פרשת ויגש- יוסף מוסיף עין טובה

Image by Myriams-Fotos from Pixabay

השבוע השתתפתי במפגש לזכרו של רב סרן חגי בן ארי ז"ל בזום, ההרוג האחרון של צוק איתן. נושא הזום היה 'עין טובה', "אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם?… עַיִן טוֹבָה", מפגש זום מחזק שבזכות חגי קיבלנו תזכורת משמעותית לבחירה שיש בידנו בכל רגע נתון ואת העוצמה של עין טובה. מעניין לראות שדווקא בימים אלו מה שנחשב ל'טוב' זו תוצאה- שלילית, תפיסת מרחק, הקפדה על הבידוד/סגר/קפסולה כדי להגן על הסביבה שלנו. ואילו 'הרע' הפך לתוצאה חיובית, חיבוק, קרבה ומגע כשאנו נדרשים לשמור על ריחוק. הסדרים שהכרנו התהפכו. מקריאה שטחית של הכתובים ניראה לכאורה שיוסף פשוט מתעלל באחיו כנקמה על מה שעשו לו. עיון מדוקדק בכתובים פותח מחדש לדיון הנחה זו. מדוע מתנכר יוסף לאחיו? האם אכן זו נקמה? ענישה- מידה כנגד מידה? או שמא רצה יוסף לבחון אם אחיו חזרו בתשובה או בחר לייצר עבורם את ההזדמנות לחזור בתשובה?

לאחר דרמה של ארבעה עשר פרקים, מגיע השיא בהתגלות יוסף לאחיו ובניסיון להתפייס עמם. האם אכן סלח להם יוסף? ואם כן, מהיכן שאב יוסף את הכח לסלוח לאחיו? התהליכים הנפשיים והרוחניים שעבר יוסף מאז השלכתו לבור ע"י אחיו, הפיכתו לעבד במצרים ועד להיותו משנה לפרעה מתוארים לנו דרך מסע ההתבגרות של יוסף מנער צעיר למנהיג אחראי של בית יעקב במצרים.
אומנם יוסף מתנכר אליהם אך יחד עם זאת נראה כי הוא מתכנן מהלך ארוך שיתכן ונובע גם מהבנתו ואמונתו בחלומותיו עוד כילד. יוסף פועל להשגת אחדות המשפחה, שתלויה בו הן מבחינה כלכלית והן מבחינה משפחתית/חברתית.
מסביר הרב זאב וייטמן,
"יוסף איננו נוקם באחיו… אף שהקריאה הראשונית עלולה ליצור רושם שיוסף אכן נוקם באחיו על מעשיהם ומשיב להם כגמולם, קריאה מדוקדקת ומדויקת יותר מגלה שהדבר לא סביר ולא רק מחמת ההנחה הראשונית שהתנהגות זו איננה הולמת את דמותו של יוסף הצדיק כפי שמצטיירת בעינינו:
1.) פגיעה באביו- אם מטרת יוסף הייתה לנקום באחיו על מעשיהם, הוא לא היה פועל באופן שפוגע באביו הזקן, מדאיג אותו ומעציב את ליבו הרבה יותר מאשר את אחיו.
2.) רגשותיו של יוסף- לאורך כל הדרך נראה שיוסף כובש את רחמיו לאחיו והוא מתקשה להתאפק מלבכות. גם בשעה שהוא מתנכר כלפיהם, הוא נזקק לבטא את אהבתו וחיבתו לאחיו בהתנהגות רכה, חומלת ואוהבת. דבר זה מלמד שהוא פועל מתוך מטרה מסוימת ללא שנאה או עוינות כלפי אחיו. אי השנאה מתבטאת בהחלטתו לשחרר את כל האחים ולהחזיק רק את אחד מהם במשמר, בהזמנתו אותם לאכול איתו, ובנתינת מתנות.
נחמה לייבוביץ לומדת מכל זה שמעייו של יוסף הומים לאחיו והוא איננו שונא אותם כלל וכלל. היא מוסיפה, שלאחר מות אביו אומר יוסף לאחיו שלא יראו מפניו כי הוא איננו א-לוהים הראוי להעניש, וכל מה שקרה היה בסופו של דבר לטובה (בראשית נ', י"ט-כ"א). לדעתה, התנהגותו האצילית של יוסף איננה מתיישבת עם המחשבה שהוא נוקם באחיו, ועוד על חשבון אביו… לדעתה יוסף היה צריך למצוא דרך להגשים את חלומותיו מבלי לצער את אביו ולפגוע בו.
3.) זכירת החלומות- כנימוק למעשיו ולהתנכרותו מקדימה התורה ואומרת "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם…" (בראשית מ"ב, ט'). התורה לא כותבת "ויזכור יוסף את השלכתו לבור", או "את רצונם להורגו", "את תחנוניו שלא נשמעו", אלא רק את החלומות. על בסיס פסוק זה, המדגיש את זכירת החלומות, מסביר הרמב"ן שהמניע של יוסף הוא מחויבותו להגשים את חלומותיו…
4.) בנוסף לכך שיוסף בודק את נאמנותם לבנימין, הוא גם נותן לאחיו הזדמנות לכפר על עוונם כלפיו, נותן להם אפשרות לעשות "תשובת המשקל" באופן התנהגותם כלפי בנימין. יוסף מעביר לאחיו "סדרת חינוך" ובוחן על ידי יחסם לבנימין האם הם חזרו בתשובה."

מה חושבים אחי יוסף על בנימין בעת שהגביע נמצא באמתחתו? האם הם חושדים שבנימין אכן גנב את הגביע, או שהם יודעים שמדובר בעלילה? נראה שלא זה ולא זה נכון, ויוסף פעל באופן שהם מבינים שבנימין לא שלח את ידו בגביע ושהם נענשים בידי שמים. יוסף בוחר להתבונן בעין טובה על כל תלאותיו, גם כשהוא מצוי בעמדת כוח וביתרון הוא איננו עסוק בנקמה כי אם בתיקון ושיקום האחווה, המעורבות, והאכפתיות במשפחה. מהלך שמגיע לשיאו בנאומו של יהודה. יוסף מקשיב לנאום של יהודה ומבין שאחיו מתחרטים על מה שהם עשו, ושהם באמת עברו שינוי. העובדה שהם עושים כל מאמץ להיות ערבים לבנימין, בנה השני של רחל, ולא חזרו שוב על אותה התנהגות מביא את יוסף להתוודע ולהתגלות בפניהם. יוסף בוחר להתבונן על האירועים בחייו בעין טובה, "(ה) וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה:  כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם." (בראשית מה').

הרב ד"ר יוסף פריאל מבהיר- "בעל העקידה והאברבנאל, ובמבט מעמיק הנובע מלב יהודי שחווה רדיפות, חשפו בפנינו שאין כל נקמנות בסיפור. יש אהבה שצריכה בתחילה להיות מוסתרת, וכשהזדככה הנפש החוטאת נחשפה האמת, הן האנושית הן האלוקית…" יוסף התרגש עד דמעות בשמעו את החרטה של אחיו על מה שעוללו לו (מב:כא-כד).

ברגעים רבים בחיינו אנו חווים תחושת וודאות לגבי הנראה לעינינו, היכולת לבחור להתמקד בעין טובה היא שריר שעלינו לאמן, זוהי התבוננות שמפיקה מכולנו את המיטב, כי מסתבר שמה שאנחנו בוחרים להתמקד בו הופך להיות העיקר. שנצליח לבחור לראות בעין טובה מטיבה ומקדמת. אמכי"ר.

שבת שלום💞

מוקדש לזכרו של חגי בן ארי ולרפואתה השלמה של נעימה בת חיסנה (יפה) בתוך שאר חולי ישראל

פרשת תזריע- מצורע- מצא רע או מצא טוב?

Image by leo2014 from Pixabay

איפה כתוב בידוד בתורה? בפרשה השבוע, פרשת תזריע, פרק יג' – "(מה) וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע, …(מו) … בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ." (ויקרא)
מדוע באה צרעת על האדם? בתלמוד ובמדרש יש רשימה ארוכה של חטאים שבעקבותם עלול האדם להיענש בצרעת- שפיכות דמים, שבועת שווא, גילוי עריות, גסות רוח, צרות עין ועוד; אך יותר מכל, הצרעת מזוהה תמיד עם עונש על אמירת לשון הרע כי יש לה השפעה כל כך עצומה ומזיקה עלינו, בני האדם.
פרשתנו מתארת את דיני הצרעת, והפרשה מיד אחריה, 'מצורע', מתארת את דרכי ההיטהרות ממנה. ידוע כי נגע הצרעת המקראי אינו מחלה ככל המחלות, אלא נגע המגיע בעקבות מצבו הרוחני של האדם. חז"ל הסבירו כי הצרעת נובעת מדיבור שאינו ראוי, ´מצורע´ – מלשון ´מוציא רע´. כיום איננו רואים אנשים הנגועים בצרעת. האם זה סימן שמצבנו הרוחני טוב יותר מתקופות קודמות? מה עניין המחלה המקראית צרעת וכיצד התמודדו איתה, ומדוע זה ממש רלוונטי גם להיום?
מסתבר שמיד כאשר מופיעה הצרעת האדם כבר מתחיל במסע שלו אל התיקון והשיפור העצמי. הצרעת היא החצנה של הלכי נפש פנימיים, שלעתים אנו עיוורים מלהבחין בהם לבד, לכן יש צורך בעזרה מהכהן.
למעשה הפרשה מסבירה לנו שבעבר אדם שפגש את חברו ודיבר לשון הרע גם בלי לשים לב, היה מגיע לביתו ורואה כתמי צרעת על קירות ביתו, ואם לא תיקן את דרכיו הוא היה רואה כתמי צרעת בבגדיו. ואם גם זה לא עזר הצרעת הייתה מופיעה על גופו. וזה כבר העיר אותו לעשות תשובה ולהטהר. במילים אחרות, הצרעת, מסביר הרב זמיר כהן- "היא היוותה נורית אזהרה לאדם, ובכך היתה מעוררת אותו לחשבון נפש, מטהרת אותו באמצעות הייסורים הכרוכים בה, ומחייבת אותו לשהות מחוץ למחנה שבעה ימים ובכך לערוך חשבון נפש ולתקן את דרכיו.
כיום, מה לא נאמר כבר על המגפה שתפסה את כולנו לא מוכנים. אמרו שהיא התחילה במרק עטלפים, שמדובר באיום ביולוגי, שזו קונספירציה, שאסור לפתוח חבילות שמגיעות מסין, שהיא מועברת טיפתית, ואולי גם באוויר… ועוד ועוד
כמובן יחד עם זה מגיעות גם הצעות שונות לסילוק הנגיף, לאכול שום, לקחת ויטמין C, לגלח זקן/שפם, לנקות הכל באלכוהול ועוד, הפחד מסתבר הוא הממציא האנושי היצירתי ביותר.
במקומות של אי וודאות, שההשלכות מחייבות בידוד בכדי למזער את אסון המגיפה, אנו נוטים לחפש שביב תקווה בכל מיני מקומות, ולהיות קשובים ודרוכים לכל ידיעה. הפאניקה בעיצומה וכל עדכון נמדד ברצינות תהומית. כמובן, שבשעה כזו נמצא את אלו שנהנים לזרוע פאניקה וחרדה בציבור, ובמקביל יהיו גם אלו שהסאטירה וההומור ישמשו אותם כעין לוחמה פסיכולוגית כנגד ההפחדה.
מסתבר שבידוד הוא לא המצאה חדשה שננקטת במטרה לנסות לשלוט במגפה, כאמור עוד בימי התנ"ך בודדו את המצורעים במחנה נפרד כדי שלא ידביקו את העם, ומי שהבריא נאלץ לעבור טקסים מיוחדים ע"י הכהן לפני שהורשה לחזור לביתו.
מדהים לראות איך המגפה הזו הכתה בעולם כולו, בכל כך הרבה אנשים ועדיין כל אחד ואחת נפגש עימה באופן שונה וייחודי. המגיפה הזו מפגישה כל אחד ואחת מאתנו עם התמודדויות שונות לגמרי, ולא בהכרח רק עם דברים רעים. פתאום יש לנו את כל הזמן שבעולם, זמן להתכנס, להתנהל ברוגע מבלי למהר למקום כזה או אחר. כל הדברים שתמיד רציתי להגיע אליהם אבל לא הצלחתי להתפנות ומסתבר שעדיין גם בבידוד לא התפנתי עבורם. לפתע מתברר שישנן כנראה סיבות אחרות שהם לא מחסור בזמן ופניות… הבנה ששולחת אותי לעשות ברור פנימי, להתבונן לאן אני הולכת? ולאן אני רוצה להגיע?
שימו לב, דרכי הטיפול בצרעת הן אבחון, הרחקה מן המחנה ואז עוד אבחון אשר בסופו מוכרע אם להמשיך את ההרחקה או להפסיק אותה. מעבר לזה אין הצעת תרופות או טיפול אחר, ובאווירת הקורונה נראה כי עיקר ההרחקה היא למנוע את העברת המחלה לאנשים אחרים.
בד"כ אנו מנסים להסביר מחלות בתהליכים פיזיולוגים בגוף הקשורים בחיידקים ובווירוסים, במערכת חיסונית וכדומה, יחד עם זאת ידוע כי הגוף והנפש שלנו משפיעים אחד על השנייה באופן הדדי. הגוף והנפש עובדים יחדיו, וכשהאחד סובל מהשפעות שליליות גם האחר סובל, לכן כדי לשמור על הבריאות הגופנית והנפשית שלנו עלינו לדאוג לשניהם. כלומר, השורש של כל מחלה הינו רוחני. גם הצרעת שמתבטאת בגוף, תרופתה רוחנית המצריכה בידוד.
השעות שלנו בבידוד מאלצים אותנו לבחון את משמעות חיינו, את מטרתנו בעולם כיצד ואיך אנו פועלים למימושם. היכן מצויים מעגלי ההשתייכות שלנו? אל מי ולמה אנחנו מתגעגעים? היכן אנו עובדים ואיזה נפח תופסת התעסוקה בחיינו? האם אנו מרוצים ממנה? מה עושה לנו ההגדרה 'עובד חיוני' בפרט כשאנו לא מוגדרים חיוניים? השעות המאתגרות הללו מחייבות אותנו להתכנס ולשוחח עם עצמנו והקרובים לנו ממש. כמו המצורעים גם אנחנו עתידים לשוב בתוך זמן מסוים ובאופן הדרגתי לחיים רגילים נורמטיביים, אך היציאה החוצה, הלבדיות, הניתוק ממרכז החיים, נקודת המבט החיצונית על עצמנו המתחייבת מן המצב, הדין, חשבון הנפש והסיכומים הם חלק מתהליך שהאדם חייב לעבור לעיתים, ובשגרה השוטפת אנו לא זוכים לחוות זאת. יוצא שהתורה לא רק מרחיקה ודוחה את המצורע, אלא היא בעצם גם מקרבת, ובעצם שולחת אותו, אל עצמו.
נראה כי תחילת ההתבוננות והעבודה הזו עיקרה בעין טובה ובגובה העיניים. עיקר עבודה זו היא בליבנו ולא רק בפינו. עיקרה של עבודה זו לראות "במעלות חברינו ולא בחסרונם" (כלשון ר' אלימלך מליז'נסק בתפילתו הידועה).
מאחלת לכולנו בריאות הנפש והגוף, שנזכה למנף את שעות הבידוד וההתכנסות להסתכל לליבנו פנימה, לפתח עין טובה, ושנצליח לראות במעלות משפחתינו, חברינו, שכנינו, ובכלל סביבתינו, ולא פחות חשוב שנדע לחבר בלשונינו. ושנצליח לממש את ההזדמנות לדייק את הוויז האישי של כל אחד מאתנו. אמכי"ר.
שבת שלום❤️

הפטרת פרשת תזריע- בידי מי המפתח לריפוי?

ההפטרה היא במלכים ב' פרק ד', ובפרק ה' (מ"ב ועד פסוק י"ט). ההפטרה עוסקת בנביא אלישע אותו פגשנו בהפטרת פרשת וירא.
פרק ה' מהווה את עיקר ההפטרה והקשר לפרשה ברור. הסיפור בהפטרה מורכב משתי עלילות: ריפוי נעמן מצרעתו (א-יט) והדבקת גיחזי בצרעת (כ-כז)
נעמן, שר צבא מלך ארם, איש גדול ומצליח, חולה בצרעת, אחד מהנושאים העיקריים בפרשה שלנו השבוע, פרשת תזריע.
הצרעת המקראית אינה המחלה המכונה צרעת בימינו. הצרעת המקראית היא מחלת על-טבעית שבאה על עבירות שונות – לשון הרע, גאווה ולכן, גם התרופה לה אינה תרופה טבעית. מצוין שנעמן חולה בצרעת, ולא מפרטים את הסיבה, אבל נראה מפסוק א' שיש בו גאווה רבה מדי.
בפרק ה' מסופר על משרתת, שהיא נערה קטנה שבויה מישראל שהיה לה רעיון- "הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן", הוא "יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ" (מלכים ב', פרק ה' פסוק ג). מה שמוביל לבסוף שמלך ארם שולח את נעמן עם צו למלך ישראל שיטפל בעניין. מלך ישראל נלחץ: "וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ. כִּי אַךְ דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי" (פסוק ז). ואלישע הנביא שולח לו מסר מרגיע: "לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל" (פסוק ח). נעמן אכן מגיע, ואלישע שולח לו הוראות לריפוי– שעליו לטבול בנהר הירדן שבע פעמים. נעמן, שציפה למשהו אחר, כועס וכמעט נוטש מבלי לטבול ובלי להירפא.
אך עבדיו של נעמן, שיודעים איך לדבר על ליבו, משכנעים אותו לעשות כדבר הנביא, ואז – "וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר" (פסוק יד). נעמן בריא יותר, עניו יותר ומאמין יותר. הוא חוזר אל אלישע ומכריז "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם־בְּיִשְׂרָאֵל " (פסוק טו).
בסיפור השני, אלישע מסרב לקבל מתנות מיד נעמן, וגיחזי נערו של אלישע, מתקשה להשלים עם וויתורו של אלישע על תמורה מנאמן בעבור ריפויו. ולכן, הוא משקר לנעמן, ולוקח ממנו מתנות ללא ידיעתו ואישורו של אלישע הנביא. עונשו שזרעו נפגע בנגע צרעת נעמן.
הרב יהודה שביב זצ"ל מסביר ש- "עיקר עיסוקה של ההפטרה; מאמציו של נגוע להירפא. בדרך אל הריפוי פועלות דמויות אחדות: הנערה השבויה מארץ ישראל; מלך ארם; מלך ישראל והם מוליכים את הנגוע אל הנביא שבידו לכאורה מפתח הריפוי. דבר ראשון הנלמד מן ההפטרה הוא, כי התופעה כתופעה מצויה גם אצל אומות העולם. זו כביכול מחלה חשוכת מרפא, שאין לה מזור בדרכים רפואיות מקובלות. והמבקש להיפטר ממכה זו נזקק בעל כרחו לדברים מופתיים בלתי שיגרתיים." בפרשות תזריע מצורע אנו פוגשים את הכהן שבידו לטמא ולטהר, ובהפטרה אנו פוגשים את הנביא שיכול לסייע בהסרת הצרעת אבל גם בקבלת הצרעת. בשני המקרים אנו למדים כי הן הכהן והן הנביא מסייעים ומכוונים את האדם בתהליך הריפוי מהצרעת וחזרה לשורש נשמתו.
אך המסר שלנו השבוע מעלה את השאלה ביד מי באמת המפתח לריפוי המלא?
נראה שהמפתח האמיתי הוא למעשה ביד הנגוע בעצמו, הנביא מכוון ומדריך את נעמן מה לעשות, אבל הוא הנגוע נדרש לעשות זאת בעצמו. וזה ההבדל בין מה שנעמן חשב שהנביא יעשה לבין מה שאלישע הנביא אמר לו בפועל לעשות. הנביא ראה את תפקידו רק כמכוון ומדריך: "הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן" (ה, י) ואם לא היה נעמן רוחץ כפי שייעץ לו הנביא לא היה נרפא. בנוסף, הזכרנו קודם לכן שנאמן כנראה נענש על חטא הגאווה, לכן הנביא אלישע אפילו לא יוצא לקראתו, למרות שהיה שר צבא גדול במעצמה אדירה. כבודו של נאמן נפגע מאוד אבל גם זה מהווה חלק מאותו תהליך ריפוי. הנביא שובר לנאמן את הגאווה, ובנקודה זו מתחיל גם הריפוי מבפנים.
למרות שיכולת הריפוי בסופו של יום אצל הנגוע עצמו, חז"ל הרי קבעו ש"אין אדם רואה נגעי עצמו", ולכן, התורה שולחת אותנו אל הכהן- לקבל מבט של עין טובה ומדויקת שהיא מחויבת לתת סיוע לכל אחד ואחת לעשות טוב עם עצמו ולרפא את הנגע. הכהן שלי לעיתים הוא בעלי, לעיתים ילדיי, חברה טובה, וכל אותם אנשים טובים שעוזרים לי לראות את הנגע שלי. העיקר הוא- הנכונות שלנו לייצר שינוי בכדי לרפא את הנגע, ולחזור לשורש נשמתנו.
מוסיף הרב יהודה שביב זצ"ל- "אמור מעתה: האדם הוא שצריך לפעול בעצמו כדי להירפא, ואם לגבי נעמן אמורים הדברים ברחצה במימי הירדן, הרי לגבי אדם מישראל אמורים הדברים ברחצה במימי הדעת ותשובה והישמרות מלשון הרע ושיחה בדברי תורה וחכמה."
שנצליח לזרוע מחשבות טובות, מצמיחות ומקדמות לדיבור נכון ומטיב, ומעשים טובים שיצמיחו חברה בריאה אכפתית ואיכותית. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה, בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.