תגית: נאום משה

השבוע אנו מתחילים חומש חדש, ספר דברים, הספר החמישי מחמשת חומשי התורה.  חומש 'דברים' פותח- "(א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן:". חומש דברים מכיל בעיקר את צוואתו האחרונה ואת דבריו של משה רבנו לעם ישראל זמן קצר לפני כניסתם לארץ המובטחת. משה חוזר ומזכיר מצוות ואירועים רבים שכבר הוזכרו בספרים הקודמים, ולכן, ספר דברים קיבל גם את הכינוי "משנה תורה", על כך שהוא מזכיר דברים בפעם השניה.
משה פונה לכל העם, ומסכם מסע של ארבעים שנה במדבר. הוא קורא להם לקיים את מצוות האלוקים וללכת בדרכיו, תוך שהוא מונה מצוות חדשות וגם כאלו שכבר נאמרו בעבר. רעיון החזרתיות מופיע גם בגישור כאשר המגשרים משתמשים בכלי "ניסוח מחדש" ו"מיסגור מחדש"; כלומר, המגשר מנסח באופן עינייני, מעודן ואף לעיתים מרוכך את הדברים שכבר נאמרו בכדי לקדם שיתוף פעולה וחיבור של המגושרים להידברות ועשייה מועילה ומקדמת. מסגור מחדש (Reframing) הוא מושג מתחום הפסיכותרפיה שמטרתו לאפשר לבני אדם התבוננות נוספת על סיטואציות, מערכות יחסים ובני אדם אחרים. במסגרת טכניקה זו, המגשר מעניק מסגור תודעתי חדש, ונותן פתח לאפשרויות חדשות, על אף  קונפליקטים מאתגרים, ועימותים שנראה כי אין מהם מוצא. אלו כלים אשר במקום לעסוק בהאשמות, הם מרחיבים את יכולת ההכלה, הפיוס, ההקשבה הפעילה, מעודדים לעשייה חיובית, ומקרבים את הנפשות.
למעשה, המגשר כאילו מאיר עם ״פנס קטן״ אירועים שנשארו בצל סיפור הקונפליקט או לחילופין מסייע בהענקת משמעויות חדשות לאירועים מוכרים. כך משה רבנו בחומש דברים מעניק בנאומו האחרון לעם ישראל זוית חדשה, מעצימה ומקרבת אל דרך התורה, דרך המשפט והצדקה במטרה להטמיע את המסרים מהאירועים שחוו.

הכתב והעורך אריה יואלי מסביר- "המהלך הגדול של לידת עם ישראל, עליו מספרת התורה כמעט והגיע לקיצו. בארבעה ספרים עבר עם ישראל תהליך ארוך: מספר בראשית, בו הונחו היסודות והרקע של עם ישראל, דרך ספר שמות בו כבר הוא הפך מיחידים לעם, היישר לספר ויקרא בו הוא קיבל מערכת חוקים ועד הנדודים במדבר שם הוא התמודד עם קשיים. ועכשיו הגיע שלב הסיכומים.
ספר דברים, שונה מארבעת הספרים שקדמו לו. הביטוי הרווח בתורה "וַיְדַבֵּר יי אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" איננו מופיע בו. ספר דברים הוא נאום ארוך ומתמשך של משה רבנו שהתחיל בר"ח שבט והסתיים עם פטירתו של משה רבנו בז' באדר. נאום יחסית ארוך למי שבתחילת דרכו אומר "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי … כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי"…
ספר דברים הוא מעין חזרה על כל המסופר בשלושת הספרים הקודמים, אבל מנקודת מבטו של משה רבנו. משה מתחיל לתאר את קורות עם ישראל במדבר לא בסדר כרונולוגי, אלא לפי נושאים. הנושא הראשון הוא חטא המרגלים, הסיבה בגינה התעכב עם ישראל במדבר ארבעים שנה. זו גם הסיבה מדוע דור יוצאי מצרים, לא נכנס לארץ.
כבר עמדנו בעבר על השוני בין התיאור בפרשת שלח לבין הסיפור אותו מספר משה רבנו בספר דברים. בהמשך יתוארו מעמד הר סיני, חטא העגל, מלחמות סיחון ועוג ושאר קורות עם ישראל במדבר, כשלכל סיפור יש גם מסר מצדו, תראו לא לחזור שוב על השגיאות שעשיתם אז.
בספר דברים חוזר משה רבנו על רוב המצוות, לעיתים תוך שינויים מן הנכתב בספרים הקודמים. בד בבד, ישנן מצוות רבות שלא נאמרו עד עתה ואנו פוגשים אותם לראשונה. השינויים במצוות בין ספר דברים לקודמיו נובעים בעיקר מהשינוי שחל בעם. כבר לא מדובר בדור יוצאי מצרים, אלא בדור שבעוד זמן קצר עתיד להכנס לארץ. אנשים אלו כבר ארבעים שנה לומדים את המצוות ממשה רבנו. לכן ברור מדוע חלק מהמצוות אינן צריכות הרחבה נוספת.
דיני הקרבנות שמופיעים בספר ויקרא, כמעט ואינם מופיעים בו, אבל מאידך יש בו הרחבה על מצוות כמו תרומות ומעשרות וביכורים. מצוות הקשורות לארץ, מופיעות בו לראשונה, או מקבלות משנה חשיבות, המלכת מלך, דיני נביא ועיר הנדחת, עניינים שלא היו שייכים במדבר ויהיו שייכים עם הכניסה לארץ.
ספר דברים מבטא את המעבר מדור מדבר לדור הכניסה לארץ. צורת החשיבה בו שונה, הציוויים בו שונים, הגישה בו חדשה. ספר דברים הוא הנאום האחרון של משה רבנו לפני שהוא נפרד מעם ישראל ושולח אותם לארץ ישראל. משה רבנו, המנהיג הגדול, בשלושים ושבעה ימים מכין את עם ישראל, אל היעד החדש, הכניסה לארץ ישראל."

משה רבנו מעניק לנו מסגור מחדש או הבניה מחדש (reframing)  של הצבת מסגרת התבוננות על המציאות והאירועים שחלפו, בכדי להדגיש את הצורך בקיום החוקים והמשפטים. משה הוא מנהיג רוחני ומעשי. הוא מתווך לנו את רצון ה', ומגן על העם כשצריך. הוא מחנך והופך את בני ישראל לאומה. וכפי שמתארת נופר סימפסון, ראשת הישיבה החילונית בינ"ה בחיפה, "ספר דברים הוא מעין הסיכום של המסע הארוך שעברו יחד ויש בו גם דרישה של משה מהעם בנוגע לאיזה מין עם הם צריכים להיות בארץ ישראל. כמה חשוב לסכם במילים את התורה שעומדת ביסודו של העם שיכנס אל הארץ המובטחת בעוד רגע.
מנהיג המאחד את העם צריך שיהיו לו מילים ברורות שיבואו עם מעשים מדויקים. יותר מהכל, המנהיג צריך שיהיה לו חזון לעתיד טוב יותר." בניגוד לחומשים הקודמים, הכתובים בגוף שלישי, ספר דברים כתוב כמעט כולו בגוף ראשון. כבר בפתיחת הנאום מזכיר משה שהנאום כולל חוקים ומשפטים שעל בני ישראל לשמור כשיכנסו לארץ. והשאלה מדוע?

התשובה מתבטאת בקשר שבין תשעה באב ביום ראשון הקרוב, לבין פרשת דברים.
מסבירה נופר סימפסון, "כבר בתחילת הפרשה משה מתאר את מקומו המרכזי בתוך העם כמגשר, מפשר ומתווך ביחסים שבין אדם לאדם "אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טׇרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם" ודורש מהעם שמעתה הם אחראיים על היחסים בתוך העם. הוא מצווה עליהם להביא אנשים חכמים, נבונים וידועים שיהוו ראשי השבטים שינהלו את החברה המתהווה. בחברה הזו צריכים להיות שופטים הוגנים שירדפו את הצדק. בנוגע למהו משפט צדק, גם את זה משה מפרט: במשפט צדק אין הבדל בין הבאים למשפט – בין אם השופט מכיר את הנשפטים ובין אם לא, בין אם אחד מהם גדול או ידוע בציבור לבין אם הוא קטן, בין אם האחד מפחיד ורשע לבין אם לא.
ספר דברים, ובפרט פרשת השבוע הנוכחית, הוא הספר שמסכם את תקופת הנדודים הארוכה של בני ישראל במדבר והוא מכין את העם לשלב הבא – ההתמקמות על אדמת ארץ ישראל. דווקא בספר שמסמל את תחילת תקופת ההשתקעות על הארץ, אנו פוגשים את ט' באב שמציין את הגלויות הארוכות שאליה יצאו בני ישראל אחרי חורבנות בתי המקדש.
ט' באב הוא המועד שעל פי המסורת חרבו שני בתי המקדש והיהדות יצאה לגלות. נהוג לקרוא בליל ט' באב את מגילת איכה שמכנסת בתוכה חמש קינות על חורבן ירושלים וגלות היהודים ממנה. ירושלים, שהיא הלב הפועם, נחרבה בתהליך הארוך בו יושביה חטאו ופשעו והביאו על עצמם רעב כבד, עוני מחפיר וחוסר הנהגה צודקת. במגילה מתוארים סיפורים קשים מאד על החברה הקורסת, המעונה והגוועת, טרום חורבן בית המקדש. בהיעדר חזון משותף וברגעים של חוסר אחדות בהם כל אדם דואג אך ורק לעצמו על חשבון אדם אחר, אין בית משותף. כשבית המקדש נחרב, זה היה אקורד הסיום של הסאגה, אבל אם נקשור בין פתיחת פרשת השבוע לט' באב אז מה שאנחנו צריכים ללמוד מתוך הקשר הזה הוא שעלינו להסתכל על החברה שלנו, על יחסים של שותפות בין אדם לחברו ועל הנהגה שיש לה חזון של אחדות, צדק ושלום. מעניין לקרוא את פרשת השבוע שהיא תחילת ההתמקמות על הארץ יחד עם מגילת הקינות – מגילת איכה, ולעמוד על התנועה שיש בין עם המתיישב על ארצו לבין עם הפזור בגלויות."

למשה רבנו, המנהיג שעיצב את עם ישראל מיציאתו ממצרים, ובכל שנות נדודיו במדבר חשוב רגע לפני פרידתו לחזק לעם ישראל את החיבור לתכליתו.

שבת שלום וצום קל ומועיל💞

השבוע פרשת האזינו שהיא הפרשה העשירית בספר דברים. הפרשה ממשיכה את נאום משה לעם ישראל וההכנות למותו של משה רבנו. רוב פרשת האזינו היא שירה שנכתבה ונאמרה ע"י משה לעם ישראל. השירה עתידה, כפי שנאמר למשה בפרשה הקודמת, פרשת 'וילך', להיות שירה שהיא עדות ואזכור לאמונתו ותורתו של עם ישראל. ואכן, במקום שורות ארוכות ופסקאות מלאות, אנו מוצאים שני טורים ארוכים של מילים קצרות.

השירה משבחת את הנהגת ה' ואת הבחירה שלו בעם ישראל; יש בשירה אזהרות, זיכרונות ותיאור עתידם של עם ישראל בדורות הבאים ע"י תיאור נחלת ארץ ישראל, החטא, הגלות והגאולה. מטרת השירה היא להזכיר לעם ישראל את התורה, קיום המצוות, והאמונה, בפרט לאור התיאור שבעתיד בני ישראל יבגדו, יעזבו את תורת ה' ויפנו לה עורף.

הפרשה גם מתארת כיצד קורא משה את השירה לבני ישראל ומזהיר אותם פעם נוספת להקפיד לקיים את התורה. יהושע, המנהיג שמחליף את משה רבנו, נמצא יחד עם משה, והם מופיעים כמנהיגים בחפיפה.

בסוף הפרשה מצווה ה' את משה לעלות להר העברים, הר נבו, ולהשקיף על ארץ ישראל. לאחר מכן, אומר ה' למשה ששם הוא ימות בגיל 120 שנה, ומבטיח לו מיתה דומה לזו של אהרון אחיו. בנוסף, ה' אומר למשה כי הוא לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת בעקבות חטאו במי המריבה.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

 

פרשת עקב מתארת את מנגנון השכר והעונש. האם התכוון משה רבינו לומר לנו שאם נתנהג יפה נקבל שכר ואם לאו, ה' יעניש אותנו? מה הרעיון של מנגנון השכר והעונש? עם ישראל ממש בפתח ארץ ישראל והנושא שבחרתי השבוע הוא לא הגבולות הגיאוגרפים של ארצנו אלא הגבולות בחיינו. למה גבולות? מה מטרתם של גבולות בחיינו? האם אנו יודעים ומסוגלים להציב לעצמנו גבולות, ויותר מזה האם אנו עקביים או מעגלים פינות?

כולנו לעניות דעתי נסכים שיש זהות בצורך להצבת גבולות לילדים וגם למבוגרים, אחרי הכל בכל מבוגר יש ילד/ה; זהו אותו עולם רגשי שלנו שנותר רגיש, זקוק לאהבה ובטחון, זקוק לתחושה טובה ואותנטיות. והשבוע הפרשה שלנו נותנת לנו גבולות! משה רבינו שממשיך את נאום הפרידה שלו מבני ישראל מסביר בבהירות, ממש נותן טיפ עסקי, שאם נדע להציב ולעמוד בגבולות הניתנים לנו, החוקים והמצוות, חיינו יהיו טובים ומטיבים יותר, השכר מובטח. יש ממש תיאור של הזכות וההבטחה בקיום המצוות במילים מעשיות, חיבור ממשי של הרוחניות עם הגשמיות, "(ח) וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם–לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ. (ט) וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם–אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ…. (יג) וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֺתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם–לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל-לְבַבְכֶם, וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. (יד) וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. טו וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ, לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ…" (דברים יא')

יש אומרים שהעיקרון החשוב ביותר להצבת גבול הוא שהצד השני יוכל להבין היטב מהו הגבול, מדוע הוא שם ושהגבול הזה לא מאיים עליו ולא נועד לפגוע בו, ולכן, הוא מצריך אמון הדדי של המחנך והחונך. בחיים שלנו אנחנו רואים וחווים שגבולות נמצאים בכל מקום. כילדים כל הזמן שמים לנו גבולות, לא לאכול יותר מדי ממתקים, לא לחזור יותר מדי מאוחר, והילדים מחכים להיות גדולים כדי שיוכלו להשתחרר מהגבולות האלה. אבל גם כשגדלים מגלים שאמנם אף אחד לא מגביל אותנו מתי לחזור, או כמה ממתקים לאכול אבל יש גבולות אחרים משיקולים אחרים- מי שאוכל בלי גבול נהיה שמן ומעלה את הסיכון לבעיות בריאותיות, ומי שחוזר מאוחר הביתה לא מצליח לקום לעבודה ומסתכן שיפטרו אותו…וכך אנו מגלים שלכל דבר יש גבול. בסוף היום, החיים עצמם הם מוגבלים.
אחד החלקים הכי מאתגרים בתפקיד ההורות, הוא הצורך לעיתים להיות קשוחים, ולהתעקש שהילדים ירכשו כללים וילמדו גבולות. בפרשה זו מנגנון השכר והעונש של ה' מולנו, זהה למנגנון ההורים שמציב כללים וגבולות להתנהגות של ילדיהם, וזה לא משום שהם לא אוהבים אותם, להיפך! הם רוצים לעזור להם להיות הכי טובים שאפשר, ושיהיה להם הכי טוב שאפשר.
המילה גבולות ישר מעוררת את התחושה של הגבלה, צמצום, מגבילים את החופש שלנו, אבל לא פעם בפרט בעידן השפע בו אנו חיים הגבולות הללו מכוונים אותנו למקום אחר, יותר טוב, יותר ממוקד, מאפשרים לנו להתעלות מעל המשוכה, להתגבר, להשתפר, ויתכן שאותו גבול שהוא עצירה חיצונית אפילו מכוון אותנו יותר פנימה, למצוא את האושר, הנחת שלנו שלא תלויים במשהו חיצוני לנו, ולמעשה מצויים בנו פנימה. במילים אחרות, אותם גבולות יכולים למעשה לשחרר אותנו🤓

גבולות בריאים מאפשרים לנו עצמאות במחשבה ובפעולה, בריאות פיסית ורגשית; הם מאפשרים לנו להיות בהתקשרות עם אחרים מבלי לאבד את הזהות האישית שלנו, הייחודיות, או עצמאותנו. הצבת גבולות היא הכרחית. גבולות בריאים מגינים ושומרים על הערך העצמי, מאפשרים מערכות יחסים בריאות, ומאפשרים לנו לעשות בחירות שקולות ומקדמות. הווטסאפ למשל הוא דוגמא למרחב שבו אין גבולות, ואנחנו כל הזמן מוצפים במחשבות של אחרים, מסיח את הדעת ומפריע לנו להתכנס, להתרכז ולהתמקד, וזה הופך את התפקוד שלנו לפחות יעיל ואפקטיבי.
קראתי פעם שהורות, בשפת המקצוענים, היא כמו משענת של כיסא, וילדים אוהבים להישען על משענת שהיא יציבה. כי כשהמשענת גמישה, בכל פעם שהילד דוחף, המשענת נוטה לאחור, ולילד לא ברור שיש לו על מה להישען.
גבולות הן מלשון גב – מקנים תחושת יציבות וביטחון לנו ולילדינו. הגבולות המתוארים בפרשת עקב הם החוקים והמצוות שנתן לנו, לעם ישראל, משה רבינו כולל התזכורות לקיום אותן מצוות שהם התפילין על ראשנו והמזוזות בפתחי ביתנו, פתחים שבהם אנו חולפים בשכיחות גבוהה. אנחנו לא אוהבים את ההתניה בין ההבטחות הטובות לבין תוצאותיהן. כלומר, 'במידה ונלך בדרך המצווה יהיה לנו כך ואם לא – לא'. אבל אין אדם בוגר שאינו מבין שכדי להרוויח, להתקדם ולצמוח צריך להשקיע, להתגבר ולהשתדל, ולא פחות חשוב צריך הכוונה, שגם ברגעי החולשה שלנו שבהם אנו נוטים לוותר לעצמנו, וגם לנוכח השפע והפיתויים המרובים, הגבולות יסייעו לנו להתמקד ולהתקדם בנתיב שבו אנו רוצים להלך.
החיים צופנים בחובם שינויים רבים. עולם ללא גבולות הוא עולם של תוהו ובוהו. עולם שבו הילדים וגם מבוגרים חשים בלבול ופחד, ולא ברור להם מה מצפים מהם ובמה שגו. ולאלו הסקרנים שבנינו עולם ללא גבולות יכול להוות סכנת נפשות של ממש.
הילדים גדלים ומתבגרים, יכולותיהם וצורכיהם משתנים, ולכן זה מצריך מאתנו ההורים עמדה בהירה, ברורה ועקבית של הגבולות המוצבים. אותו שכר שמתאר משה רבינו לקיום אותם גבולות, מצוות, הוא אותו משוב חיובי וחיזוקים שכולנו זקוקים להם כדי לשמר ולפרגן להתנהגות ולהתנהלות שלנו כפרטים ובטח כחברה בריאה וצומחת, ולהיפך.
כלומר, השכר על המצוות, הינו סיוע לאדם כדי שיתמיד בקיומן של המצוות. ואסיים בדבריו של הרב אייל ורד בפירושו של השפת אמת-
"כל עיניין המצוות איננו רק הביצוע, בוודאי לא הביצוע שרק רוצה להיפטר מהחיוב או ביצוע על מנת לקבל שכר- גם הוא אינו רצוי כאן בספר דברים. השכר אינו הנושא, ואפילו המצווה עצמה אינה הנושא. הנושא הוא האהבה." האהבה שבעצם יכולה לצמוח דרך אותם המעשים המיוחדים הללו שנקראים מצוות, ובכך פרשה זו היא המשך טבעי שנותן מענה לציווי שקיבלנו כבר בפרשה הקודמת, הציווי לאהוב.

שבת מבורכת❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

רעיון נוסף ע"פ חב"ד והחסידות-
"נאמר ב'תניא' (פרק ל"ז): "הגורם שכר המצווה היא המצווה בעצמה". כך גם לגבי העונש מובא הפסוק "תייסרך רעתך" כהוכחה לכך שהעונש הוא פועל-יוצא מהחטא עצמו. כלומר, לתורה ולמצוות יש תכונה של השפעה על מציאות העולם במובן של שכר או של עונש: אם מקיימים את המצוות, הן עצמן מולידות ומביאות שכר; ואם אין מקיימים אותן, מוליך עצם החטא לתוצאות שליליות, לעונש."
שבת שלום😍

 

משה מתחנן להיכנס לארץ, אבל הוא מבין ומפנים שהוא כבר לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת, למרות זאת הוא ממשיך בנאומו לפני שנפרד מעם ישראל, הוא דואג ואוהב את עם ישראל ללא רבב… לכולנו יש רגעים בחיים שאנו מציבים יעד לארץ שנראית לנו ע"פ כל קנה מידה מובטחת לנו, ובשלב מסוים אנו מבינים שהתכניות השתנו ולמרות התכנון הקפדני, הציפיות, הכוונה והרצון לא נממש ולא נגיע לאותה ארץ מובטחת.

• כיצד אנו מתמודדים כשאנו מבינים שלא נגיע לאותה ארץ מובטחת?
• מדוע ה' מחמיר כל כך עם משה רבינו ולא נענה לתחנוניו אחרי מסע כה ארוך של מסירות נפש שעשה עם עם ישראל בדרכו לארץ ישראל?
• תחנוניו של משה פונים לה' אך גם אלינו, לעם ישראל ולדורות הבאים- שנזכור, שנלמד, שנשנן, נעביר הלאה ושנפעל ע"פ החוקים והמצוות שניתנו לנו טרם הכניסה לארץ; משה רבינו חושש שההתיישבות בארץ עלולה להשכיח מאתנו מאיפה באנו ואת המורשת שלנו, והשאלה היא האם אנו נענינו לתחנוניו של משה רבינו?

ברגע של פסק זמן, אתנחתא, מעניין לבחון כיצד אנו מתמודדים ברגעים שעלינו להרפות ולשחרר כי עשינו כל שביכולתנו ומאותו רגע התוצאה כבר לא בידנו… האם אנו מתמלאים תסכול, כעס, מתכנסים וכד' או מתעלים כמו משה וממשיכים למלא את שליחותנו נאמנה?

משה רבינו שבתחילת דרכו מעיד על עצמו כמגמגם, ולא איש של דברים מסיים את חייו בנאום אחד ארוך ועוצמתי שהוא ספר דברים כולו, מסירותו לעם ישראל מתבטאת גם בנאום זה. משה כאמור חושש שעם ישראל יתבסס בארץ ישראל ויתמקם, והנוחות תגרום לו לשכוח את ה' ואת כל המצוות שקיבל עליו, וחלילה יעבוד בעבודה זרה. הוא חושש מההשפעה של הסביבה.

משה רבינו מבקש מהקב"ה לסלוח על שני חטאים: האחד למחול לעם ישראל על חטא העגל, והשני למחול לו על חטא מי המריבה ולהכניסו לא"י. מדברי חז"ל, עם ישראל שילם מחיר כבד, בעיקר בשל חטא העגל וגם בשל חטא המרגלים, במשך דורות רבים לאחר מכן. למעשה הקב"ה אומר למשה כי לא ייתכן שבנ"י קיבלו את עונשם מתו במדבר, ולא זכו להיכנס לארץ ישראל ואילו הוא, משה רבינו, מנהיגם הדגול, שחטא ייכנס אל הארץ. לא יתכן שמנהיג שמוביל את עמו ובזמן שהוא מנהיגם, הם חוטאים בחטאים חמורים, והוא לא ייענש על כך בעצמו? האם בסופו של דבר, המנהיג איננו נושא באחריות המעשים של עמו? גם כיום כשישנם מחדלים בצבא למשל, הבירור והענישה היא גורפת גם למפקדים הבכירים שלא בהכרח נכחו בשטח בעת המעשה. כלומר שהסיבה שמשה רבינו איננו זוכה להיכנס אל ארץ ישראל איננה כאמור רק בשל חטא מי המריבה אלא גם ובעיקר משום שעם ישראל תחת הנהגתו, חטא בחטאים חמורים ולא זכה להיכנס אל ארץ ישראל.

ולגבינו? מה דעתכם? האם תחנוניו של משה אלינו נענו?

בתחילת שבוע, ביום ראשון, צום תשעה באב, עסקנו בנושא של שנאת ואהבת חינם. שואל הרב שלמה אבינר מהי אהבת חינם?  ומסביר שזו אהבה חינם שאינה תלויה בדבר, אינה מותנית בדבר, כפי שנאמר באבות ה טז- "כל אהבה שאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם", אנו אוהבים אחד את השני, מפני שאנו עם אחד, משפחה אחת. "אהבת חינם אין פירושה, טשטוש האמת וההבדלים הקיימים בין אדם לרעהו, היא איננה מפריעה לראות בעיניים פקוחות את השלילה ולהילחם בה. אדרבה, מתוך אהבה, יש להיאבק נגד כל שלילה, מתוך דאגה אמתית לעם ישראל ומתוך רצון לתיקון חברו, ולא מתוך שנאה ונגיעה אישית. אדרבה, יש להיות חמוש בעין טובה, להכיר בזכויותיו ובמעלותיו של כל אדם ושל כל זרם. "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם".
ואף אם נגיע למצב כזה שנפריז במידה זו, אין לנו לחשוש: מוטב ניכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם. "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה".

השבוע בפרשת "ואתחנן" אנו מצווים לאהוב, והשבוע אנו גם חוגגים את חג האהבה, ט"ו באב. כל החיים אנו מחפשים לאהוב ולהרגיש נאהבים, כיצד אפשר לצוות על אהבה? ומהי האהבה הראויה? משה רבינו אומר לנו השבוע אל תנהגו רק כעבדים שעושים את רצונו של ה' אלא גם תאהבו את ה' ושימו לב לעוצמות- "(ה) וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ." (דברים ו')

לאהוב משמעותו להתחבר, אהבה בגימטרייה שווה למילה אחד, ויתכן שאחת הסיבות לשם הפרשה "ואתחנן" נובעת מההבהרה שהאהבה שאנו מצווים בה היא איננה תלויה בדבר, למרות ואע"פ שמתחנן משה ולא נענה, מסירותו לעם ישראל היא ללא עוררין, חכמינו מסבירים שאנו מתפללים וכי לתפילה יש כוח אך אין זו תכנית כבקשתך, לא תמיד המענה שיתקבל יהיה בזהות עם מה שקיווינו וביקשנו- ולכן, עלינו לשמר ולחזק את האמון והאהבה שבנו.

בפרשה אנו מצווים לאהוב במדרגה גבוהה מאוד, חז"ל מסבירים שאת האלוקות יש לאהוב בכל מצב בחיינו-

בכל לבבך- שני ב', שני לבבות, לאהוב בשני יצרנו, יצר טוב ויצר רע

בכל נפשך- לאהוב גם אם המשמעות היא נטילת חיים בלית ברירה. רבי עקיבא הוא דוגמא לאדם שקיבל על עצמו למות מתוך מסירות נפש.

ולבסוף "בכל מאודך"- מספר פרשנויות-

1. בכל ממונך שיש אדם שחביב לו ממונו יותר מגופו, לכן, הדגש גם בממונו על האדם לעבוד את ה'. ממון בגימטרייה זה צום. אדם צריך לצום, כלומר למנוע את עצמו מדברים שנפשו מתאווה להם. וזה חלק מאהבת ה', לוותר למען ה' על דברים שאנחנו מתאווים אליהם.
2. פירוש נוסף, בכל מידה ומידה שמודד לך, אפילו כשנופלים עלינו חס ושלום גזירות קשות וייסורים גדולים, צריך לקבל זאת באהבה, מתוך אמונה שהכל לטובתנו, והייסורים מזככים אותנו.

הרב שניאור אשכנזי מבהיר ע"פ רש"י שהרבה אנשים מוכנים למות על קידוש השם ולא לחיות על קידוש השם כי זה הרבה יותר קשה, לחיות על קידוש השם מצריך מאתנו עבודה מתמשכת.