השבוע פרשת במדבר, הפרשה הראשונה בספר במדבר, שהוא הספר הרביעי בתורה. הספר נקרא גם "חומש הפקודים" כיוון שיש בו שני מפקדים, אחד של בני ישראל ומפקד נוסף ללויים.
בני ישראל נמצאים במדבר סיני כבר בשנה השנייה למסעותיהם אל עבר ארץ ישראל, והגיע העת לערוך מפקד. המחנה גדול ומורכב ממשפחות רבות, ילדים, מבוגרים וזקנים. ה' מצווה את משה לספור את כל הגברים מגיל עשרים ומעלה (לא כולל את בני שבט לוי). משה, אהרון והנשיאים של כל שבט ושבט יוצאים למשימת הספירה, והם בודקים את גודלו של כל אחד מהשבטים.
לפנינו מפקד צבאי שמיועד לגיבוש הצבא לקראת המערכה הצפויה, ולכן, גם נמנים בו רק יוצאי צבא ולא כל העם, הנשים, הזקנים והטף. הרמב"ן מחזק ומוסיף כי לא רק שאין לסמוך על נס משמים, הציפייה מעם ישראל היא להשתתף במצוות כיבוש הארץ וישובה כי היא לא תנתן על 'מגש של כסף'. מדהים כמה עדיין רלוונטי לימינו.
מסביר הרב אלי רייף,
"חומש במדבר פותח במפקד בני ישראל. "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם…מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם" (במדבר א,ב-ג).
הרשב"ם פירש שמטרתו של המפקד היא צבאית והוא נועד להכנה לקראת הכניסה לארץ – "לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ ישראל ובני עשרים ראויים לצאת בצבא המלחמה". אולם גם אם כן, מדוע התורה מדגישה ומאריכה כל כך במפקד, אם אינו כולל את כל העם? ואם תכלית המפקד הייתה רק לצורך ידיעת מספר הלוחמים לקראת המלחמה בארץ, מדוע כתבו אותו לדורות?
ייתכן שהתורה גונזת מסר עמוק נוסף הקשור לשותפות החברתית והנשיאה בנטל הציבורי. הגיוס לצבא היא המשימה החברתית הציבורית הראשונה העומדת לפני עם ישראל בכניסתם לארץ. זהו המבחן הראשון והיסודי של התגייסות החברתית לנשיאה בנטל הציבורי. הגיוס לצבא דורש ויתור אישי ונכונות להקרבה אישית. חברה איננה יכולה לבנות את עצמה אם חבריה אינם מוכנים לשאת בנטל ביחד.
רק אלו שמוכנים לשאת בנטל הציבורי ולהתגייס לצבא נספרים. ברור שאם יש מי שאינו יכול לשאת בנטל הציבורי, אין לבוא אליו בטרוניה. אולם מי שיכול להשתתף ואינו נושא בנטל, אינו נספר!
אין הכרח שכולם יצאו לשדה הקרב, ומטבע הדברים צריך גם כוחות שנשארים לשמור על הכלים. גם מי שנשאר מאחור נספר ונחשב, כפי שקבע דוד המלך: "וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ" (שמואל א ל, כד). גם מי שנשאר לשמור על הכלים מגויס. הוא אינו פוטר את עצמו, אלא נוטל ומגויס למאמץ המלחמתי הציבורי ומשתתף במערכה לפי צורכי החברה.
היכולת של חברה לבנות את עצמה מושתת על שותפות של כלל הציבור, לכן הגיוס לצבא הוא ביטוי מרכזי לכך. אך העיקרון של השותפות רחב יותר. חברה תתקשה לכלכל ולבנות את עצמה אם רק חלק מחבריה נושאים בנטל ובמאמץ הציבורי – הצבאי, המדיני והכלכלי. התופעה של פרזיטיות חברתית היא הרסנית לחברה. כל אחד ואחד מחבריה שיכול נדרש לעבוד, להיות יצרני, לשלם מסים ולתרום את חלקו למען החברה. השותפות החברתית אינה רק מטרה כלכלית, אלא גם ערך מוסרי ויהודי שחיוני לחוסנה ולקיומה של החברה.
משה רבנו לימד את בני ישראל את העיקרון הזה. כאשר בני גד ובני ראובן ביקשו להם נחלה מחוץ לעבר הירדן כי היה רכושם רב, לצורך דאגה למעמדם ורווחתם הכלכלית, אמר להם משה רבנו: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?" (במדבר לב, ו). גם כאן הנשיאה בנטל בגיוס לצבא והיחלצות לפני העם היא המבחן לשותפות ותנאי לכל זכות. הזכויות הכלכליות נתונות למי שמוכן לשאת כמו כולם בנטל החובות הציבוריות. מתן זכויות יתרות ללא נשיאה בחובות הוא כשל חברתי הפוגע בחוסנה של החברה. רק לאחר שבני גד ובני ראובן עברו חלוצים לפני העם למלחמה ורק לאחר שהושלמה המשימה, הם קיבלו רשות לשוב בחזרה לנחלתם בעבר הירדן המזרחי, ולעסוק ברווחתם הכלכלית האישית. אין הכרח בשוויון ולא כולם נושאים בנטל במידה שווה, אך כולם נדרשים להיות שותפים בתרומה החברתית. על החברה למצוא דרכים כיצד לעודד ולהמריץ את חבריה להיות שותפים בה."
שרית, חברתי היקרה שמנהלת את מרכז הגישור ברעננה, שאלה אותי לאור חמשת המגויסים בביתנו, האם יש בי כעס על החרדים שמקבלים פטור אוטומטית… והתשובה שאין לי כעס על החרדים או על כל קבוצה אחרת כי אם כעס ותסכול על המערכת שאיננה קשובה לצרכים של עם ישראל על כל מגוון פסיפס התרבויות, עדות, דתות ואידיאולוגיות פוליטיות. למגוון זה יש פוטנציאל להעשיר את הזהות הקולקטיבית של האומה, משאב אנושי שלא ממומש. נושא השוויון בנטל כולו כאוב ורב-פנים ואינו ניתן לפתרון במחי יד, או בהנפת אצבע בכנסת. בעיית ההשתמטות, שפשטה והתרחבה בציבורים גדלים והולכים, מחייבת הגעה לפתרון מושכל, מבלי לקרוע את העם קריעה כה עמוקה שזועקת לאיחוי. די לקרע בעם!
התסכול בקרב רבים הוא כי החרדים שמקבלים פטור מהשירות הצבאי גם מקבלים מילגות וכספים מקופת המדינה, אותה מממנים הנושאים בנטל. עם זאת אי-אפשר להתעלם מחששם של ראשי העדות החרדיות ורבניהן לאובדן קהילותיהם. החשיפה לעולם החילוני, המתירני, יכול להוות פיתוי לחזור בשאלה. עבור החילונים הצבא הוא "כור היתוך", בעוד החרדים רואים ב"כור היתוך" זה פיתוי גדול ומאיים על ישותם. ועל כן, עלינו לטפל בנושא זה בזהירות בכבוד וביעילות. בסיכומו של דבר, המציאות במדינה כה קטנה ומאוימת כישראל מלמדת אותנו שאין מנוס אלא לשנות ולאמץ גישה אחרת.
איזו גישה?
גישה שכוללת התבוננות רחבה יותר על התרומה של כל אחד ואחת-
הקמת חטיבה דתית כשרה למהדרין, בה ישרתו רק גברים דתיים, ואשר תתנהל באורח חיים חרדי, עם מזון כשר למהדרין, תוך שמירת מצוות, ובאופן כללי יותר, התחשבות בצרכים הדתיים, למשל, יתקיימו אימונים לצד לימודי תורה, מיקום חטיבות דתיות כישובים מאבטחי גבול באיזור עוטף עזה וכו'.
אם תלמידי חכמים שעלו מבבל לחמו לבנין ושמירת חומות ירושלים לצד נחמיה בעליה מבבל, אם יהודים חרדים לחמו ביוונים לצד מתתיהו ובניו, אם רבי עקיבא ותלמידיו לחמו בשורות צבא בר-כוכבא – אז, אין מניעה שבני-ישיבות כיום ירכשו ידע צבאי ראשוני בצה"ל, בגיל 18, תוך שמירת תורתם וטיפוחה.
בנוסף, יש מחסור חמור בעובדים לענפים שונים, בעקבות מגויסים רבים, עזיבתם של עובדים זרים וסגירת השערים בפני פועלים פלסטינים – והשאלה היא כיצד מתמודדים עם המצב הנוכחי? משקים רבים זקוקים לידיים עובדות בקטיף ובכלל בהצלת יבולם, מתן סיוע בבתי חולים, בבתי אבות, במערכות החינוך ועוד. ברור שאין מנוס מנשיאה משותפת בנטל. ולכן, המושג פטור איננו במקומו. כל מי שאיננו מתגייס לצה"ל יתגייס לתמוך ולעזור בענפים השונים שמשוועים לידיים עובדות.
וכך מסכם הרב משה ביגל,
"בפרשתנו עם ישראל מצווה על סדר חנייה מיוחד במדבר, שבו לכל שבט יש מקום קבוע, דגל וסמל. הדרכה זו היא התשתית ליצירת עם. גם כאשר יגיע העם לארץ המובטחת ויחיה בה, לכל שבט תהיה נחלה משלו ובה הוא מניף את דגלו… מצד אחד יש כאן בידול והפרדה, מאידך הבלטה זו מדגישה כי בכדי להגיע לאחדות כל אחד מהחלקים צריך להכיר בערכם של החלקים האחרים היוצרים את המכלול. גם אם הם שונים ממנו…
כל מקרה של מריבה או מחלוקת בעם, שורשה בחוסר היכולת לקבל ולראות את הצורך באחר, גם אם הוא הפוך לחלוטין… יעקב אבינו לפני מותו זימן את בניו ובירך כל אחד מהם בברכה ייחודית לו. הוא העניק לכל אחד מהבנים תפקיד מיוחד ומתאים לו כחלק מפסיפס שמרכיב את העם. יעקב ראה בכך תיקון לחטא השנאה בין האחים. הוא הבין כי רק כאשר אחד מהשבטים יבין את יחודו וחשיבותו לעם, הוא יוכל גם להבין את יחודו וחשיבותו של השבט האחר, השונה ואפילו ההפוך."
חג שבועות שקרב מביא עימו יהודי של מתן תורה יחד עם יהודי של מגילת רות, לא בכדי, שהרי זה מרחב שבו יש, אורתודוכסים, קונסרבטיבים, רפורמים, חילונים וכו' כשהמשותף לכלל האנשים מהזרמים השונים- כולם יהודים! כפי שכתוב בפרשה "(נב) וְחָנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ עַל-מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל-דִּגְלוֹ, לְצִבְאֹתָם" (במדבר א). היסטורית מעניין שבד"כ הקולות החיצונים לנו, הם הראשונים לזהות ולעדכן אותנו שכולנו יהודים, שכולנו עם אחד! " וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל… עד שהיו כאיש אחד בלב אחד."
שבת של שלום וחג שבועות של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.
