השבוע במרכז הפרשה נס קריעת ים סוף שבו עבר עם ישראל ולעומתם המצרים שרדפו אחריהם וטבעו במצולות. בפרשה זו אנו למדים בפעם הראשונה על מצוות השבת. למעשה, בני ישראל, עם בהתהוות, חווה אחרי כל כך הרבה שנות עבדות- אינספור ניסים, 10 המכות שפוגעות במצרים אך לא בהם, היציאה ממצרים, ההצלה מרדיפת המצרים, כאמור חציית ים סוף, ומענה למים המרים ולרעב במדבר. ובכל זאת- "וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר." (שמות יד, יא-יב) למרות כל הניסים, בני ישראל מתלוננים ונראה כי האמונה של בני ישראל נבחנת שוב ושוב אל מול, מצד אחד, הספק המכרסם, ומצד שני הנכונות לקחת אחריות ולפעול כעם עצמאי וחופשי.
מסביר הרב דוד סתיו-"פרשת השבוע, פרשת בשלח, מאפיינת במידה רבה את מצב הרוח הלאומי של החברה הישראלית בעת הזו. "שיחות הסלון" שנערכים בימים אלו בבתים רבים ליד שלחנות עמוסי פיצוחים ופירות הארץ (כיאה לט"ו בשבט העומד בפתח), עוסקות מן הסתם, רובן ככולן, במצבה של האומה. טבע האדם והדברים הוא שהלגימות והטעימות פותחים את הלבבות, אך לא פחות מכן גם את חרצובות הלשון, וכמעט מאליהם יוצאים הקיטורים על המתרחש במקומותינו: השחיתות בצמרת, אוזלת ידה של מערכת אכיפת החוק, מערכת החינוך הקורסת שלא מספקת את הסחורה וכמובן מערכת הביטחון שוועדת וינוגרד תלויה לה מנגד.
כטבעם של קיטורים, סביר להניח שגם שיחות הסלון הנערכות בבתי ישראל בימים אלו יסתיימו בסוג של תחושת הקלה; הרגשה של קתרזיס שבו יצא החוצה כל אשר היה על הלב. יחד עם זאת סביר להניח כי בצד ההקלה ישנה גם תחושה של אוזלת יד, ייאוש ואפילו השלמה עם מציאות שנראה שאין בכוחנו לשנותה.
פרשת בשלח עוסקת אף היא בקיטורים, או בלשון המקרא ב"תלונות". תלונות עם ישראל מתחילות עוד באותו יום שבו הם יוצאים. עם העבדים שעוד לא הספיק לטעום מן החירות, רואה את מצרים רודף אחריו כשמלפנים הים, ומתוך תחושת חוסר האונים הם צועקים ומלינים על משה ומטיחים בו את השאלה מדוע סיבך אותם במה שנראה באותו רגע כהרפתקה בלתי-אחראית. גם נס קריעת ים-סוף איננו מפסיק את תלונות ישראל. כמה ימים מאוחר יותר כשהעם מגיע למרה, ואין בנמצא מים לשתות, בני ישראל פונים שוב בהתרסה למשה, כשבפרק שלאחר מכן מתלונן העם שוב, הפעם על היעדרו של אוכל מתאים.
עיון בכל שלשת האירועים בהם בני ישראל מתלוננים מגלה נקודה מעניינת הקשורה בעבודה כי התגובה האלוקית לאותם תלונות אינה נזעמת אלא באה בצורת מענה ענייני וישיר לתביעה שהעם מציג. תלונות העם על שפת ים סוף נענות באמצעות קריעת הים וחצייתו בחרבה. במרה, אחרי התלונות על הצמא, מתרחש נס והמים המרים שלא היו ראויים לשתיה מתמתקים. הצעקות על הרעב נענות בירידתו של המן מהשמיים שעתיד ללוות את עם ישראל במשך ארבעים שנה במדבר עד כניסתם אל הארץ…
גישתו הסלחנית של ריבונו של עולם בפרשה שלנו נובעת מההכרה כי מדובר עדיין באומה בהתהוות שנמצאת בשלב מוקדם של התפתחותה שעדיין אינה יודעת כיצד לכלכל את צעדיה… היכולת להכיל ביקורת, להיות קשובים למי שעומד מולנו ולהבין את הצורך הטבעי שלו "לשחרר קיטור", הוא נכס חשוב לכל מי שעוסק בחינוך ולא פחות מכך גם בעסקים."
ואני מוסיפה, קשיבות בכלל הינה נכס חשוב בחיים. ממשיך הרב סתיו- "פעמים רבות מידי אנשים נוטים לשפוט את האדם העומד מולם ואת התגובות שלו לפי הסטריאוטיפ. אנשים "מקטרים" מסומנים כ'לא בשלים' או 'לא בוגרים'. כל חריגה מכללי הנימוס והטקס מתפרשות כחוסר רצינות וכו'. האמת היא שאחרי הכל ניתן לומר את אותו הדבר עלינו כשאנחנו "מקטרים" על המצב באומה או במדינה. גם עמנו, שאמנם הוא עתיק יומין היסטורית, אבל נעדר נסיון היסטורי רציף של ניהול מדינה עדיין צריך ללמוד לחיות עם ה"קיטור" והתלונות. החכמה האמיתית היא שכולנו נדע להפריד בין תלונות שווא, שבינם ובין ילדותיות אין הבדל, ובין תלונות שמובילים מהלכים שלתיקון העולם ותיקון המצב בעם."
בימים אלו כשהקורונה שוב מתפרצת ביתר עוז, ותחושת דאגה וחרדה מתפשטת, מתגנב אותו ספק שמזהה הזדמנות לערער את הבטחון שיהיה בסדר. בני ישראל בצאתם ממצרים נושאים את עיניהם אל המצריים, ולא השמיימה, רק בהמשך כשהם זועקים לישועה מה'. החיים שלנו ארציים וחומריים אך אם נשכיל לאזן אותם עם חיי רוח ואמונה, נקבל כוחות, ממש כפי שמסתיימת הפרשה בנצחונם של בני ישראל את עמלק (בגימטריא- ספק). מעניין לראות את התהליך שבני ישראל עוברים בימים הראשונים כעם חופשי. הם מתמודדים עם היכולת והצורך להשקיט את הנפש במצבי לחץ ודאגה, כשיש יום אחד בשבוע שבו אנו מצווים לנוח מהמרוץ היום-יומי. ביום-יום כולנו נתקלים בלחץ ובמרוץ אחר הצרכים הפרטיים שלנו ונסיון להספיק עוד. למרוץ הזה יש מחיר כבד, ולעיתים קרובות אף כבד מדיי, הספקים והישגיות, מתחים כלכליים, מבחנים, נגיף הקורונה שמשתולל, ומחלות כמו לחץ דם גבוה, סכרת וסרטן שלא נדע, כמה מאתנו מחפשים מרגוע באמצעות שימוש בדברים חיצוניים כמו כדורים, סמים, אלכוהול וכו'?
במסע מעבדות לחירות, המלחמה בעמלק הייתה ה-תפנית. המלחמה בעמלק הינה אבן דרך משמעותית בהתפתחות עם ישראל. זו הייתה מלחמת השחרור של העם מתפיסה עצמית של עם עבדים שנס על נפשו ונזקק לניסים שיושיעו אותו מאויביו. בהחלטה מנהיגותית, ללא ציווי אלוהי מפורש, אך עם אמונה רבה חל מהפך. בני ישראל קמו, נלחמו וניצחו את עמלק. מעבדים הם הפכו לאדונים לגורלם.
מבהיר האלוף גרשון הכהן, "פעולתו של יהושע התרחשה בעולם הטבעי הגלוי לעין. אולם משה שעלה לראש הגבעה והניף ידיו השמימה, כונן צורת חיבור ייחודית בין חומר לרוח: בין מעשה האדם הנעשה באורח טבעי, לבין ישועת אל עליון המתממשת במעשה ידיו. על ידי משה המונפות כתוב: "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" (יז, יב) ואונקלוס מתרגם ומפרש שהיו ידיו פרושות בתפילה.
אבקש להציע הדגשה פרושית מעט שונה: בתרגומי התנ"ך המוכרים לי, לא מצאתי תרגום ישיר למילים "ויהי ידיו אמונה". אם באנגלית נהוג לתרגם את המילה "אמונה" במושג Belief/Faith, לא מובן כיצד הידיים עצמן היו האמונה. זו כמובן מטפורה וכידוע אין למטפורה תרגום מילולי ישיר. בכל זאת מצוי כאן להבנתי, פתח לברור מושג האמונה בהקשר הלשוני-תרבותי התנכי. בשונה מן המקובל בתרבות המערבית-נוצרית, "אמונה" לא מכוונת כאן לציון תוכן תאולוגי אליו מייחסים אמונה כמצב תודעה, אלא כמרכיב בכוח הפעולה, ככוח המתחולל מן החיבור הנעשה על ידי אדם בין החומר לרוח. זו ההתהוות המתחוללת על ידי אדם המתהלך לפני ה' בארצות החיים. באורח הזה של פרוש האמונה ככוח לפעול גם במצוקת גיא צלמוות, בצפייה לישועה, מוטל אור על הפסוק הידוע בחבקוק: "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב ואם יתמהמה חכה לו כי בא יבוא לא יאחר…וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ג-ד). בדרך זו, בהתהלכות מעשית מתוך אמונה, מכונן משה במלחמת עמלק, את כניסתו של עם ישראל לפעולה על במת ההיסטוריה האנושית הטבעית."
האמונה, מקור לכח, לחיזוק ולמילוי המצברים שלנו, היא ביטוי לאמת פנימית חזקה שמתורגמת החוצה במעשים, מלשון אומן המבטא את אומנותו, את האמת הפנימית שלו באמצעות גילוי ומעשה. אבותינו חוו זאת בקריעת ים סוף, ובקרוב גם במעמד מתן תורה. אלו רגעים של חיבור פנימי לאמת הפנימית שטבועה בנו, והיא החיבור לאלוקות לצד האמונה בנו וליכולת של כל אחד ואחת לייצר שינוי. אומר לנו הרב אברהם יצחק הכהן קוק- "האמונה הפנימית היא כל כך גדולה מן השכל, עד שמי שאינו בעל שכל חפשי באמת מתדמה לו שהיא הפך מהשכל. ( מוסר אביך, מוסד הרב קוק, תשל"א, עמ' קג)
בריאות ושבת שלום💞
