבדוק את המקורות שאתה מכיר על פה. הבית ראשון חרב בגלל שזלזלו בחוקים. הבית השני חרב כי הקפידו הקפדה יתרה על החוקים. הצמדת שני החורבנות לאותו היום מלמדת אותנו על חשיבות המאבק בקנאים משני הצדדים… כבר כתבנו אותה למעשה. אסור לתת לקיצונים להוביל אותנו. נקודה. כל כך פשוט. אז למה היד הכותבת מסרבת לשתף פעולה והמילים מתקשות להיאסף בקובץ שעל צג המחשב?
…האפשר לכתוב באופן מושכל על שנאת חינם כשהיא הרימה את ראשה המסוכן לאחרונה וגודשת את חיינו מכל עבר, יותר ממה שאי פעם הכרנו, מציצה גם ברגע זה מעבר לכתפי ובכל מקום? דומה שהיד מסרבת לשתף פעולה עם משחקי הקמצא והבר קמצא ההם כשרחובות קפלן בתל־אביב ובירושלים מלאים ביורשיהם, שאף הם מעמידים דיניהם על דין תורתם (כל אחד ודעת התורה הקיצונית שלו) ואף אחד לא מוכן לעבוד לפנים משורת הדין. להם הכול ברור, פשוט וחד־משמעי, ומובן שאצל עדות הקנאים גודל השעה מחייב לוותר על כל השאר ותמיד השעה היא גדולה. גם זה אופייני ליורשי רבי זכריה בן אבקולס: את הספקות הם מותירים מחוץ לרחובות קפלן, בתל־אביב ובירושלים…"

אני תוהה האם חוקי המסגרת ששמרו עלינו בעת ניהול מחלוקות נשברו? והאם השבר הזה, הפחד והחשש כי ההתנהלות הפוליטית הנוכחית אכן תאפשר לכל בעל כוח להשתמש בו ללא שום מגבלה? האם הכוח הזה ינוצל לרעה ולאינטרסים אישיים ולא לטובת הכלל? הכול מותר למען המטרה הקדושה? בעל הרוב בכנסת יכול לחוקק ככל שיראה לו/לה לנכון?

ממשיך פרופסור אלבשן, "משיח של הסכמה – שהוא הבסיס לקיום חברה דמוקרטית – עברנו לשיח של הכנעה, ובשיח כזה להיכנע פירושו להפסיד. אימוץ שיח אלים כזה מוביל מטבעו לעוד הקצנה, שהרי תחרות "אני הכי חזק" לעולם לא מסתיימת, וחוזר חלילה. הכול הפך להיות בחזקת ייהרג ובל יעבור, מתוך תפיסת ילדים ש"עדיף כלום מכמעט".
אבל המוח יודע שזה לא נכון. שניהול חברה – מה שמכונה פוליטיקה – היא אמנות האפשר. רק בשירים מתקתקים הושגו הישגים גדולים ביום אחד. במציאות קרה בדיוק ההפך. כל ההישגים הגדולים בדמוקרטיה ובעיקר בזכויות אדם הושגו בצעדים קטנים ומדודים. לאט־לאט. לבנה על לבנה. פה תיקון אחד ואחריו עוד אחד קטן ועוד אחד, עד שהחברה הייתה יכולה לעכל את השינוי ולהפנימו. כל הנסיונות לעשות הפיכות – מצרפת של 1789 ועד רוסיה של 1917 – הובילו רק לאסונות. את המסר הזה חייבים להפנים ותשעה באב מתאים לכך. מעטים העמים שביום ציון חורבנם לא שולחים אצבע מאשימה כלפי המחריבים, הבבלים והרומאים, אלא מקבלים אחריות על עצמם. אחריות ולא אשמה. המחריבים אשמים כמובן בחורבן, אבל אנחנו, היהודים, מקבלים אחריות. זהו מסר שהציונות אימצה מהרגע הראשון לכינונה. זה מה שדרוש לנו עכשיו. לקבל אחריות, לא לוותר לקנאים משני הצדדים (כן, יש סימטריה בין הפלגים הקיצוניים, צר לי) ולדרוש מעצמנו לעשות הכול כדי שעוד עשרות או מאות שנים לאף אחד לא תכאב היד או יצרוב הלב כשהוא יבוא לכתוב על חורבן הבית השלישי בתשעה באב תשפ"ג."

צום קל ומועיל ושבת של שלום❤️

השבוע בפרשת ואתחנן ממשיך משה את נאום הפרידה שלו מעם ישראל, והוא מקווה בכל זאת להיכנס לארץ. הפרשה פותחת בתחינת משה אל ה', "(ג) וָאֶתְחַנַּן, אֶל-יְהוָה, בָּעֵת הַהִוא," (דברים ג') משה רבנו פותח בתפילה כנה ומרגשת לה', על כך שלמרות הגזירה שנגזרה עליו, הוא רוצה ומבקש להיכנס לארץ המובטחת. בנוסף, השבוע אנו שוב מצווים, "(א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת–לְמַעַן תִּחְיו.." (דברים ד'), ל-קיום המצוות ועשרת הדיברות, כלים מכוננים ומשמעותיים בתיקון של כל אחת ואחד מאתנו ליצירת תודעה מוסרית וחברתית גבוהה יותר המעניקים לנו חיים. הערב ט"ו באב , כלומר, תיקון מתוך תודעה של אהבה, כך גם תפילת שמע שבפרשה.

מסבירה היוצרת והמלחינה מלכי בן ימין טפרברג, "משה מתריע בפני בני ישראל שחטאיהם יובילו בסופו של דבר להגלייתם מהארץ המובטחת. אך באותה נשימה הוא גם נותן להם תקווה, בדמותה של התשובה. המונח "תשובה", מתייחס לתהליך של תיקון פנימי, רצון של אדם להשתנות על מנת להטיב את ימיו על פני האדמה ולדאוג לאחריתו. מקור המונח מגיע מהמילה "שיבה" המופיעה בפעם הראשונה בפרשתנו: "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ." (ד, ל)…
על פי הרמב"ם, תכלית מצוות התשובה אינה רק השיבה מהמעשה כי אם הווידוי עליו, כפי שכתוב בספר במדבר: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ…וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ." (ה', ו'–ז')… משה, שהיה המנהיג הגדול ביותר בתולדות עם ישראל, חושף פן אנושי ומצביע על הקושי הגלום בחזרה שלמה בתשובה. כדי לשוב בתשובה, אדם צריך לקבל אחריות מלאה על מעשיו ולהתוודות עליהם. עצם החזרה בתשובה אינה מבטיחה מידית את ביטול הגזירות הקשות, אך היא מאפשרת לאדם לעבור תהליך משנה מציאות וכן מעניקה לו תקווה לעתיד טוב יותר…"  
בעוד בתשעה באב נחרב הבית בעקבות שנאת חינם, הרי שט"ו באב מסמל את האהבה ואת ההתחשבות זה בזו, כך שיום זה הוא יום תיקון לתשעה באב. אב הוא חודש של תיקון; חודש שבו מתחילה אבלות על שנאת חינם אבל לאחר מכן מגיעה הנחמה, המלווה באהבת חינם ובהתחשבות בזולת. חודש אב דומה לחודש אלול בכך שבעיצומו של החודש חל תיקון משמעותי באומה.  ביום זה התרחשו אירועים משמחים לאורך ההיסטוריה, הידוע והמפורסם מבניהם הוא שבתקופות קדומות ביום זה השתדכו חתנים וכלות לבניית בית בישראל.

מוסיף הרב דוד אגמון- "השבת הקרובה היא אחת השבתות הגדולות של השנה. לאחר תקופת בין המייצרים, אחרי תשעה באב, אנו מגיעים למסגרת זמן של שבעה שבועות מיוחדים שמסתיימים בראש השנה. בשבע השבתות הקרובות אנו קוראים שבע הפטרות של נחמה אשר מגיעות לאחר החורבן הגדול של תשעה באב. הראשונה שבהם מהנביא ישעיה ועל שמה נקראת השבת הקרובה, שבת 'נחמו', "נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי–יֹאמַר, אֱלֹקֵיכֶם" (ישעיה מ' א'). בתוך כך, פרשת 'ואתחנן' היא אוצר גדול של לימוד פנימי הקשור ישירות לענין הנחמה. נחמתו הפרטית של כל אדם והנחמה הכוללת של כל עם ישראל. ביחד עם הלימוד של הפטרת 'נחמו' נפתח השבוע פתח לשינוי יסודי בחיי האדם. כשהכל כבר מופנה אל הרגע הגורלי שבו תוכרע השנה הבאה, ראש השנה הממשמש ובא.
הפרשה פותחת בתפילתו הגדולה של משה רבנו, "וָאֶתְחַנַּן, אֶל- ה', בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר". בקשתו של משה שתינתן לו הרשות להיכנס אל ארץ ישראל למרות הגזירה שנגזרה עליו. אחד הנושאים המרכזיים של הפרשה הוא ענייני התפילה… תפילתו של משה רבנו נוגעת בכל אחד מאתנו באופן ישיר… בפרשה גם מופיעות, בפעם השניה בתורה, עשרת הדיברות וכתובה בה גם קריאת 'שמע ישראל' ומצות אהבת השם, יסודות הרוח הגדולים של חיינו… עשרת הדיברות הכתובות בפרשה הן חידוש הבריאה מבראשית, גילוי מחודש של עשרה מאמרות שאיתן נברא העולם. עשרת הדיברות הנקראות מיד אחרי החורבן של תשעה באב מעידות גם על חידוש המציאות. כמו שאחרי חטא העגל ושבירת הלוחות הראשונים קיבלו עם ישראל את הלוחות השניים, כך אחרי החורבן של תשעה באב, אנחנו מקבלים בכל שנה מחדש את כח ההתחדשות בעצם החזרה על עשרת הדיברות. בפרשה גם מתגלה שיאה של האהבה האנושית, הציווי שמופיע בפרשה מיד לאחר הייחוד של קריאת 'שמע ישראל', "וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ…" בנאומו, משה מלמד ומזכיר לעם ישראל לפני כניסתו לארץ ישראל את הצורך באמונה, ובחיבור למסורת ולעם. תהליך הנוצר מיראה ואהבה. האיזון בין שניהם הוא שמביא את החיבור הנפלא לארץ, לעם ולתורה.

מסביר יצחק יבלונסקי, מנהל מכינת יונתן: "ט"ו באב מהווה ציון דרך לתחילת כינון הקשר שבין חתן וכלה, ובין איש לאשתו.  היחסים החברתיים בכללותם, הכוללים גם יחסים שבין אדם לחברו ו/או לחברה ובין איש לאשתו ולבני משפחתם, ראוי כי הם יתבססו ויושתתו על יראת-כבוד ואהבה. אין הכוונה ליראה של פחד ותחושת שיתוק. אלא יראה שמרוממת את האהבה הנובעת ממנה למקום של הערכה וכבוד הדדיים, המביאים לשמחה ורוחב לב ודעת. תובנה זו של "יראהבה" ראוי לה כי תשכון קבע בעמנו. בטוחני, כי כולנו, שואפים לממש שיח מכובד שיש בו בראש ובראשונה כבוד ורגישות לצד הרבה אהבה והכלה. ט"ו באב והשבת הסמוכים זה לזו השנה, מלמדים אותנו מהי אהבה ראויה ונכונה. שנזכה לאהבה רבה ויראת הרוממות." אמן כן יהי רצון.

ט"ו באב שמח ושבת שלום💞

פרשת השבוע "ואתחנן" והפטרתה "נחמו" נקראים תמיד לאחר צום ט' באב, ובשבת הקרובה גם נחגוג את טו באב. בפרק ה' בפרשה אנו נפגשים בפעם השנייה עם עשרת הדיברות. רוב הדיברות, מתייחסות להתנהגות בן אדם לחברו, והן לכאורה מובנות מאליהן בכינון סדר חברתי. ובכל זאת, שני לוחות הברית מקבל משה בהר סיני, לשניהם חשיבות זהה במימוש התורה השלמה, בלוח האחד מצוות בין האדם למקום ומצוות כיבוד הורים, ובלוח השני מצוות שבין אדם לחברו. הם אינם מצויים על לוח אחד, כי אנו מצווים לקיים את כל המצוות הללו בשווה. מסביר הרב דוד מנחם, "התבוננות בסדר הפנימי של הלוחות יגלה לנו דבר חשוב שיש לאדם השלם והוא- מחשבה, דיבור ומעשה. בלוח הראשון- מתחילים מהמחשבות, 'אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ', בהמשך יש את מצוות הדיבור- ' (י) לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא:', ולבסוף מצוות עשה, '(יא) שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ,' '(טו) כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ'. אומנם בלוח השני גם כן מופיעים המחשבה, דיבור ומעשה אך הפעם בסדר הפוך. ראשית המעשה- "(טז) לֹא תִרְצָח, וְלֹא תִנְאָף; וְלֹא תִגְנֹב", עלינו לסור מרע. ורק אז ממשיכים ללמד אותנו גם איך לדבר- "וְלֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא." לא תתן עדות שקר על חברך בבית המשפט, ולבסוף- המחשבה, "(יז) וְלֹא תַחְמֹד, אֵשֶׁת רֵעֶךָ; וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (דברים ה'). נשאלת השאלה מדוע הסדר של מחשבה, דיבור, מעשה, הפוך במצוות שבין אדם לחברו?"

במצוות שבין אדם לחברו טבעי לנו להיות ב-Doing, הצד המעשי. זה מצב שמקבל הרבה תשומת לב מהחברה מפני שזה נחשב לחיובי ויעיל מאוד בהשגת מטרות, דברים ויעדים. אכן, ההשפעה ותפקיד העשייה התבטא אף במעמד הר סיני, מעמד מתן תורה, כשעם ישראל ענה- ראשית 'נעשה' ואחכ, 'נשמע'. המטרה היא להכניס ערך ומשמעות לחיינו באמצעות עשייה והשגה. כמו כן, המעשים חשובים בכדי שנהיה עסוקים, שנהיה בדרך ליעד, עם אג'נדה ברורה לגבי הכל. בעוד במצוות שבין אדם למקום יותר טבעי לנו להיות במצב של Being, מצב שמחזיר אותנו לקיום הפשוט שלנו. מצב שבו אנו מתבוננים פנימה לעצמנו, ומערבים מודעות מוגברת לקיום שלנו.

מאיה אנג'לו, המשוררת והסופרת, אמרה פעם כי " אנשים ישכחו מה אמרת, אנשים ישכחו מה עשית, אבל אנשים לעולם לא ישכחו כיצד גרמת להם להרגיש."  שורש המעשים שלנו מצוי ברצונות ובמחשבות שלנו, אך יש לזכור שהעולם בו אנו חיים הינו עולם העשייה, העולם החומרי והגשמי. כלומר, להיות אדם טוב למשל, משמעותו לעשות מעשים טובים ולסור מרע. אח"כ יש מקום לדבר ולהעמיק בזה, מה שיוביל אותנו בסופו של דבר גם לברור ודיוק המחשבות שלנו. נוצרנו כך שמעשינו משפיעים על רגשותינו, למשל, אם נרצה להרגיש חמלה, אפשרי להתחיל במחשבות מלאות חמלה. יחד עם זאת, מטרתנו תושג בפועל, ביעילות ובמהירות רבה יותר, אם נעשה מעשה, נתרום צדקה לנזקקים, נסייע לקשישים, נתנדב בעמותות למטרות שונות וכו'. דוגמא נוספת זו הדרך הטובה ביותר בכדי להרגיש אהבה- פשוט להתנהג בצורה אוהבת – איך? והתשובה- לתת.

רוב האנשים מאמינים שאהבה מובילה לנתינה, אך למעשה, הנתינה היא שמובילה לאהבה, כפי שכתב הרב אליהו דסלר, בספרו מכתב מאליהו:
"הורגלנו לחשוב את הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם ייטיב לו. אבל הסברה השנייה היא כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו כי חלק מעצמיותו בהם הוא – אם בן יהיה, אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה – הנהו דבוק למעשי ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם"

בעוד שרובנו מאמינים כי אהבה מובילה לנתינה, האמת הפוכה לחלוטין: נתינה מובילה לאהבה! נתינה אמיתית, מסביר גם אריך פרום, נעשית מתוך מחשבה על האחר והיא כוללת ארבעה מרכיבים- אכפתיות, אחריות כבוד וידע. "ישאל כל אדם את עצמו כמה בני אדם אוהבים באמת ובתמים הכיר מעודו" תוהה אריך פרום, וממשיך וטוען כי רוב בני האדם חושבים על סוגיית האהבה לא מצד היכולת שלהם לאהוב אלא מצד היותם נאהבים. הם יודעים שאהבה היא גורם מרכזי בחייו של האדם, אך אינם מעלים על דעתם שהיא מיומנות נרכשת שיש ללמוד אותה ולהתאמן בה בפועל.
מסתבר שככל שנותנים יותר, אוהבים יותר. "אהבה היא התנהגות". מערכת יחסים משגשגת כששני הצדדים מחויבים להתנהגות אוהבת זה כלפי זו, המתבטאת בנתינה מתמשכת ובלתי מותנית. אין די באמירת "אני אוהב/ת אותך" – עלינו להפגין זאת.

בשבת הקרובה נחגוג את טו באב, חג האהבה. חמישה עשר באב הוא חג בציר הכרמים והמחולות, חג האיחוד בין כל שבטי ישראל וחג האהבה, שבו באו זוגות רבים בברית הנישואין.  יום האהבה החל בתאריך העברי ט"ו באב הוא סמל לא רק לאהבה שבין גבר לאישה אלא גם ליום בו כולנו, חברים, מתנהלים בדרכי נועם ושלום וחשים מאוחדים. חמישה עשר באב, המכונה בקיצור ט"ו באב, מצוין כיום הפיוס והאהבה בישראל. מסיים הרב דוד מנחם ומבהיר כי תחילה עלינו להיות אנשים טובים, בני אדם טובים בינם לחברם, ורק אחכ, לשאול, לברר ולדייק את המחשבות שיובילו לחיבור ודיוק בדיבור ובמעשים שלנו.
אומנם בשבת נציין את חג האהבה אך בידנו לחגוג כל יום ולהתאמן בלאהוב, אהבת חינם, להתנהג מאהבה. מה שכנראה מסביר גם את סוף הפרשה עם הציווי של תפילת 'שמע ישראל', "(ה) וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ׃" (דברים ו'). אהבה היא מצב פעיל – אנחנו פשוט יכולים ליצור אותה. ב"אמנות האהבה" טוען פרום כי האהבה על סוגיה השונים – אהבה רומנטית וארוטית, אהבת הורים לילדיהם, אהבת אחים, אהבת האדם את האל ואף האהבה העצמית – היא התשובה היחידה לקיום האנושי. ביכולתה לפתור את מכאובי דורנו המנוכר והבודד, ולהרוס את המחיצות שקמו בין בני האדם. אמן כן יהי רצון.
שבת מבורכת💞🙋🏻‍♀️

מוקדש באהבה לעילוי נשמתו של הילד היקר שנפטר הבוקר, גל חיים בן פזית ציפורה, יהי זכרו ברוך🙏🏻❤️

השבוע בפרשה משה מתחנן לפני ה' שיתיר לו בכל זאת להיכנס לארץ המובטחת אך ה' לא נענה לו. פירושים רבים ניתנו לסיבת סירובו של ה' לתחנוניו של משה, אך ההתמקדות שלנו הפעם היא הדרך בה בחר משה להתמודד עם המענה-
"(כו') וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, רַב-לָךְ–אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה. (כז') עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה–וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ:  כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה." (דברים ג')

שבת שאחרי תשעה באב היא שבת נחמו, שבת שבה מצפים לנחמה. ובאופן קבוע, בכל שבת נחמו, חוזרים וקוראים את הפרשה של הסירוב האלוקי הגדול להיענות להפצרותיו של משה. הנחמה, אם כן, איננה מותנית בהיענותו של ה' לתפילתנו. ואכן, למרות כל זאת, בערוב ימיו משה רבנו אף הוסיף השתדלות, וכשם שהוא לא שקע בצערו על החמצת הכניסה לארץ ועל דחיית תפילתו, אנחנו לא משתקעים בצער החורבן, ומתחילים בשבע שבתות של נחמה. כל שבע השבתות שבהן נקרא את הפטרות הנחמה, משה רבנו פועל להכין את עם ישראל לקראת הכניסה לארץ. הוא הנהיג את העם והובילו כרועה נאמן, וממשיך וממלא את תפקידו במסירות נפש המעוררת השראה.

שלושת השאלות למה, מה ואיך, בסדר הנכון, יכולות לשפוך אור על עצמינו ועל סיפור חיינו, על יכולת השכנוע שלנו וגם על משמעות הדת היהודית בעיניי עצמנו וילדינו. אומר הרב אבי אברהם- "הרי אף אחד לא יעבור ניתוח פשוט בברך מבלי לבדוק את המנתח, אז איך זה שכולנו עולים למטוס ומפקידים את חיינו בידו מבלי שביררנו שום דבר על הטייס?…" ההסבר פשוט, "אם הרופא יתרשל במלאכתו- החולה ימות, אך הרופא יוכל להמשיך בחייו כרגיל. אם הטייס יתרשל במלאכתו- גורלו יהיה כגורל אחרון הנוסעים. משה רבנו, אותו אפשר להגדיר כנראה כדמות מייצגת למודל ה-'טייס', זה שקושר את גורלו ביחד עם כלל ישראל בצרתם ובשמחתם ורואה עצמו כרועה שלהם שמוביל אותם וגם נוסע ביחד איתם, מצליח להעביר את התורה כמסר "מבפנים לבחוץ". לרובנו אין את הכלים או הידע כדי להעריך את מקצועיותם של טייס, רופא, מנהיג או ראש ממשלה, ובכל זאת אנו נכונים לתת אמון מוחלט במי שגורלו קשור בגורלנו, במי שיכול לומר לנו או לתת לנו תחושה של "עמו אנוכי בצרה", כך שהחלטותיו משפיעים עליו כפי שהם משפיעים עלינו."

מוסיף על כך הרב ד"ר יונתן זקס- "פרשת ואתחנן מאירה אמִתה זו באור יקרות. היהדות מדברת הרבה על ה"מה". מה מותר, מה אסור, מה קודש, מה חול. יש בה גם הרבה "איך": איך ללמוד, איך להתפלל, איך לצמוח מתוך עבודת ה' ומתוך יחסים עם הזולת. יחסית לכך, על ה"למה" אומרת התורה פחות. ובכל זאת, בפרשתנו אומר משה כמה מן הדברים המרשימים ביותר שנאמרו אי פעם על ה"למה" של הקיום היהודי, ויש לדברים אלה השלכות גם עלינו כאן ועכשיו… משה טוען בוודאות מוחלטת שמה שקרה לבני ישראל עד כה עתיד לשנות את העולם כולו ולנסוך בו השראה… ישראל היא האומה היחידה שהא־לוהים נתפס בה לא רק ככוח עליון אלא גם כאדריכל החברה, כמתזמר הגדול של סימפוניית הצדק והרחמים, החירות וכבוד האדם."
משה מסביר את הסיבה ל-"למה" בתחילת פרק ד':
רְאֵה, לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱ־לֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה." (דברים, פס' ה־ו). משה מסביר לעם כי א־לוהי ישראל הוא א־לוהי האנושות כולה, ומה שאנחנו עושים כיהודים משפיע על כל האנושות, ולכן, מחייב אותנו לעבודה מתמשכת כפרטים וכעם.

'למה' אני עושה את מה שאני עושה? מה התכלית? מה הסיבה?במה אני מאמין? מה התכלית? מה הסיבה? במה אני מאמין? מדוע אני יוצא בבוקר מהמיטה? ומדוע למישהו צריך להיות אכפת מזה?' בהרצאת TED של סיימון סינק שזכתה לצפיות רבות הוא שואל כיצד מצליחים מנהיגים גדולים לעורר אנשים לפעולה? הוא מסביר שרוב האנשים מדברים על ה"מה". מעטים מדברים על ה"איך". אבל מנהיגים גדולים מתחילים ב"למה".

במילים אחרות, אם נצליח להסביר למה אנחנו עושים מה שאנו עושים? מה האמונה שהביאה לפיתוח המוצר אז נצליח לעורר השראה, כדבריו – "אנשים לא קונים את מה שאנחנו עושים אלא את הסיבה, הלמה, שבגללה אנחנו עושים את זה". אנחנו קונים את האמונה, המוטיבציה והמשמעות שמניעה אותנו לעשות את הדברים.

מבהיר הרב אבי אברהם, "מסתבר, שברגע שיש את ה"למה", כל העשייה מקבלת משמעות. גם הדברים שהיו נראים לנו מייגעים, טרחניים ומעייפים מקבלים פתאום חיים מחודשים וזה משנה את כל ההתייחסות למטלות שאנו מבצעים. סיימון סינק מסביר כי המניע הגדול ביותר לפעולה הוא אמונה משותפת ברעיון מסוים, ולאו דווקא מוצר מעולה. ההבנה כי יש "ביחד" ולא רק הובלה.
האחים רייט עשו זאת עם המצאת המטוס, כשהיו בעמדת נחיתות לעומת המתחרים, אך היו מונעים מרעיון והצליחו לגייס לעזרתם אנשים ש'ירקו דם' עבור המטרה שלהם. את שמו של המתחרה הגדול ביותר שלהם, שקיבל מימון ממשלתי והיה בעל תנאים אידיאלים להצלחה, רובנו כנראה לא מכירים.
מדוע? סינק מסביר כי הוא עבד 'בשביל משכורת' ולא מתוך אמונה ברעיון – הוא היה עסוק ב-"מה?" ולא ב-"למה?”
מרטין לותר קינג עשה זאת מאוחר יותר עם התנועה לזכויות האזרח ואפל עושה את זה בימינו.
הדרכים בהם אנו מקבלים החלטות, עד כמה שאנו רוצים לחשוב שאנו יצורים רציונליים, הן הרבה יותר מורכבות. הנכונות שלנו לקנות מוצר, להצביע למפלגה, לתרום לעמותה או כל מטרה אחרת – נובעת בעיקר מהדרך שבה אנו רואים את עצמנו והיא נועדה בראש ובראשונה לספר לעצמנו ולעולם, מי אנחנו."

למנהיגים טובים… יש יכולת לחבר בין ה"חזון" ל"פרטים", בין ה"למה" ל"איך" ו"מה". "נתחיל ב'למה' אנו מאמינים ברעיון, נמשיך ב'איך' הוא בא לידי ביטוי בשטח, ונסיים ב'מה' הוא כולל. נמכור השראה וחוויה במקום טכניות ופונקציונאליות.
אם נחבר את ה"פרטים" ל"חזון", ניתן תחושה שאנחנו טייסים ולא מנתחים, שאנחנו מאמינים בעצמנו ובמה שאנו אומרים בכנות ולא רק 'עובדים' בזה.

מסיים הרב ד"ר יונתן זקס-
אנחנו העם שהוליד את רעיון החופש והעמיד אותו על חינוך הילדים לאהוב ולא לשנוא. דתנו היא הדת המקדשת את הנישואים והמשפחה, ואשר מדברת על חובות לפני שהיא מדברת על זכויות. אנחנו עושים את כל זאת לא מפני שאנחנו שמרנים או ליברלים, רפובליקנים או דמוקרטים, ימנים או שמאלנים, אלא מפני שאנחנו מאמינים שזה מה שה' רוצה מאתנו.
מילים רבות נכתבות בימינו על ה"מה" ועל ה"איך" של היהדות, אך מילים מעטות מדי מוקדשות ל"למה". משה, בחודש האחרון של חייו, לימד את ה"למה". וכך הוא עורר אנשים לפעולה בדורו ובכל הדורות שאחריו, עד עצם הדור הזה. אם רצונכם לשנות את העולם, התחילו ב"למה"."

שבת של נחמה❤️

 

השבוע פרשת ואתחנן שהיא פרשת השבוע השנייה בספר דברים, וקוראים אותה בשבת שאחרי תשעה באב. בפרשת ואתחנן ממשיך משה את נאום הפרידה שלו מעם ישראל, והוא מקווה בכל זאת להיכנס לארץ. לכן, הוא מתחנן לפני הקב"ה שיתיר לו להיכנס אך ה' לא נענה לו, ולמשה רבינו לא נותר אלא לעלות על הר גבוה ולראות את הארץ מראש הפסגה. עתה, עיקר משימתו היא להכשיר את העם לקראת כניסתם לארץ כאשר בראשם המנהיג החדש – יהושע בן-נון.

משה מצווה את עם ישראל להפנים את חשיבות שמירת התורה וחוקיה- "(ב)לֹא תֹסִפוּ, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ…" (דברים, פרק ד') זהו אחד הדברים היסודיים בשמירת התורה. הוא מצווה אותם לזכור את מאורעות המדבר, ללמוד את התורה, לקיים בפועל את הנאמר בה; לספר ולהורישה לדורות הבאים.
משה רבינו מצווה את עם ישראל לזכור את מעמד הר סיני, ואת האיסור עַל עֲבוֹדָה זָרָה! רגע לפני הכניסה לארץ מזהיר משה את העם שאם לא ישמרו על מצוות התורה ויעבדו פסלים ואלילים אחרים הם יוגלו מעל אדמת הארץ הקדושה והקב"ה יפיצם בין אומות העולם.

מיד לאחר מכן, משה רבינו מבדיל שלוש ערי מקלט לאותם אנשים שרצחו בשגגה וברחו מפני נקמת משפחת הנרצח הרוצה לגאול את דמו. מאחר שמשה רבינו עצמו לא נכנס לארץ הוא קבע כ"ערי מקלט" רק את הערים בעבר הירדן המזרחי שנכבשו בדרך לארץ ישראל.

משה אוסף את עם ישראל וחוזר בפניהם על עשרת הדברות שנחרטו על שני הלוחות וניתנו

הר סיני, ליוצאי מצרים ולכל בני העם היהודי עד סוף כל הדורות.

1. ה' הוא האל היחיד
2. אסור להתפלל או לעבוד אל אחר, איסור על עבודה זרה
3. אסור לשאת את שמו של ה' לשווא
4. יש לשמור את השבת ולא לעבוד בה
5. יש לכבד את ההורים
6. אסור לרצוח
7. אסור לנאוף
8. אסור לגנוב
9. אסור להעיד עדות שקר
10. אסור לחמוד

משה רבינו מצווה כאמור את עם ישראל לשמור עליהם ועל כל שאר המצוות, ומסכם בפסוק המוכר-

"(ד) שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל:  יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד." (דברים ו')

המשך דבריו של משה הם המקור לקריאת שמע שאנו קוראים מספר פעמים כל יום, הקריאה כוללת מספר מצוות חשובות:
"שמע ישראל . . ה' אחד" – מצוות אחדות ה'.

"ואהבת את ה' אלוקיך" – מצוות אהבת ה'.
"ושננתם לבניך" – מצוות לימוד תורה.
"ודברת בם . . בשכבך ובקומך" – מצוות קריאת שמע, פעמיים ביום.
"וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך" – מצוות תפילין.
"וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" – מצוות מזוזה.

משה ממשיך ומזהיר את בני-ישראל מפני הסכנות האורבות להם מבחינה רוחנית בכניסתם לארץ וכיצד עליהם להתגבר עליהן.

 

משה מתחנן להיכנס לארץ, אבל הוא מבין ומפנים שהוא כבר לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת, למרות זאת הוא ממשיך בנאומו לפני שנפרד מעם ישראל, הוא דואג ואוהב את עם ישראל ללא רבב… לכולנו יש רגעים בחיים שאנו מציבים יעד לארץ שנראית לנו ע"פ כל קנה מידה מובטחת לנו, ובשלב מסוים אנו מבינים שהתכניות השתנו ולמרות התכנון הקפדני, הציפיות, הכוונה והרצון לא נממש ולא נגיע לאותה ארץ מובטחת.

• כיצד אנו מתמודדים כשאנו מבינים שלא נגיע לאותה ארץ מובטחת?
• מדוע ה' מחמיר כל כך עם משה רבינו ולא נענה לתחנוניו אחרי מסע כה ארוך של מסירות נפש שעשה עם עם ישראל בדרכו לארץ ישראל?
• תחנוניו של משה פונים לה' אך גם אלינו, לעם ישראל ולדורות הבאים- שנזכור, שנלמד, שנשנן, נעביר הלאה ושנפעל ע"פ החוקים והמצוות שניתנו לנו טרם הכניסה לארץ; משה רבינו חושש שההתיישבות בארץ עלולה להשכיח מאתנו מאיפה באנו ואת המורשת שלנו, והשאלה היא האם אנו נענינו לתחנוניו של משה רבינו?

ברגע של פסק זמן, אתנחתא, מעניין לבחון כיצד אנו מתמודדים ברגעים שעלינו להרפות ולשחרר כי עשינו כל שביכולתנו ומאותו רגע התוצאה כבר לא בידנו… האם אנו מתמלאים תסכול, כעס, מתכנסים וכד' או מתעלים כמו משה וממשיכים למלא את שליחותנו נאמנה?

משה רבינו שבתחילת דרכו מעיד על עצמו כמגמגם, ולא איש של דברים מסיים את חייו בנאום אחד ארוך ועוצמתי שהוא ספר דברים כולו, מסירותו לעם ישראל מתבטאת גם בנאום זה. משה כאמור חושש שעם ישראל יתבסס בארץ ישראל ויתמקם, והנוחות תגרום לו לשכוח את ה' ואת כל המצוות שקיבל עליו, וחלילה יעבוד בעבודה זרה. הוא חושש מההשפעה של הסביבה.

משה רבינו מבקש מהקב"ה לסלוח על שני חטאים: האחד למחול לעם ישראל על חטא העגל, והשני למחול לו על חטא מי המריבה ולהכניסו לא"י. מדברי חז"ל, עם ישראל שילם מחיר כבד, בעיקר בשל חטא העגל וגם בשל חטא המרגלים, במשך דורות רבים לאחר מכן. למעשה הקב"ה אומר למשה כי לא ייתכן שבנ"י קיבלו את עונשם מתו במדבר, ולא זכו להיכנס לארץ ישראל ואילו הוא, משה רבינו, מנהיגם הדגול, שחטא ייכנס אל הארץ. לא יתכן שמנהיג שמוביל את עמו ובזמן שהוא מנהיגם, הם חוטאים בחטאים חמורים, והוא לא ייענש על כך בעצמו? האם בסופו של דבר, המנהיג איננו נושא באחריות המעשים של עמו? גם כיום כשישנם מחדלים בצבא למשל, הבירור והענישה היא גורפת גם למפקדים הבכירים שלא בהכרח נכחו בשטח בעת המעשה. כלומר שהסיבה שמשה רבינו איננו זוכה להיכנס אל ארץ ישראל איננה כאמור רק בשל חטא מי המריבה אלא גם ובעיקר משום שעם ישראל תחת הנהגתו, חטא בחטאים חמורים ולא זכה להיכנס אל ארץ ישראל.

ולגבינו? מה דעתכם? האם תחנוניו של משה אלינו נענו?

בתחילת שבוע, ביום ראשון, צום תשעה באב, עסקנו בנושא של שנאת ואהבת חינם. שואל הרב שלמה אבינר מהי אהבת חינם?  ומסביר שזו אהבה חינם שאינה תלויה בדבר, אינה מותנית בדבר, כפי שנאמר באבות ה טז- "כל אהבה שאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם", אנו אוהבים אחד את השני, מפני שאנו עם אחד, משפחה אחת. "אהבת חינם אין פירושה, טשטוש האמת וההבדלים הקיימים בין אדם לרעהו, היא איננה מפריעה לראות בעיניים פקוחות את השלילה ולהילחם בה. אדרבה, מתוך אהבה, יש להיאבק נגד כל שלילה, מתוך דאגה אמתית לעם ישראל ומתוך רצון לתיקון חברו, ולא מתוך שנאה ונגיעה אישית. אדרבה, יש להיות חמוש בעין טובה, להכיר בזכויותיו ובמעלותיו של כל אדם ושל כל זרם. "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם".
ואף אם נגיע למצב כזה שנפריז במידה זו, אין לנו לחשוש: מוטב ניכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם. "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה".

השבוע בפרשת "ואתחנן" אנו מצווים לאהוב, והשבוע אנו גם חוגגים את חג האהבה, ט"ו באב. כל החיים אנו מחפשים לאהוב ולהרגיש נאהבים, כיצד אפשר לצוות על אהבה? ומהי האהבה הראויה? משה רבינו אומר לנו השבוע אל תנהגו רק כעבדים שעושים את רצונו של ה' אלא גם תאהבו את ה' ושימו לב לעוצמות- "(ה) וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ." (דברים ו')

לאהוב משמעותו להתחבר, אהבה בגימטרייה שווה למילה אחד, ויתכן שאחת הסיבות לשם הפרשה "ואתחנן" נובעת מההבהרה שהאהבה שאנו מצווים בה היא איננה תלויה בדבר, למרות ואע"פ שמתחנן משה ולא נענה, מסירותו לעם ישראל היא ללא עוררין, חכמינו מסבירים שאנו מתפללים וכי לתפילה יש כוח אך אין זו תכנית כבקשתך, לא תמיד המענה שיתקבל יהיה בזהות עם מה שקיווינו וביקשנו- ולכן, עלינו לשמר ולחזק את האמון והאהבה שבנו.

בפרשה אנו מצווים לאהוב במדרגה גבוהה מאוד, חז"ל מסבירים שאת האלוקות יש לאהוב בכל מצב בחיינו-

בכל לבבך- שני ב', שני לבבות, לאהוב בשני יצרנו, יצר טוב ויצר רע

בכל נפשך- לאהוב גם אם המשמעות היא נטילת חיים בלית ברירה. רבי עקיבא הוא דוגמא לאדם שקיבל על עצמו למות מתוך מסירות נפש.

ולבסוף "בכל מאודך"- מספר פרשנויות-

1. בכל ממונך שיש אדם שחביב לו ממונו יותר מגופו, לכן, הדגש גם בממונו על האדם לעבוד את ה'. ממון בגימטרייה זה צום. אדם צריך לצום, כלומר למנוע את עצמו מדברים שנפשו מתאווה להם. וזה חלק מאהבת ה', לוותר למען ה' על דברים שאנחנו מתאווים אליהם.
2. פירוש נוסף, בכל מידה ומידה שמודד לך, אפילו כשנופלים עלינו חס ושלום גזירות קשות וייסורים גדולים, צריך לקבל זאת באהבה, מתוך אמונה שהכל לטובתנו, והייסורים מזככים אותנו.

הרב שניאור אשכנזי מבהיר ע"פ רש"י שהרבה אנשים מוכנים למות על קידוש השם ולא לחיות על קידוש השם כי זה הרבה יותר קשה, לחיות על קידוש השם מצריך מאתנו עבודה מתמשכת.

אבל כיצד אני מתמלא באהבה ובטח באהבה שאינה תלויה בדבר? כל שכן בעוצמות המתוארות לעייל… ?

אחד הכלים הידועים הוא "ואהבת לרעך כמוך”-

הרב אברהם גריינמן – מפרט- "זה אומר – לאהוב את עצמי עם השם יתברך, ואת אותה אהבה להביא לזולת. לאהוב את עצמי כמו שהשם שם אותי ברגע זה, עם כל התכונות שלי והחוויות שלי וההישגים שלי, ולאהוב את זה שלידי כמו שהשם שם אותו ברגע זה, עם כל התכונות שלו והחוויות שלו וההישגים שלו!

התכונות, והחוויות וההישגים הם עיצוב חיצוני גרידא לאני האמיתי, וכאשר אני לומד לזהות את האני האמיתי, שהוא עצם הטוב, אני מתמלא באהבה אליו, ואת התפיסה הזאת אני מעביר מול כל יהודי באשר הוא, כאשר אני מזהה את התוך הפנימי שלו בתור עצם הטוב ואת ההתנהגות שלו בתור עטיפה חיצונית בלבד."

ומאחר שחיבור הוא “דו צדדי”, לכן עוד לפני שאתה בודק האם אתה מחובר לזולתך באמת או מתנגד אליו, תבדוק – האם אתה מחובר לעצמך או מתנגד אליך, כי אם אתה אוסף התנגדויות מהלך, איך אפשר להתחבר אליך?!

בשביל להתחבר, לאהוב ולהיות אהוב – צריך ללמוד לוותר על התנגדות. וההתנגדות הראשונה שצריך לוותר עליה היא ההתנגדות שלי לעצמי.

לקבל באהבה את מי שאני עכשיו ואת מה שאני עכשיו, גם את מה שעדיין לא מדויק בי. מה שאני עכשיו זה מה שצריך להיות, וזה בסדר! זו המציאות שהשם יתברך ייעד לי, נכון לרגע זה, כדי שמכאן אתקדם לצעד הבא שלי.

התורה קוראת לזה במילים פשוטות: “ואהבת לרעך – כמוך”. אהוב את עצמך, ומשם סלולה הדרך לאהבת הזולת."

כלי נוסף שמתאר הרב שניאור אשכנזי הוא הכרת הטוב שבחיינו, הטבע שלנו אגואיסטי, כפוי תודה, ולא פעם אנו לא יודעים ליהנות מהטוב שמצוי בחיינו. חז"ל מזכיר לנו להוקיר על כל הטוב, שעל פי השקפת התורה, הכרת הטוב צריכה להיות מושרשת באדם, לא רק כלפי בורא עולם ואנשים, אלא כלפי כל דבר, לחי לצומח ואף לדומם.. בכל בוקר, כשאנו קמים ופוקחים עיניים אנו אומרים- "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך", "תפילת שמונה-עשרה" הנאמרת מספר פעמים ביום מסתיימת  בברכות הודאה (הודיה). בנוסף יש לנו את ברכת המזון וברכת הנהנין, ברכת "שהחיינו", ברכת הגומל למי שחייו ניצלו ועוד.
כל העשייה וההתנהלות שלנו במהלך היום נובעת מההודאה על כוחות החיים שניתנים לנו, שממש לא מובנים מאליו. היהדות רואה בהודיה את אחד מערכי היסוד שלה, והיא נחשבת לערך עליון שחוצה דורות.

אז מדוע אנו מתקשים להוקיר? מדוע אנו לא זוכרים לומר תודה?

• כי אנו נוטים להפוך את המצוי לשגרה, למובן מאליו, אנחנו מדברים רק על החידוש שבחיינו לא על המובן מאליו.
• כי כל אמירת תודה היא סוג של הכנעה, (הודאה, הודיה) ואנחנו לא אוהבים להרגיש שאנו חייבים למישהו, שמישהו אחר עשה לנו טובה, לכן לא פעם נעדיף לטשטש את הטובה.
• כי הנטייה הטבעית שלנו היא להתמקד במקומות בהם ההשוואה היא לא לטובתנו. וככול שאנו מתמקדים יותר במה שחסר לנו, כך אנו מושכים עוד מהמחסור הזה, ומנציחים אותו, וכך גם מקשה עלינו להכיר תודה על מה שיש לנו.
• כי אנשים רבים חשים שחייהם רצופים בקשיים. שאין להם מזל, ולכן אין להם על מה להוקיר תודה.
• כי יש אנשים שחושבים שהכרת התודה היא נחלתם של אנשים מאמינים, שיש להם למי להודות (לאלוקות או לכוח עליון). לתפיסתם, כל מה שיש להם הגיע בעבודה קשה, התמדה וכישורים, ואף אחד לא שלח להם "מתנות" או ניסים מלמעלה, כך שאין להם על מה, או למי להודות.

אבל למעשה כשאנו מעצימים את הטוב שיש בחיינו ומציפים אותו, כמו למשל בכל לילה לפני השינה נזכרים במשהו טוב שקרה היום, ומבקשים גם מילדינו לשתף ולומר תודה, זה כבר מציף את התודעה שלנו בטוב. וזו המטרה שלנו, לנתק את עצמנו מתוך ההסתכלות של הדברים המובנים מאליהם ולהתחיל, בצורה מודעת, לפתח חשיבה שיוצאת מתוך נקודת הנחה שאף אחד לא חייב לנו כלום. ברגע שנצליח להיות מודעים כלפי כל דבר שעושים למעננו, גם נתחיל להגיב לו על ידי הכרת תודה.

מחקרים רבים בפסיכולוגיה חיובית, מוכיחים שהכרת תודה, היא אחד מהכלים היעילים להגברת תחושת האושר, הסיפוק והשייכות שלנו, מעורר שמחה פנימית ובכך מאפשר לנו לאהוב אהבה שאינה תלויה בדבר פשוט כי טוב לנו.
הכרת הטוב תורמת לבריאות, למערכות יחסים טובות יותר, לשקט נפשי; הופכת את כל מה שלקחנו עד כה, כמובן מאליו, לדבר יקר ערך.

אם נחפש על מה להודות, תמיד נמצא עוד דברים שניתן להודות עליהם, כפי שאם נחפש על מה להתלונן – תמיד נמצא גם עוד תלונות. אין ספק, הכרת תודה דורשת מאתנו אימון והטמעה, לסגל לעצמנו הרגל, שפשוט ישדרג לנו את החיים.

הרגל של הכרת תודה, יתמקד על "מה שיש "ולא על מה שחסר בחיינו. ככל שנחפש יותר מה להעריך ויותר על מה להודות, כך נמצא ש-יש הרבה טוב בחיינו, ונוכל למשוך עוד ממנו. הכרת תודה, איננה טריטוריה של אנשים מאמינים בלבד. המדע חקר וחוקר בערך הרב של הכרת התודה על איכות החיים שלנו. אם אינכם מאמינים באלוקות, בכוח עליון, תמיד ניתן להודות ליקום, למזל, לטבע, לאנשים, לחי לצומח או לדומם. ולזכור גם את עצמנו להוקיר- אחרי הכל, אנחנו השורש שמשך אליו את אותם דברים שעליהם אנחנו מוקירים תודה.

ממחקרים שנעשו, מסתבר שהתודה, משפיעה לטובה, לא רק על מי שמקבל אותה. היא מועילה לא פחות, גם לתחושת העצמי של מי שמודה. נמצא שאנשים שהתאמנו בהכרת תודה יומיומית, העלו את רמת האושר שלהם משמעותית והם זכו לתמיכה גדולה יותר מהסביבה, בשל ההשפעה החיובית של התודה על הנותן ועל המקבל, הגישה וההסתכלות שלהם על מצבים ואירועים השתנתה, הדימוי העצמי שלהם השתפר, ובאופן טבעי רמות הלחץ והחרדה שלהם, ירדו.
תרגול קבוע, תורם לתחושת אופטימיות ותקווה, לחיזוק הביטחון העצמי ולתחושת הסיפוק והאושר האישי. הכרת תודה מעוררת ומעצימה את שמחת החיים, הטוב והאהבה שבחיינו, וכך הציווי בפרשה שלנו השבוע על לאהוב נראה לפתע אפשרי, נגיש, בריא, מקדם ומחבר.

מי ייתן ונצליח להכיר תודה וטובה על כל מה שיש בחיינו, ונצליח להגביר ולחזק את האהבה שלנו לכל דבר ודבר כפי שמצווה עלינו בפרשה זו. אמכי"ר.

שבת מבורכת❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.