חומש שמות- פרשת כי תשא- משבר אמון

Photo by lauren lulu taylor on Unsplash

השבוע הפרשה התשיעית בספר שמות, פרשת כי תשא. בפרשה מתואר כיצד מחכה עם ישראל למשה רבנו שירד מהר סיני, ולתחושתם, משה רבנו מתעכב. היעדרותו הממושכת של משה מערערת את אמונתם, והם חוששים שמשה כבר לא ישוב. "(א)וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ." (שמות, פרק לב) ולכן, בני ישראל יוצרים את עגל הזהב שישמש אותם במקום משה לעבודת ה'.
משה רבנו, המנהיג שהצליח להוציא את בני ישראל ממצרים לאחר 210 שנות עבדות, הוא גם המנהיג שלאחר מעמד מתן תורה, עולה להר סיני לקבל את לוחות הברית. אך, חוסר הידיעה, חששות, ודאגות של העם שמא הם איבדו את הקשר והחיבור לאלוקות, גורמות להם לחיפוש אחר נחמה, ומענה חלופי לחיבור.
ה' מספר למשה על החטא של בני ישראל, ומאיים להשמידם. משה מתחנן לפני ה' ומגן על עם ישראל, אך כשהוא יורד אל העם עם לוחות הברית, והוא רואה את עגל הזהב והמחולות סביבו, משה משליך את הלוחות ושובר אותם. לאחר מכן, הוא גם משמיד את עגל הזהב, ומצווה להרוג את כל עובדי העגל.

בפרשה השבוע אנו נפגשים עם משבר אמונה אך גם עם משבר אמון של העם, ואם נדייק, העם היה זה ששבר את האמון שנתנו בו מנהיגיו, משה ואהרון. לעומת זאת, משבר האמון שאנו חווים היום מוטל על המנהיגים והמוסדות ששברו את האמון שהעם נתן בהם. זוהי שבירת אמון קשה במערכות היחסים.

החשכה שנפלה עלינו במלחמת חרבות ברזל פרצה בבוקר יום שבת, חג שמיני עצרת ושמחת תורה, כ"ב בתשרי התשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. המלחמה החלה במטח רקטות כבד אל עבר יישובי העוטף. היא המשיכה בפריצת הגדר החוצצת בין רצועת עזה וגבול ישראל והסתערות של מחבלי כוחות ארגון חמאס והמון עזתי על בסיסי צבא וישובים רבים בדרום הארץ. במהלך הטבח בוצעו פשעי מלחמה נוראיים ופשעים כנגד האנושות. במסע הטבח שנערך נרצחו 1,400 אזרחים ישראלים ו-239 חיילים. כ-240 נשים, ילדים, קשישים, אזרחים זרים וחיילים נלקחו בשבי, 134 שבויים עדיין בידיהם של אותם מרצחים. ומאז, אנו במלחמת קיום מתמשכת כנגד אותו אויב אכזר שלמורת רוחנו גובה מחיר של עוד "הותר לפרסום…" חיילים וחיילות אמיצים וגיבורים שמקריבים את חייהם כדי להעניק לנו את ביטחוננו.
כחודש לאחר פרוץ המלחמה, אמירות כמו "חוסר-אמון בקרב כ-73% מהציבור חווים…" פורסמו לאור המשבר הנפשי הקשה שהאומה כולה חווה, תחושות טראומטיות קשות ומטלטלות. היממה הממושכת ב-7 באוקטובר, שחוו האזרחים בעוטף עזה, כאשר הם זועקים לעזרה שבוששה להגיע, ניפצה את האמון של כולנו. זוהי תחושה מעיקה שמערערת את הביטחון, ומטילה ספק במנהיגות ובכל אותן מוסדות שאמורות להגן עלינו.

וכך אומר הרב מורי לי-דר,
"נכון – לא תמיד הדברים ברורים לנו, ולא פעם נדמה שהרע רק הולך ומתגבר, אך ממקום מושבנו הקטן על כדור הארץ אין לנו באמת את היכולת להבין את מורכבותם של תהליכים ומטרתם.
אמת – יש דברים שאין להם תקנה. רעידת אדמה היא רעידת אדמה, מוות הוא מוות, כאב הוא כאב. שום אמירה על תקווה, פרופורציה או יד נעלמה שאולי מכוונת את הדברים לא יצליחו לנחם. 
אך יש דברים  חשוכים בעולמנו, שאם נביט בהם בתשומת לב גדולה, נגלה בתוכם כיסים קטנים של אור, ניצוצות של חסד. הזדמנויות לגאולה…
אני חושב על הקשר הישיר שהיה לנו עם הטבע שפעם הקיף אותנו ומילא אותנו בצניעות, תחושת שותפות, ובעיקר הציף אותנו בתחושת יראה ופליאה מהעולם סביבנו… 
אם יש דבר שניתן ללמוד מאירועי החודשים האחרונים הוא עד כמה כולנו קשורים זה לזה… כעת אנו מבינים עד כמה זה נכון, עד כמה כולנו מחוברים באלפי נימים וחוטים שקופים המושכים את כולנו מעלה ומטה. 
את האמת הפשוטה הזאת יכולנו לפגוש בפרשת השבוע שעבר,  פרשת תצווה, המתארת בפרטי פרטים את חושן המשפט שלבש הכהן על חזהו. החושן הורכב מ- 12 אבנים יקרות כנגד  12 השבטים, אותם נשא הכהן על עצמו בכל עת. אך,  במקרה או שלא במקרה, הספרה 12 מייצגת לא רק את המערך השבטי לאומי של בני ישראל, אלא גם את מערך הזמנים האוניברסלי המגולם ב 12 חודשי השנה. או במילים אחרות – הכהן הגדול נשא על עצמו לא רק את האחריות הרוחנית על בני ישראל, אלא גם, בעקיפין, את האחריות על הסדר הרוחני של העולם כולו."

אירועי ה-7 באוקטובר יצרו משבר אישי לכל אחד ואחת מאתנו, ומשבר לאומי. והדרך שנבחר להתמודד איתם תקבע את היכולת שלנו לצמוח או להיקלע לתוך מערבולת ששואבת מטה.
היכולת שלנו להתמודד עם משבר קשורה למשאבים האישיים שלנו, לניסיון החיים וליכולת להכיל מצבי לחץ, כמו גם לתמיכה הסביבתית שיש לנו ולקשרים החברתיים. קוראים לזה חוסן. לפעמים משברים אינם תלויים בנו, אינם בשליטתנו ואין לנו דרך להשפיע עליהם, כפי שאנו חווים בתקופה זו. לכל אחד ואחת יש דרכים להכיל את הקושי האישי, הלאומי ואת האובדן הגדול שחווינו ועדיין לצערי חווים, וחלק מהאנשים חשים קושי ומצוקה גדולים יותר, אם בשל רגישותם הרבה או הקשר האישי יותר לאובדן.
אחת הדרכים שהוכחו בעבר בתחום ניהול משברים והתמודדות עם קשיים היא הכוח של הקבוצה בהעצמה ולחילופין בהפחתת עוצמת הקושי. לעיתים, אדם שנמצא במשבר מרגיש שאף אחד לא מבין אותו, לא מצליח לראות את הבעיה שלו ולא יכול לעזור לו. הוא מרגיש לבד, וזו תחושה שמעצימה את המצוקה. ולכן, השותפות כקבוצה שחווה את המשבר או ככזו שיכולה להבין ולסייע, היא כוח משמעותי ביכולת של התמודדות היחיד.

אז מה מלמדת אותנו הפרשה בהקשר זה של משבר האמון?
התשובה- משה והעם, לא התכחשו לשברי הלוחות. יותר מזה, הם בוחרים להמשיך ולשאת אותם איתם, על אף שהם מזכירים להם רגשות קשים ואירועים מזעזעים שמעוררים יאוש, אימה, ומשבר של אמונה. יש כאן אמירה חברתית נוקבת, חברה חייבת לשאת איתה גם את ההכרה בחולשותיה. כך גם כל אחד מאתנו חייב לשאת עמו את ההכרה בחולשותיו. רק מתוך ההכרה הזו תבוא הנהרה, יבוא האור. להפנים שרק- מי שמביט בשברים, מביט באומץ בהשתקפותו בראי, ורק חברה הנושאת עמה את שבריה, מכירה בהם, מתמודדת איתם- יוכלו להיבנות מהם, להשתקם ולהתבגר. ההכרה בשברי הלוחות שבנשמתנו היא שתסייע לנו לנהוג בצניעות, להכיר בחולשות שלנו ולמנף אותם ולא להיקלע פעם נוספת לזחיחות דעת ולשביעות רצון עצמי הגובים מאתנו מחיר יקר וכואב.

מסיים הרב מורי לי-דר,
" נראה שהימים שבאו עלינו… באו ללמד אותנו משהו בהלכות אותה האחריות הקוראת לנו לצאת מעולמנו השבטי והצר – אל העולם כולו. נראה שהתקופה הזאת באה להוציא אותנו מתפיסת העולם ההיסטורית שלנו, העסוקה באינטרסים הצרים והמיידיים… אל צרכי הזמן של האנושות כולה. והלוואי שנלמד את הלקח, ובחודש אדר, כאז כן עתה, יתהפך הרע הזה ויהפוך לטוב גדול." אמן כן יהי רצון.

ההכרה ונשיאת אחריות יחד עם תבונה, סובלנות, אמון, הקשבה, ענווה, כבוד ואהבת חינם אחד לרעהו, הם שיושיעו אותנו ויסייעו לנו לצמוח ולגדול מתוך הכאב והאובדן. שנהיה ראויים לכל אלו ששילמו בחייהם ולמשפחותיהם כדי שאנו נוכל לחיות פה יחד בבטחה, להמשיך את המורשת ולהעבירה הלאה.

בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל אזרחי ותושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.



Photo by Aamir Suhail on Unsplash

יש אינספור סיפורים מעוררי השראה ומחזקים. למשל, הסיפור של איריס חיים- "לבחור באור ולא בבור"-
"ב-15 לדצמבר, יותם חיים שהיה חטוף 70 ימים על ידי מחבלי החמאס, הצליח להימלט מהשבי עם עוד שני חטופים, אך נורה בשוגג מאש צה"ל. למרות האסון הכבד שפקד אותה, כך דווח ב-Ynet, – אימו, איריס חיים, בחרה להעביר מסר של אחדות ותקווה לעם והפכה לסמל. "אנחנו לא קורבנות, אנחנו נתגבר", אמרה בנאום בשבוע שעבר בוועידת הביטחון של ישראל. היא הכריזה, אני "בוחרת באור ולא בבור"." בהרצאה שלה הקשבתי כיצד היא שואבת כוחות ואופטימיות בתקופה הקשה שעוברת עליה ועל כל עם ישראל. במקום לחזק אותה הרגשתי שהיא מחזקת אותנו.
על המסר המאחד ששלחה לחטיבת 7828 סיפרה בנאומה: "כאמא של חטוף אני לא חשובה יותר מכל אמא של חייל, שהולך להילחם בעזה. הבן שלי נחטף מביתו כאזרח והוא חייל של מדינת ישראל. האחריות שלי היא להיות יחד עם העם שלי במלחמה על הקיום שלנו".
איריס סיפרה כי את נקודות האור בחודשים האחרונים מצאה בשיחות ובמפגשים מרגשים עם כל קצוות וגווני העם, בייחוד עם אוכלוסיות שלכאורה רחוקות ממנה שנות אור. אחד המפגשים המטלטלים, היא שיתפה, היו עם דינה גדליה, אימו השכולה של רס"ל יוסף מלאכי גדליה, לוחם מחטיבת דובדבן שנפל ב-7 לאוקטובר. "דינה, אישה חרדית מבית שמש, מספרת שהבן שלה נלחם ונהרג מול הבית של יותם בכפר עזה, והיה ניסיון לחטוף את גופתו. באותו רגע פרצתי בבכי. עד המפגש הזה לא הכרתי את הקהילה החרדית, זה אפילו הפחיד אותי. לא הפכתי לדתייה, אבל התקרבתי מאוד לאוכלוסייה שלא הכרתי. זה רק חיזק אצלי עוד יותר עד כמה אנחנו כולנו דם אחד". "במקום לשאול 'למה זה קרה לי', שאלתי: 'מה אני עושה עם זה'.

פרשת וארא- מה הקשר בין ענווה לאלוקות שבתוכנו?

Image by Capri23auto from Pixabay

"(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." (שמות ו') 
בני ישראל התמודדו עם מאבק יומיומי של הישרדות, עבודה קשה, סיפוק צרכיהם הפיזיים הבסיסים ביותר, אכילה, שתייה, שינה וכו'. הם חוו עבדות הדורשת מאמץ פיסי לספק את צרכי קיומם, וויתור על השגה של יכולות רוחניות ואקדמיות. לא נותר מקום בחייהם לרוח ותקווה, ובטח להגשמה עצמית. גם היום, בעולם המודרני, ובפרט לאור הנגיף שמשתולל בעולם כולו כבר כשנה, אנשים רבים חווים מאבק הישרדותי, עסוקים בלקיים את עצמם ולרוב באופן שלא מביא לידי ביטוי את היכולות והכישורים שלהם. נוסיף לזה את העובדה שעומדים אנו בפני בחירות רביעיות בתוך שנתיים, ולא נראית הנהגה ראויה שבאמת ובתמים רואה לנגד עיניה את טובת הציבור, האם בעת שכזו ניתן לשמוע דברי עידוד ולהפנים הבטחות לעתיד וורוד יותר?

בחיים של הישרדות פיזית מאתגר ממש לייצר מקום לתקווה, ומקום למנהיגים שמבטיחים עתיד טוב יותר. בחיים כאלו אין לנו את הפנאי הנפשי, הרגשי לתקווה. העיסוק בעיקר הוא לצוף מעל פני המים. התקווה מובילה ושולחת אותנו לנסות לשנות את המציאות, והשינוי דורש הקדשת אנרגייה ומשאבים שממילא חסרים לנו. נראה כי התקווה והחלום הם זכויות יתר ובונוס בחיים של עבדות והישרדות.

הכשרת הלבבות לשחרור עם ישראל ממצרים התנהל במספר ערוצים – ערוץ משה-פרעה, ערוץ משה- בני ישראל, ערוץ משה – ה', וערוץ משה עם עצמו. איזו משימה מאתגרת יותר? במילים אחרות, שליחות משה היא לשכנע את פרעה לשחרר את בני ישראל, ובמקביל להכין את בני ישראל ולהכשירם להשתחרר אחרי שנים כה רבות מכבלי העבדות, ולא לשמר את הקיים והפחד מהשינוי.

בני ישראל הכורעים תחת נטל העבודה ואימת השלטון המצרי, בקושי מצליחים לנשום מרוב מאמץ, וכאמור למי יש פנאי ואמונה להבטחות עתידיות, ומורשת עתיקה; הם מבקשים רק רגע לשבת ולהסדיר נשימה. אבל נראה כי משה לוקח באופן אישי את אי ההקשבה של בני ישראל- "הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו', יב'). ה' בתגובתו איננו מתייחס כלל לסיבה שמעלה משה אלא ממשיך את תיאור המורשת והבטחת ה' לאבותנו, הדהוד המסר החוזר שה' יוציא את בני ישראל ממצרים, מעבדות לחירות, ובעצם תגובת העם איננה אישית למשה.

כשאנו בהישרדות המחשבות מציפות לנו את הראש.  אנחנו ישנים טרודים, קמים עייפים, כועסים על המנהלים על הקולגות בעבודה, ועל כל מי שסביבנו. יכולת הקשבה לקויה והדרך קצרה לקוצר הרוח שסוגר אותנו.

השבוע המאבק בין משה לפרעה מתחיל, שבע מכות מככבות בפרשה. בחסידות מסבירים כי בכל אחד מאתנו יש גם את ה”משה” וגם את ה”פרעה”, ואת שניהם אנו מקיימים בתוכנו. ר’ שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב”ד” (1812-1745) שכתב את ספר ה”תניא”, מסביר שהמלחמה העיקרית מצויה בעיקרה בלב שלנו, בין שני כוחות שבנפשנו: הנפש הבהמית והנפש האלוקית. לכן, עלינו לעסוק בחינוך, במוסר ובאהבת האדם כדי שהחלק הטוב והאלוקי שבנו ינהיג אותנו. איך עושים את זה?

ענווה. היא הביטוי לידיעת מקומי בבריאה; על משה נאמר שהיה העניו מכל אדם. הענווה היא ידיעת הגבול והסופיות והכרת מגבלותיי כאדם. בפרשת וארא מבקש ה' ממשה לרדת למצרים ולתבוע מפרעה לשחרר את עם ישראל. ומשה חוזר ואומר לה' שאין ביכולתו לבצע את המשימה כי ערל שפתיים הוא וכבד פה.

במילים אחרות, כיצד יעביר משה את דברי ה' לעם ללא כישורי דיבור ראויים?

כל אחד ואחת מאתנו לפני צאתנו לדרך מרגישים כי איננו כשירים למסע אליו יועדנו, וע"כ אנו בבחינת "ערל שפתיים". ולמרות זאת, עלינו להתחיל את המסע ולצאת לדרך גם כשחסרים לנו או לא חשפנו עדיין חלק מהכלים הנדרשים, ב- הורות, צבא, הוראה, פוליטיקה ובכל מרחב אחר. ה' אומר למשה- "וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְעִם-פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן." (שמות ד’ טו).  זו כנראה המשמעות של לעשות מקום בתוכנו לאלוקות, לדעת להיות גם ככלי ריק, עניים, מחוסרי כל בכדי שנצליח לקבל, להרפות, לעשות מקום לאחרים, לראות אותם, ולהרגיש את הצרכים של הסביבה שלנו.

יש רגע בחיים שבו האסימונים יורדים, ואנחנו מבינים שרק ענווה יכולה להתמודד עם האגו שלנו שמנהל אותנו ומתחפש לרוב ליצר הטוב. הרמב"ן מסביר- " שורש מידת הענווה ביראת שמים ובגדלות הלב ולא בשפלות הנפש…  ענווה אין פירושה כפיפת קומה, הרכנת הראש ועיניים מושפלות על הקרקע".

בספר אורחות צדיקים בשער הענווה יש הסבר כי הענווה מקנה סובלנות שמביאה שלום, הענווה בורחת מן הגדולה והכבוד, והאדם שמח בחלקו, ומסיים ב- "ובזה ישקוט לבו מטרדות העולם הזה, ומתוך כך לבו פנוי לתורה לחכמה ולעבודת הקדוש ברוך הוא. "
כלומר, במצב נפשי שבו אני טרוד, וקצר רוח ככל שאני מצליח לעשות יותר מקום בתוכי לאלוקות כך אני מצליח להיות פחות משועבד לאגו שבי שבאופן עקבי משתדל לנהל אותי ומונע ממני את הבחירה החופשית. צמצום האני האגואיסטי, ההבנה שכל מציאות האדם היא חלק מתוך אותה הרמוניה גדולה שהוא נתון בתוכה, בתוך העולם כולו.

שבת מבורכת💞

לרפואתה השלמה והמלאה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל

השבוע פרשת שופטים- מנהיגות ראויה עם נחמה!

Image by Prawny from Pixabay

"(טו) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ…  (טז) רַק, לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים, וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס; …(יז) וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. (יח) וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ–וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר… (יט) וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו–לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם. (כ) לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו…" (דברים יז')
בתקופות הקדומות היה מותר למלכים לעשות כל מה שעולה על רוחם ולקחת מנתיניהם כל מה שליבם חפץ. בפרשת השבוע, התורה מלמדת אותנו על ההתנהגות המצופה מהמלך היהודי האידיאלי, שלמרות כוחו הרב, עליו להתנהג במתינות ובאחריות, לא לצבור לעצמו אוצרות רבים מדי, רק בכדי לספק את תאוותו העצמית.
השפע קיים בכדי שנהנה ממנו, אבל לא בכדי שניסחף אחריו ובטח לא בשביל שנטה את ליבנו ושכלנו אליו. הרב דוקטור יונתן זקס מטיב להסביר, "…אבל כדי להבין מדוע חשובה הענווה אין צורך להיות דתי. בכתב העת למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד פורסמו בשנת 2014 תוצאות סקר שהראה כי "המנהיגים הטובים ביותר הם מנהיגים ענווים". אלה הם מנהיגים הלומדים מביקורת. ביטחונם העצמי איתן, והוא מאפשר להם להאציל סמכויות ולשבח אחרים על תרומתם. הם מסַכנים את עצמם למען טובת הכלל. הם משרים על סביבתם נאמנות ורוח צוות. ומה שנכון לגבי מנהיגים נכון גם לכל אחד מאתנו כבן־זוג, כהורה, כעמית־לעבודה, כבן־קהילה, כחבר.
אחד האנשים הענווים ביותר שפגשתי בחיי היה הרבי מלובביץ', זכר צדיק לברכה. לא היה בו שמץ של שפלות רוח. הוא התנהל מתוך גאון חרישי. הוא בטח בעצמו, והוד מלכות שרה עליו. אבל כאשר נמצאת איתו ביחידות, הוא גרם לך להרגיש שהאדם החשוב בחדר הוא אתה. זה היה כישרון יוצא דופן. מלכות בלי כתר. גדוּלה בבגדי חול. מהליכותיו למדתי שהעניו אינו זה החושב שהוא עצמו קטן – אלא זה היודע כי באנשים אחרים שוכנת גדוּלה.
עזרא טאפט בנסון, איש דת ושר בממשלת ארצות הברית, אמר כי "הגאווה שואלת מי צודק; לענווה אכפת מה צודק."… ככל שהעצמי שלנו קטן כן רחבים אופקי עולמנו."
מנהיגות משמעותה שליחות גדולה שתפקידה לפעול למען המדינה, למען העם, למען הארץ שלנו. לנגד עיני המנהיג עומדת טובת הציבור ולא טובתו האישית.
אומר הרב דב בערל וויין- "המדינה איננה מושלמת מבחינה חברתית, כלכלית, פוליטית או רוחנית. לא פעם שמעתי אנשים בישראל אומרים בבדיחות דעת מסוימת, בזמן שהם מחכים בתור במשרדי הממשלה הרבים שלנו, "לזה חיכינו אלפיים שנה?!"
החלומות הגדולים והאדירים שרבים מייחסים לימות המשיח טרם התגשמו. אנחנו עדיין רחוקים מהשגת שלום וביטחון, ועוד לא בנינו חברה שוויונית ורוחנית במהותה. החברה שלנו מפולגת ממחלוקות פנימיות, שנאות נטולות היגיון וטרוניות קולניות.
הגענו לארץ המובטחת, אבל רבים מרגישים שההבטחה לא התקיימה, ולכן הנחמה הלא כל כך קטנה, האפשרות לחיות בארץ ישראל, במדינה יהודית עצמאית, לא זוכה להערכה ראויה, ואצל יהודים רבים גם בישראל וגם בתפוצות היא לא זוכה אפילו להכרה. נדמה שהם רואים בגאולת העם היהודי ובניית הארץ עניין של "הכל או לא כלום", ואם אין לנו הכל, לרבים נדמה שאין לנו כלום… יש שבע שבתות של נחמה שבאות אחרי תשעה באב. הנחמה, כך נראה, מגיעה במנות קטנות שצריכות לחזור על עצמן. גם נחמה קטנה ראויה להערכה ועל כל נחמה קטנה צריך להתענג כפי שהיא. אין נחמה מלאה כשלעצמה. הנחמות תמיד קטנות בהשוואה לאסון הלאומי הגדול שניחת עלינו, אך ביחד הן מאפשרות לנו להינחם ולחזור למשימה האישית והלאומית שלנו."

שבת מבורכת ובשורות טובות❤

פרשת שופטים- המלך היהודי האידיאלי!

בתקופות הקדומות היה מותר למלכים לעשות כל מה שעולה על רוחם ולקחת מנתיניהם כל מה שליבם חפץ. בפרשת השבוע, התורה מלמדת אותנו על ההתנהגות המצופה מהמלך היהודי האידיאלי, שלמרות כוחו הרב, עליו להתנהג במתינות ובאחריות, לא לצבור לעצמו אוצרות רבים מדי, רק בכדי לספק את תאוותו העצמית, והוא בנוסף מחויב לכתוב לעצמו ספר תורה שינהיג ויונהג על פיו תמיד,
״(יט) וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו–לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם (כ) לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול..״ (דברים יז׳)
השפע קיים בכדי שנהנה ממנו, אבל לא בכדי שניסחף אחריו. כן, גם כשמדובר בדברים טובים קיים המושג של "יותר מדי"☺️ ואם מלך צריך לשים לעצמו גבולות, קל וחומר כל השאר.
אסיים בדבריו של הרב דוקטור יונתן זקס שהטיב לתאר- "…אבל כדי להבין מדוע חשובה הענווה אין צורך להיות דתי. בכתב העת למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד פורסמו בשנת 2014 תוצאות סקר שהראה כי "המנהיגים הטובים ביותר הם מנהיגים ענווים". אלה הם מנהיגים הלומדים מביקורת. ביטחונם העצמי איתן, והוא מאפשר להם להאציל סמכויות ולשבח אחרים על תרומתם. הם מסַכנים את עצמם למען טובת הכלל. הם משרים על סביבתם נאמנות ורוח צוות. ומה שנכון לגבי מנהיגים נכון גם לכל אחד מאתנו כבן־זוג, כהורה, כעמית־לעבודה, כבן־קהילה, כחבר.
אחד האנשים הענווים ביותר שפגשתי בחיי היה הרבי מלובביץ', זכר צדיק לברכה. לא היה בו שמץ של שפלות רוח. הוא התנהל מתוך גאון חרישי. הוא בטח בעצמו, והוד מלכות שרה עליו. אבל כאשר נמצאת איתו ביחידות, הוא גרם לך להרגיש שהאדם החשוב בחדר הוא אתה. זה היה כישרון יוצא דופן. מלכות בלי כתר. גדוּלה בבגדי חול. מהליכותיו למדתי שהעניו אינו זה החושב שהוא עצמו קטן – אלא זה היודע כי באנשים אחרים שוכנת גדוּלה.״
מי ייתן ונצליח להנהיג להטמעת ערכים, מוסר, ורגש לזולת, ולהוות השראה מתוך ענווה והנהגה פרטית ראויה. ושנצליח להוביל לבניית חברה של צדק ואהבת חינם. אמכי"ר
שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה, ולשלומם וביטחונם המלא של כל תושבי הדרום ורצועת עזה שנאלצים להיות בקו הספיגה תקופה כה ארוכה וממושכת.

פרשת קרח- האם לעיתים אנו קרח, קפואים ולא מתפשרים בהתנהלותנו?

 

קורח שהיה איש מצליח ועשיר כקורח מצוי למעשה בכל אחד מאתנו; זהו החלק של האגו שבנו שמפעיל ומעודד את הרצון שלנו לקבל לעצמנו, החלק האגואיסטי- זה ששם אותנו במרכז, "שלקחו לנו", "שתו לנו", שבעיקר "חסר לנו"…. זה אותו חלק ביקורתי, שיפוטי, שחווה את החסרונות שבכל דבר; זהו אותו צורך לתקן את העולם כאן ועכשיו- החלק שיוצר מחלוקת פנימית שיכולה להחריב את עולמנו (זוגיות, משפחתיות, חברים וכו') למעשה חלק זה של האגו/רצון מפר את האיזון ומונע שלום בתוכנו. לכן, עלינו להשכיל ולעורר את החסד שבנו, לדון את עצמנו ואת הכלל לכף זכות, להודות על מה שיש, לראות את הטוב לפני שאנו נכנסים למחלוקת כדי שנהיה מכוונים לחפש שלום, ולא לחפש לנצח. להיות קשובים ופתוחים, ולראות ולהרגיש גם את האחר.

הרב שרגא סימונס מסביר-
המילה 'שלום' לקוחה מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות. 'שלום' איננו רק היעדר מלחמה. השלום הוא מערכת יחסים סימביוטית, המושתתת על שיתוף פעולה, מערכת יחסים שבה כל אחד מן הצדדים דואג לצד השני, מסייע לו ובסופו של דבר – גם משלים אותו… כמה מתאים לנו לראות ששם העיר 'ירושלים' מורכב למעשה משתי מילים נפרדות: ירו-שלם, כלומר – השלום ייראה (יתגלה).
במילים אחרות, מי שיידע ויצליח להתבונן בתוכו פנימה, יוכל גם לצאת החוצה, לצמוח ולגדול. משה רבינו מתבונן פנימה אל עצמו, "…וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו…." (במדבר טז, פסוק ג) ניתנת לנו ממש הדרכה לאיך להגיב ובטח כמנהיג לביקורתיות ושיפוטיות. כאמור, רק לאחר התבוננות פנימה נצליח להוציא את המיטב החוצה. הרשב"ם מפרש את נפילתו של משה על פניו כאקט של תפילה. וההתפתחות של המחלוקת בהמשך מאפשרת לנו להבין את נפילתו של משה על פניו כאקט של ענוה מוחלטת, של התכנסות פנימה, פינוי מוחלט של האגו האישי שלו מתוך הסיטואציה. משה רבינו כאילו תוהה לעצמו: אולי קרח, דתן ואבירם צודקים? אולי אהרון ואני באמת מתנשאים על העדה? הערעור על מנהיגותו והטענות על התנשאותם שלו, משה, ושל אחיו, אהרון, מתקבלות אצלו כטענות לגיטימיות שיש להתייחס אליהן ברצינות. משה רבינו נמנע מעימות, אפילו דוחה אותו לבוקר, כפי שרש"י מסביר, יתכן שאם אותם מורדים ישנו על זה, הדברים יתבהרו ויירגעו. יחד עם זאת, משה רבינו לא מתחמק מהקונפליקט ומתייחס כמנהיג בכובד ראש, ואמונתו בה' לא מתערערת, להיפך. למעשה, משה רבינו בכלל לא מנסה להתווכח איתם, הוא משאיר לקב"ה את ההכרעה בעניין.

המורדים מנגד מסרבים לעלות ולדבר עם משה למרות פניותיו החוזרות, ד"ר צביה ולדן משתפת-
"אני תוהה אם הארץ פצתה את פיה משום שאיש מבני המרי לא פתח את פיו, למרות הפניות החוזרות של משה. אני שואלת את עצמי אם הלוע שנפער היה תגובה למילים שנבלעו ולא הושמעו… ואכן, פרשת "קרח" היא סיפור אקטואלי מאין כמוהו. היא פרשה החוזרת על עצמה, תרתי משמע. לא רק מעל הדוכן במועדה, אלא גם במציאות החברתית והפוליטית. הקריאה בה מזכירה לנו שוב ושוב את כוחה של מנהיגות שיש בה מסירות, ענווה ונקיון כפיים, את הסיכוי הגלום בהידברות ואת האסון שעלול להיגרם בגין החמצתה."
"מי ייתן והקב"ה יברך אותנו, ויעניק לנו את הסובלנות והרגישות הנדרשות בכדי להימנע מוויכוחים הרסניים. מי ייתן והקב"ה יכוון אותנו להעניק את הכבוד הראוי לכל אדם בסביבתנו (הרב שרגא סימונס)." אמכי"ר.
שבת מבורכת❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.