תגית: עשייה

בראש השנה היינו עסוקות במחשבה, לעשות תשובה ולהתחבר לפנימיות שבנו, כדי שנוכל להוציא את עצמנו לאור, ולממש את מה שמצוי בנו. ביום כיפור העיסוק שלנו היה בדיבור, בווידויים, בבקשת וקבלת סליחה ומחילה, ועכשיו, בחג סוכות כולנו עסוקים בעשייה, בבנייה, בלצאת החוצה מביתנו ולהתחיל ליישם, תאכלס!
הרב שיינברגר מסביר שכל העולם מצוי בסוכה, וזה בכלל עורר תהייה. בעצם כולנו ארעיים, זמניים פה בעולם, אנו נולדים מתוך ידיעה שחיינו הינם זמן קצוב שבו אנו מקווים למלא ולממש את ייעודנו ושליחותנו. התחושה שלכל אחד ואחת יש מקום וייעוד, ושאנחנו רצויים, נצרכים, ואהובים כפי שאנחנו (עם כל החסרונות והפגמים) מביאה לשמחה ולרגיעה.
לכל אדם בעולם תפקיד ייחודי ובלעדי שמותאם אך ורק לו ובהתאם לשורש נשמתו. על פי האמונה היהודית, ומתוך הקדושה הייחודית של חג הסוכות, השמחה, הפשטות של הסוכה, ותחושת ה"ביחד" שאנחנו חווים, מבהיר לנו יותר מה תפקידנו ומקומנו בעולם, וכך אנחנו נטענים במוטיבציה ובכוחות מחודשים לשנה שלמה לממש אותם.
משתמע, שהסוכה היא תזכורת ממשית לעובדה שכל אדם הוא עולם קטן בתוך עולם גדול, ושאכן אנחנו פה בעולם הגדול זמניים, ארעיים, ארציים וברוב הזמן עסוקים בגשמי, ובשגרה השוטפת שלנו. הסוכה מאפשרת לנו להתנתק ל-7 ימים מהחיפוש אחר נוחיות ומיצוק כל היציבות שהבית שלנו משקף. חז"ל מלמדים אותנו בפרקי אבות ש"מרבה נכסים מרבה דאגה", במילים אחרות, "פחות זה יותר". כשאנחנו יוצאים מהבית, עוזבים את הפינוקים הרבים והמובנים מאליהם ויושבים בסוכה, אנו מבינים שפיתחנו יותר מדי תלות ב"צעצועים הגשמיים" של חיינו ולא ממש מפנים זמן וחשיבות מספקת לתדלק את הנשמה והרוח שבנו. הסוכה זה מקום שבו אין שום אחיזה לכל הרדיפה והשאיפה הזאת אחרי ה"עוד ועוד" ואחר החומר.
חג סוכות שמח 🌿💐

השיעור מוקדש לרפואתו השלמה והמלאה של אביעד משה בן רחל שמחה בתוך שאר חולי ישראל

לעתים קרובות יש לנו רעיונות טובים ואפילו מלהיבים, אבל בכדי שיהפכו למשמעותיים עלינו להעביר אותם לרמה מעשית, לעשייה אקטיבית בכדי לממש אותם בעולם בו אנו חיים. ואכן, ישנם זמנים שבהם עלינו להיות שקועים בלימוד תורה, ולהוסיף דעת, אחרי הכל זהו עיסוק נעלה, נפלא וכובש. אולם במקביל עלינו לוודא שאנו מסוגלים לעבור גם לשלב הבא, שהוא בניית עולם טוב יותר, בניית ה"משכן" של חיי היומיום שלנו.
הרב ד"ר יונתן זקס מסביר-
"בתחילת פרשת ויקהל משה מורה לעם לבנות את המשכן- וזו הברקה גאונית. כאילו אמר ה' למשה: אם רצונך ליצור קבוצה בעלת תחושה של זהות משותפת, תן לאנשים ליצור משהו ביחד. לא מה שקורה לנו מפתח אצלנו זהות ואחריות, אלא מה שאנחנו עושים. הדבר שהצליח לשנות את בני ישראל איננו דבר שה' עשה למענם, אלא דבר שהם עשו למענו.
עד בניית המשכן, סיפורם של בני ישראל הוא סדרה של אירועים שבהם ה' פעל בשביל העם. הוא שחרר אותם מהשעבוד, הוא קרע להם את הים, הוא נתן להם מים מן הסלע ומן מן השמים. כל אותו זמן הם רבו והתלוננו. לעומת זאת, לכל אורך בניית המשכן לא היו מריבות ולא תלונות. בני ישראל נתנו את רכושם, את זמנם ואת כישרונותיהם. הם נתנו כל כך הרבה, שמשה נאלץ להורות להם לחדול מכך (שמות לו', ה'-ז'). זו התנהגות שלא נראתה קודם לכן. בני ישראל אכן השתנו- לא על ידי נס, אלא בכוח מאמציהם. מה שאנחנו עושים הוא המשנה אותנו, לא מה שעושים לנו…. ההירתמות למשימה תשבור את כל החלוקות השבטיות, החברתיות והתרבותיות. אומה איננה תלויה במוצא אתני משותף. היא יכולה לקום מתוך תחושת אחריות משותפת, הצומחת מביצועה של משימה משותפת…. התורה מבקשת לא רק שנלמד אותה, אלא שנחיה אותה. התורה גם איננה רק קוד התנהגות פרטי, אלא עניינה הוא אופן בנייתה של חברה. אם נכונן דו- שיח בין התורה לבין החברה בת זמננו נמצא את עצמנו מועשרים בתובנותיה העתיקות-חדשות על המצב האנושי.
כל עוד בני ישראל עסקו בבנייה, שרר שלום ביניהם. כדברי ההוגה האנגלי ג'ון ראסקין, "הגמול הנעלה ביותר לעמלו של אדם אינו מה שהאדם מקבל בעבורו, אלא מה שהאדם נהיה בגללו." דרך פשוטה אף יותר לומר זאת היא הסיסמה שהייתה בפי החלוצים בארץ ישראל, "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה." מה שאנחנו בונים בונה אותנו." מי יתן ונהיה בעשיה מבורכת, מקדמת עם רגש לזולת לבניית עולם טוב ומטיב. אמכי"ר.

שבת מבורכת ורגועה💐

כשקוראים את הפרשות מיד מתעוררת השאלה- האם פרשיות ויקהל פקודי אינן מיותרות מהמילה הראשונה עד האחרונה?

הרי כל הפרטים המצוינים בפרשות אלו להוציא את מצוות השבת נאמרו וכתובים הם בפרשות תרומה ותצווה אז מדוע החזרתיות כביכול?
כשאנו מתכננים תכנית פעולה לרוב יש פערים בין התיאוריה למציאות, כמו בין הדיבור למעשים. בפרשות אלו אנחנו לומדים כיצד כל הפרטים התממשו והתגשמו במלואם, אין פער! הפרשות הללו חשובות וחיוניות ובטח לא מיותרות כי מעבר לביטוי שאין פער בין הדיבור למעשה, יש תיאור נרחב לעוצמת הנתינה והנדיבות. אנשים נתנו מה שהיה להם, להזכירכם הם היו במדבר, ובכל זאת, נתנו את רכושם, הזמן שלהם, וכישרונם בנדיבות למען בניית משכן ה'. כשנאמר, "ובניתם לי משכן ושכנתי בתוכם" הכוונה הייתה להתגייסות ונדיבות הלב, והתורה חוזרת שוב ושוב על זה. כשאדם מקריב את עצמו, את זמנו- זוהי התכלית של "ועשיתם לי משכן ושכנתי בתוכם", נדבת הלב של ישראל שהביאו את החומרים לבניית המשכן כל כך מהר ובשפע.
כלומר, תכלית כל התורה היא הבירור איפה אני מצוי? הקב"ה לא שוכן באבנים, אלא שוכן באנשים. ההוראות, הציווים והדינים הכתובים בתורה חשובים אבל השיחה, הסיפור, הסיטואציה המתארת איפה מצוי ליבנו חשוב יותר וע"כ חז"ל אמרו, "דרך ארץ קדמה לתורה." אנשים הנותנים מעצמם בקדושה לזולת, מקריבים מזמנם וכד' הם אנשים שמתקרבים, וזו תכלית המשכן, כי ההתקרבות יוצרת חיבור. בפרשות אלו הסיפור הוא- על נתינה, לבביות, מסירות, התגייסות, ובירור איפה אנחנו מצויים ביחס לזה?
עלינו לזכור שלעתים קרובות יש לנו רעיונות טובים ואפילו מלהיבים, אבל בכדי שיהפכו למשמעותיים עלינו להעביר אותם לרמה מעשית, לעשייה אקטיבית.
ואכן, ישנם זמנים שבהם עלינו להיות שקועים בלימוד תורה, ולהוסיף דעת, אחרי הכל זהו עיסוק נעלה, נפלא וכובש. אולם במקביל עלינו לוודא שאנו מסוגלים לעבור גם לשלב הבא, שהוא בניית עולם טוב יותר, ה"משכן" של חיי היומיום שלנו. לימוד התורה הוא נשגב וצריך להוות חלק מחיי היומיום שלנו, אך עלינו לזכור שישנם זמנים שבהם עלינו להוציא לפועל את מה שלמדנו, להחיות את הלימוד דרך העשייה ומימושה. עלינו להפנים שיש חשיבות רבה בלדייק את הפרטים ברמת התכנון, ויחד עם זאת עלינו לדייק גם ביישומם, מה שנקרא, לא לחפף☺
כפי שהרב נתנאל ספרן הטיב לתאר, "בפרשת השבוע שלנו, הקב"ה נותן למשה רבנו הוראות מפורטות מאד לגבי תהליך הקמת המשכן. לאחר מכן, התורה חוזרת על דבריה בשנית, כשהיא מתארת לנו בפרוטרוט, כיצד משה רבנו מבצע כל אחת מהוראות אלו. חזרה זו מלמדת אותנו, על החשיבות הרבה שיש לביצוע הפעולות בשטח, בהמשך לתוכניות הנשגבות שהיו לנו קודם. זהו אחד מהסודות הגדולים ביותר להצלחה ולהגשמה עצמית."

מי ייתן ונצליח להגשים ולממש את היכולות והכישורים שלנו יחד עם נתינה וראיית האחר, שנצליח לבנות עולם טוב יותר. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.