תגית: ערבות הדדית

השבוע פרשת ראה שהיא הפרשה הרביעית בספר דברים. הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם לאחר כניסתו לארץ, והיא פותחת באפשרות שניתנה לעם ישראל לבחור בין ברכה (קיום המצוות) לקללה (אי קיומן של המצוות).
משה רבנו מודיע לעם ישראל, כי כאמור לפניהם הבחירה של 'ברכה או קללה'. הברכה היא שכר על שמירת המשפטים והמצוות, והקללה היא העונש על אי קיומם. בבואם לארץ, על הר גריזים (הר הברכה) והר עיבל (הר הקללה) יתקיים מעמד כריתת ברית של בני ישראל עם ה' על קיום המשפטים, המצוות.
בהמשך מפורטים החובות והאיסורים על בני ישראל בבואם לארץ והם כוללים- חיוב השמדת העבודה הזרה בארץ ישראל, ריכוז עבודת ה' במקום אחד שייבחר בעתיד (בית המקדש), העלאת הקורבנות, מתן מעשרות, ומצוות סוציאליות הדואגות לחלשים בחברה. בני ישראל מצווים לגמול חסד ולעזור לזולת – דיני עבד עברי, שחרור העבדים, מצוות שמיטת כספים ומצוות הצדקה, ככתוב-
"(ז) כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (דברים טו')
הבחירה בין ברכה לקללה בפרשת ראה היא למעשה דוגמה לתהליך של חיפוש משמעות. פרשת ראה לא רק מציגה בפני עם ישראל את הברכה והקללה כתוצאה של שמירת המצוות, אלא גם מציבה את השאלה הגדולה יותר: מהי המשמעות העמוקה של הבחירות שלנו ואיך אנו מפרשים אותן במסגרת האמונה והתרבות שלנו? כי הבחירה המוסרית והמשמעות שאנו נותנים לה הן אלו שיעצבו את הדרך שבה אנו חיים ואת הקשר שלנו עם האלוקות ועם החברה.

וכך מבהיר הרב ד"ר יונתן זקס, זצ"ל,
"בספרי על הדת והמדע, 'השותפות הגדולה', הסברתי שיש הבדל בין הסיבה לתופעה כלשהי לבין המשמעות שלה. חיפוש סיבות הוא תכליתו של הסבר. חיפוש משמעות הוא תכליתה של פרשנות. המדע יכול להסביר, אבל לא לפרש. האם עשר מכות מצרים היו שרשרת של אירועים טבעיים, או עונש משמיים, או שני הדברים גם יחד? אין שום ניסוי מדעי היכול לענות על שאלה זו. האם קריעת ים סוף הייתה התערבות אלוהית בהיסטוריה, או מקרה קיצוני של רוח מזרחית שחשפה גדה של נהר קדום ששקע? האם הייתה יציאת מצרים פעולה אלוהית של שחרור, או סדרה ממוזלת של מקרים שאפשרה לקבוצת עבדים להימלט? גם לאחר שכל ההסברים הסיבתיים ניתנים, נשארת האיכות הניסית – מאורע משַנה-היסטוריה שחותם יד אלוהים ניכר בו. תרבות איננה טבע. בטבע יש רק סיבות; את המשמעויות נותנת התרבות לבדה. האדם מתייחד מבעלי החיים בהיותו יוצר-תרבות ומחפש-משמעות, ודבר זה משפיע על כל מה שאנו עושים.
הפסיכולוג ויקטור פראנקל הִרבה לומר שחיינו נקבעים לא על ידי מה שקורה לנו אלא על ידי אופן תגובתנו למה שקורה לנו – ואופן תגובתנו תלוי בַּפירוש שאנו נותנים למאורעות. האם האסון שפקד אותי הוא לי סוף העולם, או שמא הוא הזדמנות לחלץ מעצמי משאבי גבורה ואצילות שלא הכרתי? נסיבות מסוימות עשויות להתפרש בצורה שונה בידי שני אנשים, באופן שיגרום לאחד מהם לומר נואש ולשני לאזור אומץ. העובדות זהות, המשמעויות מקוטבות. הפירוש שאנו נותנים למציאות משפיע על תגובתנו כלפיה, ותגובותינו הן המעצבות את חיינו – את חיי הפרט ואת חיי הציבור. צדק אפוא מקס דה-פְּרי, מנכ"ל חברת הריהוט האמריקנית 'הרמן מילר' ומחברו של רב-מכר על מנהיגות, באומרו כי "האחריות הראשונה של מנהיג היא להגדיר את המציאות."
כל משפחה, קהילה וארגון חווים משברים וניסיונות. האם הם מובילים לוויכוחים ולהטחת האשמות – או שהקבוצה רואה אותם כיד ההשגחה, כ"ירידה שהיא צורך עלייה"? האם הקבוצה משלבת זרועות כדי להתמודד עם האתגר? הרבה, אולי הכול, תלוי באופן שהיא מגדירה בו את המציאות. דבר זה, בתורו, תלוי במנהיגות (או בהיעדרה) מתחילת הדרך עד למשבר. משפחות חזקות וקהילות חזקות מתאפיינות בכך שהאידיאלים שלהן ברורים להן, ולכן רוחות של תמורה אינן מערערות אותן…"

הקונפליקט הפנימי שאנו חווים בין הרצון להיות נדיב וטוב לאחרים לבין הדחף לדאוג לעצמנו ולהיות אנוכיים פוגש אותנו בשוטף. והדימוי של "תחרות משיכת חבל" מייצג באופן חזק את המאבק בין שתי מגמות אלו, ששתיהן קיימות בנו בעוצמה. הבחירה שלנו בין שני "קצוות החבל" מגדירה את אישיותנו ואת הדרך שבה אנו מבינים את תפקידנו בעולם. פרשת השבוע מעודדת אותנו לראות את האנושיות שלנו לא דרך הפריזמה של דאגה עצמית בלבד, אלא גם דרך היכולת לראות את האחר ולהיות שם בשבילו, במיוחד כשהוא זקוק לכך. הפרשה אומרת לנו בפירוש שכאשר יש בפנינו הזדמנות לעזור למישהו בצרה, עלינו תמיד לפתוח את היד ואת הלב.
"(ז) כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (דברים טו')
בחירה בדרך של נתינה ונדיבות הלב לא רק מחזקת את הקהילה והחברה שסביבנו, אלא גם מעצימה אותנו כאנשים ומעניקה משמעות עמוקה לחיינו. דרך זו מחברת אותנו לערכים של חמלה, אמפתיה והבנה, ומזכירה לנו שכוחנו האמיתי טמון ביכולת שלנו להושיט יד ולעזור לאחרים. הפסוקים בפרשה מדגישים את החובה המוסרית לפתוח את היד והלב, לפעול מתוך חסד ונדיבות, בעיקר כאשר אנו נתקלים במישהו שנמצא במצוקה.

וכך מסיים הרב זקס את דבריו,
"משה היטיב לעשות זאת מכולם, כאשר שרטט את הבחירה: בין טוב לרע, בין חיים למוות, בין ברכה לקללה, בין הליכה בדרכי ה' לבין נְהִייה אחר אלילי נכר. בהירות זו מסבירה מדוע החיתים, הכנענים, הפריזים והיבוסים אינם עוד, ואילו עם ישראל חי וקיים למרות כל חילופי הנסיבות שחווה בתולדותיו הארוכות.
מי אנחנו? איפה אנחנו? מה אנחנו מנסים להשיג? איזה סוג אנשים אנחנו שואפים להיות? אלו הן השאלות שמנהיגים עוזרים לקבוצה לשאול ולמצוא להן תשובה. וכאשר קבוצה עושה זאת יחד, היא מתברכת בחוסן ובעמידות שאין שני להם."

בימים אלו, כשכולנו מתכנסים לאזכרות (כן, לא יאומן שאנחנו כבר כמעט שנה בטירוף הזה) כדי לזכור, לעטוף ולחבק את המשפחות השכולות, זהו זמן שבו הערכים שמחברים את הקהילה ואת העם כולו מתגלים במלוא עוצמתם. הזיכרון המשותף וההתכנסות יחד הם אלו שמבטיחים את המשכיות הקהילה, גם בזמנים של אובדן וכאב. דרך התכנסות זו, הקהילה לא רק מחזקת את החוסן שלה, אלא גם משמרת את זהותה, ומעבירה את הערכים הללו מדור לדור. זו המסורת היהודית במיטבה, שמצליחה לשמור על חוסנה ועוצמתה גם בזמנים הקשים ביותר, שנזכה להיות ראויים. אמכי"ר.

שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

השבוע פרשת מקץ שהיא הפרשה העשירית בספר בראשית, והיא ממשיכה את קורות חייו של יוסף שישב כשתים עשרה שנים בבור הכלא המצרי עד שנקרא לפתור את חלומותיו של פרעה. שר המשקים שנזכר ביוסף שפתר את חלומו, מספר על כך לפרעה, ששולח להביא את יוסף מהכלא. בעקבות הפתרון המוצלח של חלומות פרעה (יוסף מסביר שקרבות שבע שנים של שובע ולאחריהן שבע שנים של רעב) מציע יוסף לפרעה גם כיצד עליו להתמודד.
פרעה ממנה את יוסף למושל מצרים, והוא בעצם האחראי לאגירת המזון לשנות הרעב.
כשהרעב מתגבר בארץ כנען, יעקב שולח את עשרת בניו, אחי יוסף, פרט לבנימין להביא אוכל ממצרים. הם לא מזהים את יוסף אך הוא מזהה אותם ומאשים אותם בריגול ומתנכר להם. יוסף אוסר את כל האחים לשלושה ימים, ולבסוף הוא מציע להם שהוא יאסור רק את שמעון, רק אחד מהאחים, וכשהם יחזרו בפעם הבאה עם בנימין, האח הצעיר, ישוחרר שמעון.
יעקב אביהם מסרב לשלוח איתם גם את בנימין, אך יהודה מצהיר שהוא לוקח אחריות אישית עליו, ויעקב לבסוף נעתר בחוסר רצון. כשהאחים חוזרים עם אחיהם הצעיר למצרים, הם מתקבלים במאור פנים, והם מוזמנים לארוחה בבית יוסף. למחרת הם מתכוננים לצאת חזרה הביתה לכנען, ויוסף מצווה את עבדיו למלא את שקיהם בתבואה אבל גם להחביא את גביע הכסף שלו בשק של בנימין. האחים יוצאים לדרכם, ויוסף שולח את עבדיו לרדוף אחריהם ולהפליל אותם ב"בגניבה".
שקו של בנימין נחשף, ויוסף בתגובה דורש שיישאר במצרים. האחים קורעים את בגדיהם, והם נופלים ארצה לרגליו; יהודה, מתוך אחריות אישית וקולקטיבית, מיד מציע ליוסף כי הם כולם יהיו לו לעבדים בעבור שחרורו של בנימין. אבל יוסף מתעקש ומודיע להם שרק ה"גנב", בנימין, יישאר במצרים וכל השאר יכולים לשוב בשלום לאביהם, יעקב. וכך במתח הזה מסתיימת השבוע הפרשה.

פרשת 'מקץ' מתארת לנו סיפור שיש בו מסרים נצחיים. אחד מהמסרים מדגיש כי עד עתה תמיד היה אח אחד שנבחר, יצחק ולא ישמעאל שהמשיך את דרכו של אברהם אבינו, כך גם עם יעקב שהמשיך את דרכו של יצחק ולא עשיו. ואילו עכשיו, כל הבנים, כל השבטים ממשיכים יחד- לא זורקים אף אחד לבור. מסר להטמיע בפרט בימינו, להצליח לכלול, לשלב ולקבל את הזרמים השונים, הדעות והגישות המגוונות שמרכיבות את הפסיפס שלנו, הפסיפס של העם היהודי.
ובהקשר זה, מסר נוסף שאנו למדים מיהודה הוא נשיאת האחריות והערבות ההדדית. אדם חייב לגלות אחריות ולעמוד מאחורי המעשים והבחירות שלו. מחובתנו להתבונן ולראות מתי האחריות היא שלנו ולפעול בהתאם. וכך מבקש יהודה מאביו יעקב, "(ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם-אֲנַחְנוּ גַם-אַתָּה גַּם-טַפֵּנוּ. (ט) אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ…" (בראשית מג). בנוסף, בסוף הפרשה נעמד יהודה אל מול יוסף ומצהיר בפניו כי "(לב) כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר, מֵעִם אָבִי לֵאמֹר:" (בראשית מד, לב)

מסביר הרב יובל שרלו-
"כי עבדך ערב את הנער" (בראשית מד, לב) – אחד הקשרים העמוקים ביותר הקיימים בעולמנו הוא קשר הערבות. ערבות משמעה יציאה מהמעגל האישי והפרטי ונכונות להכניס את צווארנו בעול למען אדם אחר. יהודה הוא הערב הראשון שאנו מכירים: נכונותו להכניס את עצמו כעבד במצרים במקום בנימין, כדי שבנימין יעלה אל אביו וישמח את לבו. משמעות נכונות זו היא שעבוד נצח כעבד במצרים. אף על פי כן, יהודה נכון לעשות זאת הן בשל העובדה שהוא התחייב לאביו כי כך יעשה אם יאונה רע לבנימין, והן בשל העובדה שזה התיקון של מעשה מכירת יוסף – מי שהציע למכור את אחיו מוכן לשבת עתה תחת אח אחר כדי שהנער יעלה אל אביו…"

יש לא מעט סיבוכים  ומורכבות בעולם שלנו, יחד עם זאת, הם ניתנים לפתרון אם יש אמונה ומוכנות לערבות זה לזה, ומוכנות למסור את הנפש אחד למען רעהו. אנחנו, עם ישראל, שם אינספור פעמים קץ לחושך. למכבים הייתה אופטימיות ואמון ובזכות גילויי הערבות הם נלחמו על חירותו של העם היהודי. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, עם שמאמין בניצחון האור על החושך. עם ישראל, זה עם למוד סבל ומלחמות, עם שלא מתייאש. דווקא הדור שנאמר עליו שאיננו מחובר ועסוק במסכים, בטפל, ללא מוטיבציה, דור שמחובר לצרכיו האישיים, דור הסלפי,  מתברר ברגע האמת כ-דור של אריות הנלחם על ביתו על כל המשתמע, ומגלה ערבות ומסירות נפש עילאיים ומעוררי השראה. וכך אמר הרמטכ"ל, אמש, על האירוע הקשה שבו היה חשש שאחד מהלוחמים נחטף לפיר "…מאותו רגע, הכוח פעל במהירות ובעוצמה, כל המפקדים הבכירים זינקו לזירה תוך זמן קצר. קרב כאוב שהסתיים ב-9 הרוגים שלנו, רובם קצינים בכירים… התקרית בשג'אעיה קשה. המפקדים בראש כי ככה אנחנו מחנכים בצה"ל." הערבות ההדדית באה לידי ביטוי בעוצמות לא פחותות גם בעורף שמגויס כל כולו לתת מענה לכל הצרכים שעולים בחזית כבר מהיום הראשון של המלחמה. זכינו לעם מדהים, אכפתי, יצירתי שהוא לגמרי אור גדול.

היום נדליק את כל נרות החנוכיה, שמונה נרות ושמש. “הנר הפנימי” המצוי בכל אחד ואחת מאתנו, פנימיות נפש האדם, זהו האור שבתוכנו שמניע אותנו קדימה בכל מחשבותינו ומעשינו, ובאמצעותו אנו מגלים “נרות” נוספים לחבור אליהם. יחד אנו מאירים את הדרך למרחב גדול יותר וביתר עוצמה. מסר הדלקת הנרות בחג החנוכה הוא שבכדי ליצור להבה, אנו זקוקים לנרות רבים שיבערו בו-זמנית ויעצימו את האור הבודד. ולכן, בכל יום אנו מוסיפים נר נוסף עד שביום השמיני, היום, מדליקים שמונה נרות. נרות החנוכה מסמלים את האמונה היהודית שגם בתקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה של עמנו, האמונה לא נתנה לייאוש להשתלט על חיינו. בכל אחד ואחת מאתנו, כאמור, יש הארה של "הנר הפנימי" שקיים ובוער בנו, וכשנראה את עצמנו כשותפים ובעלי השראה לאחר, נייצר את האור של הביחד, האור הכללי, שהוא עוצמתי יותר מהאור הבודד.  שילוב הכוחות של כולנו הוא שיאפשר לכולנו כחברה את קיום האור והפצתו. מי ייתן ואור חג החנוכה ימלא את ליבנו תקווה לימים מלאי אחדות, אהבה, ערבות הדדית, ואמונה. אמכי"ר.

חג חנוכה מאיר בבשורות טובות ושבת שלום 🕎💞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

השבוע יוסף נפגש לראשונה עם אחיו לאחר שהם זרקו אותו לבור והביאו למכירתו למצריים. " ז וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, …(ח) וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו; וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ (ט) וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף–אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם; " (בראשית מב). יוסף מזהה את אחיו אך לאור השתלשלות האירועים הוא מתנכר אליהם, והם מנגד, לא מזהים אותו. ורק אז נזכר יוסף בחלומותיו.
איך מגשרים על הכעס, הפגיעה והנטישה של האחים? מנקודה זו מתפתחים יחסי קרבה-ריחוק בין יוסף לאחיו. יוסף מביע רגש כלפי אחיו ואף בוכה בסתר, מרעיף על אחיו מתנות ובו בזמן מפליל ומאשים אותם  בגניבה. הוא איננו ממהר לגלות את זהותו לאחיו. נראה כי רק כשיוסף משתכנע שאכן האחים עברו תהליך של תיקון והטיבו את דרכם, רק אז הוא נחשף בפניהם, כשיהודה מוסר את נפשו עבור בנימין, האח הצעיר, אבל על זה נרחיב בפרשה הבאה.

השבוע בפרשה האחים מביעים צער וחרטה- " (כא) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת. (בראשית מב) מכולם בולט יהודה בלקיחת המושכות לידיים, לקיחת אחריות על האח הצעיר בנימין. יש לנו פה סיפור משפחתי המשולב בסיפור של ייעוד, כי עם כל ההתנכרות של יוסף לאחיו הוא עדיין דואג לכל מחסורם של אחיו ואביו. יוסף מתעקש שהם יביאו אליו את בנימין, האח הצעיר, ויעקב אביהם מסרב.
ראובן, האח הבכור מנסה לשכנע את יעקב אך נכשל. ואילו יהודה מצהיר בפני אביו- "(ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-יִשְׂרָאֵל אָבִיו, שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי–וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה; וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, גַּם-אֲנַחְנוּ גַם-אַתָּה גַּם-טַפֵּנוּ. (ט) אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ–מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ:" (בראשית מג) לאחר דבריו של יהודה, יעקב אבינו נעתר. מה בדבריו של יהודה שיכנע את יעקב?

מסביר הרב יובל שרלו-
"כי עבדך ערב את הנער" (לב) – אחד הקשרים העמוקים ביותר הקיימים בעולמנו הוא קשר הערבות. ערבות משמעה יציאה מהמעגל האישי והפרטי ונכונות להכניס את צווארנו בעול למען אדם אחר. יהודה הוא הערב הראשון שאנו מכירים: נכונותו להכניס את עצמו כעבד במצרים במקום בנימין, כדי שבנימין יעלה אל אביו וישמח את לבו. משמעות נכונות זו היא שעבוד נצח כעבד במצרים. אף על פי כן, יהודה נכון לעשות זאת הן בשל העובדה שהוא התחייב לאביו כי כך יעשה אם יאונה רע לבנימין, והן בשל העובדה שזה התיקון של מעשה מכירת יוסף – מי שהציע למכור את אחיו מוכן לשבת עתה תחת אח אחר כדי שהנער יעלה אל אביו.
לערבות זו שני פנים. מחד גיסא … ערבות מהווה למעשה מחויבות כפולה – לא רק מה שהאדם חייב מצד עצמו, אלא אף עמידה בתביעות הנתבעות מאחרים.  מאידך גיסא, הביטוי "ערבין" נוגע הן לערבוב של כולם והפיכתם לאחד, והן לערבות ההדדית שיש לכל אחד מישראל כלפי השני.
בתרבות בה אנו חיים הולכת ושוקעת ערבות זו. חלק בלתי נפרד מאווירת התקופה היא האינדיווידואליות, ובשל כך נזנחת פעמים רבות האחריות כלפי האחר. אמנם, אנו מוצאים פעולות התנדבותיות רבות, וחלק גדול מהצדק החברתי מבוסס על המגזר השלישי. ברם, ערבות מחייבת הרבה יותר – היא מחייבת תחושה עמוקה של זהות, ושל הבנה כי כל מה שמתחולל אצל השני הוא בעל משמעות עמוקה לגבי האדם עצמו. אין הוא יכול לפטור את עצמו בעיסוקו בענייניו בלבד. המינוח בו משתמשים כיום לבטא את הערבות ההדדית הוא הסולידריות, אולם זהו ביטוי חלקי בהרבה מהערבות. סולידריות היא תחושה נלווית, ואילו ערבות היא חוויה עיקרית.
היכן אנו מוצאים את התמוטטות הערבות ? קשה למצוא תחום בו הדבר לא קיים. בענייני ביטחונה של מדינת ישראל אל לנו לשכוח, גם בשעת מלחמה זו, כי לא הערבות ההדדית היא שאפיינה את יחס כלל מדינת ישראל למה שעוברים תושבי דרום הארץ במשך כשמונה שנים; הערבות ההדדית מוזנחת גם כלפי דמויות אישיות, כמו יהונתן פולארד וגלעד שליט, ועוד דוגמאות אחרות. ברם, קודם שאנו מפנים את התביעות לערבות כלפי חוץ, אנו צריכים לברר האם ערבות זו קיימת אצלנו כלפי פנים.
המקום בו דומה כי התמוטטה הערבות ההדדית לחלוטין הוא תחום החינוך. שני כתובים מכחישים זה את זה – הכתוב הראשון בו כל אדם מבקש לילדיו את החינוך הטוב ביותר, ואינו מוכן להסתפק במה שהוא פחות מכך; הכתוב השני הוא החובה והאחריות לכלל האומה הישראלית, וההבנה כי אין אנו עומדים מול ריבונו של עולם כיחידים בלבד, אלא גם כאומה, ואם החינוך הכלל ישראלי יהיה ירוד – לא עשינו דבר. אנו עצמנו לא מצאנו את הכתוב השלישי המכריע ביניהם, ובשנים האחרונות קשה להצביע על מנהיג כמו יהודה, המוכן להיות ערב לכולם, ולא רק לדאוג לחינוך ילדיו ועצמו. פרשת שבוע זו מאפשרת לנו לבחון מחדש את הערבות ההדדית ולנהוג לאורה."

בימינו משמש המושג ערבות או ערבות הדדית במובן של "מעורבות", כביטוי של אחריות האחד כלפי קשייו ומצוקותיו של הזולת. מאחר שהמושג ערבות הדדית צמח בתרבות היהודית ושימש כביטוי יהודי פנימי, באופן טבעי, מתעוררות במדינת ישראל שאלות הנובעות ממשמעות המונח בעבר. "כל ישראל ערבים…" – מי הם "ישראל"? האם זהו העם היהודי? המדינה? או גם אנשי העולם ? ומה עם מי שאינו "ישראל"?
לא תמיד אנחנו זוכרים שעם כל מחלוקת או אי־הסכמה שאנו חווים, אנו גם חולקים מרחב משותף וחיינו תלויים זה בזה. הקורונה, למשל, על כל גווניה, הוכיחה לנו שאם לא נהיה ערבים זה בזה, פשוט לא נהיה. ערבות הדדית איננה מותרות אלא צורך קיומי. ומה שבטוח, בלעדיו יקשה עלינו מאוד להמשיך, לקיים ולקדם את הנס הזה ששמו מדינת ישראל.

בהשראת חגיגות חג החנוכה, יש לנו הזדמנות לחזק את הפצת האור, שהרי "המדליק נר מנר, הנר דולק וחברו אינו חסר"( במדבר רבה, פרשה י"ג).  השמש בחנוכייה נותן מהאור שלו ומדליק את שאר הנרות, והוא עצמו נותר דולק עימם וכך הנרות כולם יחד מעצימים את האור בבית.  בכל אחד ואחת מאתנו יש הארה של "הנר הפנימי" שקיים ובוער בנו, וכשנראה את עצמנו כשותפים ובעלי השראה לאחר, נייצר את האור של היחד, האור הכללי, שהוא גדול יותר מהאור הבודד. לכן, בחג החנוכה אנו מוסיפים כל יום נר נוסף בכדי להאיר אור גדול יותר. כך גם שילוב הכוחות של כולנו עם חברנו, משפחתנו, וככלל האנושות, יאפשר לכולנו כחברה את קיום האור וצמיחתנו במלואה. אמן כן יהי רצון.

חג שמח ושבת שלום💞🕎

איך זה שיציאת מצרים משפיעה עלינו לדורות? אומנם יצאנו מעבדות לחירות אבל מהי חירות בעצם?
בעוד זמן קצר נסב כולנו לשולחן הסדר אבל הפעם איש איש ומשפחתו המצומצמת. כולנו מחויבים לקיים את הוראות הסגר ומיד בהמשך את הוראות העוצר הנוקשים שמחייבים את כולנו ממש להשאר בביתנו.

לעיתים נראה שדווקא מי שמקיים וממלא הוראות, מצוות, אין לו חירות כי הוא לא עושה את מה ש'הוא' רוצה מתי ש'הוא' רוצה. אבל אם נחשוב על זה לרגע- ממלא ההוראות, ומקיים המצוות בעצם לא משועבד לכל תאוותיו, והוא אפילו מתגבר ולא הולך אחרי יצרו. חירות היא בעצם 'חופש' מכל שעבוד חיצוני זר.

המחנך צביקה מנדל כותב-
״אם כן, מסביר הרב קוק ״חירותנו היא לדעת להקשיב לעצמנו, למה שיש בתוכנו, לאמת שטבע ה' בתוך כל אחד מעם ישראל ביציאת מצרים. הטבע הפנימי העמוק והאמיתי של כל אחד מעם ישראל הוא התורה והאמונה בהקב"ה. את חירות הנפש הזו ניתן לקנות רק אחרי שאכן מבערים את כל מה שמושך אותנו מבחוץ, מהעולם הגשמי, ללכת אחריו, וזהו ביעור החמץ האמיתי- סילוק כל ההסתרים החיצוניים שמפריעים לגלות את האמת הפנימית.
לפעמים אכן קשה לנו לדעת מי אנחנו ולכן יש לנו את התורה והמצוות שמגלים לנו מי אנחנו באמת. כתוב בתורה לגבי לוחות הברית "והמכתב, מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות" (פרשת כי תשא) ואמרו חז"ל "אל תקרא חרות אלא חירות"- התורה אכן חקוקה לא רק על הלוחות אלא בתוך כל אחד ואחד מעם ישראל ואותה אמת שקיימת בתוכנו היא חירותנו האמיתית. בביעור חמץ נתכוון לסלק גם את יצר הרע ואת מה שמושך אותנו מבחוץ וגורם לנו שלא להיות בני חורין, שלא להיות עצמנו ולהכיר את האמת האלוקית שחקק ה' בנו ביציאת מצרים. ״

החירות תאפשר לכולנו לממש את הערבות ההדדית, להגן ולשמור אחד על רעהו. לשמור על משפחתנו מקרוב ובו בזמן מרחוק, דווקא ע״י שמירת מרחק! זה לא הזמן להקל ראש ובטח לא לעגל פינות, הפעם אנחנו יכולים לסכן את הקרובים לנו גם אם לכאורה נדמה לנו שהסיכוי קלוש.
הסגר שנראה שנפל עלינו בעצם מכנס אותנו פנימה לתא המשפחתי המצומצם שלנו, ונותן לנו הזדמנות להתחבר לאמת הפנימית שלנו עם האנשים שהכי קרובים לנו, וכך לייצר בסיס חזק, אמיתי ויציב שאיתו נוכל לצאת בהמשך ולחבור לקהילה ולשאר המעגלים שבחיינו.

במילים אחרות, החירות, היא זו שתאפשר לנו לקחת אחריות על חיינו וחיי הסובבים אותנו, ולמגר את הנגיף.
החירות באמצעות הסגר יכולה לסייע לנו להשתחרר מכל אותם מיצרים שמעכבים אותנו, ולצאת יחד בחיבור מחודש, פנימי, חזק ואמיתי יותר ממצרים.

חג פסח בריא ושמח💝

בשבוע שעבר, בפרשת "כי תשא" סיימנו בתיקון חטא העגל; משה יורד כשהלוחות השניים שהכין ארבעים יום ולילה בידו, ועור פניו קורן, עד כדי כך שבני ישראל חוששים לגשת אליו. פניו הקורנות של משה ממשיכות ללוות אותנו גם השבוע לפרשת ויקהל-פקודי, ולאורן מתחילה פרשת בניית המשכן שפותחת במילה 'ויקהל' -"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" פרשת ויקהל מביאה עמה רגע מיוחד בו בני ישראל מתחילים את תהליך הפיכתם מקהל של אינדיבידואלים לקהילה שהינה ישות אחת.
בעת שכזו כשאלפי ישראלים נמצאים בבידוד ביתי, ובכלל עם המלצה כוללת לסגר ביתי, ובנוסף מוקד מד"א שמקבל מדי יום אלפי פניות, של אזרחים הדורשים פראמדיק שיגיע לבדיקת נוכחות הנגיף, אנו מצויים במציאות מורכבת ומאתגרת, ועם כל חוסר ההבנה והאי וודאות, כולנו מחפשים נתיבי שפיות וממלאי מצברים כדי להפוך את הלימונים ללימונדה ככל שניתן.
אומנם יש הוראות ברורות ממשרד הבריאות ומהממשל לשמור על מרחק אחד מרעהו, מרחק פיסי, יחד עם זאת, דווקא הקושי הזה שהוציא אותנו לסוג של חופשה כפויה, סוג של פסק זמן מכל מה שאנחנו מכירים ושלא חשבנו שהוא אפשרי, קיבלנו בעצם תזכורת לאומית ובינלאומית לכך שאנו לא רק אינדיווידואלים אלא קהילה שנבחנת עתה בביטויי הערבות ההדדית שלה למרות ואף על פי האתגרים שהמציאות מציבה לנו.

לאחרונה שיתפה ר', מהיישוב ענב, שנדבקה מבעלה בקורונה, וחשפה בפייסבוק את האיומים על חייהם –
"במהלך 48 השעות האחרונות אני סופגת טלפונים אנונימיים, איומים על חיי וטענות קשות מצד אנשים שאני לא מכירה , ופה ממתקן הבידוד בבית החולים ובשארית כוחותיי אחרי התופת שאנחנו עוברים, אני מבקשת להעביר פה מסר אחד חד וברור לעם ישראל: לא הקורונה תהרוג אותנו. כי אם הלשון הרע.
תנו לי לספר לכם מי זה בעלי. בעלי נהג אמבולנס מזה 10 שנים. כל כולו נתינה ללא הבדלי גזע דת מין. מאז ומעולם פעל למען בריאות הציבור והנחיות משרד הבריאות הינם נר לרגלנו בבית.
עכשיו תראו, אין לי ציפייה מהעיתונות שלא תעשה שימוש באיזה כותרת צהובה מפוצצת כזו שתזכה אותי במטר ברכות מטוקבקיסטים… באמת שלא. אבל כן יש לי ציפייה מכם. עם ישראל. שיפעיל דקה שיקול דעת. שינשום רגע בתוך כל הפניקה חסרת הפרופורציה הזו שנכנסנו אליה מבלי שנבחין בין רע לטוב. מבלי שנלמד זכות.
עם ישראל יקר ואהוב שלי, האם עולה בדעתכם כי אדם שאובחן חולה קורונה ידביק במכוון אנשים?? עזבו אנשים- את דמו ובשרו – משפחתו הקרובה? מה קורה לנו? האם ירדנו מהפסים לגמרי? האם ההיסטריה הופכת אותנו כבר למטומטמים לגמרי?
אז הי כולם, אני אומרת לכם בגאווה: אני אישתו של האיש שיתכן והוביל חולה קורונה ללא כל מיגון כי זה המחיר שהוא משלם מזה שנים, כדי להגן ולשמור על עם ישראל. והיום, הוא ומשפחתו משלמים מחיר כפול בגלל השליחות שבחר.
ואנחנו עדיין שלמים על המחיר הזה, כי ביום שבעלי בחר בשליחות הזו ידענו כי זו השליחות של כולנו. למען עם ישראל. והעיקר, והעיקר. לא לפחד כלל. והאמת והשלום אהבו…"

פרשת ויקהל פקודי היא פרשת ´צו פיוס´ אנו רואים כיצד לאחר המשבר הנורא של חטא העגל הקב"ה משלים עם עם ישראל ובונה את ביתו בקרבם, כך מסביר הרב יובל שרלו, עלינו לפעול ולחפש קשרים שהתנתקו בעקבות משברים, ולגלות בנו את היכולת לחבר ולפייס. במציאות הנוכחית של מתח עצום, תסכול ואי וודאות שכולנו חווים אומרת לנו הפרשה השבוע יש לנו הזדמנות להתפנות ולבנות את המשכן, את ביתנו. כלומר, גם אחרי שבר נורא וגדול, ואחרי כל אותם חילופי דברים קשים בין משה לה' מבהירה לנו הפרשה כי ניתן להתפייס ולזכות בעולם טוב יותר. זהו צו פיוס, ההשלמה מחדש להשראת השלום והאהבה.

הפרשה נותנת לנו מבט מאוד מיוחד ומעורר תקווה שמבהיר לנו כי ההבדל בין קהל לקהילה הינו דק ועדין – בקהל ישנם אנשים העומדים יחד ומקשבים אבל הם עדיין ישויות אינדיבידואליות. לעומת זאת, קהילה כבר הופכת לגוף עצמאי, לכוח מניע בפניי עצמו, לישות אחת. זה נכון כזוג, כיחידה משפחתית, כקהילה, כעם ובכלל. מי ייתן ונצליח לעבור את המשבר הנוכחי מתוך ערבות הדדית, וביטוי היכולת לפייס ולחבר עם כל האתגרים הנלווים בימים אלו. אמכי"ר.

הרבה בריאות ושבת שלום🥰

בפרשה השבוע אנו מתבוננים בפרטים שאינם מצויים בעשרת הדיברות שניתנו לעם ישראל במעמד הר סיני, אירוע השיא בפרשה הקודמת, פרשת יתרו. 10 הדיברות היוו הכנה, קווי יסוד ומבוא להמשך בפרשת שופטים שמתחילה באות ו' החיבור, ואוצרת בתוכה 53 מצוות. הפרשה מורידה את האידיאלים הגדולים מהר סיני לתוך המציאות שלנו, החיים האנושיים כשחלק מאותן מצוות עוסק באוכלוסייה החלשה והנחשלת שזקוקה יותר מכל לסעד, חיזוק ותמיכה. למעשה פרשת משפטים היא שנותנת תוקף לפרשת יתרו. "(א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם." (שמות כא').
אני תוהה לעצמי היכן החוקים והמשפטים פוגשים אותי?
מה משמעות הירידה לפרטים קטנים אחרי חוויה כל כך מכוננת של מתן תורה?
על פי מה עלינו לשפוט?
ד"ר מוטי גולן, מרצה לעניני יהדות ואקטואליה, כתב:
" …ובכל זאת, מה ראתה התורה לפתוח את הפרשה דווקא בענייני עזרה לחלש ולא להמשיך את ענייני האמונה כפי שבאו לידי ביטוי בעשרת הדיברות?"
אחת התשובות שהוא מביא – "בכך, התורה מגלה לנו את סוד החיים. אי אפשר לחיות חיים אמיתיים בסיסמאות, באמירות וכיו"ב. חייבים להוריד את האידיאלים הגדולים לפרטי החיים. הרעיונות גם אם הם גדולים מקבלים משמעות רק כשהם מחוברים לחיי המעשה. התורה האלוהית הגדולה חיה דרך הפרטים הקטנים". (בשם הרב יניב כהן, ראש אולפנית ישורון בפ"ת). ד"ר מוטי גולן ממשיך ומבהיר "שעיון במגוון מצוות הפרשה, יסייע להבחין שהתורה מדגישה את ענייני החסד והעזרה לנצרך ובמיוחד ל"קבוצת החלשות והנחשלות" שהם: היתומים, האלמנות והגרים. למשל: אסור לענות יתומים ואלמנות, אסור להונות גרים, ישנה מצוות עשה של נתינת הלוואה לעניים ועוד. גם מצוות הבאת בכורים נכללת בפרשה שלנו – "ראשית בכורי אדמתך תביא.." . כשביסוד המצווה עומד עקרון הכרת התודה לה'."
להרגשתי חולשה זה מצב שכולנו חווים, לעיתים היא מתבטאת בחסר- בדעת, במילה טובה, בכסף, יש ברפואת הגוף או הנפש, כולנו זקוקים לדבר כזה או אחר ברגעים שונים בחיינו ובעוצמות שונות.
אמש עודכנתי שחברה יקרה שלנו חולה במחלה הנוראית, מחלה שלצערנו הפכה ממש למגיפה שלא נדע, והזדמן לי לשמחתי להגיע לחיפה ולבקרה בבית חולים רמב"ם שם קיבלה הקרנה כחלק מהטיפולים שעליה לעבור. חמדה הגיבורה ומשפחתה היקרה והאהובה נאלצים לעבור מסע מאתגר וכואב. הם שיתפו אותי בפרטים, בכל האתגרים שהיו עד לרגע הגילוי וההבנה כמה חמור המצב. כשמישהו יקר לנו חווה קושי ואנו חסרי אונים מולו כי לכאורה אין ביכולתנו לשנות את המציאות, ולהפסיק את הכאב, לא נותר לנו אלא לעצור, לפתוח את הלב, ולגלות רגישות; במילים אחרות, להקל ולהיות שם עבורו עם כל האהבה והחום, ולהטמיע בליבנו שאותו חבר יקר נמצא שם כמראה לגילוי רגישות, הקשבה ואחריות- ממש כמו נתינת ציווי לנו להגדיל ולהרחיב את מעגל התודעה בציבור למעורבות הדדית שככל שתגדל, אני מאמינה, תצמצם את אותה קהות חושים שלא מאפשרת לראות ובטח להרגיש את האחר; ובכך תרחיב את החיבורים שבינינו ובסופו של דבר בין כולם.
השבוע פרשת משפטים מחייבת אותנו להתבונן בפרטים ולראות את האחר, לגלות ערבות הדדית. אנחנו זוכים לקבל הנחיות ברורות כיצד עלינו לנהוג כדי שאכן נקיים חברה שבה כל איש דבוק לרעהו ולכלל כולו. הכי רלוונטי שיש. הפרשה מתחילה דווקא בדיני עבדות, מדוע? והתשובה- עד לפני זמן קצר היינו כולנו עבדים במצרים והוצאנו לחירות, כביכול השתחררנו, אבל חירות מלאה משמעותה גם לגלות אחריות, ביטוי לשחרור שלנו מהעבדות. השחרור מחייב חינוך מחדש, עזרה בעת מצוקה וקושי צריכה להיות מעל כל מחלוקת, מעל אינטרס אישי, מעל היכרות אישית עם אותו אדם- להגיש עזרה זה לזה עם המיטב שלנו ובכל עת. אם מישהו בצרה- פשוט לעזור לו. אולי בזכות אותה עזרה תהפוך עוינות להכרת תודה; ומחוות קטנות של עזרה הדדית יכולות בטווח הארוך לשנות ולהטיב את המצב החברתי והאנושי.
יהודה רובן כותב על הערבות ההדדית- "עם ישראל נחשב ליחידה אחת שקיימים בה קשר ותלות בין כל מרכיביה. מכאן המקום לערבות ההדדית ולאכפתיות שמגלה הפרט למעשיו של זולתו.
התורה מתייחסת לחטאי יחידים כאילו חטא כל העם. דברים אלו מעוגנים במעמקי משפטי ה' ובדרך שבה מתייחס הבורא לחטאי עמו. עם ישראל מהווה יחידה אחת. הערבות ההדדית שקיבלו עליהם ישראל בסיני, הופכת אותם לכלל אחד. לא אוסף של יחידים, אלא עם שבו כל איש דבוק לרעהו ולכלל כולו. יחד הם עובדים את ה' כדי לדבוק במידותיו; ויחד הם נושאים באחריות הרוחנית להמשך הנחלת התורה והמצוות לדורי דורות, ומעשי היחיד משפיעים על הכלל ומחייבים אותו."
כולנו היינו מאושרים יותר, אילו העולם היה מקום מכיל, רגוע ושלו; עולם עם אנשים החיים בהרמוניה ויוצרים מקום זה לזה מתוך תודעת שפע, כי יש די והותר לכולם.
אז כיצד הופכים את החלום הזה למציאות?
ההתחלה הכי טובה ומשמעותית היא להשתדל ולשמש דוגמא אישית, בכל הנוגע ליחסינו עם הזולת. פרשת השבוע שלנו מלאה בהנחיות והוראות מעשיות, הבאות לאפשר לנו לחיות חיים שלווים ומתחשבים יותר עם הסובבים אותנו. למשל: כשאנו נתקלים בחפץ שאבד לאדם כלשהו, לא רק שאסור לנו לקחת אותו לעצמנו, אלא שעלינו להשקיע כוחות מרובים בכדי לאתר את בעל האבדה ולהשיב אליו את אבדתו. סביר להניח שאותו אדם יוקיר לנו תודה על מעשינו ויחווה שלאנשים סביבו באמת אכפת ממנו. מה שיגביר את הסיכוי שהוא יעשה את אותו הדבר למען אדם אחר. לכן יש צורך בהכוונה, בכללים, בחוקים, במשפטים, שיחזקו את מידות המוסר שלנו, שיסייעו ויזכירו לנו לבחור בטוב, ושיחד נוכל להפוך את הסביבה הקרובה אלינו ובהמשך גם את העולם כולו, למקום שפוי, רגיש ומתחשב יותר עבור האנושות כולה. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, חמדה בת זהבה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המהיר של משה בן רבקה.