תגית: נאמנות

הפטרת פרשת מסעי היא ההפטרה השנייה בסדרת שלושת ההפטרות שלפני תשעה באב, שלוש נבואות תוכחה ופורענות קשות הנקראות כאמור בימים של בין המצרים. עיקר ההפטרה היא בפרק ב' בספר ירמיהו, ומתחילה בדיוק במקום בה הסתיימה הפטרת פרשת מטות בשבוע שעבר. העם ממיר את אמונתו ונאמנותו, ופונה אל עבודת אלים אחרים. גם במישור המדיני העם מחפש את מבטחו באימפריות כמו אשור ומצרים, ולא בה', בעוד בפרשת מסעי השבוע יש ציווי ברור על השמדת עבודת האלילים וכל הפסלים, ואו כל עבודה זרה בארץ ישראל רגע לפני כניסתו של עם ישראל לארץ.
הנביא ירמיהו פונה לעם ואומר- "(ד) שִׁמְעוּ דְבַר-ה' בֵּית יַעֲקֹב וְכָל-מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל: (ה) כֹּה אָמַר ה' מַה-מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ:" (ירמיהו ב') מדוע בני ישראל התרחקו מה'? גם אם יש צרות וקשיים, מאיפה האמונה והביטחון שעבודה זרה היא המענה שיסייע? הרי הניסיון ההיסטורי, מזכיר להם ירמיהו, הוכיח שעבודת ה' היא שסייעה לעם ישראל בעבר, "(ו) וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם: (ז) וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ…" ירמיהו מדגיש כי התוכחה מופנית ראשית להנהגה של העם, שההליכה אחרי העבודה הזרה החלה דווקא באליטה של העם. "(ח) הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא-יוֹעִלוּ הָלָכוּ:" הכוהנים עצמם, שאמורים להיות מוקדשים לעבודת ה', ואפילו נביאים- פנו ברובם לעבודת הבעל. תגובת ירמיהו היא הביטוי הידוע והמוכר 'שומו שמים' שמקורו בהפטרה השבוע, "(יב) שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל-זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם-ה:", קריאה המביעה זעזוע צער ותדהמה.
מערכת 929 מסבירה-
"הוראת התורה מחייבת את הכוהנים לנדוד בין ערי ישראל וללמדם תורה. מתברר שהכוהנים התבצרו בעולם הפולחן שבמקדש, התפרנסו מקופת הציבור, ואת תפקידם העיקרי – הוראת התורה – שכחו. הקבוצה השנייה שאותה תוקף ירמיהו הם "תופסי התורה" ש"לא ידעוני". ידיעת ה' אינה ההשגה האינטלקטואלית של התורה. הידיעה מתבררת במעשה המוכיח שהעושה יודע את אלוהיו. המדד הקובע את מידת דתיותו של אדם, הוא תשומת הלב שלו לצורכי החיים שסביבו, ולא רק למערכת היחסים שבינו לבין אלוהיו.
אין משל מובן וברור יותר. את נטישת דרך האלוהים ואת הבחירה בפולחנים חלופיים, מתאר הנביא באופן שיהיה נהיר לכל תושב הארץ: הענקתי לכם את הטוב ביותר שאדם יכול לחלום עליו – מקור מים חיים. ואתם בגדתם, נטשתם את מקור המים והעדפתם לחצוב בורות משלכם. אלא שהבורות הללו הם בורות נשברים שאינם מחזיקים מים; הם מופרכים, חסרי ערך ומשמעות, "(יג) כִּי־שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא־יָכִלוּ הַמָּיִם׃"
ירמיהו הנביא מציג את עבודת האלילים של העם כטעות טרגית של אנשים מבוהלים וטועים שהלכו אחרי ההבל והשקר בגלל ראייה מעוותת של המציאות וכשל של ההנהגה הרוחנית שהובילה גם לבגידה באמונה בה' ובדרכי התורה.
האחריות הלאומית שלנו גם כיום היא הצורך בדבקות בדרכנו המוסרית והתרבותית. אומר הרב דוד מנחם- כשבפנימיות שלנו נצליח להאיר את אותה נקודה יהודית אז נוכל להיות גם אור לגויים. עלינו להבין מהי התרבות המיוחדת והנקודה הערכית של עם ישראל.
שנצליח לגלות ולחשוף את הנקודה היהודית העברית המוסרית שאנו אמורים להראות בפנימיות שלנו כך שנוכל גם לתרום ולהעניק לעולם כולו. אמכי״ר.

שבת שלום❤

 

מה בין נעמי למרים פרץ🤔?
במוצאי שבת הקרובה נחגוג את חג השבועות, החג בו קיבלנו את התורה. כל חג יהודי חל ביום קבוע בחודש, חוץ מחג השבועות. מדוע?
כי שבועות חל תמיד ביום החמישים לתחילת חג הפסח. ע"פ לוח השנה היהודי הבסיסי, בית הדין היהודי היה קובע את ראש החודש על פי עדים שראו את הירח החדש, השם "שבועות" רומז על עצמאותו מלוח השנה הסטנדרטי. במילים אחרות, החג מציין שבעה שבועות שחלפו, בלי קשר לתאריך.
חג השבועות מקורו בתהליך המתחיל בספירת הימים מיציאת מצרים – לידתנו כעם כשאנו ממשיכים למנות עד לשבועות, ספירת העומר, שזהו היום החמישים. בתקופה זו עם ישראל היטהר והזדכך לקראת היום הגדול והמשמעותי של קבלת התורה. תקופה שבה אנו נדרשים לעבוד על תיקון המידות שלנו, תיקון מלשון התקנה מחודשת של 'התוכנה' שלנו, תוכנה משודרגת טובה יותר. עם ישראל היה שקוע כל כך במצרים, שהתורה מתארת את יציאת מצרים כהוצאת עם מתוך עם. כמו תינוק שרק נולד, מצב של חוסר אונים רוחני, ותוך 50 יום בלבד הגענו למדרגה כה גבוהה שאפשרה לנו לקבל את התורה. הספירה שלנו מתחילה בקרבן העומר, קרבן שעורים פשוט, אוכל שמתאים בעיקר לבהמות, ומסתיימת בקרבן מיוחד של לחם, מזון אנושי, שמציין את הגעתנו כעם לדרגת קיום חדשה.
תהליך ההתפתחות מאומה חדשה לאומה בוגרת, משתקף גם בסיפור רות אותו אנחנו קוראים בשבועות. בתחילת המגילה כאשר נעמי שולחת את כלותיה לחזור לבית אמן, רות המואביה מסרבת ומתעקשת להצטרף אל נעמי בדרכה: " כי אל אשר תלכי אלך" ובעצם מקבלת גם את דרך החיים הלאום והאמונה של חמותה " עמך עמי ואלקיך אלקי". בצומת הדרכים הזו יש לרות את האפשרות להסתובב ולשוב לעמה, מואב, ממש כמו שעשתה ערפה, אבל רות בוחרת לדבוק בחמותה, נעמי, "ורות דבקה בה". מעתה ואילך הקשר בין החמה, נעמי, והכלה, רות, לא מבוסס רק על גורל משותף אלא גם על בחירה.
נעמי, חמותה, שיכלה את בעלה ושני בניה ואין לה בנים נוספים, למעשה חסרת כל ובדרכה חזרה לבית-לחם… בעוד רות כלתה שהפכה לאלמנה, היא נסיכה מואבית. כשבעלה נפטר, כאמור רות הצעירה יכולה לחזור בקלות אל עמה ולהפוך ל"כוכבת" בעלת רקע מלכותי, ולמרות כל הסיבות ההגיוניות שהיו לרות לחזור להוריה ולביתה, היא דבקה בעיקשות בנעמי, חמותה היהודייה, ועמדה בנחישות על רצונה להתגייר ולקבל את היהדות, למרות הניסיונות להניא אותה מכך. היא הצטרפה ליהדות כשהיא חסרת פרוטה, וכשחברתה היחידה היא חמותה. ומי שמבחין באיכותה ובמסירותה והקרבתה הוא בועז, בעל קרקעות עשיר ושופט חשוב, אשר בשדותיו רות ליקטה חיטים לעצמה ולנעמי, ובסופו של דבר בועז נישא לה. מהקשר שנוצר ביניהם נולד ראש לשושלת המלכות היהודית, שבסופו של דבר יצא ממנה דוד המלך.
סיפורה של רות, הוא סיפור של בחירה במשפחה, בעם, בדרך חיים, באמונה, בחירה שמביעה מסירות נפש, נאמנות, צניעות, אומץ, רות היא סמל החסד. בבית ספרנו, בית ספר תל"י, יש משפחות רבות שעלו לארץ ממקומות שונים ושחוות קשיי קליטה בהגעתם לארץ, שפה, מנטליות, לבוש, מזג אויר וכד. אותן משפחות עזבו את ביתם בחו"ל, עזבו חברים, סביבה מוכרת ועברו לסביבה חדשה לגמרי בארץ ישראל מה שמאפשר לנו להזדהות בקלות עם הבחירה שעשתה רות.
חג מתן תורתנו הוא בכדי להראות ש"אין לעסוק בתורה בלא גמילות חסד" (עיון יעקב) שהרי התורה היא תורת חסד, ולימוד לבדו אינו מספיק, הגדולה בלימוד הוא השיתוף, החינוך והוצאתו לפועל, מימושו פה, בעולם העשייה, העולם בו אנו מצויים.
הרבנית ימימה מזרחי מתארת-
"השנה, ביום העצמאות, כולם רבו. יו"ר הכנסת רב עם ראש הממשלה. זמרת א' רבה עם זמרת ב'. ושרת התרבות רבה עם כולם. וכולם השתתקו בכזו ענווה כשאשה אחת, מרים פרץ, דיברה.
מרים פרץ הפסידה בקרב הראשון על הבן, הפסידה בקרב השני על בעלה, והפסידה בקרב השלישי. על הבן. ובעל-כורחה, מי ששכלה, לא עלינו איש ושני בנים, כמו נעמי, גיבורת מגילת רות: "וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ", לאשה כזו יש עוצמה סוחפת. יש לה כוח ספציפי אחד, ואיתו היא תנצח במלחמה הגדולה.
מה יש בה? יש בה כוח שנקרא אהבה. יש בה אהבה והיא תנצח. מי ששכל, לא עלינו, איש ושני בנים, כמו נעמי במגילת רות- "ותשאר האשה, נעמי, משני ילדיה ומאישה…"
מי שיש לה כזה צער לא מתעסקת בשטויות, לא מתעמתת על שטויות, לא מתנצחת על שטויות. יש לה מבט של נצח."
נחזק ונוסיף שרות, כלתה של נעמי, – לפי התרגום הארמי- רעות, ולפי המדרש-על שראתה את דברי חמותה.
הרב דניאל ברון הטיב לתאר את מעמד מתן תורה- "באותו יום עמדנו למרגלות הר סיני כאיש אחד בלב אחד. לא היינו מיליונים אלא פשוט אחד. באותו אופן, התורה פונה לכל אספקט בחיים, ומספקת הדרכה לכל הנסיבות האפשריות. היא מאחדת כל פרט, מחברת יחד כל רכיב שונה. היא ה"כל" המוחלט. עד לימינו אלה, הכוח הזה נשאר. דרך תהליך חג השבועות והימים שמובילים אליו, אנחנו יכולים לרומם את עברנו, ולאחד את כל פרטי התנסויותינו הקודמות, לנקודה שבה אנחנו מרוממים את מה שהיינו והופכים למשהו נעלה יותר."
מי ייתן ונצליח לפתח רעות, חברות, אהבת חינם וסובלנות מתוך ראיית האחר ופיתוח הרגש לזולת. שנזכה להיות כאיש אחד בלב אחד מתוך ההבנה וההרגשה שכולנו נצרכים להשלמת הפאזל הלאומי שלנו. אמן כן יהי רצון.
חג שבועות שמח🍒🍇🍎
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה, ולעילוי נשמתם של מיכל בן רעי, משה בן חנה רבקה, ואביבה בת מזל, יהי זכרם ברוך.