תגית: עבודה זרה

הפטרת פרשת מסעי היא ההפטרה השנייה בסדרת שלושת ההפטרות שלפני תשעה באב, שלוש נבואות תוכחה ופורענות קשות הנקראות כאמור בימים של בין המצרים. עיקר ההפטרה היא בפרק ב' בספר ירמיהו, ומתחילה בדיוק במקום בה הסתיימה הפטרת פרשת מטות בשבוע שעבר. העם ממיר את אמונתו ונאמנותו, ופונה אל עבודת אלים אחרים. גם במישור המדיני העם מחפש את מבטחו באימפריות כמו אשור ומצרים, ולא בה', בעוד בפרשת מסעי השבוע יש ציווי ברור על השמדת עבודת האלילים וכל הפסלים, ואו כל עבודה זרה בארץ ישראל רגע לפני כניסתו של עם ישראל לארץ.
הנביא ירמיהו פונה לעם ואומר- "(ד) שִׁמְעוּ דְבַר-ה' בֵּית יַעֲקֹב וְכָל-מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל: (ה) כֹּה אָמַר ה' מַה-מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ:" (ירמיהו ב') מדוע בני ישראל התרחקו מה'? גם אם יש צרות וקשיים, מאיפה האמונה והביטחון שעבודה זרה היא המענה שיסייע? הרי הניסיון ההיסטורי, מזכיר להם ירמיהו, הוכיח שעבודת ה' היא שסייעה לעם ישראל בעבר, "(ו) וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם: (ז) וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ…" ירמיהו מדגיש כי התוכחה מופנית ראשית להנהגה של העם, שההליכה אחרי העבודה הזרה החלה דווקא באליטה של העם. "(ח) הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא-יוֹעִלוּ הָלָכוּ:" הכוהנים עצמם, שאמורים להיות מוקדשים לעבודת ה', ואפילו נביאים- פנו ברובם לעבודת הבעל. תגובת ירמיהו היא הביטוי הידוע והמוכר 'שומו שמים' שמקורו בהפטרה השבוע, "(יב) שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל-זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם-ה:", קריאה המביעה זעזוע צער ותדהמה.
מערכת 929 מסבירה-
"הוראת התורה מחייבת את הכוהנים לנדוד בין ערי ישראל וללמדם תורה. מתברר שהכוהנים התבצרו בעולם הפולחן שבמקדש, התפרנסו מקופת הציבור, ואת תפקידם העיקרי – הוראת התורה – שכחו. הקבוצה השנייה שאותה תוקף ירמיהו הם "תופסי התורה" ש"לא ידעוני". ידיעת ה' אינה ההשגה האינטלקטואלית של התורה. הידיעה מתבררת במעשה המוכיח שהעושה יודע את אלוהיו. המדד הקובע את מידת דתיותו של אדם, הוא תשומת הלב שלו לצורכי החיים שסביבו, ולא רק למערכת היחסים שבינו לבין אלוהיו.
אין משל מובן וברור יותר. את נטישת דרך האלוהים ואת הבחירה בפולחנים חלופיים, מתאר הנביא באופן שיהיה נהיר לכל תושב הארץ: הענקתי לכם את הטוב ביותר שאדם יכול לחלום עליו – מקור מים חיים. ואתם בגדתם, נטשתם את מקור המים והעדפתם לחצוב בורות משלכם. אלא שהבורות הללו הם בורות נשברים שאינם מחזיקים מים; הם מופרכים, חסרי ערך ומשמעות, "(יג) כִּי־שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא־יָכִלוּ הַמָּיִם׃"
ירמיהו הנביא מציג את עבודת האלילים של העם כטעות טרגית של אנשים מבוהלים וטועים שהלכו אחרי ההבל והשקר בגלל ראייה מעוותת של המציאות וכשל של ההנהגה הרוחנית שהובילה גם לבגידה באמונה בה' ובדרכי התורה.
האחריות הלאומית שלנו גם כיום היא הצורך בדבקות בדרכנו המוסרית והתרבותית. אומר הרב דוד מנחם- כשבפנימיות שלנו נצליח להאיר את אותה נקודה יהודית אז נוכל להיות גם אור לגויים. עלינו להבין מהי התרבות המיוחדת והנקודה הערכית של עם ישראל.
שנצליח לגלות ולחשוף את הנקודה היהודית העברית המוסרית שאנו אמורים להראות בפנימיות שלנו כך שנוכל גם לתרום ולהעניק לעולם כולו. אמכי״ר.

שבת שלום❤

הפטרת פרשת ויקרא היא בספר ישעיהו (פרק מ"ג פסוק כ"א ועד פרק מ"ד פסוק כ"ג) . השבוע הפרשה עוסקת בהקרבת הקורבנות במשכן. במקביל, בהפטרה הנביא ישעיה מוכיח את עם ישראל על הזנחת עבודת הקורבנות בבית המקדש ופנייתם לעבודת אלילים. הנביא ישעיהו מתאר באריכות את אפסיות העבודה הזרה, ומבקר את סגידתם והעלאת המנחה לכבודם. 
אומר הרב משה ליכטנשטיין- "הפטרת פרשת ויקרא עוסקת בשאלה שאין יסודית ממנה והיא זיקתו של האדם לבורא…"ההפטרה דנה ב-3 נושאים: קרבנות, השגחת הקב"ה על ישראל ועבודה זרה. המכנה המשותף לשלושתם הוא מערכת היחסים שבין האדם ל-ה'.הרמב"ן בקטע מפורסם וחשוב דן בהרחבה בטעם מצות הקרבנות. הוא מסביר ששורש המלה קרבן הוא מלשון קרבה ואחדות. חלקו הראשון של ספר ויקרא עוסק בתורת הקרבנות. וניתן להבחין כי הן פרשיות המשכן, והן פרשיות הקרבנות מאריכות בפרטים "טכניים" רבים. אריכות זו נדרשת כדי להדגיש את ההבדל שבהקרבת הקורבנות לעומת העבודה הזרה.
בימיו של ישעיהו הנביא, מבהיר לנו דוד נתיב, "ניצבה לראשונה האומה הישראלית בארצה, נוכח כיבוש של מעצמה… העימות עם אשור לא היה רק צבאי אלא נוסח בפי שליחי מלך אשור כמאבק בין אלוהויות… במצב בו היתה נתונה האומה באותה עת – חורבן וגלות של מלכות ישראל בצד הצלה פלאית של יהודה מידי המעצמה האשורית – יש צורך גם בנבואת נחמה וחיזוק, וגם באמירה אמונית על אפסות אלילי העמים מול גדלות ה'. ההבנה כי אין לעבוד את ה' בהשקפת עולם אלילית צריכה בירור ותיקון."
ההפטרה מחדדת כי עם ישראל הוא עם ה', ולכן, אין לו מה לחשוש מפסלי עץ ואבן מעשי ידי אדם. והקרבנות, הן בפרשה והן בהפטרה – אינם עיקר, אלא אמצעי. קרבן זו מילה הנתפסת כחולשה, וותרנות, כשלמעשה הכוונה היא התקרבות. ההתקרבות ל-ה' תושג ע"י קיום המצוות שהם האמצעי לתיקון המידות והמעשים, והם שיממשו את יעודנו כעם של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". המצוות הן עבורנו, עבור הצמיחה האישית והסביבתית שלנו, שהרי ה' הוא שלם ולא חסר דבר. המצוות מלמדות אותנו איך להתנהל בעולם גשמי, חומרי וגופני – לקדש אותו ולרומם אותו. אנו חוששים להתקרב כי פעמים רבות נדרש מאתנו להקריב, להתגמש ולוותר. כשהמשמעות היא להקריב משהו מרצונותיי, הרגליי ותאוותיי, להתעלות, ולדעת לדחות סיפוקים. כולנו מוכנים להקריב ולתת אבל בתנאים שלנו ולא של האחר. הקושי הוא התגברות על הטבע שלנו.
מי ייתן ונצליח בעבודת המידות שלנו להתקרב אחד לרעהו. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה, בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.