שביעי של פסח- קריעת ים סוף!

הציווי הראשון על חג הפסח שמזכיר בתוכו גם את יום שביעי של פסח, מופיע עוד לפני יציאת מצרים, ואף לפני מכת בכורות:
"וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם" (שמות יב, טז).

על פי חז"ל תכנו של היום השביעי של פסח היה נס קריעת ים סוף, ועל פי מסורת זו אנו קוראים ביום שביעי של פסח, את שירת הים. תהליך היציאה של בני ישראל הסתיים בקריעת ים סוף. רק לאחר קריעת הים עומדים בני ישראל כבני חורין, מאמינים בה ויכולים להתקדם לעבר מתן תורה. ממש כמו בלידת תינוק שגם שם עלינו לבקוע את המים לפני שהתינוק נולד.

על פי הקבלה והחסידות, העובדה שהיבשה נראתה בים מבטאת את הגילוי בתוך עולם הכיסוי.  יציאת מצרים, וקריעת ים סוף, כמו אירועים אחרים בתורה הינם בעלי משמעות פנימית נצחית לכל אחד ואחת מאתנו בכל הזמנים. קריעת ים־סוף למשל הינה המעבר והבקיעה ב'ים-סוף' האישי של כל אחד ואחת מאתנו. העניין הוא לא רק לפנות מקום בים בכדי שיהיה ניתן לעבור בו אלא ההפיכה מים ליבשה.
המושגים ׳ים׳ ו׳יבשה׳ הינם ביטוי לשני המצבים הכוללים של המציאות. הים נקרא בלשון הזהר העולם המכוסה, הנסתר, והיבשה נקראת העולם הנגלה.

מסביר הרב  עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)- "היבשה היא המציאות שמעל לפני השטח, מציאות גלויה לעין, שהחיים שבה נמצאים על פניה. לעומתה, הים הוא מציאות שמכסה על ההתרחשויות ועל החיים הקיימים בה – הים הוא המסתורין הגדול, שאין הדברים קורים על פניו, אלא בתוכו.
בני האדם מתנהגים בדרך כלל כיצורים של יבשה, ותודעתם עוסקת בעולם הגלוי. החלקים הגבוהים והעליונים באדם, כל מה שנמצא מעל ומעבר לתודעה הפשוטה והרגילה – מיוצג על ידי הים; אלו העולמות המכוסים שבאדם (הפסיכולוגים מדברים רבות על ה'תת-מודע' – החלק הנמוך שבנפש, ולא אליו הכוונה בדיבור על ה'ים'. התפיסה האמיתית של המיסתורין תלויה ב'על-מודע', חלקי הנפש שמעל לתודעה, והם ה'ים' שבאדם.) בדרך כלל רואים אנו רק את הקצה התחתון של הדברים העליונים, את ׳קצה הקרחון׳ שבולט על פני השטח, ובדרך כלל איננו רואים את המתרחש בפנים. כביכול, שקועה מהות האדם בתוך החלל הגדול, בתוך הים הנסתר, ומה שמתגלה לעינינו איננו אלא חלק קטן, שכבה דקה שבה אנו פועלים.
זוהי למעשה הבעיה העיקרית של בני האדם – קיומם העכשווי הוא תמיד קיום של יבשה, ובתוך הקיום הזה נכנסת כל הוייתם: כל מחשבותיהם הן מחשבות של יבשה, של עולם גלוי, וכל ההתייחסות שלהם לחיים היא דרך הגלוי. האדם בטוח שהוא חי ביבשת ענקית, ושאין דבר חוץ ממנה, אבל לאמיתו של דבר הוא חי על אי קטן; עולמו הגלוי של האדם הוא כעין נקודה קטנה של יבשה, המוקפת בים מכל צדדיה.
הידיעה שיש בנו חלק נסתר, עולם מכוסה, שהוא חלק מן ההויה שלנו, היא המפתח שלנו למסתורין שבתוכנו, והיא זו שמאפשרת לנו להגיע אליו. כאשר אנו מגיעים אליו, הגם שאין זו הסביבה הידועה והמוכרת לנו, אנו במובן מסוים חוזרים הביתה, לשורשנו.
עניינה של קריעת הים – גילוי הים והפיכתו ליבשה – הוא להביא לאיחודם של העולמות, כך שהאדם יראה את הצורה השלמה, של עצמו ושל העולם. היכולת לחיות בשני העולמות, בים וביבשה – כמין יצורים אמפיביים – היא המייחדת אותנו כבני אדם, מפני שכפילות מעין זו מצויה גם בתוכנו, בצירוף של גוף ונפש."

בימים אלו כשאנו בביתנו בסגר, בעוצר, עם המשפחה המצומצמת, שוהים יחד באופן אינטנסיבי אנו מקבלים הזדמנות להיחשף, להכיר, ולהתחבר לפנימיות שלנו וגם של יקירנו; גילוי ההבנה שמציאות חיינו, המחשבות, המסקנות, הגישה וכו' נבנית בעיקר מהעולם הגלוי, שהוא רק חלק קטן בעוד שלפנינו מצוי עולם נרחב של העלם. קיבלנו הזדמנות להקדיש את הזמן ולאחד את העולמות הללו. הזדמנות להכיר בפנימיות אחד את השנייה, גם עם אלו הרחוקים מאתנו פיסית באמצעות בזום, טלפון וכד' ולא לפעול על אוטומט ועל מה שנראה לכאורה ברור לעין.  אכן, זו קריעה ועבודה אך ללא ספק שכרה בצידה.

הדחף הטבעי שלנו הוא להיות 'אני' נפרד, עצמאי, ולכן אנו נוטים לחיות במציאות הפשוטה והגלויה. ומשמעותה היא למעשה מימוש של החלק המזערי של הוויתנו. קריעת ים סוף היא שמאפשרת לנו לראות את עומקה ופנימיותה של כלל המציאות ולחיות את הוויתנו במלואם.

שנצליח לקרוע את ים סוף ולגלות את הרבדים הנוספים והפנימיים של עצמנו ושל האנשים שבחיינו, ושנצליח לראות את המציאות מתוך האני השלם והמאוחד . אמכי"ר.

חג שמח🌊❤️

הפטרת פרשת ניצבים- ציפיות הן בעיקר לכריות!

הפטרת פרשת ניצבים (ולעיתים- הפטרת פרשת ניצבים וילך), הפטרת "שוש אשיש",  היא שיא הנחמה של הפטרות "שבע דנחמתא" ושל כל ספר ישעיהו. זוהי למעשה ההפטרה האחרונה בסדרת הפטרות הנחמה, והיא נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה. ההפטרה היא בספר ישעיהו פרק ס"א, פס' י' – פרק ס"ג, פס' ט'.
ישראל משולים לכלה מלאת אנרגיה וחיוניות, הששה לקראת החתן. הגאולה המתוארת היא תוצר של החיבור המרגש בין ה' לעם ישראל. שואל הרב משה ליכטנשטיין-
"…האם אכן יש כאן עליית מדרגה חיובית והגעה לדרגה העליונה של הגאולה או לא, ואם כן במה זה מתבטא?"
והוא מסביר-" "שוש אשיש" מוגדר כנחמה המשובחת וכסוף הנחמות.. נחמה באה בעקבות אבלות. יצאנו לסדרת הפטרות נחמה בעקבות תשעה באב והאבלות עליה, שהוגדרה בפסוק הפתיחה של מגילת איכה כאלמנות: "העיר רבתי עם היתה כאלמנה". ההפטרות שקראנו עד עתה, הניחו את המציאות של אלמנות וניסו לנחם את ישראל בתקוות והבטחות בדבר ההתגברות על צרות האלמנה. ואולם, ההבקעה הגדולה של שוש אשיש איננה בהבטחה טובה יותר אלא בהתכחשות לעצם המציאות של אלמנות, והגדרת המצב כמצב של כלה צעירה ובתולה רעננה הפותחת את חייה עם בעלה וחתנה ללא עבר כאוב כלל ועיקר."
במילים אחרות, מתוך התקוות ותיאור ירושלים שבעתיד, אנו לומדים למעשה על מצבה בהווה. בהבטחותיו של ישעיהו הנביא הוא מבקש שלא להתכחש לכל ההבטחות כי הן עומדות להתגשם… ההתמודדות של שבי ציון עם הארץ החרבה, עם התושבים שבארץ, עם השלטונות, עם קשיים כלכלים ומיעוט השבים לציון – יצרה פער בין הציפיות למציאות. והאכזבה השתקפה בתחושת הנטישה שהם חוו, ובתחושה זו בא הנביא להילחם. לכן, בהפטרה יש שירה של חלום ותקווה שמעמדה של ירושלים ומצבה בעתיד משקף מציאות חדשה שמשכיחה את הכאב והמצוקה ששבי ציון חווים בהווה. בנוסף, גדולתם מגיעה דווקא מהיכולת שלהם לפעול כשיש קושי, כאב ואפילו יאוש שאז מתגלה היכולת המופלאה לשנות, להשפיע ולצמוח.
מה שמוביל לשאלה של מערכת 929- "אז מי יביא את הגאולה – ה' או בני אדם?
נראה כי לפנינו עמדה, שאלפיים שנה מאוחר יותר הייתה נקוטה בידי מבשרי הציונות הדתיים: 'אין נוקפין אצבע מלמעלה, עד שלא נוקפין מלמטה.' "

בהקשר זה של מציאות תובענית,  נאמר גם בהפטרה, "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים" – פנייה של הנביא ישעיהו אל שבי ציון,  'נוקפין מלמטה', כלומר, כותב ד"ר חגי משגב, המצפים, שבי ציון, מצפים לגאולה בתמימות נאיבית אך המסר מישעיהו ברור- יש מכשולים ואתגרים שיש לעבור בדרך לאושר המבוקש, וזה נכון לתקופה אז, ולגמרי רלוונטי גם היום בחיינו. הפער שיש בין הציפיות למציאות, ואיך יש לפעול כדי לצמצם אותו.

מסכמת מערכת 929-
"וודאי, ה' הוא הנותן דגן (פס' ח), הוא שישיש (פס' ה); אבל על שבי ציון לא לחשות – גם מולו, וגם אל מול המציאות התובעת עשייה. וכשההרמוניה הזו בין אלוהים לשבי ציון תתממש מציאות לפיה – "וְקָרְאוּ לָהֶם עַם הַקֹּדֶשׁ גְּאוּלֵי ה' וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה עִיר לֹא נֶעֱזָבָה".
מי ייתן ובשנה הבאה עלינו לטובה 'ננקוף מלמטה', ונפעל לעשות את המיטב בכדי לייצר את השינויים הרצויים בחיינו ובחיי הסובבים אותנו, שנחווה חזרה את האור, השפע, ואת התחושה החזקה של דברי רבותינו- "הבא להיטהר מסייעין אותו מן השמים״, ו"פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם." שנצליח להגשים את המציאות אליה אנו שואפים. אמכי"ר.

אז שנהיה לראש ולא לזנב,
שנה של הגשמת חלומות לטובה❤
השיעור מוקדש לרפואת דניאל דב בער בן רבקה זלדה

הפטרת פרשת מקץ- חלום או מציאות?

הפטרת פרשת מקץ הינה בספר מלכים א' פרק ג ט"ו ועד פרק ד' א והיא ידועה בתור משפט שלמה. מסביר הרב יהודה שביב- "זיקה שבין הפרשה להפטרה עולה כבר למקרא הפיסקה הראשונה בהפטרה: "ויקץ שלמה והנה חלום". הרי זה ממש, כלשון האמורה בפרשתנו "ויקץ פרעה והנה חלום" (מא, ז). ההפטרה יוצרת הנגדה בין חלומו של פרעה, התמוה והבלתי-ברור, לבין חלומו של שלמה, הפשוט וגלוי. כמו כן, נוצרת הקבלה בין יוסף, הפותר בחכמתו, את חלום פרעה, לבין שלמה, המכריע בחכמתו במשפט שלמה בין האם האמיתית לבין האם המזוייפת. ההפטרה משווה בין יוסף לבין שלמה. ראינו איך דיוק קל בדברי הצדדים מוציא את האמת לאור. גם יוסף, בזכות חוכמתו, חכמה אלוקית, והקשבתו לפרטים הקטנים ביותר בתיאור חלומותיו של פרעה הצליח לפענח היטב את החלום, לעלות לגדולה ולהציל את כל ארץ מצרים. אולם אומר הרב יהודה שביב- "עיקרה של ההפטרה – סיפור משפט הנשים – רחוק במבט ראשון מכל קשר לפרשה. ואולי זה העניין: חכמת שלמה באה לידי ביטוי בכושרו המופלא לרדת לרחשי ליבה של אם אמיתית. מבין הוא כי ליבה של אם ההומה על בנה מעדיף שיראה הוא אך טוב בחייו, גם אם לא יימצא תחת ידה. עדיף שיינתן הבן לאישה אחרת ובלבד שלא יאונה לו כל רע. אפשר שאף מפרשתנו למד הוא דבר זה. יעקב מגלה חרדה בלתי מוסברת לבנימין, והוא מסרב בעקשנות לשלח אותו עם אחיו מצריימה. כל כך למה? – "פן יקראנו אסון". אלא שסירובו לשלח את בנימין פעם נוספת, הוא בלתי מובן לחלוטין: הרי אין ספק מוציא מידי ודאי. אם הוא משלח אפשר שיקרה אסון; אבל אם אין הוא משלח הרי האסון ודאי. ששמעון כבר עצור במצרים והשליט הנכרי הזהיר שלא ישחרר את שמעון עד שיובא בנימין לפניו. אלא שליבו של אב (ויעקב משמש לו לבנימין גם אב וגם אם) מעדיף בן חי אם גם רחוק במצרים; אם גם אסור, על פני חשש רחוק שיארע משהו לבן בדרך."

אז מה המסר? לעניות דעתי הרגישות האנושית, הפשוטה שהיא הביטוי לחוכמה. בחלומו מבקש שלמה מה' שייתן לו לב שומע, שישפוט את העם בחכמה וידע להבחין בין טוב לרע. וזה מה שמשותף לשלמה ויוסף, החכמה שפותחת דלת להגדלת האדם, להתמצא במרחב, לפתח רגישות לסיטואציות השונות, לדעת לומר את הדבר הנכון, בזמן הנכון. מה שמתקשר לנו ישירות עם חג החנוכה. התרבות היוונית קידשה את החוכמה אך רק במובן השכל. לכל מה שקשור במוסר וערכים הייתה הפרדה מהחוכמה, בניגוד ליהדות שמוסר וערכים נגזרים מתוך הרגישות למרחב והם חלק אינטגרלי מהחוכמה, היכולת להתחשב בגורמים שונים ובמסלולי פעולה אפשריים שונים ולברור מתוכם את המסלול המיטבי. מי ייתן ונצליח לפתח חכמה פשוטה, חכמת הלב והשכל יחד, לייצר את האיזון הנכון והמטיב. אמכי"ר
שבת שלום ומבורך

❤

פרשות ויקהל פקודי- מה בין תיאוריה למציאות?

כשקוראים את הפרשות מיד מתעוררת השאלה- האם פרשיות ויקהל פקודי אינן מיותרות מהמילה הראשונה עד האחרונה?

הרי כל הפרטים המצוינים בפרשות אלו להוציא את מצוות השבת נאמרו וכתובים הם בפרשות תרומה ותצווה אז מדוע החזרתיות כביכול?
כשאנו מתכננים תכנית פעולה לרוב יש פערים בין התיאוריה למציאות, כמו בין הדיבור למעשים. בפרשות אלו אנחנו לומדים כיצד כל הפרטים התממשו והתגשמו במלואם, אין פער! הפרשות הללו חשובות וחיוניות ובטח לא מיותרות כי מעבר לביטוי שאין פער בין הדיבור למעשה, יש תיאור נרחב לעוצמת הנתינה והנדיבות. אנשים נתנו מה שהיה להם, להזכירכם הם היו במדבר, ובכל זאת, נתנו את רכושם, הזמן שלהם, וכישרונם בנדיבות למען בניית משכן ה'. כשנאמר, "ובניתם לי משכן ושכנתי בתוכם" הכוונה הייתה להתגייסות ונדיבות הלב, והתורה חוזרת שוב ושוב על זה. כשאדם מקריב את עצמו, את זמנו- זוהי התכלית של "ועשיתם לי משכן ושכנתי בתוכם", נדבת הלב של ישראל שהביאו את החומרים לבניית המשכן כל כך מהר ובשפע.
כלומר, תכלית כל התורה היא הבירור איפה אני מצוי? הקב"ה לא שוכן באבנים, אלא שוכן באנשים. ההוראות, הציווים והדינים הכתובים בתורה חשובים אבל השיחה, הסיפור, הסיטואציה המתארת איפה מצוי ליבנו חשוב יותר וע"כ חז"ל אמרו, "דרך ארץ קדמה לתורה." אנשים הנותנים מעצמם בקדושה לזולת, מקריבים מזמנם וכד' הם אנשים שמתקרבים, וזו תכלית המשכן, כי ההתקרבות יוצרת חיבור. בפרשות אלו הסיפור הוא- על נתינה, לבביות, מסירות, התגייסות, ובירור איפה אנחנו מצויים ביחס לזה?
עלינו לזכור שלעתים קרובות יש לנו רעיונות טובים ואפילו מלהיבים, אבל בכדי שיהפכו למשמעותיים עלינו להעביר אותם לרמה מעשית, לעשייה אקטיבית.
ואכן, ישנם זמנים שבהם עלינו להיות שקועים בלימוד תורה, ולהוסיף דעת, אחרי הכל זהו עיסוק נעלה, נפלא וכובש. אולם במקביל עלינו לוודא שאנו מסוגלים לעבור גם לשלב הבא, שהוא בניית עולם טוב יותר, ה"משכן" של חיי היומיום שלנו. לימוד התורה הוא נשגב וצריך להוות חלק מחיי היומיום שלנו, אך עלינו לזכור שישנם זמנים שבהם עלינו להוציא לפועל את מה שלמדנו, להחיות את הלימוד דרך העשייה ומימושה. עלינו להפנים שיש חשיבות רבה בלדייק את הפרטים ברמת התכנון, ויחד עם זאת עלינו לדייק גם ביישומם, מה שנקרא, לא לחפף☺
כפי שהרב נתנאל ספרן הטיב לתאר, "בפרשת השבוע שלנו, הקב"ה נותן למשה רבנו הוראות מפורטות מאד לגבי תהליך הקמת המשכן. לאחר מכן, התורה חוזרת על דבריה בשנית, כשהיא מתארת לנו בפרוטרוט, כיצד משה רבנו מבצע כל אחת מהוראות אלו. חזרה זו מלמדת אותנו, על החשיבות הרבה שיש לביצוע הפעולות בשטח, בהמשך לתוכניות הנשגבות שהיו לנו קודם. זהו אחד מהסודות הגדולים ביותר להצלחה ולהגשמה עצמית."

מי ייתן ונצליח להגשים ולממש את היכולות והכישורים שלנו יחד עם נתינה וראיית האחר, שנצליח לבנות עולם טוב יותר. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.