תגית: מים

השבוע הגענו לשנת הנדודים האחרונה במדבר. ארבעים שנה אבותינו הלכו במדבר סיני. התורה מתארת לנו את המסע במהלך השנתיים הראשונות, מיציאת מצרים שמסתיימות בפרשת קורח, ואת שנת המסע האחרונה החל מהפרשה השבוע, ועד הכניסה לארץ ישראל. התחלה חדשה משמעותה שינויים, התחדשויות, וחששות רבות מהלא נודע, בעוד שהסוף מאופיין בעומס, שחיקה המביאה לקוצר רוח, סיכומים וחשבון נפש (מעניין לראות שבני ישראל נלחמים דווקא השבוע בחשבון- "(כו) כִּי חֶשְׁבּוֹן–עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, הִוא" (במדבר כא), יש מפרשים שהכוונה היא שהגיעה העת לחשבון נפש), וכמובן יש ציפיה וחשש מההתחלה החדשה שבפתח.

בפרשה השבוע אנו פותחים בחוקת פרה אדומה בעקבות הצורך להיטהר לקראת הכניסה לארץ ישראל לאחר מות דור המדבר (סיום העונש על חטא המרגלים). לאחר ההיטהרות הפרשה מספרת לנו על מות מרים.
מרים נפטרה – והמים יבשו. "בארה של מרים", זוהי הבאר שליוותה את העם בנדודיו במדבר, ועתה עם מותה של מרים היא יבשה, מה שהוביל מיד ל- "מי מריבה". העם מתלונן למשה ואהרון כי אין להם מים. ארבעים שנה זכו בני ישראל לנביעת מים בזכות מרים.
מרים היא "נביאת החיים", היא מייצגת את כוח החיים שבמים. היא מחוברת לעם ישראל ושותפה לאחיה בהנהגתו. מרים הנביאה הייתה מקור התקווה ומקור החיים ותמיד תיזכר בתודעה כאחות משה ואהרון, שהביאה לידי ביטוי את הכוח הנשי שקיים בעם ישראל. זמן קצר אחריה אהרון שהיה גם כן שותף בהנהגת העם, מת, והעם כולו מתאבל עליו 30 יום. הוא היה איש רודף שלום, אוהב אדם, המגשר הראשון, ומאמין גדול. אהרון בניגוד למרים לא מדבר וגם לא מתלונן. והוא מקבל את הזכות להיות הכהן הגדול, שליחות העוברת אחריו לבניו. המנהיג הבלתי מעורער הוא משה, שמילא תפקיד של נביא, מחוקק ושופט. אין מלחמות אגו בין האחים, כל אחד ואחת יודע/ת את מקומו.

זמן קצר לפני הכניסה לארץ מאבד העם את המנהיגות שהכיר. בתלמוד במסכת תענית ט ע"א, כתוב-
"רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים; ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר וענן ומן. באר – בזכות מרים, עמוד ענן – בזכות אהרן, מן – בזכות משה;" אי אפשר לחיים מלאים בלי שלושתם, המן היורד משמיים, מים מתוך הבאר והענן המוביל את דרכנו.
הייתה זו הורות משותפת, כשלכל אחד תפקיד ייחודי. מודל הנהגה שפעלה בו זמנית, ודאגה לכל צרכי העם במדבר.
 מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"פרשת חוקת עוסקת במוות, באובדן ובאבל. מרים מתה. אהרן ומשה שומעים מהקדוש ברוך הוא שהם לא יזכו להיכנס בחייהם לארץ המובטחת. אהרן מת, והעם מתאבל עליו שלושים יום. שלישיית האחים הזו היא צוות ההנהגה הדגול ביותר בתולדות ישראל. משה אדון הנביאים, אהרן הכוהן הגדול הראשון, ומרים, על פי המדרשים הרבים המתארים את גודל אמונתה, את האומץ שלה ואת ראיית־הנולד שלה, אולי גדולה אף מהם. הפרשה מבקשת לומר לנו שלכל אחד מאתנו יש ירדן שהוא לא יזכה לחצות, ארץ מובטחת שהוא לא ייכנס אליה. "לא עליך המלאכה לגמור". גם הגדולים שבגדולים אינם חיים לנֶצח."

ההנהגה במדבר לכל הדעות הייתה הנהגה ניסית ורוחנית, בעוד ההנהגה שנדרשה בארץ ישראל זו הנהגה ארצית ורוחנית.  בני ישראל נדרשו בכניסתם לארץ להתייצב, להילחם ולפרנס את עצמם. זהו שלב ניתוק חבל הטבור של עם ישראל ממנהיגיו, ויציאתו לדרך בוגרת וחדשה שבה ההשגחה האלוקית עדיין נמצאת אך היא איננה גלויה. כלומר, הניסים קורים סביבנו כל הזמן, אנחנו פשוט לא מודעים אליהם. יש המסבירים כי הניסים בארץ נקראים ניסים טבעיים, ניסים בתוך הטבע שאינם גלויים, כמו צירופי מקרים והתרחשויות הנראות נורמליות לגמרי. וכנראה שאם היינו מודעים לכך היינו במצב תמידי של הכרת הטוב.



מה שמוביל אותנו לנושא הבא- הניסים בחיינו?

שואל ירין רבן, מורה לפילוסופיה יהודית, "מדוע בני אדם זקוקים לניסים? והאם אנחנו מחכים לנס, או פועלים לשיפור מצבנו בכוחות עצמנו? האם בכלל יש סתירה בין השניים?
בפרשת חוקת מופיעים כמה וכמה ניסים, שמבצע משה בהוראתו ובהנחייתו של אלוהים. הראשון מביניהם הוא המפורסם מכולם. כאשר בני ישראל מתלוננים בפני משה על שהוציא אותם ממצרים לטובת נדודים במדבר הצחיח, הוא מכה בסלע וממנו בוקעים מי שתייה שמרגיעים את טענות העם.
בפעם השניה שמתלונן העם בפני משה, אלוהים כבר פחות סבלן לטענותיהם. ״וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל״, הם שוטחים בפני מנהיגם (במדבר, כ״א, 5). בתגובה שולח עליהם את ״הנחשים השורפים״, והם עושים שמות בעם, ״וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל״ (במדבר כ"א, 6).
שליחת הנחשים השורפים הוא נס כשלעצמו, שהרי נס הוא בהגדרתו חריגה מחוקי הטבע ומיכולותיו הסדירות… אבל אלוהים ממהר לחוס על העם וממציא למשה נס נוסף שמרפא… המציאות לפעמים כל כך קשה ומקובעת, שנדמה לנו שאנחנו זקוקים ליד אלוהית עוצמתית שתנענע את אמות הסיפין. לפעמים צריך איזשהו נס כדי להאמין בשינוי. כדי להאמין שבקיץ הקרוב לא תהיה מלחמה, ואם לא בקיץ הקרוב אז בזה שאחריו. לפעמים נדמה שצריך לקרות פה נס כדי שהפערים החברתיים יוכלו להצטמצם. על אחת כמה וכמה צריך נס בשביל שנאמין שמדינת ישראל יכולה להתקיים גם במצב של שלום, ולא רק במצב תמידי של מלחמה…
עלינו לקום – ולעשות. זהו אותו מסר שהביא להקמתה של מדינת ישראל… גם בפרשה שלנו בני ישראל לא רק מחכים לנס, אלא נוקטים יוזמה. הם שולחים שליחים למלך אדום ולסיחן מלך האמורי, על מנת לשכנע אותם להעניק להם מעבר בטוח. הם מבטיחים לא לאכול מהכרמים ולא לשתות מהבארות, אלא רק לעבור בארצם של אותם עמים זרים. משסירבו להם המלכים הללו, עשו מעשה ופעלו בעצמם – ולא חיכו לנס האלוהי. למעשה, הפרשה שלנו מציגה את המתח המצוי עמוק בתוך התרבות היהודית: האם לחכות לנס, או לפעול בעצמנו… אפשר להאמין בניסים – אבל אסור לחכות שהם יעשו בשבילנו את העבודה."

כמו שבני ישראל במעבר מהמדבר לארץ ישראל עמדו במבחן אמונה אל מול השינויים בהנהגה האלוקית (מנס גלוי לנס חבוי) והציבורית (מהנהגתם של שלושת האחים להנהגת יהושע), כך גם אנו שחווים חילופי הנהגה נדרשים לעמוד במבחן האמונה. בימים אלו קמה ממשלה חדשה המייצגת שכבות שונות ומגוונות בחברה, סוג של יציאה לדרך חדשה לאחר תקופה ממושכת של כ-14 שנים שבהם כיהן בנימין נתניהו כראש הממשלה. בממשלה החדשה ישנם שותפים שמעולם לא היינו מעלים על הדעת שמסוגלים לשבת יחד, ראש ממשלה שלכל שותפיו יש יותר מנדטים ממנו, כשמעבר לפינה אורבת באופוזיציה המפלגה הגדולה בכנסת, שאיבדה זה עתה את השלטון לאחר 12 שנים בהן אחזה בו. ועם כל האתגרים שבפתח, עדיין, אם נשכיל לעמוד במבחן האמונה, זו יכולה להיות מקפצה אדירה שאם האגו לא ינהל אותה, ניתן יהיה לחוות שרב הדומה על השונה, ונצליח לצמצם פערים, לחזק את החברה, הביטחון, החינוך, הכלכלה, והתרבות.
הגיע הזמן שמנהיגינו יצאו לציבור ויאמרו להם שעם כל הפחד והאימה צריך ואפשר למצוא אינטרסים משותפים. זוהי המחויבות שלנו למצוא את המשותף והמחבר וממנו לצאת לעבודה, ויש עבודה. מן, מים ועמוד ענן סופקו לנו במדבר בשוטף, השבוע קיבלנו תזכורת שאנחנו כבר לא במדבר, אנחנו בריבונות יהודית בארץ ישראל, עם יכולת בחירות דמוקרטית שמומשה בשנה האחרונה יותר משאי פעם דמיינו שאפשר, וצריך לזכור שבאנו לכאן לעבוד ולהשתדל לעשות את המיטב.
דווקא בעתות שכאלו נבחנת האמונה שלנו. שיהיה בהצלחה לכולנו, לעם ישראל, ולממשלה החדשה שלנו ולעומד בראשה, נפתלי בנט, ונקווה שאכן כולנו נמלא את יעודנו באופן המיטבי. חוצמזה, אמרנו כבר שכל הזמן יש ניסים גם אם הם חבויים:-), אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

בפרשה השבוע מתרחשים אירועים מכריעים – תחילה נפטרה מרים, ובהמשך נפטר אהרן. ואז, סיפור ההכאה בסלע שבעקבותיו משה ואהרן לא ייכנסו לארץ ישראל. וכך נאמר-

"(יב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן יַעַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת־הַקָּהָל הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָהֶם׃ (במדבר כ')

מסביר הרב יהושע אנגלמן – "כמובן שגם לאדם המאמין יש רגעים קשים ובודדים, אבל אמונה אמורה להביא אדם לתחושה של "וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי" (תהלים עג). כמו זוגיות או חברות, אמונה נותנת חוסן, המאמין איננו לבד בעולם."
אפשר להיחלש בעקבות משברים ואפשר גם להתחזק; אדם חזק ומלא אמונה יגייס מתוכו כוחות חדשים כדי להתגבר על משבר. אנחנו איננו מסוגלים לרדת לעומק ההשגחה העליונה. אומרת מרים פרץ,  ״שעות משבר מגיעות לא פעם בכדי לגלות בנו את הכוחות שטמונים בנו, כוחות של חסד, אהבה, של נתינה, של געגוע, והלוואי ולא נתנסה עוד בניסיונות ונחייה רק עם נסיונות של אהבה ונתינה״.

האמונה נותנת לנו תקווה. האם יש בנו אמונה? אמונה במה? ומהי עוצמתה? האמונה גם מעניקה לנו משמעויות לחיים, מוסר, נתינה, שיוויון וחופש. אומר הרב קוק- "האמונה אינה שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה…"

האחים- משה, מרים ואהרון כולם היו שליחים נאמנים, מתווכים, של עם ישראל, המנהיגים שליוו את העם ודאגו לכל מחסורו ולחיבור עם ה'. מעניין לראות שכל צוות ההנהגה של בני ישראל, שהיה צוות מגובש ומלוכד, מת עם דור המדבר במדבר, ולא זכה להיכנס לארץ ישראל. מנהיג שמוצא את עצמו מתמודד לפתע עם קשיים ואתגרים גדולים תוהה כיצד מובילים בשעה של משבר?! מה צריכה להיות תגובתו?! ומה נכון להדגיש בעיתות צרה ומצוקה?!

הפרשה מעבירה לנו מסר חזק- כל עשייה שלה אנו זוכים, בין אם זו באר המים שמרים הייתה אמונה עליה, ענני הכבוד שאהרון היה אמון עליהם וששמרו על העם, מסירת התורה וכל שאר המסרים החשובים שהעביר משה מה' לעם, היו תפקידים עצומים שללא ספק הם היו אנשים גדולים עם כישורים ובמדרגה רוחנית גבוהה אך עדיין הם היו בני אנוש שעושים טעויות. אנחנו זוכים לעיתים לקחת חלק בהצלה, בלחזק, בלתת, בלהיות שותפים בעשייה, וזו לגמרי זכות כי אם אנחנו לא נהיה אלו שנתגייס ונרתם הישועה תגיע ממקום אחר. כשנפטרה מרים הנביאה, נותרה העדה, בלי אישה, נביאה ומשוררת, בלי מים, כי יחד עימה נעלמה הבאר, מקור המים של העם אך אנו קוראים כי נמצא מקור חדש למים-"אָז יָשִׁיר יִשְֹרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ; בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָֹרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" (כא, יז-יח).

ד"ר הלל מאלי מסביר- "…שירת הבאר היא שירה ששרו אנשים צמאים שמצאו מים במדבר. הניגוד בין הצימאון והיובש למים המגיחים פתאום, אחר ייאוש, אחר תלונות, גורם לעם לפתוח בשירה על המים. .. מסתבר שהעם זוכר את השירה על גדות ים סוף ולומד לבדו לשיר מחדש. אחרי מסע ארוך במדבר, אחרי הצימאון והגעגוע הגדול למנהיגיו ההולכים ומתים, העם לומד להתאסף סביב הבאר ולמצוא מים. לא רק בגשם היורד עליו כאושר פתאום, אלא גם במעמקיו, מתוכו. ושירת הבאר – שירת הקריאה למים, היא גם שירת צמיחה של עם שמוצא את נביעתו הפנימית אחרי מות אהרן ומרים."

האמונה היא תכונה פנימית שאני צריך לפתח. מוסיף הרב ד"ר יונתן זקס- "בזמנים כאלה ,הידיעה שא-לוהים מאמין בנו היא ידיעה גואלת ,הופכת לב… א-לוהים מאמין בנו גם כשאנו איננו מאמינים בעצמנו .אנו עלולים לחטוא ולאכזב פעם אחר פעם ,אך אלוהים אינו חדל לסלוח לנו כשאנו כושלים ולרוממנו בנופלנו .האמינו אפוא באמונתו של א-לוהים בנו ותמצאו את הדרך מאפלה לאורה."

השיעור השבוע מוקדש לעמית אמנון חיים בן יעל בן השנתיים וחודשיים שמצוי במצב בריאותי מאתגר. כולם עושים את המיטב ועוטפים את עמית ומשפחתו באהבה רבה, מי ייתן והשירה, התפילה ועוצמת האמונה של כולנו יסייעו במציאת מקור מים חדש שיביא לרפואתו השלמה והמלאה של עמית אמנון חיים בן יעל בתוך שאר חולי ישראל, אמכי"ר.

שבת שלום❤️

השבוע פרשת חֻקַּת שהיא הפרשה השישית בספר במדבר. ארבעים שנות נדודים עברו על בני ישראל במדבר סיני, ובפרשה זו כבר מתחילים לראות את סוף הנדודים ולמעשה אנו נכנסים אל שנת הנדודים האחרונה במדבר, ולקראת סיום המסע אל ארץ ישראל (לעומת הפרשות הקודמות שתיארו את האירועים בשנה השנייה לנדודים).
פרשת חקת פותחת במצוות פרה אדומה שאת האפר של השריפה שלה מוסיפים להכנת מים לטיהור הטמאים (כל אדם שבא במגע עם מת). התהליך נמשך שבעה ימים ולאחריו שב הטמא להיות טהור והוא יכול להיכנס שוב לבית המקדש. (פרק יט' א'-כב')
בהמשך העם נפרד בצער רב ממרים הנביאה, אחות משה ואהרון. בזכות מרים הנביאה הייתה לעם ישראל באר מים צמודה במשך כל זמן שהותם במדבר. ולכן, כשמתה מרים נעלמה גם הבאר, ומותה מתבטא במחסור גדול במים, והעם כמובן פונה וקובל אל משה ואהרון שימצאו פתרון. הקב"ה אומר למשה לקחת את המטה שלו ולגשת אל הסלע הגדול שלצד מחנה ישראל ולדבר אל הסלע, ואז יצאו ממנו מים לכל העם. אך משה רבינו במקום לדבר אל הסלע מכה אותו פעמיים, ולמרות זאת מן הסלע פורצים מים רבים. התוצאה לחטא מי המריבה – משה ואהרון נענשים – הם לא זוכים להיכנס לארץ ישראל.
הפרשה ממשיכה בתיאור המסע לארץ ישראל, בני ישראל חונים בקדש, וכדי להגיע לארץ ישראל בדרך הקצרה ביותר היה עליהם לעבור בארץ אדום. אך מלך אדום אוסר עליהם לעבור בארצו, ועל בני ישראל לצאת לדרך עוקפת, שהיא ארוכה וקשה יותר בדרכם לארץ ישראל.
לפני המשך המסע, משה, אהרון ואלעזר בנו עולים אל ראש ההר, ושם מעביר אהרון את בגדי הכהונה לבנו ומכתיר אותו לכהן גדול. העם רואה את משה ואלעזר יורדים לבדם מן ההר ומבין שאהרון מת – " (כט) וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל." (במדבר פרק כ)
אהרון הכהן היה סמל וביטוי לשלום ואהבה בין בעלי מריבה, לכן האבל מקיף את כל תושבי המחנה ללא יוצא מן הכלל. מות אהרון הורגש עוד יותר כשנעלמו ענני הכבוד, שכיסו את מחנה ישראל במדבר בזכותו.
המסע בדרך העוקפת קשה לבני ישראל: אין הרבה מים, פורצות מגפות והכנענים שיושבים בדרך מתנכלים לבני ישראל. העם שוב מתלונן והפעם ה' שולח בהם נחשים. למראה החללים הרבים מתחרטים בני-ישראל ומבקשים ממשה ככתוב: " (ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ–הִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. "(במדבר כא) תפילת משה נענית ועל פי ציווי ה' משה עושה נחש העשוי מנחושת שכל המסתכל בו נרפא. הרפואה הייתה בעיקרה רוחנית.
בני ישראל מתגברים על כל הקשיים ומתקרבים אל ארץ ישראל. בסוף הפרשה מסופר על מלחמות ישראל וניצחונותיהם של עם ישראל על סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן.
סוף סוף לאחר ארבעים שנות נדודים מחנה בני ישראל חונה בצדו המזרחי של הירדן ומוכן לכניסה לארץ ישראל.

הפרשות שלנו השבוע, תזריע מצורע, עוסקות בדיני טומאה וטהרה. והשאלה- מהו הדבר שגורם והופך אדם להיות טמא? כיצד אישה שיולדת הופכת מיד אחרי הלידה להיות טמאה? הרי זו מסירות נפש ללדת, מדוע היולדת צריכה לעבור 80 יום של טהרה במקרה שילדה בת ו-40 יום במקרה שילדה בן? בשתי הפרשות הללו מרוכזים רוב דיני הטומאה והטהרה. הפרשות מרחיבות על המצורע ובעצם מדברות על הדיבור, היציאה מפה-רע (פרעה) לפה-סח (פסח) וכל זה במשך 40שנה במדבר, שוב אותיות דיבור. בנוסף, כולנו מכירים את 4 המצבים- דומם, צומח, חי ומדבר- שזהו האדם; כאמור נקרא מדבר וזה מה שמבדיל אותו מהחי. משמעות עצומה לכח הדיבור. "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב' ז)" לרוח ממללא" (אונקלוס). בתרגום אונקלוס הביטוי "נפש חיה" מתורגם ל"רוח ממללא", כלומר "רוח מדברת". גם רש"י מאמץ את הפירוש הזה- "'לנפש חיה', אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם, חיה שבכולן, שנתווסף בו דעה ודבור".

הצרעת שעליה מדברת התורה, היא ביטוי פיזי לפגם מסוים בנפש, בצד הרוחני שלנו. הגמרא (מסכת ערכין דף ט"ז) אומרת, שמחלת הצרעת הנה תוצאה ישירה של לשון הרע, שדיבר האדם על חברו. כמו מרים הנביאה, אחותו של משה, שדיברה לשון הרע ומיד לאחר מכן לקתה במחלת הצרעת.

ריה"ל, רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי (מאמר ב אות ס) מסביר "שאפשר שטומאת הצרעת וטומאת הזיבות הן תלויות בטומאת המת, כי המוות הוא ההפסד הגדול, וכן האבר הנגוע בצרעת הוא כמת, וכן הזיבה היא זרע שנפסד שהיה מוכן להיווצר ממנו יצור אנושי. לפי "הכוזרי" הסיבה המשותפת לכל הטומאות היא המוות… תוצאה של שלילת החיים, שמהמצב הקודם שלהם יכלו להיווצר חיים חדשים ועכשיו היא נשללה."

וכמו רבי יהודה הלוי, חכמים רבים אימצו הגדרה זו ל-מהי טומאה. הרב שרגא סימונס מסביר- "הטומאה איננה מצב של נחיתות רוחנית ואיננה מייצגת את המלוכלך או המזוהם. הטומאה מייצגת את אובדן החיים. את אובדן הקרבה לקב"ה, שמהותו העיקרית היא – חיים".

סוגי הטומאות השונים קשורים למוות או לניתוק הקשר עם מקור החיים. המפגש עם המוות נושא בקרבו "טומאה" לאדם היהודי. הרש"ר הירש מבאר- "כל שורה בהלכות טומאות מגע מעידה, שהטומאה אינה חלאה מיסטית, מאגית, חומרית, אם כי בלתי נתפסת, העוברת לאדם ולחפץ על ידי מגע במת, בנבלה. הטומאה קשורה אמנם למוות, אולם רק כרעיון מושגי, לא כמציאות."

למרות שגוף אדם מת נקראת "אבי אבות הטומאה", ברור שאין הכוונה לפגוע ואו להעליב את המת או חלילה להטיל כתם על ערכם של החיים והמתים. הרי חשוב שנזכור שהטיפול במת, הלווייתו וקבורתו נחשבים למצווה גדולה, מצווה הנקראת "גמילות חסד של אמת".

למעשה המילה "טומאה" נגזרת מלשון "אטימות". מצב טומאה מאפיין אוטם וניתוק מהחיבור הטבעי הקיים בין הנברא לחיים. הגוף שהתנתק מהנשמה שהיא חלק א-לוקה ממעל על ידי המוות, התנתק גם מהאלוקות, ממקור החיים, ולכן הוא טמא. הפירוד המהותי הזה שנוצר הוא מקור ה"טומאה". גם הצרעת קשורה אל המוות, בהיותה תופעה של בשר מת.

כך גם ניתן להבין את טומאת אישה נידה. הנידות נוצרת כתוצאה מהתפרקות וממוות של גרעין שהיה ביכולתו ליצור חיים חדשים. מותו של גרעין זה הוא גורם הטומאה.

בנוסף לכך, בפעם הראשונה בתולדות האנושות הופיע המוות בעקבות חטאו של האדם הראשון. כלומר, בגופת המת יש תזכורת לחטא הראשון. חטא המהווה סמל לניתוק הראשוני שבין האדם לאלוקות. ניתוק זה קרוי בפינו, "טומאה".

הרב שניאור אשכנזי מסביר מהי טומאה כיום, טומאה היא בעצם בלבול, כשהאדם מאבד את הכוח ואת משמעותם של החיים; בלבול תודעתי, במילים אחרות, בלבול פסיכולוגי ונפשי, לא מבין מה קורה בחייו? לשם מה הוא חי? חווה מאבקים מבלי להבין לשם מה הוא נלחם? כשהאדם חווה ריקנות הוא מאבד את הנחישות והרצון להתאמץ ולהפוך את חייו למשמעותיים. במצב נפשי של התרוקנות וחולשה הסכנה היא שכל דבר יכול למלא אותה, ולרוב בדברים הלא טובים, ייאוש, עצבות וכד'. המצבים שבהם האדם הוא ללא כוח אלו המצבים שבהם האדם פגיע וחלש יותר להיאבק ולהתגבר. לכן, עלינו לזכור שכמו שהמוות שהוא הפסד של הגוף, איבוד החיות, משותף לכל הטומאות, כך אנו מרגישים כשאנו מרוקנים, אטומים וללא חיות, והתרופה המומלצת באותם רגעים היא לא לעסוק בעצמנו וברצונות שלנו אלא להסיח את הדעת ולעסוק בעזרה לאחר, בקריאה ולימוד, לא להתבוסס ולעבור 'לגור' בריקנות ובקושי.

ללא ספק, זהו תהליך הדורש מאתנו עבודה בשוטף, סילוק עשבים שוטים של רכילות ולשון הרע, החלפה לאנרגיה חיובית לזרעים של פרגון, מחשבות חיוביות ומילים טובות. וכמו כל עבודת גינון, גם פה יש צורך בהתמדה ובעקביות של הנהגת המחשבות שלנו המובילות למילים היוצאות לנו מהפה ובסופו של דבר למעשים, כן, המחשבה שלנו מייצרת מציאות🤓

אז מדוע הטבילה במים, מעשה גשמי, הם שמטהרים? מדוע לא לעשות תשובה, לתת צדקה, להתפלל וכו'? כיצד מים מנקים את הטומאה? הרמב"ם מעלה שאלה זו, שהטומאה איננה טיט או צואה שהמים יכולים לשטוף ולנקות.. אז מה עניין הטבילה?

טבילה מלשון ביטול, ומים מסמלים חיות ואת התורה, כלומר הטבילה במים חיים מבטלת את הטומאה. בניגוד למוות המסמל את הניתוק וההיפרדות, מסמלים המים את החיים והפריחה, ולכן יש בכוחה לסלק את הטומאה ולהביא לטהרה.

כך גם הטבילה במקווה מטהרת את האישה מטומאת נידה. כמו מי השפיר ברחם האישה שמספקים לעובר את צרכיו התזונתיים, אבל בנוסף הם גם מגנים עליו מזיהומים, משמשים כבולמי זעזועים ומגינים על העובר. כך גם הטבילה במי בראשית, מים שאין בהם שמץ של מלאכותיות, מחדשת את הקשר והחיבור עם החיים- והאדם נטהר!

המצורע (המוציא-רע) שנענש על דיבור לשון הרע צריך לעבור תהליך ארוך ומייסר שבו הוא מורחק ומבודד. מטרת ריחוקו של המצורע מן המחנה איננה בגלל חשש מהידבקות, אלא כדי לאפשר לו להיות לבד, לעשות חשבון נפש, לפשפש במעשיו ולהכיר בטעויות שהוא עשה, ולהתחרט על מעשיו. המסר הזה מתאים בוודאי לכל דור ודור. בימינו איננו סובלים מאותם נגעי עור, אבל ייסורים רבים ואחרים פוגעים בנו, כעסים, עצבות, פחדים, חרדות, וכו'. נפש וגוף תמיד היו ויהיו מחוברים ומשפיעים זה על זה.

בגמרא (ערכין טו) מובא כי לשון הרע הורגת שלושה אנשים: את אומרו, את מקבלו ואת האדם עליו דיברו.

הצרעת כנגע נראית לנו כמשהו מרוחק ולא שייך לתקופת חיינו בכלל. אני מזמינה את כולנו להתבונן לרגע מהי אותה צרעת, אותו נגע, שהתורה עוסקת בו, וכמה הוא לגמרי שייך ישירות למציאות חיינו היום (כל הרשתות החברתיות וכו'). בחירה של כל אחת ואחד במחשבה ובדיבור טוב יכול להמיר את הנגע הזה לענג.

כפי שכתב דוד המלך בתהילים, "מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה" (תהילים ל"ד י"ג). וכפי שאמר בנו, שלמה המלך, "שֹׁמֵר פִּיו, וּלְשׁוֹנוֹ–שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כ"א כ"ג). מצרות, מרמז על צרעת. מי ששומר פיו, שומר נפשו מהנגע.

בסופו של דבר הכל מתחיל מהרצון ומהמחשבה שלנו, בזרעים שאנו שותלים בחיינו; הפרשות הללו נותנות לנו את הכוחות לברר מהו הרצון שלנו, להתחבר לתודעה בריאה ומצמיחה ולשליטה בזרעים של המחשבות, הדיבור והמעשים שלנו.

שנצליח לזרוע מחשבות טובות, מצמיחות ומקדמות לדיבור נכון ומעשים טובים שיובילו לחברה בריאה אכפתית ואיכותית. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤

  השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, אביבה בת מזל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.