פרשת בשלח היא הפרשה הרביעית בספר שמות. לאחר עשר המכות שהביא ה' על המצרים, הנושאים העיקרים בפרשה הינם- יציאת בני ישראל ממצרים, המרדף של פרעה אחרי בני ישראל, קריעת ים סוף, שירת הים ותחילת המסע במדבר, תלונות העם, פרשת המן והמלחמה בעמלק.
הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה-
כשיוצאים בני ישראל ממצרים הם נערכים למסע מפרך דרך מדבר סיני, בכדי להגיע אל הארץ המובטחת – ארץ כנען. הם לא בוחרים בדרך הקצרה ביותר, שהיא דרך ארץ פלשתים, דרך החוף הקצרה, ונשאלת השאלה, מדוע נבחרה הדרך הארוכה?
מסתבר כי הדרך הקצרה עברה בשטחי אויב. והיה חשש טבעי שמא יגיע העם מהר מדי למצב מלחמה (המצב אליו הם מגיעים רק בסוף הפרשה, במלחמתם בעמלק) והפחד יגרום להם לרצות לשוב למצריים. בני ישראל, שעד לא מזמן היו עבדים, עדיין אינם בשלים להילחם.
מרחיב הרב חגי לונדין,
"בפרשת בשלח” ה’ מסובב את העם בדרך ארוכה במדבר שמא יפחדו וישובו למצרים. מדוע לא ניתן היה לעשות נס ‘קטן’ ולעורר בעם ישראל אומץ למסע?
אנו לומדים מכאן עיקרון: נסים יכולים לעזור במערכות החיים החיצוניות אולם את בניית האומץ הנפשי צריך עם ישראל להבשיל בעבודה ארוכה עם עצמו – התמודדות עם ים-סוף; המן ומלחמת עמלק.
בקרוב ממש אנו מציינים את חג האילנות. בטו בשבט העצים עדיין בשלכת והקרקע בוצית. ההבשלה היא רק באביב אולם בט"ו בשבט ‘עלה השרף באילנות’ – נוזל החיים הפנימי של העץ מתחיל להתעורר. כדוגמת מסע עם ישראל במדבר, תהליך ההבשלה נעשה באופן הדרגתי וללא קיצורי דרך.
בכל אחד מאתנו מצוי ‘שרף', מלאך המבשיל לאיטו. כוח חיים שהולך וצומח המאפשר לנו להגיע לפרי "להיכנס לארץ ישראל” להתמודד ולנצח."
בנוסף, למרות שהחג הוא בעצם 'חג לאילנות', יש לו גם משמעות עצומה עבורנו, בני האדם. ט"ו בשבט מעניק לנו הזדמנות נפלאה לעצור לרגע, ולומר תודה על שפע הפירות שזכינו להם, ובכלל אם נעמיק הרי המכנה המשותף בין האדם לבין עולם הצומח ובפרט לעצים רב, "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה".
מגרעין אחד קטן (אברהם ושרה…), העץ מתפתח לגזע חסון וענפים מתפשטים לכל עבר, כך לאדם פוטנציאל 'גרעיני' מדהים. מסירות והשקעה בגרעין, תניב עץ חסון ופירות משובחים. וכך גם ההשקעה בילדינו, בערכים מעצבים פרטים ואומה לחברה ישרה, עם רגש לזולת, המחוברים לשורשם ויודעים מהיכן הגיעו ולאן הם הולכים. האמונה בדרכנו היא שמעניקה לנו חוסן פנימי בעיקר בעתות משבר. בהירות הדרך שלאורה אנו הולכים, ועל פיה אנו נוהגים היא קריטית. הדרך מתבטא במעשים שלנו, בפירות שהעץ מניב והתרחבות ענפיו. איזו חברה אנו מצמיחים? כזו שזוכרת את הזולת, מעניקה ונותנת את המיטב? חברה של צדק, מוסר, חסד וערבות הדדית?
וכך מחדד הרב ליעד ברח"ד- "גלות מצרים לא באה לעם ישראל כעונש אלא כשלב הכרחי ביצירתו והגדרתו כעם יש כאן שלב של חושך קושי ושיעבוד שהוא ההריון של עמ"י, הוא שלב ההיווצרות ההכרחי שאי אפשר לדלג עליו. גם בטבע זה כך, זרע שנזרע לפני שהוא נובט ופורח- קודם כל הוא מרקיב, ולפני שאשה יולדת וזוכה לבנות וליצור עולם חדש- היא צריכה קודם להתמודד עם הקושי והסבל של ההריון, ולפני שהעובר יוצא לאויר העולם הוא צריך לעבור שלב של תשעה חודשים של התכנסות בתוך החושך, אך אנו יודעים שהשלב הזה הוא מכין את השלב הבא ואנו רוצים אותו ושמחים בו.
בט"ו בשבט, איננו מציינים את הפריחה או את הבשלת הפירות, אלא את שלב החנטה שזהו השלב הבראשיתי של הפרי שלב שבו למעשה עדיין אין ממנו כלום- אבל מי שבעל חזון, רואה ויודע שהכלום הזה בסופו של דבר יוליד פרי בשל וטוב מתוק לחיך ונאה לעיניים ואחרי תקופת ההתכנסות הקור והחושך תבוא הפריחה ויבוא אור גדול… זהו השלב שבו גלום השורש והגרעין לפריחה שתבוא בהמשך.
גם באדם, לפעמים יש שלבים של קושי ועומס וטרדות וקשה לו לראות את האור והוא מרגיש שהוא יושב בחושך אם מבחינה פרטית ואם מבחינה לאומית, ומי שראייתו קצרת טווח עשוי להתייאש, אבל מי שיש לו אמונה ובטחון בה' יודע ומבין שהכל מאת ה'- ולטובה, ובסוף דווקא מתוך הקושי תצא תשועה גדולה… "
אמונה זו התבטאה כבר עם יוסף שהבהיר לאחיו- " וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב." (בראשית נ, כ), החשיבה לטובה הינה ירושה ומתנה שקיבלנו לדורות מיוסף.
לסיום, הבחירה בדרך הארוכה נועדה לאפשר את הצמיחה וההתפתחות הנחוצה, בכדי להפיק את הבשלת הפירות מהמאמץ שהשקענו. אין קיצורי דרך, עיצוב דמותו של עם ישראל הצריכה הליכה ממושכת במדבר, הצריכה תהליך של "הריון" במטרה שיוולד דור חדש וחופשי אשר בטוח בעצמו ובשורשיו, דור שמצליח להוציא את העבדות מתוכו, ומייצר שינוי תודעתי של חופש.
עצמות יוסף-
הפרשה מתארת לנו כי כאשר בני ישראל יוצאים ממצרים, משה זוכר גם להעלות את ארונו של יוסף, ממש כפי שהשביע יוסף את בני ישראל בדורו, "(יט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם." (שמות יג)
מדוע השימוש במילה ״עצמות״?
מסביר הרבי מליובאוויטש, (מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כו, עמ' 85),
״השימוש החוזר בביטוי 'עצמות' צורם מעט. לכאורה, אין זה ביטוי של כבוד כלפי צדיק כה גדול כיוסף. התורה הייתה יכולה להתבטא בצורה מכובדת יותר, כמו: 'ארון יוסף' וכדומה. אם בכל-זאת מקפידה התורה להשתמש בביטוי 'עצמות', ברור שיש לכך משמעות מיוחדת.
עלינו לומר, שהביטוי 'עצמות' בא לרמז על 'עצמיות'. כשם שהעצמות הן תוקפו וחוזקו של האדם (או של בעל-החיים), כך "עצמות יוסף" מבטאות את עצמיותו, את תוקפו וחוזקו – את עיקר עניינו של יוסף הצדיק. לקיחת 'עצמותיו' של יוסף מבטאת את העובדה, שמשה נטל עמו את מהותו ועצמיותו של יוסף לקראת המסע במדבר.״
מהי אותה מהות ועצמיות? ליוסף הייתה מחויבות פנימית, נחישות, ערבות הדדית, ואמונה כי המציאות שלנו מונחית במחשבה לטובה גם כאשר הוא נזרק לבור, לבית הכלא וכו' והכל נראה חשוך במיוחד. יוסף הבין שאלו זרעים והמסע שלנו הינו תהליך. הוא זה שהביא בסופו של דבר לאיחוד מחדש של כל המשפחה, וגם דאג לכל מחסורה. תכונתו העצמותית של יוסף, שורשנו, מומשה בפועל במסע במדבר על ידי שלושת האחים, משה, אהרון ומרים, שהנהיגו את בני ישראל בדרכם לארץ ישראל במסירות אין קץ, ובעבודת עם ישראל בכל הדורות.
יתכן והמילה "עצמות", מוסיפה חברתי היקרה, ציפי קרופט, הינה גם מלשון עוצמה. כלומר, הצמיחה שלנו קשורה לעצמות המעניקות לנו עוצמה, כח, מעצם החיבור לשורשינו, שהוא הבסיס לדור החדש המתחדש וצומח במדבר.
למעשה, ארון יוסף שמשה זוכר לקחת למסע במדבר, מקשר את הדור החדש לשורשיו, לאבות אבותיו. כל דור ודור צריך וחייב שיהיו לו שורשים בתהליך צמיחה והתפתחות מקדמים ויציבים. לכן, גם חכמנו מדגישים, "דע מאין באת ולאן אתה הולך…" (מסכת אבות ג, א)
מי ייתן ומתוך כל הקשיים, האתגרים והברורים שאנו עוברים בדורנו נזכה לממש את הערכים שהנחילו לנו אבותינו, דרך ארץ, אהבת חינם, והפצת אור של ממש. אמן כן יהי רצון.
שבת שלום וחג ט"ו בשבט שמח💞🌴
לרפואתה השלמה של חמותי היקרה, הדסה אסתר בת רחל