ארבעים יום אחרי שחווים בני ישראל את ההתגלות הגדולה בהיסטוריה, 40 יום אחרי שאמר הקול "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" וכבר הכול כאילו נשכח. בני ישראל עושים את עגל הזהב.
מסביר הרב אמנון דוקוב-
"נראה אם כך שמעשה העגל בא ללמד אותנו משהו חשוב על החיסרון הגדול של ההתגלות – בסופו של דבר היא באה לאדם מן החוץ. בעוצמה שלה היא אמנם משאירה אותו ללא מילים, והוא לא יכול לסרב לה, אבל היא לא צמחה מתוכו. בסופו של יום ההתגלות תחלוף, ואז הכוחות הפנימיים של האדם יתעוררו מחדש ויתחילו להתקומם ולדרוש ממנו לחזור אל הרגליו הישנים. ככל שיעבור הזמן הזיכרון הטרי של ההתגלות ילך ויתעמעם, ילך ויתארגן מחדש על ידי הזיכרון הפעיל, יקבל פרשנויות חדשות, שמבקשות ליישב אותו עם תמונת העולם הרגילה והמקובלת.
חטא העגל מלמד מדוע אין טעם להפוך את ההתגלות לאירוע חוזר. התגלות יכולה להיות אירוע מכונן, בסיס להתחיל ממנו. אבל אחר כך חייב לבוא תהליך ארוך של צמיחה שבו האדם יעבור שינוי פנימי ויגלה את הא-לוהי מתוך עצמו."
אם כך, מה נראה שהיה חסר לעם ישראל? סבלנות, סבלנות! משה עולה להר ונראה כי הוא מתמהמה לשוב, ובני ישראל בתגובה מגלים חוסר נחת, הם כבר בחיפוש אחר חלופות למוביל ולמתווך עם ה'. מעניין להבחין כי השורש של המילה סבלנות היא- ס.ב.ל , מלשון לסבול שפירושו 'לשאת משא'. כנראה שזו גם אחת הסיבות לשם של הפרשה שלנו השבוע, "כי –תשא", בני ישראל סובלים, יתכן שאפילו מרגישים נטושים, למרות שדואגים לכל מחסורם, אוכל- מן מהשמיים, עמוד הענן ועמוד האש שבזכות אהרון ליוו אותם, ואחותם, מרים, שדואגת לבני ישראל לאספקת המים, אז ממה הם סובלים? מה זה אותו משא שהם נושאים?
מסתבר שלעבור שינוי פנימי ולגלות את האלוקות מתוך עצמנו, זה מסע פנימי ממושך ומאתגר של צמיחה וגדילה שמוביל אותנו לגלות מי אנחנו בטבענו ובמהותנו. ואכן, זו דרך לא פשוטה, דרך שמוציאה אותנו מאזורי הנוחות שלנו, וקוראת לנו לוותר על דפוסים ישנים, להתאמן ולתרגל, להתמקד בשינוי ולפתח הרגלים חדשים עד שהם יהפכו לטבע השני שלנו.
רובנו מקווים למצוא פתרונות קסם, שינויים מהירים, בפרט בעידן של היום שהכל אינסטנט, פתרון עכשיו, כאן ואפילו רצוי אתמול:-) התרגלנו לחיות בעולם מהיר וטכנולוגי, וכשההתפתחות האישית שלנו מתנהלת בקצב איטי יותר ממה שנראה לנו שצריך, אנחנו בסבל ורוצים לצאת ממנו. מה שמוביל לכך שאנו מאבדים את הסבלנות לתהליך הנדרש, וזה טבעי.
העולם המערבי המהיר שבו התחנכנו וגדלנו, לא הכין אותנו להבין ולקבל תהליכים עמוקים וארוכים, ולכן, אנחנו חסרי סבלנות אליהם. יש לנו נטייה למצות מהר, לטעות ולחשוב שאנחנו לא בכיוון הנכון ולעזוב ולחפש את הדבר הבא, במקום לגלות נחישות ועקביות. רובנו מתקשים לעזוב או לחרוג מאזור הנוחות שלנו. הפחדים, החסמים, וההתנגדויות הלא מודעות מכריעים אותנו, ומזרזים אותנו לפרוש מהתהליך עוד לפני שהוא הסתיים, ולחפש חלופה פשוטה ורצוי מהירה יותר. וכך אנחנו נוטים לעבור משיטה לשיטה ומטיפול לטיפול ולחפש את השינוי המיוחל שמשום מה לא מגיע, ואנו נשארים עם התקווה אבל עם הסבל כמו שהיה, ובאותו החיפוש.
כשבני ישראל פגשו את ההיעדר ואת חוסר הוודאות, כשהמתינו למשה שיירד מההר, הם ביקשו ללא כל דיחוי, דבר מה מוחשי ונוכח ורצוי שיהיה גם נוצץ, על פני הממד הערכי, העמוק, המופשט, שלעתים הוא גם נסתר. והרי כולנו יודעים שלא כל הנוצץ זהב הוא ולא כל המוחשי ראוי הוא – ובכך בני ישראל חטאו וגם החטיאו. כמו בתהליך של לידה כך גם בתהליך של שינוי יש חבלי לידה; תהליך של כאב, וקושי שמקדים את הלידה שהיא כה עוצמתית ומתגמלת.
מסתבר שאנו מתמודדים עם אתגר הבחירה והסבלנות כציבור וגם כפרטים. בתודעה עימה גדלנו והתחנכנו, למדנו שמה שחשוב זה התוצאה. אנחנו נמדדים על ידי התוצאות שאנחנו משיגים, 'עגל זהב' מרהיב, וכל החשיבה שלנו היא מכוונת תוצאה. ולכן, אנחנו רוצים תוצאות כאן ועכשיו! הצמא לשינוי, לא רק במדבר, הוא כל כך גדול שלעשות טרנספורמציה עמוקה למי שאנחנו עמוק בתוכנו משמעותו- תהליך שמצריך אותנו לעבוד, להאמין, להתמיד ולגלות סבלנות. במיוחד בימינו, לאור הקורונה שמלווה אותנו בשנה האחרונה, אנו לומדים לקבל שבלבול וחוסר וודאות הם חלק מאוד מהותי ומאוד משמעותי בתהליך של שינוי. כי עלינו לשחרר משהו ישן, ועד שהחדש מגיע ונטמע, אנחנו צריכים לדעת איך להיות בתוך החלל הזה של חוסר הוודאות, ולאפשר לעצמנו לשהות בו מבלי לפחד ובלי ביקורת, ממקום מכיל ונוכח. למה? משום שאז מגיעה ההבנה והשינוי האמיתי, וזה מה שיכול להוביל לרמה גבוהה יותר של בהירות ושל הבנה. אחרי הכל, התשובות מצויות בתוכנו. במילים אחרות, המסע שלנו הוא המטרה, ואיך נבחר לעשות ולשאת אותו הוא שיכריע את איכות חיינו ואת החיבור שלנו לחלק אלוק שבנו.
שבת שלום🚶🏻♀️🚶🏽
פרשת כי תשא- תקציר!
השבוע הפרשה התשיעית בספר שמות. פרשת כי תשא שפותחת בפסוק : (יב) "כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם .." (שמות, ל) עם ישראל מקבל את פקודת ההתפקדות הראשונה שלו שמתבצעת ע"י נתינת מטבע של מחצית השקל. התורה אומרת לנו שהקב"ה רוצה שנמנה כל אדם ואדם, כי כל פרט חשוב. הכסף שנאסף נספר, ולאחר מכן נתרם למטרה לאומית – בניין המשכן.
בתחילה הפרשה עדיין עוסקת בנושאים הקשורים במשכן אוהל מועד, מחצית השקל, קטורת הסמים, בניית כיור רחצה לכוהנים, השֶמֶן למשיחת כלי המשכן, ואזהרה על שמירת השבת.
בהמשך מתואר כיצד עם ישראל מחכה למשה רבנו שירד מהר סיני, ולתחושתם משה רבינו מתעכב. היעדרותו הממושכת של משה מערערת את אמונתם, והם חוששים שמשה כבר לא ישוב. (א) "וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ." (שמות, פרק לב) לכן, בני ישראל יוצרים את עגל הזהב שישמש אותם לעבודת ה'.
הקב"ה מספר למשה על החטא של בני ישראל, ומאיים להשמידם. משה מתחנן לפני ה' ומגן על עם ישראל, אך כשהוא יורד אל העם עם לוחות הברית, הוא רואה את עגל הזהב והמחולות סביבו; משה משליך את הלוחות ושובר אותם, אחר כך הוא משמיד את עגל הזהב, ומצווה להרוג את עובדי העגל. משה מודיע לעם שעליו לשאת באחריות על מעשיו. שבט לוי הוא השבט היחיד שלא היה מעורב בחטא העגל. ה' נענה לבקשת משה וסולח לבני ישראל, ומשה עולה שוב אל ההר, וכותב שם את הלוחות השְנִיִים. הפרשה עוסקת בעיקרה בסיפור חטא העגל ובהשלכותיו.
זמנה של הפרשה הוא כשלושה חודשים, מרדת משה רבינו מהר סיני בפעם הראשונה – ט"ז תמוז – עד קבלת הלוחות השניים ביום כיפור – י' תשרי.
בפרשה מוזכרים גם דינים הקשורים בשלושת הרְגָלִים.