"עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף, מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת"
פרשת בהעלותך היא הפרשה השלישית בספר במדבר ועוסקת בהמשך ההכנות לקראת המסע לארץ ישראל. אחרי כתשעה פרקים של התארגנות לקראת המסע לארץ ישראל, ניתן האות וזה קורה, בשנה השנייה ב-כ׳ באייר: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי" (במדבר, ח', יא-יב). ממש לפי התכניות, דגל אחר דגל. נראה שבפרשה השבוע יש קובץ של אירועים יחודים, רוחניים וגבוהים יחד עם קובץ אירועים ארציים, וחומריים. הפרשה מתחילה בהדלקת המנורה העשויה כולה זהב ומקשה אחת, והקדשת הלווים במשכן, ממשיכה עם חגיגת פסח שני, יצירת שתי חצוצרות כסף ותיאור מפורט של סדר ההליכה במסע במדבר.
למרות האווירה האופטימית התלונות לא מאחרות להגיע. המסע במדבר איננו קל, ובני ישראל שמתגבשים כקהילה, מתלוננים על האוכל שהם אוכלים ודורשים בשר. ה' מציף את העם בכמויות של שלו, והעם שלוקח כמויות אדירות מהשלו, נענש על תאווה זו, ורבים מהעם מתים. המסע במדבר, על כל קשייו ותחנותיו, היה הכרחי כדי להפוך את בני ישראל מקבוצה של עבדים לעם עצמאי ובעל זהות ייחודית, ממש כמו חבלי לידה ההכרחיים להבאת ילד לעולם.
הסיפור החותם את הפרשה הוא השיח של מרים ואהרון שדיברו אודות האישה הכושית שמשה לקח. בעקבות השיח הזה יש השלכה ללשון הרע שדיברה מרים אודות משה, והיא נענשת בצרעת. הפרשה מסתיימת במרים המחלימה מהצרעת, והענן מסמן לעם ישראל שניתן להמשיך הלאה, והמסע חוזר למסלולו.
אז כיצד בוחרת הנהגת האחים להתמודד עם המשברים?
נהוג לומר על משה "ממשה (רבנו) עד משה (בן מימון, הרמב"ם) לא קם כמשה", אכן מנהיגים משכמם ומעלה, וכנראה גם יחידי סגולה. יחד עם זאת, ניכרת ההשפעה של המקום בו מצוי העם על הנהגתם של המנהיגים, אהרון ומרים. יש בפרשה קריאה לכולנו, לשים לב שכל אותן מחאות והפגנות המבטאות כאב ותסכול, במקביל, מבטאות גם רצון וכמיהה לשינוי, קריאות משמעותיות להטיב. בנוסף, יש פה גם קריאה לכל אחד ואחת מאתנו, לבחון, ולדרוש מעצמנו את אותו קוד התנהגות, מוסריות וערכיות שאנו דורשים מההנהגה והכלל. אנו אמורים לבטא זאת ביום יום, בנסיעה שלנו בכביש, במידת גילויי האדיבות, הנדיבות, והסובלנות כשאנו ממתינים בתור, היכולת לכבד את האחר בפרט כשהוא שונה מאתנו, הנכונות לסייע ולתמוך, מידת ההכלה, ההקשבה והאותנטיות וכו'.
הפרשה מתייחסת לנושא הקהילה וההנהגה באמצעות מצוות עשיית החצוצרות בפרשה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף, מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת" (במדבר י', א-ב)
הרב סולוביצ'יק מבחין בין שתי דרכים שנוצרות בהן קהילות, ואומות. האחת מתרחשת כשאנשים עומדים בפני אויב משותף, והם מתלכדים לצורך הגנה הדדית. קבוצה שנוצרת כך בלשון התורה נקראת- "מחנה", התארגנות הגנתית. לעומתה, הדרך השנייה הינה התאגדות של אנשים מתוך שותפות לחזון, לשאיפה, למערכת ערכים. וזוהי בלשון התורה, "עֵדה". המילה עדה מסביר הרב קשורה למילה עֵד, מלשון 'מעידה' על רעיון. התאגדות יצירתית. הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסביר כי אנשים מתקבצים לעדה כדי לעשות את מה שאי אפשר לעשות כיחידים. עדה אמיתית היא חברה הבנויה סביב מפעל משותף, סביב תפיסת טוב-משותף אחת.
מוסיף הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"העם היהודי מלוכד בשתי הדרכים הללו גם יחד. אבותינו נעשו מחנה כבר במצרים: מרור השעבוד הדביקם זה לזה. הם נבדלו מסביבתם. הם לא היו מצרים. הם היו עברים, אנשים מן העֵבֶר האחר. מאז ואילך, בגלגולי גלויותיהם וקורותיהם, ידעו היהודים כי המציאות גזרה עליהם קיום משותף. אנו חולקים היסטוריה שלעיתים קרובות מדי כתובה בדיו של דמע. הרב סולוביצ'יק קורא לזה "ברית גורל".
יש לתופעה זו גם פנים חיוביות. היא מעוררת את רגש ההשתייכות לסיפורנו המשותף ומגבירה מאוד את עוצמתו. אנחנו מרגישים שהמשותף בינינו רב מן המפריד:… יש אומות המכילות דתות רבות, ויש דתות המתפשטות על פני אומות רבות, אך רק ביהדות מתקיימת חפיפה בין הדת לאומה.
השלכות הדבר מרחיקות לכת. לאורך כמעט אלפיים שנה היו היהודים פזורים מקצה העולם ועד קצהו, ובכל זאת ראו את עצמם כאומה, וכך גם אחרים ראו אותם: האומה הגלובלית הראשונה בעולם. הגורם המלכד אומה זו לא היה סמיכות גיאוגרפית, ולא שום דבר אחר הנלווה בדרך כלל אל הלאומיות. היהודים השתמשו בחיי היומיום בשפות דיבור שונות. רש"י דיבר צרפתית, והרמב"ם – ערבית. רש"י חי בתרבות נוצרית, והרמב"ם בקרב מוסלמים. גם הגורלות לא היו זהים. בשעה שיהודי ספרד נהנו מתור הזהב, היהודים שחיו צפונה משם נטבחו בידי הצלבנים. ואילו במאה ה-15 יהודי ספרד נרדפו עד צוואר וגורשו, ואילו בפולין נהנו היהודים מאביב נדיר של סובלנות. הגורם שליכד את היהודים בכל מאות השנים הללו היה אמונתם המשותפת. האמנציפציה, שיווין הזכויות, ועליית האנטישמיות הגזענית שבאה בעקבותיה, גרמו ליהודים רבים לאבד את אמונתם. אולם האירועים למן שלהי המאה ה-19 – רדיפות, פוגרומים, השואה, תקומת מדינת ישראל סמוך לאחר מכן ועמידתה המתמשכת במלחמות ובטרור – כל אלה הידקו את הכרת ברית הגורל. וכך, כאשר יהודים נבדלו בגורלם, הייעוד, הלוא הוא האמונה, איחד אותם; וכאשר החלו להיבדל אלו מאלו באמונתם ובהכרת ייעודם, בא הגורל ואיחדם. זוהי האירוניה של ההיסטוריה היהודית – או שמא זהו אופייה המושגח-מלמעלה.
בשתי מאות-השנים האחרונות התבקעה והתפקעה היהדות לעדות שונות: אורתודוקסים ורפורמים, דתיים וחילונים, ועוד שלל חלוקות המפוררות את העולם היהודי לתת-תרבויות שאינן מתקשרות אלו עם אלו. אלא שבעיתות משבר אנחנו עדיין מסוגלים להיענות לקריאתה של האחרית המשותפת, ביודענו שהגורל היהודי אינו נוטה להתחלק.; בפרפראזה על שירו הידוע של ג'ון דאן, שום יהודי אינו אי. עבותות של זיכרון משותף קושרות בינינו, ומפעם לפעם אף מצליחות לחדש בנו את תחושת הייעוד המשותף.
שניוּת זו זכתה לביטויה הראשון בפרשת בהעלותך, במצוות החצוצרות המשלבת עדה ומחנה: "וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת". יש וקריאת החצוצרות מדברת אל רגש האמונה שלנו… ויש שקריאת החצוצרה היא קריאתו של הגורל: חרבם של שונאי ישראל, הרואים בעצמם בני אברהם וטוענים כי הם יורשיו ולא אנחנו, מתהפכת כפעם בפעם מעל ראשם של היהודים בישראל או בתפוצות.
צלילי צמד חצוצרות הכסף, היודעים להיות קריאות ייעוד לעדה וקריאות גורל למחנה, מעידים כי היהדות והיהודים מהות אחת הם. גם כאשר קווי השבר בין יהודי ליהודי מעמיקים, עודנו משפחה אחת של היסטוריה ושל אמונה. בפרפראזה על שורת הסיום מאותו שיר של ג'ון דאן – אל נשאל למי צלצלו החצוצרות; הן מצלצלות וקוראות לנו."
הקריאה של החצוצרות (כמו השופר שיעיר אותנו לחשבון נפש בקרוב…) אל כולנו כ"עדה" וכ"מחנה" היא קריאה לאחריות אישית מתוך ייעוד ומתוך גורל משותף, שפינו וליבנו יהיו שווים, "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם." (משלי כז', יט) היהדות היא דת ואומה גם יחד, משפחה אחת של היסטוריה, עבותות של זיכרון וסיפור משותף ואמונה. המסע שלנו כעם לא הסתיים, ואנו נאלצים להתמודד שוב ושוב עם קשיים המזכירים לנו להתאחד לעדה אחת. לקיים חברה שיש בה ערבות, רגישות, ערכיות, אכפתיות והכלה, ממש כפי שבא לידי ביטוי בכל חודשי המלחמה שנכפתה עלינו, ועדיין מתבטא בעוצמות של אהבה ונתינה. התגייסות מרגשת של העם למתן מענה מיטבי במרחב המלחמתי לאור כל האתגרים שניצבים לפתחנו.
שבת של שלום ובשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.
