השבוע הפטרת "כי תצא" שממשיכה את נבואות הנחמה לישראל, והיא החמישית מ"שבעה דנחמתא". גם היא, ככל 7 ההפטרות של "שבעה דנחמתא", לקוחה מספר ישעיהו, והפעם- פרק נ"ד פס א'-י'. הפטרה זו הינה מן ההפטרות הקצרות ביותר שישנן, אך היא נחשבת כיחידה שלמה ומשמעותית של נחמה.
הדימוי המרכזי של ההפטרה הוא דימוי העקרה. מסביר הרב משה ליכטנשטיין, "שני גורמים שונים מונחים ביסוד צרת הגלות – הסבל בהווה וחוסר התקווה לעתיד."
הרב מדגיש שמדובר בשני עניינים שונים; כי יתכן שתהא מציאות של סבל נורא בהווה, אך יחד עם זאת יש תקווה לעתיד כי השיפור במצב הנוכחי מובטח. אבל ייתכן גם מצב הפוך, שההווה כשלעצמו איננו קשה, ואין כרגע סבל אקוטי, אך העתיד נראה כחסר תוחלת, ללא שום אור בקצה המנהרה, וזה אומר הרב ליכטנשטיין גורם ליאוש קשה.במילים אחרות, "עיקרה של נבואת "רני עקרה" באה להתמודד עם היאוש וחוסר התקווה לעתיד הנולדים במציאות של גלות ובזה היא מתמקדת.
הכלי לכך הוא המטאפורה של העקרות. שורש בעייתה של העקרה הוא בחוסר התקווה לעתיד. כמובן שיש רגעים קשים מנשוא בהווה, אותם חווים כל זוג הסובל מבעיות של פוריות; ברם, שורש הענין הוא בכך שאין להם תקוה לעתיד… העם בגלות משול לעקרה.
קיימים מצבים רבים בהיסטוריה היהודית לדורותיה, בהם ישראל בגולה אינם סובלים מייסורים או מדיכוי ואין הגויים חפצים להרגם… מציאות היסטורית המכונה בימינו "גלות בארצות הרווחה", וזאת הן מן הזווית הכלכלית והן מן הזווית המדינית. וכבר היו דברים מעולם. ואולם, ייאושה של העקרה הרואה עתיד לשכנותיה בעוד היא במצב של "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי", לעולם מבטאת את הקיום היהודי של אורך הגלות. גם בתוך הרווחה, ישראל חשים שאין להם עתיד כעם וכ-לאום… לא הקושי בהווה, אלא הידע שאין עתיד הוא המעיק על העקרה שלא ילדה ועל ישראל בגלותם.
ממשיך הרב ליכטנשטיין, "…הסבל של העקרה בהווה כאמור נגרם מכך שאין לה עתיד. לכן, ברגע שהעתיד הופך להיות מוחשי, עוד בטרם הוא מגיע, כבר ההווה הופך להיות נעים ובכך הנחמה. פניית הנביא לעם להרחיב את האהל ולחזק את מיתריו, יוצרת כבר עכשיו נחמה לעם הנמצא בגלות, עוד בטרם ישוב לארץ. משל למה הדבר דומה, לזוג עם בעיית פוריות שהרופא אומר להם לקנות רהיטים לחדר ילדים כי בעייתם פתירה; כבר מעכשיו, עולמם השתנה מבלי היכר, עוד הרבה לפני שהילד ייוולד, היות והעתיד כבר התהפך אף אם טרם התממש."
הנביא ישעיהו מבין שההבטחה על "מהפך גאולה" זקוקה לגיבוי של הבטחה נבואית בדבר התמדתה וקביעותה. לכן, הנביא וה' מבטיחים לגולים השבים ארצה שזוהי ברית עולם אמיתית. הפטרה זו היא ממש מופת לנחמה ועידוד. יש תאור התרבותם, התרחבותם ושמחתם של בני ציון, תאור רחמיו של ה' על עמו, ואת ברית העולם הכרותה ביניהם. העיר ירושלים שהייתה בשפלותה תיבנה בפאר, והיא תכונן בצדקה ואויביה לא יוכלו לה.
בהקשר הזה של הצורך העז בתקווה, מספר הכתב רונן טל, "פרופ' בן קורן, אונקולוג, שהגה ומוביל תוכנית מיוחדת שמטרתה לתת תקווה גם לחולים הקשים ביותר, אלה שזמנם קצוב. והוא עושה זאת תוך שימוש באמצעים הכי פשוטים: הקשבה, דיבור בגובה העיניים, כבוד אנושי בסיסי וחמלה" ממש כמו בנחמות של הנביא ישעיהו. מסביר פרופסור בן קורן- "…הרבה אנשים לא מבינים באמת מה זאת תקווה. אבל זה הערך הכי אנושי שקיים. תקווה היא צורך אנושי גדול יותר אפילו מאהבה. אנשים יכולים לחיות בלי אהבה, אבל לא יכולים לחיות בלי תקווה. אצל בעלי חיים יש מודלים של אהבה, אבל אין אצלם מודל של תקווה. והסיבה לכך שתקווה לא קיימת אצל בעלי חיים היא שתקווה קשורה לעתיד, להסתכלות קדימה. ובמילים אחרות, לסימון מטרות בנות יישום".
התקווה היא שתעורר אצלנו מוטיבציה, אופטימיות ואמונה למימוש אותו חלום וחזון.
מאחלת לכולנו בפתיחת שנת הלימודים ורגע לפני הבחירות שתהא בליבנו תקווה מעוררת השראה, אמונה ואופטימיות לעתיד טוב ומטיב. אמכי"ר.
שבת שלום❤
