תגית: פרשת בלק

Photo by Francesco on Unsplash

השבוע פרשת בָּלָק שהיא הפרשה השביעית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בנבואותיו והניסיונות של בלעם בן בעור לקלל את עם ישראל בעקבות בקשתו של בלק מלך מואב.
בלק בן ציפור, מלך מואב, חושש מכיבוש ממלכתו ע"י ישראל, לאחר שראה את ניצחון ישראל במלחמה נגד סיחון האמורי ועוג מלך הבשן, לכן הוא פונה למדיין שכנתו שתחבור אליו במאבק משותף נגד בני ישראל. מואב ומדיין שולחים נציגים לבלעם בן בעור, מכשף ידוע, שיבוא לקלל את בני ישראל. לבלעם היה מוניטין שכל מה שהוא מברך מבורך וכל מה שהוא מקלל אכן מקולל. בלק קיווה שכך יצליח להחליש את ישראל ולהכניעם.

בלעם- הרב רפי פוירשטיין מרחיב,
"הוא היה אדם מעמיק, מבריק ואחד מהאנשים המרחיקים ראות ביותר בהיסטוריה האנושית. במילים פשוטות הוא היה נביא גדול, לדעת חז"ל בצדדים מסוימים אפילו יותר ממשה רבינו. שמו היה בלעם בן בעור. לא היינו שומעים על נביא גדול זה אלמלא בלק מלך מואב היה מזעיק אותו לעזרה בהולה. בלק, המקבל דיווחים על עם ישראל המתקרב אליו בצעדי ענק, מבין כי אין לו סיכוי מול עם של מיליונים שהביס בכוח הניסים האלוקיים את האימפריה המצרית הנשגבה. איך תוכל ממלכתו הקטנה, השוכנת ממזרח לים המלח, לעמוד אל מול הסיכון האיום הזה? המוצא היחיד שלו הוא בלעם. בלק מבין שלא ניתן לנצח את העם המלומד בניסים בכוח הזרוע אלא רק במגרש הישראלי, דהיינו, במגרש הרוחני.
מרגע זה הופך בלעם למוקד הסיפור ופרשת השבוע. בלעם שיודע שאלוקים משגיח על עם ישראל, פונה לאלוקים ושואל אותו האם הוא מרשה לו להסכים לבקשתו של בלק ולקלל את העם. בלעם לא מוותר, עד שלבסוף ה' אומר לו בחלום הלילה כי הוא יכול ללכת לבלק, אך הוא לא יהיה אדון לפיו. במילים אחרות: בלעם יהיה מעין מיקרופון לקול האלוקי שיבקע מתוכו.  ואכן בלעם שמגיע למואב מנסה לקלל, אך כשהוא פותח את פיו יוצאת ממנו שירה נפלאה של הלל ושבח לעם ישראל . שלוש פעמים הוא מנסה את כוחו, ושלוש פעמים יוצאות מפיו ברכות ותשבחות. מחזה אבסורדי זה  מסתיים בגירושו של בלעם חזרה לארצו.
 רבים וטובים שאלו לאורך הדורות כיצד קרה שאדם מהחכמים בעולם נפל כך בפח? כיצד בלעם המרחיק ראות לא צופה מראש את כישלונו המהדהד?…
פרשת בלק היא גם המפתח להבנת החידה המסעירה… את הציבוריות הישראלית. בכל פעם מחדש אנו תמהים כשנחשף קלונו של איש ציבור זה או אחר, כיצד קורה שדמויות מצליחות נופלות בשחיתות לאחר שהגיעו בעמל כה רב לפסגת ההצלחה? מה גורם לאנשים לאבד את כל עולמם, אם לא התפרצות של יצר לא נשלט. לא צריך יותר משנייה אחת של תאווה לא מרוסנת.
בליבה של הפרשה אנו נתקלים בסיפור הגרוטסקי על האתון עליה רוכב בלעם הפותחת לפתע את פיה ושואלת את בלעם בשפת בני אדם מדוע הוא מכה אותה והאם היא עצרה בעדו לפני כן. בלעם שרק לאחר ששמע את קול האתון נפקחות עיניו, רואה מולו את מלאך ה' עם חרב שלופה בידו. חייו של בלעם- הנביא החכם בעולם, ניצלו בזכות אתון. איננו משתחררים מההרגשה כי בלעם החכם הפך לשוטה ואילו האתון המטומטמת (בדרך כלל) הפכה לחכמה ממנו. זהו גם סוג של משל עלינו- החיים בעידן שכולו רגש, הנאה ותאווה. עלינו לשים לב למסר החד הבוקע מפרשת השבוע הקורא לנו: שכל תחילה!…"

הבלעם או החמור שבנו-
מסתבר שלעיתים קללה עשויה להפוך לברכה, וכדאי גם להקשיב לסובבים אותנו כי יכול להיות שגם לחמור שבחבורה יש משהו חשוב להגיד. בקבלה מסבירים כי אנו יכולים לבחור להיות מלך (מלך, ראשי תיבות- מוח, לב, כליות) או למך על החיים שלנו.. וכדי להיות מלך האדם צריך לדעת לשלוט עם המוח (שכל) על הלב (רגשות) והכליות (תאוות). אם זה הפוך, והלב נמצא ראשון בסדר העדיפויות, אז האדם הוא למך.
מעניין שפעמים רבות כאשר אנו מסבירים לאחרים (ולהיפך), איך נכון לפעול, המענה המיידי הוא "אני יודע", "ברור לי מה נכון היה לעשות", ובכל זאת אנחנו בוחרים אחרת, למה?
נראה כי בכולנו מצוי בלעם קטן, עם פוטנציאל ויכולות גבוהים, שמבין ויודע מה נכון לבחור, ובכל זאת, פעמים רבות הרגשות, הרצונות והיצרים שלנו הם שמשפיעים ומכריעים בבחירות שלנו, למרות הידע הזמין, הנגיש והמצוי. הפעלת לחץ של הסביבה, המשפחה, התרבות וכד׳ גם כן יכולים לגרום לנו לקבל החלטות שאינן בהלימה עם הידע שלנו. ולפעמים, אנו אפילו יודעים מה התשובה הנכונה ומה הדבר הנכון לעשות, אבל חסר לנו מידע על מציאות המצב, למרות הנגישות והנראות, ממש כמו המלאך עם החרב השלופה אל מול האתון ובלעם… סוג של שיבוש שיקול הדעת. אנחנו יודעים למשל, שהירקות בריאים לנו יותר ממתקים, וששינה טובה היא מרפא לגוף ולנפש, ועדיין, אנחנו בוחרים אחרת… הפרשה השבוע קוראת לנו לבחון כמה פעיל בלעם בתוכנו, מה מנהל את הבחירות שאנו עושים, האם אלו ההנאות הרגעיות למרות המחיר העתידי, האם הנוחות הרגעית בבחירת שיטת "בת יענה" הדוחה את ההתמודדות… או שמא הצורך בפתרון קל ופשוט ללא השקעת מאמץ שמוביל להחלטה השגויה…

מה משפיע עלינו? ד"ר פול סלוביק מסביר,
"בניגוד למה שאולי נדמה, הגורם המשפיע ביותר בקבלת החלטות אינו אישיותו של המחליט אלא ההקשר והסיטואציה שבהם הוא נמצא… וכן, יש גם הבדלים אישיותיים. אחד מהם הוא תפיסת העולם של כל אדם – מי אנחנו חושבים שאנחנו, מי אנחנו רוצים להיות, עם מי אנחנו מתחברים, באיזה עולם אנחנו רוצים לחיות. כשמגיע מידע שמאיים על תפיסת העולם של אנשים, הם מוצאים דרך להתעלם ממנו, לזלזל בו או לפרש אותו בדרך שלא מאיימת עליהם…"

נראה כי בנוסף לאישיותנו, העיתוי, הסיטואציה, וההקשר שלנו למצבים השונים, משפיעים על ההחלטות והשימוש המושכל בכישורים שלנו. כך גם בפרשה שלנו, בלעם סירב להכיר ולראות כי אין ביכולתו לקלל את בני ישראל, להיפך, הוא היה נחוש להצליח במשימתו ויהי מה. הוא אומנם נכשל בביצוע משימתו הראשונית, אך, לפני שהוא עוזב הוא מפצה את בלק בעצה ערמומית שמפילה את ישראל. העצה היא שבנות מואב יפתו את בני ישראל ששוכנים לגבולם ויסיתו אותם לעבודה זרה. התנהלות בלעם מחזקת את דברי חז"ל שכבר דרשו כי, "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו." ולכן, חשוב לזכור שכולנו יכולים לבחור האם לשאת אחריות על חיינו, מעשינו, ולקבל החלטות מתוך מודעות ותודעה מלאה לדרך שאנו בוחרים ללכת בה, דרך המלך.

שבת שלום💞

בלק בן ציפור, מלך מואב, חושש מכיבוש ממלכתו ע"י ישראל, לאחר שראה את ניצחון ישראל במלחמה נגד סיחון האמורי ועוג מלך הבשן, הוא פונה למדיין שכנתו שתחבור אליו במאבק משותף נגד בני ישראל. מואב ומדיין שולחים נציגים לבלעם בן בעור, מכשף ידוע, שיבוא לקלל את בני ישראל. בתמורה הוא מציע לו שכר רב. בלעם משחק משחק כפול. מצד אחד, הוא אינו רוצה להמרות את פי האלוקים, המתנגד כמובן למהלך. מצד שני, הוא מתפתה להצעה והוא מעוניין להוציא מבלק אף שכר גדול יותר.
בלעם הינו רב-מג מקצועי, קוסם, מכשף, עם מוניטין שהולך לפניו. והוא נשלח על ידי בלק לתפוס עמדה אסטרטגית נוחה ולקלל את עם ישראל בקללות אשר יסבו לו נזק משמעותי. אחרי הכל, למילה יש כוח ובטח לבלעם שהצליח להגיע למדרגה גבוהה של נבואה וידיעה אלוקית.

בדרכו של בלעם למימוש העסקה האתון שלו מתנהגת בצורה מוזרה. היא סוטה מהדרך, נצמדת לגדר ומוחצת את רגלו של בלעם, נאחזת בקרקע ולא מוכנה לזוז. בלעם שלא מבין מה קורה מכה את האתון שלו. לבסוף, האתון אפילו פוצה את פיה ומתחילה לדבר בלשון בני אדם. מסתבר, כל זה קורה בגלל שהאתון רואה את מה שבלעם אינו רואה, את מלאך האלוקים המאיים וחרב בידו.

האתון עושה את מה שכולנו חייבים לעשות כאשר הדרך מאתגרת- לעצור, לחשוב רגע, לשוחח עם צלם האלקים שבקרבנו, עם מוסר אבות ואימהות, ולהשכיל לבחור בטוב. אם נטה אוזן נצליח לקיים דיאלוג מצמיח עם המצפון האנושי שלנו. האתון רואה ואיננה יודעת מה היא רואה. היא רק רוצה להינצל ממלאך ה' ושבלעם יפסיק להכותה. לכן היא מנסה, כל עוד הדבר אפשרי, לעקוף את המלאך. גם בלעם, רואה ואיננו יודע מה הוא רואה. בשתי הפעמים הראשונות הוא מנסה לעקוף את דבר ה', ובלבד שיקבל מבלק את הכבוד והשכר. 
לכאורה, נכנסנו לעולם של פנטזיה ואגדות עם מכשפות, העולם בו מאמינים בלק ובלעם, אך המסר של הפרשה הוא הפוך; אין אגדות או מכשפות, התגלות ה' היא לא בכשפים אלא בדרך. גם בלעם מתגאה בכך שהוא רואה. אבל העובדה שהוא ניחן ביכולת לראות, יכולת נבואית, לא הופכת אותו למשהו גדול יותר. לראות מסתבר – יכולה גם האתון, ויותר מזה, היא מצליחה לראות את מה שבלעם לא מצליח לראות.

מסביר הרב אריה הנדלר- "… קיימת תופעה כיום של רצון לברוח מקבלת החלטות. כולם מחפשים סימנים. רוצים לקבל את התשובה מגורם עליון, מאירוע מסוים, מחלום, ממישהו שייקח אחריות על מה שקורה. כך אומר השיר: "תשמח יש תקווה ידידי, תראה סימנים בדרך"… לא חסרון הסימנים או קיומם הוא שעושה את העניין. מה שעושה את העניין הוא האדם שמקבל את הסימנים. יתכן שיהיו סימנים ברורים לחלוטין אבל האדם יבחר להתעלם מהם, ויתכן עולם בלי סמנים כלל, אבל האדם בטוב בחירתו ידע להישמר ממה שצריך הוא להישמר ויבחר בטוב."

בכל פעם, בלעם מנסה לתת לאירועים פרשנות משלו, פרשנות שתאפשר לו את המשך החופש לבחור בדרכו. מצד אחד בלעם חוזר ואומר שהוא כבול לרצונו של ה', מצד שני, כל אמירה של ה' מתפרשת אצלו כאמירה המותירה מקום לפרשנות נוספת אשר לכאורה, מעניקה לו חופש לבחור שוב בדרכו שלו. בלעם מבקש לאחוז את החבל בשני קצותיו. מתברר שהמציאות לא נכנעת לבלעם. המהלך הסופי הוא ההגעה לנקודה שבה אין כבר דרך לנטות ימין ושמאל. אך, גם כ'שנפקחות עיניו' תרתי משמע אין הוא מקבל על עצמו את המשמעות של מה שרואות עיניו, כלומר, למרות ניסיונותיו לקלל, מפיו יוצאות רק ברכות מופלאות, על כוחו וחוסנו של העם היהודי, על תחילתו של עם ישראל (האבות) ועל אחריתו של העם(ימות המשיח), וכל מה שבדרך, " (ה) מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל." (במדבר כד)

חז"ל מלמדים אותנו באמצעות בלעם לאמץ את המידות ההפוכות לו –
עין טובה – היכולת לפרגן על כל מחווה, מעלה וכשרון, כל דבר ולו הקטן ביותר.
רוח נמוכה – ענווה צניעות והתנהלות בגובה העיניים.
ונפש שפילה – הסתפקות במועט ולשמוח בחלקנו.
אלו מידות המסייעות, מקדמות ומטיבות עימנו בדרך שנבחר להלך. פרשת בלק מבהירה לנו כי צניעות מתחילה בפנימיות. ולכן גם ההפטרה של הפרשה שלנו השבוע מסתיימת ב- "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלהֶיךָ": (מיכה ו', ח'). הצניעות, הערך הנשגב הזה, לא ללכת אחרי מראה העיניים והחיצוניות אלא להתמקד בפנים, בעומק, במיוחד עכשיו כשעוזבים את ענני הכבוד ונכנסים לארץ, לארציות. ערכו של האדם צריך להיות בתוך עצמו ולא מה שהוא מראה כלפי חוץ. פעמים רבות אנו מרגישים מומחים בנושא ובעלי ניסיון רב ולכן נתעקש- לדחות רעיונות ודעות של אחרים, ולא לעשות חשיבה מחודשת. הפרשה מציעה לנו לשקול מחדש, ולאמץ "פקיחת עיניים" ממקום של צניעות וענווה.

שבת שלום❤️

כיצד לבחור נכון בפרט כשיש לנו ספק וקונפליקט?
בפרשה שלנו מתואר כיצד שתי משלחות מגיעות לבית בלעם הנביא, מכונה 'יודע דעת עליון', שמתבקש עבור שכר מכובד לקלל את ישראל. ה' שמתגלה לבלעם מזהיר אותו שלא יצא בשליחות המואבים; אך, לאחר שמגיעה המשלחת השנייה מבלק, מלך מואב, בלעם פונה שוב אל ה', והפעם המענה שקיבל: " אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ–אֹתוֹ תַעֲשֶׂה." (במדבר כ"ב, כ). אך למרות כביכול ההיתר האלוקי, מתואר לנו בהמשך כי- "(כא) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם-שָׂרֵי מוֹאָב. (כב) וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ (במדבר כב);." מדוע כועס ה'? הרי ה' התגלה אל בלעם בחלום ואמר לו אם יבואו לקרוא לך…קום לך איתם אז על מה הכעס ?

המדרש מסביר כי בדרך בה אדם רוצה ללכת, שם מוליכים אותו. מאחר ובלעם הפציר בה' שוב ושוב, ה' נעתר לבקשתו. בלעם משחק משחק כפול. מצד אחד הוא אינו רוצה להמרות את פי האלוהים, המתנגד כמובן למהלך, מצד שני הוא מתפתה להצעה ומשתמש באיסור של ה' כעוד קלף במשא ומתן כדי להוציא מבלק שכר גדול יותר. בנוסף, הייתה התנייה לאישור יציאה עם המשלחת, רק מה שה' ידבר אליו – יעשה בלעם. אבל בלעם לא אמר למשלחת דבר, וגרם להם להבין שהוא ימלא את בקשתם.

התוצאה- מלאך נעמד בדרך מול בלעם והאתון. האתון שראתה את המלאך סטתה מהדרך וירדה אל השדה, אך בלעם שלא ראה את המלאך, ולכן לא הבין מדוע היא עשתה זאת – היכה אותה. וכך שלוש פעמים, בפעם השלישית, לאתון לא נותרה כל ברירה והיא רבצה ארצה. גם בפעם הזו בלעם עדיין איננו רואה את המלאך שחרבו שלופה, והוא מכה שוב את האתון. ואז, באופן מפתיע, "(כח) וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים" (במדבר כב), האתון מדברת ומוכיחה את בלעם על התנהגותו, ובתגובה עונה לה בלעם שהיא התעללה בו ואם הייתה חרב בידו, היה הורג אותה. והאתון ממשיכה לדבר ולהוכיח את בלעם-
"(ל) וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה–הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא." (במדבר כ"ב). האתון מוכיחה את בלעם על חוסר האמון וכפיות הטובה שלו.
ורק אז מתגלה המלאך לבלעם כשחרב שלופה בידו, והוא מסביר לבלעם שהוא זה שגרם לאתון לסטות מן הדרך; בלעם מתנצל בפני המלאך על מעשיו, ומציע לשוב לביתו. אך המלאך מורה לו להמשיך למואב, ומזהיר אותו שוב "וְאֶפֶס אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תְדַבֵּר" (במדבר כב, לה).

מעניין שדווקא לסיפור זה שמתרחש מאחורי הקלעים של בני ישראל, צוות חפירות הולנדי חשף ב-1967 מבנה של מקדש בתל דיר עלא שבירדן, בקרבת נחל יבוק. על קירות המקדש נמצאו חרוטות של כמה כתובות במצב השתמרות קשה ביותר. החוקרים הצליחו לפענח מספר שורות, להם קראו בשם "כתובת בלעם". הכתובת מזכירה אדם ושמו "בלעם ברבער" (=בן בעור), וכוללת שני "צירופים"  שמכילים נבואות וסיפורי בלהות על השאול. חלק מהחוקרים טוענים כי היא נכתבה בארמית והיא מספרת על החוזה בלעם בן בעור, על נבואותיו ועל קללותיו.
ובכל זאת מה תפקיד האתון בפרשה?
מסתבר שבחיים תכניות לחוד ומעשים לחוד. לכולנו יש פער בין הדיבורים למעשים, מה שמזכיר לי את הביטוי- "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול." בעצם מה מונע מאתנו לתקן את המידות? נראה כי בכל אחד ואחת מאתנו יש סוג של בלעם, אז כיצד ניתן לתקן זאת? מה בעצם גורם לניתוק בין מה שאני יודע לבין מה שאני עושה? שאלות אלו מעוררות את התהייה לגבי מימוש היכולת השוטפת שלנו להיות נוכחים וקשובים, להתעלות מעל הסחות הדעת המרובות, ולהיות ממוקדים ומחוברים למניעים שמובילים לבחירות שאנו עושים.

ובכל זאת, זו פרשה ייחודית המביאה לכאורה אגדה, סרט מצויר שבה אתון מדברת, איך זה שייך ומה המסר שהתורה מעבירה לנו? האתון היא זו שמוכיחה את בלעם ומביאה דברי מוסר. בלעם עם כל היכולות והעוצמות שלו כנביא וקוסם שראשו בשמיים אך רגליו שקועות בשפל השפלים, ממש עולם ומלואו, איננו רואה את המלאך שחרבו שלופה בניגוד לאתון. יש מפרשים האומרים כי הסיפור הינו ביטוי להזיות של בלעם שהיה בחרדות. מצד אחד הוא מתפתה להצעתו של בלק, מצד שני הוא 'יודע דעת עליון', יודע כי הוא כפוף לרצון ה'.
המשנה בפרקי אבות מתארת 3 פיות-
פי הארץ שבלעה את קורח ועדתו- פרשת קורח
פי הבאר שנפתחה למרים- פרשת חוקת
ועתה פי האתון המוכיחה את בלעם- פרשת בלק

האתון היא ביטוי לפקיחת עיניים, לרמזים שטמונים בטבע וסביבנו. תשומת הלב שלנו היא שתאפשר להבחין ולהיעזר בהם אם רק נהיה קשובים. בלעם עם כל עוצמתו ויכולתו לא רואה את מה שהאתון רואה. אין מקום ל'כוחי ועוצם ידי', מעשה האתון מביא לערעור בטחונו של בלעם עד כדי שהוא מציע לשוב על עקבותיו. מסביר הרב שניאור אשכנזי, ע"פ משנתו של הרבי מלוובאביטש, מה שמבדיל אותנו אחד מהשנייה הינו הכישרון, פלא החיים, שאין לו הסבר מדעי. מדוע כל אחד מקבל כישרון ויכולת שונה, אומנם מהרצף הגנטי של הוריו, ועדיין שונה מאחיו, הכיצד?
הכישרון, מסביר הרב אשכנזי, זה הרגע שבו ה' הכריע מה תהא שליחותו של כל אדם ואדם, פיקדון ומתנה שקיבלנו. זו סיבה להודות ולא להתגאות. המחמאה היחידה והמפורשת שקיבל משה רבנו הייתה כי הוא 'העניו שבאדם'. מסתבר שענווה אמיתית מתעוררת דווקא מגאווה, מההבנה העמוקה לכשרונות, היכולות, והשליחות שקיבלנו, והטמעתן. בלעם חשב שהעובדה שהוא 'יודע דעת עליון' מקנה לו זכויות עודפות, והבחירה שלו הייתה לממש אותם לצרכיו האישיים. בעוד משה רבנו שידע מי הוא ומהם יכולתיו ועוצמתו, בחן בכל רגע בחייו אם אכן הוא עשה מספיק בעבור מה שקיבל? האם הוא אכן מיצה ומימש את כל הכישרונות שקיבל לטובת הכלל?

האתון היא ביטוי לסימנים ולרמזים שאנו מקבלים גם ממקומות לא צפויים בכדי שלא נתעקש להמשיך מבלי לבחון האם הדרך שאנו הולכים בה מבטאת את הבחירה הנכונה, הטובה, והמדויקת לנו, ולוודא שלא סטינו מהדרך. האתון היא ביטוי לאינספור הזדמנויות שאנו מקבלים בכדי לממש את הכישרונות הייחודים לנו גם לטובת הסביבה והיקום וזו הדרך הטובה ביותר לתיקון עצמי שיוביל לבסוף לתיקון עולם. האתון מופיעה לרוב כשאנו מצויים בקונפליקט. החלק האלוקי שבנו מנסה לרמוז לנו שכדאי לבחון את הפער המצוי בין הדיבורים למעשים שלנו.
אז מהי בעצם המשמעות של לבחור נכון? בתהליך של קבלת החלטות נחוצים הקשבה, נוכחות כאן ועכשיו, ותשומת-לב לסימנים ולפרטים סביבנו. אחרי הכל, המטרה היא לצמצם את הפערים בין הדיבור למעשה, בכדי לממש ולדייק את השליחות שלנו בדרך שבה אנו בוחרים להלך. מי ייתן שתהא זו דרך מקדמת, מפרה, ומצמיחה אותנו ואת הסביבה. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום🚶🏻‍♀️💞🚶🏻

השבוע בחומש במדבר בפרשת בלק מספרים לנו תחילה על ניסיונותיו של בלק להזמין את בלעם לקלל את ישראל ועל האתגרים שעובר בלעם בדרכו אל בלק. ובחלקה השני של הפרשה מספרים לנו על ניסיונותיו של בלעם לקלל את בני ישראל.

בלעם בדרכו לממש את העסקה שסגר עם בלק מתמודד עם האתון שלו שמתנהגת באופן מוזר. היא סוטה מהדרך, נצמדת לגדר ומוחצת את רגלו ואף נעמדת ומסרבת לזוז. וכשבלעם מכה אותה בפעם השלישית האתון שלו מתחילה לדבר בלשון בני האדם. וכל זה קורה משום שהיא רואה את מלאך האלוהים המאיים וחרב בידו והוא, בלעם, איננו רואה.

אז מה העניין עם האתון? יתכן והאתון היא ביטוי למה שמתחולל בנו בנבכי הנפש. מסבירה רבקה נאמן, פסיכולוגית, "נאמר שבלעם יוצא לדרכו כשהוא רוכב לבטח, במחשבה מודעת שהוא הולך למלא את דבר האלוהים, לברך את בני ישראל במקום לקללם. אך חלק בתוכו יודע, נקרא לחלק הזה – האתון, שהוא עלול להתפתות לבלק. ההשלכות של החטא הזה ידועות – עונש כבד מצד האלוהים. בנפשו של בלעם מתחוללת סערה גדולה, מאבק בין שני חלקי הנפש – החלק שרוצה להתפתות, והחלק שמבין את משמעות המעשה, את חומרתו ואת עונשו. בלעם מפעיל את מנגנון ההדחקה. הוא מסתיר מעצמו את הידיעה שהוא עלול להתפתות. הוא "מעוור" את עצמו ואינו רואה את מלאך האלוהים הניצב בדרך. הדחקה היא מונח פרוידיאני. הפילוסוף הצרפתי סארטר דיבר על מנגנון אחר שנובע מתפיסת עולם שונה שאינה מניחה חלוקה כל כך חדה בין מודע ולא מודע – ההונאה העצמית. לדבריו, האדם יודע להסתיר מעצמו את המשמעות האמיתית של מעשיו כאשר הוא לא שלם איתם… גם בלעם מפעיל מנגנון של הונאה עצמית המאפשרת לו לדחות את הקץ ולהימנע מההכרעה בין שתי האפשרויות. הוא יכול ליהנות ממסע שקט יחסית, כי הוא אינו הולך להיענות לפיתוי, אך גם אינו מתכוון לוותר עליו. הוא מסתיר מעצמו את הקונפליקט. אך האתון, החלק הפנימי שבתוכו אינו מאפשר זאת. הוא מסיט אותו מהדרך, הוא מציב מכשולים בדרכו. ולבסוף החלק הזה אפילו מצליח לבטא את עצמו במלים. האתון פוצה את פיה ומתחילה לדבר. כמו בטיפול נפשי, הדיבור, השימוש במלים עוזר להביא את המודחק או את המוכחש אל המודעות, וכך ההכרעה נעשית בצורה מודעת, האדם שולט בחלקי הנפש השונים שלו ולא הם שולטים בו. האתון מציבה את בלעם בפני הקונפליקט השלם ואילו המלאך נותן לו להמשיך בדרכו. אין מנוס, בלעם הוא זה שיצטרך לקחת את האחריות על ההחלטה הזו ולהכריע."

בתוך כל אחד ואחת מאתנו יש בלעם. יש לנו צדדים חיוביים וצדדים שליליים, לבלעם יש צד שרוצה לשמוע בדבר ה' ויש בו גם צד שרוצה לקלל בלי קשר לרצון ה'. יש בו צד שמעדיף לשתוק ולהישאר בביתו, ונראה כי יש בו גם צד שמעוניין לצאת לדרך אפילו להרחיק לכת ולנאום. קונפליקטים שכולנו מתמודדים וחווים בחיינו.
המאבק הוא בד"כ רצונו של האדם כנגד עצמו! הם נובעים מההתמודדות שלנו לבחור נכון. יש דבר כזה לבחור נכון? איך בוחרים? במקום ללמוד מניסיונם של אחרים לא פעם אנו מתעקשים להתנסות בעצמנו.

מסביר הרב סטפן בארס- "כל החיים הם החלטות. אם אדם רוצה לבחור במשמעות עמוקה יותר בחיים, זה יעמוד מאחורי כל דבר שיקרה לו. אם הוא משתוקק שיהיו לו יותר נכסים, אז זה מה שיסביר את מהלך חייו. הבעיה היא שהרבה אנשים לא בדיוק הבהירו לעצמם מה הם רוצים מהחיים. אולי הם אומרים שהם רוצים "משמעות", אבל יחד עם זה, הם לא מעוניינים לוותר על ה"נוחיות". רבים עשויים להבין שמשפחה וחברים הרבה יותר חשובים, אבל הבחירה האמיתית שלהם היא כסף. זה לא אומר שלמי ששואף למשמעות אין כסף, אבל בהחלט הרבה יותר קשה להשיג משמעות… כשבעדיפות הראשונה שלך נמצא כסף.
חיינו הם תוצר של חלומותינו… מי שלא הבהיר לעצמו מה הוא בוחר (או שאינו בוחר כלום באופן מודע), חי חיים של חוסר מטרה בולט והעדר כיוון (כמו לעלות על רכב ופשוט לנסוע מבלי לדעת מה היעד אליו אנו רוצים להגיע). ודאו שהחלומות שלכם יניבו את החיים שבהם אתם חפצים באמת. אחרת, אתם עלולים להתעורר יום אחד ולגלות שחלומכם התגשם… אבל החיים הם סיוט.

הלקח מבלעם הוא חריף. כמה איום כשמוליכים אדם על נתיב חלומו – רק כדי לגלות שזה היה הנתיב הלא נכון לחיים שהוא באמת כל כך רצה. זה כמו ילד שחולם לקבל מפתח לחנות הממתקים, ואינו מבין שהוא יסבול יותר כאבי בטן וכאבי שיניים, מאשר סך כל ההנאה מהזלילה הפראית."
מוסיף הרב בארס- "האם אנחנו בטוחים כל כך שהחלומות שלנו הגיוניים יותר? בחנו את החלומות שלכם, ואת בחירותיכם. בדקו היטב היטב אם הם יספקו לכם את מה שאתם רוצים באמת. מכיוון שבסופו של דבר, אנחנו לא בוחרים איך לחיות, אנחנו חיים את מה שבחרנו." שנצליח לבחור חלומות שיסייעו לנו להתפתח, לצמוח, ולממש את היכולות שלנו תוך השפעה והעצמה של הסביבה כולה. אמכי"ר.

שבת מבורכת💞

השבוע פרשת בָּלָק שהיא הפרשה השביעית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בנבואותיו והניסיונות של בלעם בן בעור לקלל את עם ישראל ע"פ בקשתו של בלק מלך מואב.
בלק בן ציפור, מלך מואב, חושש מכיבוש ממלכתו ע"י ישראל, לאחר שראה את ניצחון ישראל במלחמה נגד סיחון האמורי ועוג מלך הבשן, לכן הוא פונה למדיין שכנתו שתחבור אליו במאבק משותף נגד בני ישראל. מואב ומדיין שולחים נציגים לבלעם בן בעור, מכשף ידוע, שיבוא לקלל את בני ישראל. לבלעם היה מוניטין שכל מה שהוא מברך מבורך וכל מה שהוא מקלל אכן מקולל. בלק קיווה שכך יצליח להחליש את ישראל ולהכניעם.

בלעם משיב לשליחים כי מעשיו תלויים ברצון ה' ובהסכמתו, ושום גמול שבעולם לא ישכנע אותו להמרות את פיו. ואכן, ה' אוסר עליו ללכת. אולם בפעם הנוספת כשמגיעים השליחים לשכנע אותו לעזור לבלק במאבק מול בני ישראל, המענה שמקבל בלעם מה' הוא שיקום וילך עם השליחים אך עליו להקשיב ולדבר רק את דברי ה'. בדרך, מלאך ה' חוסם את אתונו של בלעם והיא נעצרת. בלעם שאינו רואה את מלאך ה' מאיץ ומכה באתונו עד שלפתע היא פותחת את פיה, ומדברת. האתון מתלוננת על יחסו אליה. רק אז רואה גם בלעם את המלאך, שמוכיח את בלעם על יחסו הרע לאתונו ומזכיר לו את ציווי ה' – שהוא איננו רשאי לקלל את בני ישראל אלא רק לומר את אשר יגיד לו ה'.

בלעם מגיע לבלק מלך מואב, והם הולכים לנקודת תצפית על מחנה ישראל, כדי להתחיל בטקס הקללה אך מפי בלעם יוצאים רק ברכות לבני ישראל. בלק שלא מתייאש מנסה לחזור על הטקס במקום אחר, אך זה לא עוזר ושוב טקס הקללה הופך לברכה. לאחר הניסיון השלישי שבלעם נכשל בו, פונה אליו בלק בכעס ותסכול שלא רק שלא קילל את ישראל אלא אפילו ברך אותם- בלק דורש הסברים ממנו. בלעם מסביר שוב שאין הדבר תלוי בו אלא רק בה'.
שבעה משלים דובר בלעם. שלושת המשלים הראשונים הן ברכות לישראל, וארבעת האחרונים הן דברי נבואה על מה שעתיד לקרות לישראל ולאומות העולם.

בלעם אומנם נכשל בביצוע משימתו, אך לפני שהוא עוזב הוא מפצה את בלק בעצה טובה להפיל את ישראל. ההצעה היא שבנות מואב יפתו את בני ישראל ששוכנים לגבולם ויסיתו אותם לעבודה זרה. ואכן, בסוף הפרשה בני ישראל חוטאים עם בנות מואב וזובחים לאלילי מואב. משה מעביר את המסר מה' לשופטי ישראל- " (ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר." (במדבר כה)
בתוך כל המהומה הזו, פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרון הכהן, רואה איש מישראל יחד עם מדיינית חוטאים לעיני כל, והוא הורג את שניהם. התוצאה- המגיפה הנוראית שפרצה בעם וגבתה את חייהם של עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל נעצרת.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

השבוע פָּרָשַׁת בָּלָק שהיא הפרשה השביעית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בנבואותיו והניסיונות של בלעם בן בעור לקלל את עם ישראל ע"פ בקשתו של בלק מלך מואב.
בלק בן ציפור, מלך מואב, חושש מכיבוש ממלכתו ע"י ישראל, לאחר שראה את ניצחון ישראל במלחמה נגד סיחון האמורי ועוג מלך הבשן, לכן הוא שולח שליחים לבלעם בן בעור, מכשף ידוע, שיבוא לקלל את בני ישראל. לבלעם היה מוניטין שכל מה שהוא מברך מבורך וכל מה שהוא מקלל אכן מקולל. בלק קיווה שכך יצליח להחליש את ישראל ולהכניעם.
בלעם משיב לשליחים כי מעשיו תלויים ברצון ה' ובהסכמתו, ושום גמול שבעולם לא ישכנע אותו להמרות את פיו. ואכן, ה' אוסר עליו ללכת. אולם בפעם הנוספת שמגיעים השליחים לשכנע אותו לעזור לבלק במאבק מול בני ישראל, המענה שמקבל בלעם מה' הוא שיקום וילך עם השליחים אך עליו להקשיב ולדבר רק את דברי ה'. בדרך מלאך ה' חוסם את אתונו של בלעם והיא נעצרת. בלעם שאינו רואה את מלאך ה' מאיץ ומכה באתונו עד שלפתע היא פותחת את פיה, ומדברת. האתון מתלוננת על יחסו אליה. רק אז רואה גם בלעם את המלאך, שמוכיח את בלעם על יחסו הרע לאתונו ומזכיר לו את ציווי ה' – שהוא איננו רשאי לקלל את בני ישראל אלא רק לומר את אשר יגיד לו ה'. בלעם מגיע לבלק מלך מואב, והם הולכים לנקודת תצפית על מחנה ישראל, כדי להתחיל בטקס הקללה אך מפי בלעם יוצאים רק ברכות לבני ישראל.
בלק שלא מתייאש מנסה לחזור על הטקס במקום אחר, אך זה לא עוזר ושוב טקס הקללה הופך לברכה. לאחר הניסיון השלישי שבלעם נכשל בו, פונה אליו בלק בכעס ותסכול שלא רק שלא קילל את ישראל אלא אפילו ברך אותם- בלק דורש הסברים. בלעם מסביר שוב שאין הדבר תלוי בו אלא רק בה'.
שבעה משלים נושא בלעם. שלושת הראשונים הן ברכות לישראל, וארבעת האחרונים הן דברי נבואה על מה שעתיד לקרות לישראל ולאומות העולם.
בלעם אומנם נכשל בביצוע משימתו, אך לפני שהוא עוזב הוא מפצה את בלק בעצה טובה שעל פיה מפתות בנות מואב את בני ישראל ששוכנים לגבולם ומסיתים אותם לעבודה זרה. ואכן, בסוף הפרשה בני ישראל חוטאים עם בנות מואב וזובחים לאלילי מואב. משה מעביר את המסר מה' לשופטי ישראל- ככתוב " (ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר." (במדבר כה)
בתוך כל המהומה הזו, פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרון הכהן, רואה איש מישראל יחד עם מדיינית חוטאים לעיני כול, והוא הורג את שניהם. המגיפה הנוראית שפרצה בעם וגבתה את חייהם של עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל נעצרת.

קשה להבין למה נותן ומאפשר ה' לְרֶשַע כזה, כמו בלק ובלעם, להתקיים בעולם. מזעזע יותר שלא רק שה' מאפשר לבלעם להמשיך בדרכו לקלל את עם ישראל, הוא אפילו עוזר לו להגיע לשם! המדרש אומר "מכאן אתה למד, שבדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו" (במדבר רבה כ, יב). בקביעה זו טמון ההסבר, מדוע בפעם השנייה שהגיעו השליחים לבלעם כביכול 'התחרט' ה' מהאיסור שהטיל על בלעם בפעם הראשונה, והסכים שייצא לדרך עם המשלחת השנייה? יש מפרשים המסבירים שהסיבה שהניעה את בלעם לצאת לשליחותו של בלק (לקלל את ישראל) בפעם הראשונה הייתה- שנאתו העצומה לעם ישראל, מבחינתו זה או הוא או עם ישראל, לעומת זאת, בפעם השנייה הייתה זו תאוות הבצע, הכסף שהניע אותו לקלל את עם ישראל, ומזה אין חשש, כי זו שנאה שפשוט לבטלה ע"י המרבה במחיר. פירוש נוסף מסביר את נושא הבחירה החופשית לאדם. ה' לא מתערב במעשי האדם. חוק הבחירה החופשית המשאירה את ההכרעה כולה בידי האדם לטוב ולרע. ולכן, אפשר ה' לבלעם ללכת בפעם השנייה.
אז מה השיעור פה? החיים הם לא המאבק בין רצון הקב"ה לרצון האדם. בעצם, המאבק הוא רצונו של האדם הנאבק לא פעם עם עצמו בלקיחת החלטות, במחשבות, בהתלבטויות וכו'. לרוב, הבעיות בחיינו הן תוצר של ההחלטות שעשינו מתוך הבחירות האישיות שלנו.
כל החיים הם החלטות. אם אדם רוצה למשל לבחור במשמעות עמוקה יותר בחיים, זה ילווה כל דבר שיקרה לו. אם הוא חפץ שיהיו לו יותר נכסים, אז זה מה שיניע את הלך חייו.
הבעיה היא שהרבה מאתנו לא לגמרי הבהרנו לעצמנו מה אנחנו רוצים מחיינו, ומה המוכנות שלנו כדי לממש את הרצונות שלנו. ייתכן שאנו אומרים שאנו רוצים "הצלחה" אבל אנחנו לא מעוניינים לוותר על ה"נוחיות" שלנו ולשלם את המחיר הנלווה… רבים מאתנו מאמינים שמשפחה וחברים מצויים בסדר עדיפות עליונה, אבל הבחירה שלנו בפועל יכולה להיות בעצם כסף, כבוד, קידום, וכו'. במילים אחרות, עלינו לעשות בירור לאן אנחנו הולכים? והאם זה המקום שאליו אנו רוצים להגיע באמת. בסופו של דבר, אנחנו לא בוחרים איך לחיות, אנחנו חיים את מה שבחרנו.
הרב יהונתן גפן מסביר "איך להגיע לבירור אמיתי על מטרות האמת בחיינו?
"איך היסוד הזה משתייך אלינו? הרב נוח ויינברג זצ"ל היה אומר שכל אדם צריך לשאול את עצמו שאלה אחת יסודית: "לשם מה אני חי בעולם הזה, מהי מטרת חיי?" ממש לא פשוט לענות תשובה אמיתית לשאלה הזאת – … הרב ויינברג מציע דרך שתוכל להקל מעט על התהליך: לחשוב תחילה עבור מה היינו מוכנים למסור את נפשנו ולמות למענו, ואז לומר לעצמנו: 'למען המטרה הזאת אני רוצה לחיות'.
דוגמא טובה לכך היא חינוך הילדים. כולנו מוכנים למסור את נפשנו (פשוטו כמשמעו) עבור ילדינו, למרות זאת – האם אנו מקדישים מספיק זמן וכוחות כדי לחיות למענם? האם אנחנו שמים לב לניסיונותיהם לזכות בתשומת הלב שלנו? או שמרוב טרדותינו (המוצדקות) אנחנו מזניחים את העיקר?
דוגמא נוספת לכך היא יחסנו לכלל ישראל. רובנו, אם לא כולנו, היינו מסכימים למסור את נפשנו עבור עם ישראל במצב של איום רוחני או גשמי חלילה. אולם האם אנו מוכנים לחיות עבור כלל ישראל? האם אנו משקיעים מעט מזמננו כדי לעזור לאחינו היהודים שזקוקים לכך? לרבבות יהודים אין לחם לאכול ובגד ללבוש, ולמיליונים אין כל מושג מהי משמעות יהדותם. האם אנו מוצאים זמן בסדר יומנו העמוס כדי לסייע להם?
אנו חיים בתקופה בה כלל ישראל זקוק לנו, אולם לא כדי שנמות על קידוש ה', אלא כדי שנחיה למען קדושת שמו. בלעם נחשב רשע למרות השגותיו הנעלות. הוא ידע בדיוק מה אלוקים רוצה ממנו, אולם הוא לא היה מוכן לחיות למען רצון ה'… אנחנו יודעים טוב יותר מבלעם, אנחנו רוצים ומוכנים לחיות למען ה', אולם לפעמים גם אנחנו עלולים לשקוע בעניינים שונים, ולשכוח את מטרתנו האמיתית. אם נחשוב ונתעמק שוב ושוב בשאלה 'עבור מה היינו מוכנים למות', נוכל להזכיר לעצמנו עבור מה עלינו לחיות."

מדבריו של הרב שניאור אשכנזי-
לכל אחד מאתנו יש בלק, מלשון בלוקים, הפרעות, אתגרים או קשיים בחיים. מה שמעורר תמיהה, כי הרי הקב"ה רוצה שנתקדם, נצליח אז מדוע הוא, האלקות, מציב לנו סלעים ואתגרים בדרך? כביכול כיצד הוא איננו מגן עלינו? מדוע עלינו להתמודד כל הזמן עם בלוקים בגלגלים שלא מאפשרים לנו להיות יותר מצליחים, יותר טובים. לא מעט אנשים טוענים שככה זה בחיים, "מה לעשות", "זה מה יש" וכד'. למעשה, הקב"ה שולח את בלעם לא בכדי שיקלל את עם ישראל אלא בשביל שנתגבר על הקושי ונזכה להפיק מכך ברכות, שנזכה להתחזק. כלומר, רוע יכול ליצור טוב, ורוע גדול יכול ליצור טוב גדול. כשאנו מתגברים על הקושי, הצרה הופכת לצוהר, ואנו הופכים להיות יותר חזקים ממקודם, ולכן נקראת הפרשה בלק, כי בזכות בלק הגיעו הברכות הכי גדולות. אם אנו נבין מה הקושי צופן לנו נבין שאחרי שנתגבר על הקושי נהיה משודרגים יותר. הכל שאלה של התבוננות שלנו בדברים, באירועים, באנשים וכו' לא לראות בלק, בלוקים, אלא לראות קדימה, לראות ולהבין את הקושי שבעצם אומר "אנו מסוגלים ליותר". מטרתם של הבלוקים וההפרעות בחיינו להעיר בנו כוחות רדומים כדי שנתעלה מעליהם ובזכותם נקבל את הברכות. אם רק נדע לנצל את האתגר הזה ולהיבנות על גביו ולגייס את כל הכוחות הנדרשים נזכה בצמיחה ובגדילה שלנו. בכל בוקר בתפילת שחרית אנו מצטטים את בלעם, מילים שבלעם אמר בהשראה עליונה. הדרך הכי טובה לאפשר לאדם לגלות את העוצמות שבנו ולממש את היכולות שלנו זה כשאנו יוצאים מאזור הנוחות שלנו, מה שנוטה לקרות כשאנו במשבר; גורם לנו לצאת, להשקיע ולהתאמץ. מדוע? כי מול התנגדות אנו מפעילים כוח, מאמץ שהופך להיות שריר ובסופו של דבר הופך להיות חלק מאתנו. החושך עוזר לנו לגלות את האור, את כל הטוב שיש. חישול ובנייה מגיע לא פעם דווקא מתוך החושך.
פרופסור יורם יובל מסביר שהאתון מסמלת את המטפל שמנסה לעזור למטופל, במקרה זה בלעם, להרחיב את התודעה והמודעות שלו כדי שיפקחו עיניו ויצליח להיחשף לתת מודע שלו. בלעם, המטופל, פיזית מתואר גם כסתום עין, ובנוסף אינו רואה את מלאך ה' החוסם את דרכו, ולכן מכה את אתונו, המטפל. לפתע יש ירידה של אסימונים, רגע של הארה, שאתה קולט ורואה דברים שקודם לכן לא נראו כלל.
הרב שניאור אשכנזי מסביר מדוע נקראה הפרשה על שמו של בלק שרצה להרע ולהזיק לישראל-
"…אצל בלק אנו מוצאים כי לא רק שמחשבתו הרעה התבטלה, אלא יותר מכך: קריאתו לבלעם גרמה להוספה אצל עם ישראל – והם התברכו בברכות נעלות יותר על ידי בלעם. כך שהזכרת השם "בלק" מבליטה את היתרון וההוספה שנעשה אצל עם ישראל."

מי ייתן ונצליח לגלות את העוצמות שבנו, לצאת מאזור הנוחות, ולזכור עבור מה עלינו לחיות. שנצליח לממש אהבת חינם ולדייק את הוויז שלנו. אמכי"ר.

שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

פרשת בלק עוסקת ברוחניות ובהשראה עליונה. הלוחמה היא מחשבתית, מילולית, וראייתית… ככתוב, בלעם היה- " (ג) …נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן." (במדבר כד) עינו של בלעם הייתה סתומה, כשעוד קודם לכן, מתואר בנוסף כיצד בלעם לא ראה את מלאך ה' שחסם את הדרך בעוד אתונו ראתה ונאלצה לעצור. במקביל, עם ישראל אפילו לא מודע למלחמה הזו שמתחוללת מאחורי גבו, המלחמה למנוע מתכניתו של בלק לצאת לפועל, ולהשתמש בכוח הכישוף, כוחן של מילים שיכולות לייצר אנרגיות וכוח הרסני על עם ישראל. ההצלה מגיע מהשגחה עליונה. מהי השגחה עליונה? האם אנו חווים ומאמינים בקיומה של השגחה עליונה?
יש עמים קדמונים שהאמינו בהשגחה כללית, ואמרו ש-ה' עזב את הארץ ומסרה לצבא השמים והירח והמזלות וכוכביהם.
לא פעם אנו אומרים דברים שהם הכי לא מתוכננים, שנפלטים לנו, ולא ברור לנו כיצד? ולפעמים אנחנו ממש המומים מפליטת הפה שלנו… בלעם לא שולט בדבריו, במקום לקלל הוא מתאר את מה שהוא רואה במחנה ישראל, ומברך את עם ישראל.
אחד החידושים של תורת החסידות שנתגלתה על-ידי הבעש"ט (הבעל שם טוב) הוא האמונה בהשגחה-פרטית. על-פי הבעש"ט יש השגחה-פרטית על כל דבר שקיים בעולם, מבני-אדם ועד גרגרי-חול העפים ברוח; ישנה השגחה על הדומם, הצומח, החי ובטח על האדם. כל תנועה של כל מציאות כלשהי שקיימת בעולם היא ברצונו ובהשגחתו הישירה של הקב"ה שמנהיג את כל העולמות, ולא על פי מקרה טבעי. שיטתו זו של הבעש"ט עומדת בניגוד מוחלט לכאורה לשיטות ראשונים (והרמב"ם בראשם) וחלק מהמקובלים (הרמב"ן והרמ"ק), שסברו כי השגחה פרטית קיימת רק על מין האדם, אך לא על שאר חלקי הבריאה.
התפיסה הזאת של ההשגחה-הפרטית המוחלטת היא יסוד משמעותי וחשוב בהשקפה החסידית. היא מטמיעה באדם את ההכרה, ששום דבר בעולם אינו מקרי. גם הדברים הקטנים שנראים לא פעם לא משמעותיים – כמו איחור לאוטובוס או ביטול שיעור, או אפילו פגישה אקראית – הינם כולם חלק מההשגחה הפרטית. מה שאומר- שיהודי החדור בגישה זו מתייחס לחיים לגמרי אחרת. וכשמשהו משתבש ולא קורה כפי שתכנן, הוא מאמין בסופו של דבר שכל זה מהקב"ה, ולכן זה לטובה.
הרב יובל אשרוב מסביר ש- "האמונה בהשגחה פרטית היא המפתח לחיים של שלוה ואושר. לדעת שכל מה שקורה לנו הוא משמיים בהשגחה פרטית מדויקת ומדוקדקת עד לפרטים."
הבריאה, לפי תורת החסידות, איננה פעולה חד-פעמית שהתקיימה בששת-ימי-בראשית בלבד, אלא זהו מצב מתמיד שנמשך כל עוד העולם קיים. אם הקב"ה יפסיק, אפילו לרגע אחד 'לברוא' מחדש את העולם, העולם פשוט יחדל להתקיים וישוב למצבו ההתחלתי – לאין ואפס ממש.
לעניות דעתי לכולנו יש רגעי הארה בהם אנו מחברים את הנקודות לקווים ומשם הדרך קצרה לתמונה שלמה שמתבהרת והופכת למאירה; תמונה שלא יכולתי להבחין בה קודם לכן, שנוצרה מתכנון מוקדם אבל הכולל שיבושים, שינויים והפתעות לא צפויות. מה שמזכיר לי שאת בעלי היקר הכרתי בתחנת אוטובוס כי פספסנו את האוטובוס הקודם, ואני הייתי מתוסכלת מהשיבוש בתכנית המקורית ואיבוד הזמן בהמתנה לאוטובוס הבא… לציין שרק אני והוא נותרנו לחכות בתחנה… 'שיבוש' בתכנית המקורית שלי שמיותר לציין עד כמה אני מוקירה…:-))