חומש ויקרא- פרשת תזריע מצורע- לשון טובה

כוחה והשפעתה של מילה טובה– Image by Mary Pahlke from Pixabay

השבוע פרשות תזריע-מצורע בחומש ויקרא. בשנים שאינן מעוברות, כמו השנה, קוראים את פרשת תזריע יחד עם הפרשה שאחריה, פרשת מצורע. הפרשות עוסקות בדינים של טומאה וטהרה, דיני הצרעת, המחלה המקראית העתיקה, ומה צריך לעשות אדם שלקה במחלה זו כדי להיטהר.
מחלת הצרעת מופיעה כעונש לאדם שחטא בריכול ולשון הרע על אנשים אחרים, בין אם הם בני משפחה, חברים ובין אם אלו אנשים שאיננו מכיר. כשהמחלה פורצת, כל גופו או ביתו או בגדיו נגועים בצרעת. הכהן מטפל באדם שנגע הצרעת בא עליו, ועל אותו אדם לקבל את הוראותיו של הכהן, לצאת אל מחוץ למחנה ולהִיטַהֵר. הכהן אחראי להכריז שאותו אדם חלה וטמא אך גם אחראי לטהר אותו ממחלתו.

מסביר הרב שניאור אשכנזי שאומנם השימוש בלשון הרע הוא חטא מוכר וידוע, אך גם ההימנעות מלומר מילה טובה כאשר יש לנו הזדמנות, היא חטא. כאמור, כולנו זקוקים למל"ט, מילים טובות. והסיבה- לשון הטוב משפיעה על התודעה והמציאות של כולנו. הדיבור שלנו משפיע על המעשים, הרגשות והמחשבות שלנו ובאופן טבעי על הסביבה. וכאשר "מדברים טוב מרגישים טוב".

מרחיב הרב אשכנזי, "אחד התענוגות הגדולים בחיים הוא פטפטת. אין כמו להזמין חברים הביתה, להוציא מהמקרר בירה ופיצוחים ולרכל על הכול. 'זה קנה, זה מכר, זה התחתן, זה התגרש, והפוליטיקאי ההוא שוב מסתבך…' ובכל זאת, למרות השכיחות של התופעה, תורת ישראל מקפידה על כך. חז"ל אומרים שכל הדיבורים היוצאים מהפה במהלך החיים, נדבקים בנפש ויעלו ויציפו אותנו כשנעשה את החשבון בעולם הבא."

גם בחג הפסח, שזה עתה סיימנו לחגוג, כל מצוות החג קשורות עם כוח הדיבור. תחילה דברי אכילה הנכנסים לפה, מצה, מרור ויין. בהמשך, מצות ההגדה קשורה עם הדיבור היוצא מהפה, מצוות 'והגדת לבנך', ה-מצווה לספר ביציאת מצרים, "וכל המרבה לספר הרי זה משובח". האר"י הקדוש מבהיר כי המסר הזה נמצא בתוך המילה "פסח"  שהוא "פה-סח", פה מדבר. אחד מענייני חג הפסח הוא תיקון הלשון.
ממשיך הרב אשכנזי, "וכאן שבה השאלה ונשאלת: מדוע מתייחסת התורה כל כך ברצינות לגלגולי הלשון? וגם, מה אדם אמור לעשות בזמנו הפנוי? רק ללמוד תורה או לשתוק?! למעשה, האדם אינו אמור לשתוק. התורה בהחלט מכירה בכך, שהאדם הוא יצור מדיני וחברתי וצריך להעשיר את עולמו האישי והחברתי… אולם התורה שוללת דברים בטלים, כלומר, דברים שלא מקדמים את האדם למקום מעשי. הם לא מלמדים אותו כלום, לא מעשירים אותו בכלום וסתם ממלאים את החיים בזילות וריקנות.
הרמב"ם מחלק את עולם הדיבור לחמשה חלקים: חלק שמצווה לדבר אותו, חלק שאסור לדבר בו, חלק שהוא בטל ונמאס, זה שהוא אהוב ורצוי, וזה שהוא מותר.

למעשה, הצרעת לא באה רק על הלשון הרע הקלאסי. מחדד הרב אשכנזי כי, "…אסור לחסוך במילים טובות שהרי בסוף הן מתגשמות. מילים סוחפות את הנפש. דיבור הוא לא כוח סתמי, שחולף ועובר בלי להשאיר עקבות, אלא הוא אש בוערת הנותנת עידוד ותקווה (וכך להיפך חלילה). כאשר אדם מדבר על משהו, הוא מתמלא בו. הדיבור מלהיב את הרגש, מעסיק את המחשבה ומעורר את הדמיון. כל עוד אנו רק מהרהרים במוח אודות משהו, הדבר יכול להישאר מונח במוח, אך כאשר מדברים על זה, הופכים להיות לוהטים ומוצפים בו…
זאת הסיבה, אומר הרבי, לסדר המעניין של הופעת הצרעת. בתחילה, היא מופיעה רחוק, על הבית. אם האדם לא מבין את הרמז וממשיך לדבר רכילות, היא מתקרבת אליו יותר ומופיעה על הבגד. אם האדם לא קולט את הרמז, היא מתקרבת אליו עוד יותר וצומחת על גופו. סדר הדברים הללו הוא רמז לכך, שדיבורי רכילות מדרדרים את הנפש בהדרגה. הדיבור הראשון הוא סתם פטפטת לא מעניינת. אבל המוח כבר מתרגל לצורת החיים הריקנית הזו, ואז הדיבור השני הוא יותר נמוך, והשלישי עוד יותר נמוך, עד שמגיעים חלילה ללשון הרע ממש.
… בהתחלה הדיבור הוא חיצוני לגמרי, שלא נוגע לו, אחר כך הדיבור סוחב אותו יותר לתוך הרע ונוגע בפנימיותו. לכל מטבע יש שני צדדים. וכשם שדיברנו על ההיבט השלילי של הדיבור, כך הרבי מוצא בפרשיות הללו רמז גדול על הכוח החיובי של הדיבור…כאשר האדם מדבר דיבורים טובים, של לימוד, תפילה והודאה, הוא מרומם את כל חלקי האישיות עד בלי די. ההוראה של הפרשיות הללו היא, אם כן, לא רק על המניעה מדיבור שלילי, אלא גם ובעיקר על הכוח העצום של הדיבור החיובי, שיכול להביא את האדם למקומות הכי נעלים."

בתקופה האחרונה אנחנו נפגשים יותר ויותר עם שיח כוחני ואגרסיבי בין אנשים, בין אם בדו שיח ישיר פנים אל פנים, או באמצעות התקשורת לסוגיה השונים ואו בתגובות ברשתות החברתיות למיניהן. בשיח זה, לרוב, אין התייחסות מכבדת ועניינית לגופו של ענין כי אם התייחסות לאדם עצמו, למהות שלו, ועם הרבה כעס ואפילו טינה. מיקוד הצדדים הוא להשתיק, להחליש ולערער את הנאמר, והמטרה של כל צד היא להוכיח את צדקתו. הלשון הטובה, הפתיחות, וההקשבה נעדרים מהדו-שיח.
למילים יש כוח. הרבה כוח והשפעה על כולנו. יש להן כוח להעליב, לפגוע, להשפיל, לבזות, לזלזל, ללעוג, ובקיצור להרוס. ומנגד, יש להן כוח לכבד, להכיל, לקבל, ולתת מקום לאחר. לכולנו יש צורך להרגיש משמעותיים, מוכשרים, חשובים, מוצלחים, וטובים. אנחנו זקוקים לקבל אישור והכרה מהסביבה שלנו על מי שאנחנו, על כל יתרונותינו וחסרונותינו. כולנו כמהים להיות אהובים בפרט ע”י האנשים הקרובים לנו.
פעמים רבות, אנחנו אפילו לא מודעים או שמים לב שאנו מדברים בתוקפנות, בזלזול, בשיפוטיות, התנשאות, ומעליבים את הסובבים אותנו. אנחנו לא רוצים להיות שקופים אך כך אנו נוטים לעיתים ,להתייחס לאחרים. מערכות יחסים תקינות ובריאות הן כאלו שאינן מתבססות על פחד, האשמות, תלות כעס וטינה.
לכן, הפרשות השבוע מפנות את תשומת ליבנו ל'לשון שלנו'. האם אנו קשובים לדברי האחר מתוך המשקפיים שלו או מתוך המשקפיים שלנו? האם אנו מתקשרים את הצרכים שלנו ללא נזיפה וביקורת ומשאירים דלת פתוחה להכלה והכרה? והאם הדיבור שלנו חיובי?
הרעיון הוא לשמור ולפתח מערכות יחסים בריאות עם שיתוף פעולה, כבוד ואכפתיות הדדיים, ללא יצירת עוינות והפעלת כוחנות על האחר תוך שאנו מאבדים את קרבתו. נזקי לשון הרע ידועים, יחד עם זאת, מסתבר כי לא פחות חשוב הוא השימוש בפרגון, במילה טובה, באופן אותנטי, מידתי, ובעיתוי הנכון. פרגון הוא פעולה של עידוד ותמיכה שמטרתה הפגנה של נדיבות, חיבה, אמפטיה ושמחה אמיתית. והלשון הטובה היא הנכונות לומר את הדבר שיגרום לאחר להרגיש טוב. חשוב שנדע להתאמץ ולאמץ גישה חיובית כדי לתרום ולקדם לתקשורת מקדמת ומיטבית. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

חומש שמות- פרשת תצווה – מה זה מל"ט?

השבוע פרשת תצווה, הפרשה השמינית בספר שמות, והיא פותחת בפנייה למשה רבנו "(כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (שמות כז') אך ללא אזכור שמו. זו למעשה הפרשה היחידה בחומשים שמות, ויקרא, ובמדבר שלא מוזכר בה שמו של משה כלל.
פרשת תצווה ממשיכה את ציווי בניית והקמת המשכן, ותיאור התפקידים של הכוהנים. בנוסף, מתוארים כל פרטי הלבוש המיוחדים של הכוהנים. בגדיו של אדם משפיעים עליו, ולכן הכהן צריך לעטות עליו בגדי קודש נכבדים ומפוארים. לפיכך, הלבשת הכהן בבגדים מיוחדים מלמדת על הכבוד והחשיבות שהתורה מייחסת לו.

מודל המנהיגות הרצוי– מפרט הרב אברהם קנאי,
"במבט ראשון ושטחי, אין בפרשת "תצווה" מסר רלוונטי לחיינו בכלל, ולתחום המנהיגות בפרט. הפרשה עמוסה בפרטים על בגדי הכוהנים בעת עבודתם במשכן ועל תהליך חניכתם לעבודה. מה לכל זה ולחיים במאה ה- 21? מה לזה ולמנהיגות? אולם, עיון מעמיק חושף מסר מהותי על מודל המנהיגות הרצוי בתחום הדתי, הפוליטי והעסקי; ולמעשה לכל תחום בו נדרש השילוב בין "מנהיגות מעצבת", כזו המובילה את המונהגים לעבר חזון, לבין התייחסות ואכפתיות מהמונהגים כאנשים.
התורה מפרטת שמונה בגדים שהיו לאהרן, הכהן הגדול. שני הבגדים הראשונים המוזכרים בפרשתנו הם האפוד והחושן. האפוד נלבש כשצמוד אליו, מעליו, רכוס החושן. החושן היה לוח ובו משובצים שנים עשר אבנים טובות. על כל אבן היה חרוט שמו של אחד משנים עשר השבטים של עם ישראל… שמותיהם של בני ישראל חייבים להיות על לבו של אהרן, מבלי שתהיה אפילו מראית עין כאילו הסיח את דעתו מהם ולו לרגע אחד. החושן חייב להיות מוצמד ומהודק לאפוד במיוחד כאשר אהרן מתקרב אל ה', נכנס אל הקודש ועסוק בעבודתו המכפרת על עם ישראל כולו, על כל גווניו ושבטיו…
אהרון הוא האדם היחיד שנבחר להיכנס אל קודש הקודשים. במקביל אהרן הוא גם מי שמשכין שלום בין אדם לחברו. עם כל מעלתו הרמה וקרבתו הגדולה לקב"ה, הוא מתעניין באנשים, רגיש למצוקותיהם וקשוב למריבותיהם. אהרן ניחן לצד מעלותיו כאיש קודש, גם ביכולת לתווך ולהשכין שלום…
מחקרים מראים כי אינטליגנציה רגשית גבוהה מגבירה אפקטיביות ארגונית. אהרון ללא ספק ניחן באינטליגנציה רגשית גבוהה. המשנה מלמדת אותנו כי אינטליגנציה רגשית אמיתית, אינה נעשית לשם האפקטיביות הארגונית. רק אינטליגנציה רגשית העומדת בפני עצמה, תוביל, בסופו של דבר, לתוצאות גם ברמה המערכתית. אהבה פשוטה של הבריות, לא זו בלבד שאיננה סותרת דבקות בחזון ואת היכולת להוביל אליו. היא עצמה הגשמת החזון ודוגמא אישית ליישומו.
העובדה שאהרון לא שוכח לרגע את העם, גם בזמן היותו עסוק בעבודת הקודש, מבטאת את ענוותנותו. זהו מודל ההנהגה המשותפת, שבה אהבה נטולת אגו, כמו זו שהייתה בין שני האחים המנהיגים – משה ואהרון, מהווה מופת לכל העם. נקווה כי המודל המנהיגותי שפרשתנו ודמותו של אהרון מציבים לנו, יעורר בנו ובמנהיגנו השראה."

כיצד אהרן היה מגשר בין לבבות רחוקים? בימים אלו בפרט, מורגש חסרונו הגדול. ידוע כי מעלתו של אהרון הכהן הייתה הבאת שלום לכל אדם. בכלל, האחים, מרים, משה ואהרון, הציבו משמעות חדשה לגמרי ליחסים המשפחתיים. הנהגה משותפת, אכפתית ותומכת, כזו שרואה את טובתו של העם לנגד עיניה. שורש הקשר ביניהם עמד על ההכרה במעלות הייחודיות של כל אחד ואחת מהם. הם, בהנהגתם, ניצבים יחד ובשיתוף פעולה מלא.

פרופסור מירון ח. איזקסון מצטט את דברי הלל הזקן שאומר: ""הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (פרקי אבות, א', י"ב). אהרוֹן נוֹתר בתודעתנו כסמל השלום…. לא כל אוהב שלום הוא גם רודף שלום ולא כל אוהב בריות מקרבן בהכרח לתורה, שאחרת לא היה צריך הלל לפרט את כל התכנים האלה. בדרך-כלל נוהגים לפרש אמירה זאת בקשר לסגולת אהרון להביא שלום בין אדם לחברו. לענ"ד קודמת לכך יכולתו לחיות בשלום עם אחיו ואחותו במסגרת המשימה הקשה של הנהגת ישראל…
העיסוק המתמיד בעבודת הקודש במשכן עלול להיות מקור להסתבכויות וחיכוכים. ידוע לכל אחד מעִמנו שעבודה ציבורית בכלל ועבודת "קודש" בפרט מעוררות לא פעם לא רק סיפוק גדול, אלא גם מחלוקות ותסכולים. לעתים קשה להאמין לוויכוחים הנשמעים סביב פעילות חינוכית ולימודית או בקרב הפעילים בבית-כנסת.  אהבת השלום של אהרון פירושה, שבאופן נוכח ותמידי הוא תופס את עבודת המשכן, כהשכנת שלום על העם. הוא נושא את גורל העם על לִבוֹ כחלק ממשאוֹ הרוחני ככהן הגדול…"

נראה כי תחום מיומנותו של אהרון היה גישור ופישור. מסתבר שאף אחד לא הצליח לחבר בין לבבות שבורים כמו אהרון הכהן. הוא גילה מסירות נפש למען קירוב הלבבות. כיום, ברחבי הארץ פועלים מרכזי גישור קהילתיים ופרטיים לפתרון מחלוקות ובעיות בדרך של הידברות והסכמה. הלוואי ונלמד לפתוח את הדלת להידברות.

כיצד מוסברת היעדרותו של משה מהפרשה?
אחד מההסברים מביא הרב שניאור אשכנזי ממדרשי תורה (הקדוש שלמה אנשתרוק מחכמי ברצלונה במאה ה-13), "משה זז הצידה בפרשה הזו, כדי להעניק את מלוא הכבוד והמקום לאהרן אחיו… וכיון שכך, אין מתאימה מהפרשה הזו כדי לדון באותה תכונה ייחודית שאפיינה את אהרן והעצימה את גדלותו אפילו לעומת אחיו, איש האלוקים, משה רבנו."

מוסיף הרב אשכנזי, "בכל הדורות אנחנו שואלים את עצמנו, מה אנשים רוצים? מה מניע אנשים לרוץ מהבוקר עד הערב? מה בעצם מבקש אדם מעצמו ומה הוא מצפה לקבל מבן הזוג שלו? יש אומרים שאנשים מחפשים הנאה, יש אומרים שאנשים מחפשים כוח, יהיה מי שיאמר שאנשים מחפשים כסף או איכות חיים. אך האמת העמוקה היא, שאנשים מחפשים הערכה. כל המרוץ להשגת עוצמה וכסף נועד להיות כיסוי כדי לגבש כבוד והערכה עצמית. אנשים רוצים להיות ראויים ונחשבים… כאשר אהרן שמע על שותפים שהסתכסכו או בני זוג שהתרחקו זה מזו, הוא לא היה עושה שום דבר מהטקטיקות המוכרות. הוא לא היה מנסה לרקום פשרה ביניהם או לערוך הסכם ממון שירצה את שני הצדדים, אהרן היה נוקט בפעולה אחרת לגמרי. הוא היה מפיץ דברי שבח והערכה הדדיים…
כאשר אדם שומע שהצד השני מעריך ואוהב אותו – כבר נפתרה חמישים אחוז מהבעיה. משום שמחמאה מחוללת אהבה. מחמאה היא הדבר שאנשים זקוקים לו יותר מכל ולכן היא הדרך הטובה ביותר לדלג על הפער בין אנשים ולחבר לבבות רחוקים. הענקת מחמאה לזולת, נושאת עוד מעלה עצומה: היא מניעה לפעולה ודוחפת לשיתוף פעולה הדדי… בלי הערכה אין אהבה, ובלי מחמאה אין קשר. אנשים מתחתנים בראש ובראשונה כדי לזכות בתמיכה רגשית ובקבלה ללא תנאי, אך השותפות בין בני הזוג הופכת להיות בעיקרה טכנית, בניהול הבית והילדים, ואילו הבסיס האמתי של הנישואים – הקשר הרגשי – נשמט הצידה. איך מתחילים להעצים? מאיפה מתחילים להעריך ולבטא שבח?"

מסתבר שהמקום הטוב ביותר הוא הכרת הטוב. יתכן שבהתחלה יהיה לנו מאתגר לפרגן; יהיה גם חשש שמא הפרגון מעיד כי אנחנו חייבים משהו למישהו, אבל, מוסיף הרב אשכנזי- "למעשה אין מחיר יקר מדי ליצירת קשר רגשי. אנשים שמתרגלים להחמיא ולשבח, הופכים בהדרגה את צורת החשיבה שלהם ולאט לאט הראש שלהם עובר לחפש דברים טובים לשבח עליהם. מאנשים נרגנים שאינם מרוצים מכלום, הם הופכים להיות טיפוסים מאושרים."

נראה כי כולנו זקוקים למלט, מסיים הרב אשכנזי. השימוש העיקרי של המלט הוא לריצוף אריחים, להדבקת לבנים. כלומר, מל"ט הינו קיצור ל-מילה טובה, וממש כמו בשיר של יעקב גלעד, "לא פעם זה קשה אבל לרוב מילה טובה מיד עושה לי טוב רק מילה טובה או שתיים לא יותר מזה". הלוואי ונשכיל ללכת בדרכיו של אהרון הכהן, המגשר הראשון שהביא שלום בן אדם לרעהו.

שבת שלום וחג פורים שמח ושופע מל"ט💞