תגית: מחשבות דיבור מעשים

פרשת השבוע "ואתחנן" והפטרתה "נחמו" נקראים תמיד לאחר צום ט' באב, ובשבת הקרובה גם נחגוג את טו באב. בפרק ה' בפרשה אנו נפגשים בפעם השנייה עם עשרת הדיברות. רוב הדיברות, מתייחסות להתנהגות בן אדם לחברו, והן לכאורה מובנות מאליהן בכינון סדר חברתי. ובכל זאת, שני לוחות הברית מקבל משה בהר סיני, לשניהם חשיבות זהה במימוש התורה השלמה, בלוח האחד מצוות בין האדם למקום ומצוות כיבוד הורים, ובלוח השני מצוות שבין אדם לחברו. הם אינם מצויים על לוח אחד, כי אנו מצווים לקיים את כל המצוות הללו בשווה. מסביר הרב דוד מנחם, "התבוננות בסדר הפנימי של הלוחות יגלה לנו דבר חשוב שיש לאדם השלם והוא- מחשבה, דיבור ומעשה. בלוח הראשון- מתחילים מהמחשבות, 'אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ', בהמשך יש את מצוות הדיבור- ' (י) לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא:', ולבסוף מצוות עשה, '(יא) שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ,' '(טו) כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ'. אומנם בלוח השני גם כן מופיעים המחשבה, דיבור ומעשה אך הפעם בסדר הפוך. ראשית המעשה- "(טז) לֹא תִרְצָח, וְלֹא תִנְאָף; וְלֹא תִגְנֹב", עלינו לסור מרע. ורק אז ממשיכים ללמד אותנו גם איך לדבר- "וְלֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא." לא תתן עדות שקר על חברך בבית המשפט, ולבסוף- המחשבה, "(יז) וְלֹא תַחְמֹד, אֵשֶׁת רֵעֶךָ; וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (דברים ה'). נשאלת השאלה מדוע הסדר של מחשבה, דיבור, מעשה, הפוך במצוות שבין אדם לחברו?"

במצוות שבין אדם לחברו טבעי לנו להיות ב-Doing, הצד המעשי. זה מצב שמקבל הרבה תשומת לב מהחברה מפני שזה נחשב לחיובי ויעיל מאוד בהשגת מטרות, דברים ויעדים. אכן, ההשפעה ותפקיד העשייה התבטא אף במעמד הר סיני, מעמד מתן תורה, כשעם ישראל ענה- ראשית 'נעשה' ואחכ, 'נשמע'. המטרה היא להכניס ערך ומשמעות לחיינו באמצעות עשייה והשגה. כמו כן, המעשים חשובים בכדי שנהיה עסוקים, שנהיה בדרך ליעד, עם אג'נדה ברורה לגבי הכל. בעוד במצוות שבין אדם למקום יותר טבעי לנו להיות במצב של Being, מצב שמחזיר אותנו לקיום הפשוט שלנו. מצב שבו אנו מתבוננים פנימה לעצמנו, ומערבים מודעות מוגברת לקיום שלנו.

מאיה אנג'לו, המשוררת והסופרת, אמרה פעם כי " אנשים ישכחו מה אמרת, אנשים ישכחו מה עשית, אבל אנשים לעולם לא ישכחו כיצד גרמת להם להרגיש."  שורש המעשים שלנו מצוי ברצונות ובמחשבות שלנו, אך יש לזכור שהעולם בו אנו חיים הינו עולם העשייה, העולם החומרי והגשמי. כלומר, להיות אדם טוב למשל, משמעותו לעשות מעשים טובים ולסור מרע. אח"כ יש מקום לדבר ולהעמיק בזה, מה שיוביל אותנו בסופו של דבר גם לברור ודיוק המחשבות שלנו. נוצרנו כך שמעשינו משפיעים על רגשותינו, למשל, אם נרצה להרגיש חמלה, אפשרי להתחיל במחשבות מלאות חמלה. יחד עם זאת, מטרתנו תושג בפועל, ביעילות ובמהירות רבה יותר, אם נעשה מעשה, נתרום צדקה לנזקקים, נסייע לקשישים, נתנדב בעמותות למטרות שונות וכו'. דוגמא נוספת זו הדרך הטובה ביותר בכדי להרגיש אהבה- פשוט להתנהג בצורה אוהבת – איך? והתשובה- לתת.

רוב האנשים מאמינים שאהבה מובילה לנתינה, אך למעשה, הנתינה היא שמובילה לאהבה, כפי שכתב הרב אליהו דסלר, בספרו מכתב מאליהו:
"הורגלנו לחשוב את הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם ייטיב לו. אבל הסברה השנייה היא כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו כי חלק מעצמיותו בהם הוא – אם בן יהיה, אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה – הנהו דבוק למעשי ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם"

בעוד שרובנו מאמינים כי אהבה מובילה לנתינה, האמת הפוכה לחלוטין: נתינה מובילה לאהבה! נתינה אמיתית, מסביר גם אריך פרום, נעשית מתוך מחשבה על האחר והיא כוללת ארבעה מרכיבים- אכפתיות, אחריות כבוד וידע. "ישאל כל אדם את עצמו כמה בני אדם אוהבים באמת ובתמים הכיר מעודו" תוהה אריך פרום, וממשיך וטוען כי רוב בני האדם חושבים על סוגיית האהבה לא מצד היכולת שלהם לאהוב אלא מצד היותם נאהבים. הם יודעים שאהבה היא גורם מרכזי בחייו של האדם, אך אינם מעלים על דעתם שהיא מיומנות נרכשת שיש ללמוד אותה ולהתאמן בה בפועל.
מסתבר שככל שנותנים יותר, אוהבים יותר. "אהבה היא התנהגות". מערכת יחסים משגשגת כששני הצדדים מחויבים להתנהגות אוהבת זה כלפי זו, המתבטאת בנתינה מתמשכת ובלתי מותנית. אין די באמירת "אני אוהב/ת אותך" – עלינו להפגין זאת.

בשבת הקרובה נחגוג את טו באב, חג האהבה. חמישה עשר באב הוא חג בציר הכרמים והמחולות, חג האיחוד בין כל שבטי ישראל וחג האהבה, שבו באו זוגות רבים בברית הנישואין.  יום האהבה החל בתאריך העברי ט"ו באב הוא סמל לא רק לאהבה שבין גבר לאישה אלא גם ליום בו כולנו, חברים, מתנהלים בדרכי נועם ושלום וחשים מאוחדים. חמישה עשר באב, המכונה בקיצור ט"ו באב, מצוין כיום הפיוס והאהבה בישראל. מסיים הרב דוד מנחם ומבהיר כי תחילה עלינו להיות אנשים טובים, בני אדם טובים בינם לחברם, ורק אחכ, לשאול, לברר ולדייק את המחשבות שיובילו לחיבור ודיוק בדיבור ובמעשים שלנו.
אומנם בשבת נציין את חג האהבה אך בידנו לחגוג כל יום ולהתאמן בלאהוב, אהבת חינם, להתנהג מאהבה. מה שכנראה מסביר גם את סוף הפרשה עם הציווי של תפילת 'שמע ישראל', "(ה) וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ׃" (דברים ו'). אהבה היא מצב פעיל – אנחנו פשוט יכולים ליצור אותה. ב"אמנות האהבה" טוען פרום כי האהבה על סוגיה השונים – אהבה רומנטית וארוטית, אהבת הורים לילדיהם, אהבת אחים, אהבת האדם את האל ואף האהבה העצמית – היא התשובה היחידה לקיום האנושי. ביכולתה לפתור את מכאובי דורנו המנוכר והבודד, ולהרוס את המחיצות שקמו בין בני האדם. אמן כן יהי רצון.
שבת מבורכת💞🙋🏻‍♀️

מוקדש באהבה לעילוי נשמתו של הילד היקר שנפטר הבוקר, גל חיים בן פזית ציפורה, יהי זכרו ברוך🙏🏻❤️

פרשת תזריע- מה עניין הטבילה במים וטיהור?
מדוע הטבילה במים, מעשה גשמי, הם שמטהרים? מדוע לא לעשות תשובה, לתת צדקה, להתפלל וכו'? כיצד מים מנקים את הטומאה? הרמב"ם מעלה שאלה זו, שהטומאה איננה טיט או צואה שהמים יכולים לשטוף ולנקות.. אז מה עניין הטבילה?
טבילה מלשון ביטול, ומים מסמלים חיות ואת התורה, כלומר הטבילה במים חיים מבטלת את הטומאה. בניגוד למוות המסמל את הניתוק וההיפרדות, מסמלים המים את החיים והפריחה, ולכן יש בכוחה לסלק את הטומאה ולהביא לטהרה.
כך גם הטבילה במקווה מטהרת את האישה מטומאת נידה. כמו מי השפיר ברחם האישה שמספקים לעובר את צרכיו התזונתיים, אבל בנוסף הם גם מגנים עליו מזיהומים, משמשים כבולמי זעזועים ומגינים על העובר. כך גם הטבילה במי בראשית, מים שאין בהם שמץ של מלאכותיות, מחדשת את הקשר והחיבור עם החיים- והאדם נטהר!
המצורע (המוציא-רע) שנענש על דיבור לשון הרע צריך לעבור תהליך ארוך ומייסר שבו הוא מורחק ומבודד. מטרת ריחוקו של המצורע מן המחנה איננה בגלל חשש מהידבקות, אלא כדי לאפשר לו להיות לבד, לעשות חשבון נפש, לפשפש במעשיו ולהכיר בטעויות שהוא עשה, ולהתחרט על מעשיו. המסר הזה מתאים בוודאי לכל דור ודור. בימינו איננו סובלים מאותם נגעי עור, אבל ייסורים רבים ואחרים פוגעים בנו, כעסים, עצבות, פחדים, חרדות, וכו'. נפש וגוף תמיד היו ויהיו מחוברים ומשפיעים זה על זה.
בגמרא (ערכין טו) מובא כי לשון הרע הורגת שלושה אנשים: את אומרו, את מקבלו ואת האדם עליו דיברו.
הצרעת כנגע נראית לנו כמשהו מרוחק ולא שייך לתקופת חיינו בכלל. התורה מזמינה את כולנו להתבונן לרגע מהי אותה צרעת, אותו נגע, שהתורה עוסקת בו, וכמה הוא לגמרי שייך ישירות למציאות חיינו גם היום (כל הרשתות החברתיות וכו'). ההבנה שבחירה של כל אחת ואחד במחשבה ובדיבור טוב יכול להמיר את הנגע הזה לענג.
כפי שכתב דוד המלך בתהילים, "מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה" (תהילים ל"ד י"ג). וכפי שאמר בנו, שלמה המלך, "שֹׁמֵר פִּיו, וּלְשׁוֹנוֹ–שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כ"א כ"ג). מצרות, מרמז על צרעת. מי ששומר פיו, שומר נפשו מהנגע.
בסופו של דבר הכל מתחיל מהרצון ומהמחשבה שלנו, בזרעים שאנו שותלים בחיינו; הפרשות הללו נותנות לנו את הכוחות לברר מהו הרצון שלנו, להתחבר לתודעה בריאה ומצמיחה ולשליטה בזרעים של המחשבות, הדיבור והמעשים שלנו.
שבת מבורכת❤