יום כיפור- מה יותר קשה: לבקש סליחה או לסלוח?

השאלה האם קשה יותר לבקש סליחה או לסלוח תלויה באדם ובנסיבות, אך לכל אחד מהם יש אתגרים ייחודיים. לבקש סליחה דורש ענווה והכרה בטעות, ולעיתים מצריך ויתור על גאווה אישית, מצריך הכרה בכך שיש פגיעה בזולת ומצריך לקיחת אחריות על הפגיעה. הפחד שהסליחה לא תתקבל מוסיף קושי נוסף שעשוי לפגוע בדימוי העצמי. לעומת זאת, לסלוח דורש שחרור של כאב וכעס, וויתור על תחושת הצדק והנקמה. סליחה אמיתית מחייבת גם אמון מחודש באדם שפגע.
בקשת סליחה וסליחה הם שני צדדים של אותו תהליך ריפוי, כאשר כל צד מתמודד עם אתגר רגשי משלו. מי שמבקש סליחה צריך להתגבר על הבושה, אשמה והחרטה, ומי שסולח צריך להתגבר על הכעס, הפגיעה והרצון לעיתים לנקום. בסופו של דבר, שניהם דורשים אומץ ומודעות רגשית, אך הרבה פעמים קשה יותר לסלוח מאשר לבקש סליחה, מכיוון שהנפגע נדרש להניח לרגשות הפגיעה ולהתעלות מעליהם. כלומר, הסליחה מחייבת טהרת הלב, "לב שלם ונפש חפצה".

וכך מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
…הסליחה אינה קיימת בכל תרבות. היא איננה מאפיין אנושי אוניברסלי וגם לא תכתיב ביולוגי. מלמד על כך מחקר מרתק של חוקר התרבויות הקלאסיות האמריקני דיוויד קונסטן, לפני הסליחה: שורשיו של רעיון מוסרי (2010). קונסטן מראה שם כי בספרות יוון הקדומה אין מושג של סליחה. יש שם דבר אחר, שרבים מבלבלים אותו עם סליחה: שיכוך הכעס.
כשאדם פוגע בזולתו, הנפגע כועס ומבקש נקמה. הפוגע חש בסכנה, ומנסה להרגיע את הנפגע הזועם. לעתים הוא יתרץ תירוצים: "זה לא היה אני, זה היה מישהו אחר". או, "זה היה אני אבל לא הייתה לי ברירה". או, "זה היה אני אבל זה לא כל כך נורא, ובעבר עשיתי לך דברים טובים, אז במאזן הכולל אתה לא צריך לכעוס"…
בתורה יש דוגמה קלאסית לפיוס שכזה: התנהגותו של יעקב כלפי עשו בפגישתם במעבר יבוק, בשובו של יעקב ממנוסתו הארוכה מפני אחיו… האחים מתנשקים, מתחבקים ויוצאים לדרכיהם הנפרדות לא מפני שעשו סלח ליעקב אלא מפני ששכח או מפני שזעמו שוכַּך. הפיוס הוא צורה של ניהול סכסוכים הקיימת אפילו בקרב בעלי חיים… צורות פיוס והשלמה אלו הן קדם-מוסריות, והן מלוות את האנושות מהולדתה.
לא כך הסליחה. קונסטן טוען שהופעתה הראשונה בהיסטוריה נמצאת בתנ"ך – בסליחתו של יוסף לאחיו. אולם הוא איננו מסביר מדוע יוסף סולח, ומדוע רעיון הסליחה ומוסד הסליחה נולדו דווקא ביהדות.
התשובה היא שהיהדות הולידה צורה חדשה של מוסריות. היהדות מציעה אתיקה של אשמה – כניגוד לאתיקת הבושה שהציעו מערכות אחרות. אחד ההבדלים היסודיים בין שתי האתיקות הללו הוא שהבושה נצמדת לאדם, ואילו האשמה – לַמעשה. בתרבויות בושה, כשאדם עושה רע הוא כביכול מוכתם, מסומן, נטמא. בתרבויות אשמה, לא העושה הוא הרַע, אלא המעשה. לא החוטא, אלא החֵטא. האדם שחָטא שומר על ערכו האנושי הבסיסי (כמאמר ברכת השחר, "אלוהיי, נשמה שנתת בי טהורה היא"). המעשה הוא אשר צריך להימחק. על כן בתרבויות האשמה ישנם תהליכים של תשובה, טהרת-הלב וסליחה.
…השלב הראשון בתשובה- ההכרה. האחים הכירו בחטאם. בהמשך… השלב השני בתשובה, הם מתוודים. והם עושים יותר מכך: הם מודים באחריותם המשותפת. זו התפתחות חשובה. כאשר האחים מכרו את יוסף לעבדות, יהודה היה זה שהציע את הרעיון (לז, כו-כז), אבל כולם חוץ מראובן אימצו אותו.
ולבסוף, בשיאו של הסיפור… יהודה, שמכר את אחיו יוסף לעבד, מביע נכונות להיעשות לעבד כדי לשחרר את אחיו בנימין. זה הדבר שחז"ל והרמב"ם מגדירים כתשובה שלמה: כשהנסיבות שהיו בעת החטא מתקיימות בשנית, ויש לחוטא הזדמנות לחטוא שוב, אך הוא נמנע מכך כי הוא השתנה. עכשיו יוסף יכול לסלוח, שכן אחיו, בהנהגת יהודה, עברו את תהליך התשובה על כל שלביו: (1) הכרת החטא, (2) וידוי ו-(3) שינוי התנהגותי… התשובה כוננה לראשונה את האפשרות שהאדם לא נידון לחזור על עברו עד אין קץ. כשאני עושה תשובה, אני מראה שבכוחי להשתנות. העתיד אינו כתוב מראש. אני יכול לעשותו אחר מכפי שהסתמן. הסליחה משחררת אותנו מן העבר. הסליחה שוברת את הבלתי-הפיכוּת של מעגל התגובה והנקמה. את הנעשה אפשר להשיב..."

בסופו של דבר, כדי שסליחה בתוך מערכת יחסים תהיה אפקטיבית, היא חייבת להיות תהליך משותף לשני הצדדים: הצד המקבל, הנפגע, צריך להיות פעיל בתהליך, לבחור לקבל את הסליחה ולעצב אותה בהתאם לצרכיו. והצד שפגע, ומבקש את המחילה צריך להכיר בפגיעה, לשאת אחריות, ולקבל שיתכן ולא יסלחו לו. השאלות המרכזיות בתהליך כזה למשל: מה ישיב את הנפגע לתחושת שלמות? ומה על הצד הפוגע לעשות כדי לתקן את הנזק שנגרם? לעיתים, קשה לדעת מה בדיוק נדרש ממי שפגע בך כדי שתוכל להחלים.
אחד התרגילים המועילים במקרים כאלו הוא לכתוב מכתב שמדמה את מה שהיית רוצה שהפוגע יאמר לך. דמיין מה יכול לרפא את הכאב שאתה מרגיש, ונסה לנסח את כל מה שאתה חושב שצריך להיאמר ולעשות כדי להגיע לפתרון. תהליך שיכול לעזור לנפגע להבין את הצרכים שלו ולתת לו כלים להתמודד עם הפגיעה בצורה עמוקה ושלמה יותר.
הסליחה מאפשרת לשחרר את העבר ולהקל על הכאב, וכך לפתוח פתח להתחלה חדשה. מי שמסרב לסלוח, בהינתן התנאים הנדרשים, ונשאר שקוע בכעס ובפגיעה, למעשה נשאר לכוד בעבר, מלשון "עבריין". הוא בוחר להיאחז בפצעים הישנים במקום לשחרר את עצמו ולהתמקד בחיים בהווה, בהוויה. הסליחה מעניקה את האפשרות לשחרר את הכאב הזה ולהמשיך הלאה.

וכך מסיים הרב ד"ר יונתן זקס,
" …האנושות השתנתה ביום שיוסף סלח לאחיו. כשאנחנו סולחים, וכשאנחנו ראויים להיסלח, אנו חדלים להיות אסיריו של עבָרֵנו. חיים מוסריים הם חיים הנותנים מקום לסליחה."

לאור השנה הקשה שעברנו והמלחמה הממושכת שמטלטלת את כולנו, בקשת סליחה ופתיחת הלב למחילה נעשות משמעותיות יותר מתמיד. הכאב, השבר והפגיעות עלולים להעמיק את הפערים בין אנשים ולהציף תחושות קשות, אך דווקא עכשיו, בזמנים אלו, עלינו לחפש דרכים לחיבור מחודש. כשאנחנו מבקשים סליחה, אנחנו לא רק מתקנים את הקשרים האישיים, אלא גם מסייעים לרפא את הלב של האומה כולה. הפנייה למחילה הופכת לכלי של ריפוי חברתי, חיזוק ותקווה לעתיד שבו נוכל לעמוד יחד, ולתמוך זה בזה.
שנדע לפתוח את ליבנו לכל אחד ואחת, שנדע לבקש סליחה ולסלוח מכל הלב, ושנדע לגלות ענווה בכך שנכיר שיש סיכוי שהאמת שלנו איננה מוחלטת, ויש מקום לשמוע ולהכיל קולות ודעות נוספים. מתוך ההבנה הזו, נוכל לחזק את החיבור בינינו, לבנות חברה שמכילה ומכבדת את כלל אנשיה, ולצמוח יחד, בזכות השוני. אמכי"ר.

גמר חתימה טובה, וצום קל ומועיל  🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון 🍎🍯❤️

יום כיפור- תודה, מחילה, והתשובה!

רעיון התשובה הוא מערכי היסוד של האמונה היהודית. הרב שניאור אשכנזי מסביר כי הדרישות מאתנו, בני האדם, גבוהות ומרובות, אומנם קיום תורה ומצוות 'אינם בשמיים וגם לא מעבר לים כי קרוב לך הדבר מאוד', ובכל זאת לשאוף להיות אלוקי כשמנגד עלינו להתמודד עם יצר התאווה, החשקים, האגו, וכו' זה מרשם בדוק למעידות, ונפילות, אלא שהמעשים שלנו אינם המהות שלנו. היהדות מבינה שתהליך הצמיחה, והבנייה שלנו מחייב שיהיה מקום למחילה, לסליחה ולחזרה בתשובה. הם שנותנים לנו תקווה ליצירת שינוי ולהוציא לפועל את האור שבנו.
הערב יום כיפור ואנו מסיימים את עשרת ימי התשובה שבין ראש השנה ליום כיפור, במילים אחרות, קיבלנו הזדמנות לעשות חשבון נפש.הביטוי- 'חשבון נפש' מתקשר לרבים מאתנו עם רגשות אשמה, איפה ומתי הייתי לא בסדר?! כי ברגע שצריך לעשות חישוב ובטח עם עצמנו, זו קריאה כמעט בלתי נמנעת לעשות ברור איפה מעדתי, איך התמודדתי ברגעים מאתגרים ואת מי קיפחתי או חלילה במי פגעתי?! עד שניתנת לכולנו הזדמנות ראויה לחשבון נפש, רבים מאתנו בוחרים להיסגר ולוותר עליה. פשוט, כי אין לנו כוחות, אנרגיות, או רצון להוסיף ולהעמיק את האשמה שגם ככה מעיקה עלינו.
זוהי הזמנה להתבוננות שתשקף לנו גם את ההישגים, ההשקעה, ההשתדלות והדרך שעשינו השנה. ובמקביל, זוהי גם הסתכלות בעיניים פקוחות, ללא אשמה, על מה שלא עובד, ומה היינו רוצים שיקרה בשנה הקרובה. זוהי הזמנה מעשית לפעולה הראשונה, פעולה אחת, שאנו מוכנים ומגויסים לעשות כבר עכשיו בכדי שלא נשאב לשיגרה ואותן רצונות שלנו ישארו בגדר מחשבה בלבד. המעשים שלנו הם ביטוי למה שאנו מרגישים, ביטוי ללב שלנו שמניע אותנו לייצר שינוי.
ההזדמנות הזו שאנו מקבלים היא פרטית לכל אחד ואחת מאתנו אבל בו בזמן היא גם כללית, של כולנו יחד כקהילה וכ-עם. אמירת הסליחות יחד בכל לילה, ואמש בכותל עם אלפי מתפללים, יש בה קסם ועוצמה מחברת שמזמינים אותנו ומסייעים לנו להיות בחיבור עם עצמנו ועם הסביבה שלנו, ולעשות חשבון נפש גם עם מה שעבד והצליח לנו השנה. מה היה מוצלח והייתי רוצה לשחזר או להרחיב?! האם אני רוצה שהשנה הקרובה תהא זהה לנוכחית או שונה? בלי רגשות אשמה! כמעט בכל רגע נתון אנו עושים את המיטב שלנו לאותו הרגע עם הכלים שיש לנו, לכן, ה'אשמה' שיש בה רק שממה ושום דבר לא צומח בה ראוי שתפנה מקום להתבוננות מקדמת, ללא שיפוטיות וביקורת.
אותו 'חשבון נפש' הוא למעשה ההזדמנות עבורנו לומר תודה על כל הטוב שעוטף אותנו ואת הסביבה שלנו. העומס בשוטף מסיח את דעתנו או משכיח מאתנו להכיר טובה על מה שיש לנו!  ההוקרה מפנה מקום להערכה ולהכלה, והם שמאפשרים לנו מחילה כנה מהלב. התודה מביאה אותנו להעריך ולהפנים ששום דבר איננו ברור מאליו, ושלגמרי בידנו ובכוחנו לייצר שינוי.
מאחלת לכולנו שנצליח לממש לטובה ובהצלחה את ההזדמנות שמביא עימו יום כיפור והתהליך כולו. שנדע ונצליח להודות ולהתחבר לתהליך הסליחה ממקום פנימי, אמיתי ומקדם, ושבעקבותיו נגיע לתשובה מלאה מאהבה. אכי"ר.

גמר חתימה טובה ושנה מעולה❤

ט"ו באב- חג האהבה!

השבוע, ביום חמישי, ה-25/7/18, יום ט"ו באב, יום שאותו מתארים חז"ל במילים: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" (תענית ד', ז'). המקור לחג ט"ו באב מופיע במשנה בסוף מסכת תענית, בה מתואר החג כיום טוב השווה במעמדו ליום הכיפורים.
מהו ט"ו באב? מדוע הוא יום שמח כל כך? ומה הקשר בינו לבין יום הכיפורים?
ביהדות, ט"וּ באב, החמישה עשר בחודש אב, הוא יום של שמחה, פיוס ואהבה בעם ישראל. המשנה מתארת את ט"ו באב בארץ ישראל בימי קדם כיום שבו היו לובשים בגדי לבן, והנשים היו יוצאות לרקוד בכרמים למטרת שידוכים. ט"ו באב ויום הכיפורים דומים בכוח המחילה שבהם. ולכן, לא חששו אבותינו להנהיג מנהג שבו היו בנות ישראל יוצאות לחולל בכרמים, והבחורים היו באים לבחור להם בנות זוג. יתכן שבזמנים רגילים יכולים היו לחשוש שמא תהיה בכך פריצה של גדרי הצניעות, אבל ביום זה, הבינו שהמטרה של אותם מחולות היו אך ורק לשם שמים, כדי לבנות בתים נאמנים נוספים בעם ישראל. אבל, מאז שחרב בית המקדש, התבטל גם מנהג זה.
חז"ל מנו 6 סיבות היסטוריות שונות לחג זה:
1.) בדור המדבר- יום שבו הסתיימה המיתה במדבר – על פי המדרש, חטא המרגלים אירע בתשעה באב, בתגובה, גזר עליהם הקב"ה להישאר במדבר 40 שנה, עד שימותו כל הזכרים בני 20-60 שבאותו דור שיצא עם משה ממצרים. וכך היה. מדי שנה היה משה מכריז שהגיע ערב ט' באב. הגברים היו כורים לעצמם קברים, נפרדים מאהוביהם, נכנסים לתוכם ומחכים למות. בכל שנה, היו נותרים 15,000 איש בקבריהם, והשאר היו קמים לחיות שנה נוספת. בשנה הארבעים, כרו לעצמם 15,000 האנשים האחרונים קברים והמתינו למותם. אבל, בבוקר קמו כולם בריאים ושלמים. הם הופתעו, אך הניחו שכנראה טעו בחישוב הימים, ולכן חזרו לקבריהם גם למחרת, ושוב ביום שאחריו… עד לט"ו באב, שבו זרח ירח מלא, והעיד שאכן, תשעה באב בא וחלף, והם נותרו בחיים. כלומר, הגזרה חלפה. לכן, ט"ו באב מסמל את היום בו סלח הקב"ה לישראל על חטא המרגלים. כך גם יום הכיפורים שמסמל את היום בו מחל הקב"ה לבני ישראל על חטא העגל – היום שבו ירד משה מן ההר עם הלוחות השניים. שני החגים מייצגים יום של מחילה והתאחדות מחודשת של עם ישראל עם בוראו.
2.) בדור שנכנס לארץ- התרת נישואים בין השבטים- בימי משה, באו אליו בנות צלופחד, שאביהן נפטר ולא הותיר אחריו בנים יורשים, ותבעו לרשת את נחלתו. הבנות זכו אמנם בנחלת אביהן, אולם נאסר עליהן להינשא לאיש שאינו מבני שבטן, כדי שהנחלה לא תעבור לשבט אחר. כך נקבע שאסור לבנות שירשו את אביהן להינשא עם בני השבטים האחרים. כנראה שזה יצר נורמה לפיה נמנעו השבטים מלהתחתן אלה באלה גם במקרים של בת שלא ירשה נחלה. מה שיצר בידול ומתח בין השבטים. אבל עם התבססות בני ישראל בארץ, התבטלה הנורמה הזו.
3.) בדור השופטים- התרת נישואים בין השבטים – בעקבות מקרה פילגש בגבעה (ר' שופטים י"ט-כ"א), נשבעו בני ישראל שלא לחתן את בנותיהם עם בני שבט בנימין. אך כעבור שנים רבות, הצטערו על ששבט בנימין עומד להיכחד, ועל כן הציעו שצעירי בנימין הרווקים שנותרו בחיים יגיעו אל כרמי שילֹה. במילים אחרות, שני איסורים אלה גרמו צער גדול לעם ישראל. האחד סיכן את קיומו של שבט שלם, והשני ציער את הבנות שהוגבלו בבחירת בן זוגן, ולכן ביטול איסורים אלו ביום טו באב מאוד משמעותי.
4.) בימי בית המקדש- יום שפסקו לכרות בו עצים לבית המקדש. את 'קורבן העצים' היו מביאות משפחות שהתנדבו והביאו עצים כל שנה להסקת המזבח לקורבנות. ובחמישה עשר באב, היו חוגגים ושמחים על שהמחסנים התמלאו בעצים עבור החורף. אבל כששבו עזרא ונחמיה ובני דורם לארץ ישראל, מצאו אותה חרבה ושוממה – האויבים עקרו את כל העצים, ולא נותרו בה עצים לעבודת הקרבנות. לכן, אותו יום זכה לכינוי 'יום תבר מגל' – יום שבירת הקרדומות, היום שבו אין עוד צורך בכלים לכריתת עצים.
5.) בימי הושע בן אלה- היום שבו הוסרו השומרים מהדרכים. כאשר ירבעם בן נבט פילג את מלכות ישראל מירושלים, הוא העמיד שתי במות מרכזיות לעבודה זרה. ירבעם היה מודע לכך שרבים מבני מלכותו עדיין נושאים עיניהם לעבודת האל בבית המקדש שבירושלים. הוא חשש שהדבר יגרום להיחלשות שלטונו, ולכן הציב שומרים בדרכים המובילות לירושלים, שמנעו מבני ישראל לעלות לרגל לעיר הקודש. שומרים אלה ניצבו בדרכים עד שהושע בן אלה עלה למלכותו, סילק את השומרים והתיר לכל העם לעלות לירושלים. יום הסרת השומרים מן הדרכים היה ט"ו באב.
6.) בימי בר כוכבא- יום שניתן היה להביא את הרוגי ביתר לקבורה. בעקבות כישלונו של מרד בר-כוכבא לאחר חורבן בית-המקדש נכבשה העיר ביתר. המרד נכשל והעיר ביתר נפלה בידי הרומאים שהרגו בה גברים, נשים וטף ללא הבחנה. המתים בעיר ביתר לא הובאו לקבורה במשך זמן רב בשל גזירת הרומאים, וכשהובאו לקבורה היה זה יום שמחה. יום קבורתם של הרוגי ביתר חל אף הוא בט"ו באב.
אז מה הקשר בין אירועים אלו?
פירושים שונים מוזכרים לגבי המכנה המשותף לששת האירועים הללו שציינו חז"ל. יש אומרים שכולם מתקשרים לאהבה, חיבור ואחדות ישראל ובכך מהווה ט"ו באב תיקון של תשעה באב, בו נחרב בית המקדש בגלל שנאת חינם. פירוש נוסף הוא שכל האירועים הם ביטוי לנחמה ותיקון למצבים קשים ומאתגרים; יום ט"ו באב מסמל למעשה את שיא העלייה שלאחר הצער והירידה הגדולה של ימי בין המצרים ותשעה באב. במילים אחרות, יום ט"ו באב הוא יום של ריבוי אהבה אמיתית וטהורה בין עם ישראל לאלוקיו ובין אדם לזולתו.
ט"ו באב- מה עוד?
בספרי הקבלה, המוסר והחסידות מצוין יום זה כיום תחילה וראש לימי הדין, ולכן חסידים ביום ט"ו באב כבר מתחילים לעשות את חשבון הנפש, ולאחל כתיבה וחתימה טובה כפי שנהוג בדרך כלל החל מראש חודש אלול.
בישראל, לאחר קום המדינה, חודש מעמדו של החג והוא נחגג בדרכים שונות ע"פ סוג הציבור. בחלקם ניתן לראות בו גרסה ישראלית של יום ולנטיין ,(Valentine's Day) חג האהבה במסורת המערבית. ובציבור הדתי, נהוג לקיים בו אירועי פנויים ופנויות שונים וחתונות.
בנוסף, יש חוקרים שהציעו לחג סיבות הקשורות לאורח החיים החקלאי באותם ימים. ט"ו באב משמש בהלכה כיום האחרון לנטיעה, כלומר כל נטיעה לאחר מכן נחשבת לנטיעה של השנה הבאה.
והידעתם ש-
החל בט"ו באב, ועד לסוף החורף, נוהגים להקדיש זמן נוסף ללימוד התורה בשעות הלילה (מכיוון שהימים הולכים ומתקצרים, והלילות הולכים ומתארכים). חז"ל השוו בין לימוד התורה בלילות, לעבודת המזבח בזמן המקדש. עבודה שמורידה שפע וחיות לעולם.
שנזכה לחגוג השנה את יום ט"ו באב בשמחה רבה, שההרג, השריפות, הצער והכאב יחדלו, שהאהבה והחיבור בימי קושי ובכלל בשוטף, רק יעלו, יוסיפו ויתעצמו. אכי"ר.
חג ט"ו באב שמח❤

יום הכיפורים

יום הכיפורים, כמו בכל שנה ב-י' בתשרי, יום סיומם של "עשרת ימי תשובה", שמתחילים בראש השנה ובהם אנו אמורים לבקש סליחה איש מרעהו. אין פרשה שמלווה את השבוע של עשרת ימי תשובה, יש קריאה בתורה ליום כיפור כמובן, אבל בשבת לא קוראים פרשה. רבים מאתנו, גם אלו שאינם צמים בימי הצום האחרים הקבועים בלוח השנה היהודי, מקיימים את מצוות הצום ביום כיפור. זהו יום של פסק זמן שניכר אפילו בשקט שברחובות. כמו כן, נהוג לקיים את טקס הכפרות. ובדומה לראש השנה, גם ביום כיפור תוקעים בשופר. התפילות המוכרות ביותר הן "וידוי", "ונתנה תוקף" "וכל נדרי".
השבוע זכיתי להיות בערב סליחות ושירה לנשים במתן שהרבנית אושרה קורן יזמה, ואמש בסליחות נוסח קרליבך, ובהובלתו של יצחק מאיר (שיש לו קול שחודר ישר אל הלב) בבית הכנסת בקבוצת יבנה, בשני הערבים הייתה תחושת סולידריות, עוצמה ושיתוף. אמירת הווידוי והשירים של כולנו יחד בתפילה משותפת, כולנו יחד למען מטרה אחת, לומר ולבקש סליחה. אנחנו כולנו חוטאים ומועדים לא פעם, ולעיתים חוטאים מהמטרה גם לא במודע ואו לא בכוונה. היכולת לבקש סליחה זו מעלה וגדולה של האדם, והסליחות השבוע חיזקו וחידדו לי אילו עוצמות יש בתפילה משותפת, כולנו יחד חוברים כבני אדם שיודעים שמעדנו איפשהו במסע שלנו, ולא משנה מה הן הסיבות, כולנו פה לחזק אחד את השנייה ולהתנקות, יום כיפור מעורר את כולנו, זהו זמן של התעוררות; ההבנה שכולנו שותפים, וכולנו רוצים לשנות, לגדול, לצמוח, להיות אנשים טובים יותר, כי אנחנו יכולים… לרגע מעוררת תהייה החוויה הזו שלכאורה נראית לעיתים שמחה וכאילו לא קשורה כלל למקום של חרטה וצער אבל בואו לא נתבלבל, זוהי שמחה ברצון העז שלנו לממש ולקיים את הטוב שחבוי בכולנו פנימה, ומתוך מקום של תקווה ואמונה היכולת לבקש את הסליחה. בתום הסליחות הנשים חברו יחד ורקדו ושרו בעוצמות שהלב ממש זעק ונשמע, חוויה מרגשת ונוגעת, מה שנקרא חוויה מעוררת. הרמח"ל אומנם הדגיש את זה מאוד והזהיר שבכל יום צריך לפשפש ולמשמש במעשים שלנו, לעשות חשבון נפש תמידי אחרת האדם יהיה בודאי שקוע בחטאים מעל הראש. אבל בשטף החיים אנחנו לא תמיד זוכרות ואו פנויות לפנות מקום לפשפוש ומשמוש המעשים שלנו, אבל אז מגיע יום כיפור, המכפר, קורא ומזמין אותנו להתעורר, כבר אמרנו: זהו זמן של התעוררות?!
בשיעור של הפסיכולוג והרב עילאי עופרן, הנושא היה כיצד מתוודים? עלתה השאלה מה ההבדל בכלל בין וידוי לתפילה ? אחת התשובות הייתה שכשאנו אומרות וידוי אנו מכוונות ולמילים יש משמעות, לעומת זאת בתפילה הרבה פעמים היא נאמרת מתוך שיגרה ללא התייחסות ממשית למשמעות המילים… אבל אז הסתכלנו בסידור, וזה הנוסח-
"אשמנו. בגדנו. גזלנו. דיברנו דופי.
העוינו. והרשענו. זדנו. חמסנו.
טפלנו שקר. יעצנו רע. כיזבנו. לצנו.
מרדנו. ניאצנו. סררנו. עווינו.
פשענו. צררנו. קישינו עורף. רשענו.
שיחתנו. תיעבנו. תעינו. תעתענו."
כל חטאינו כתובים ע"פ סדר האלפבית. האם אנו באמת יודעות מה זה ניאצנו, צררנו, תעתענו… מתי צררנו או תעתענו פעם אחרונה? אחרי הכל הווידוי שלנו כולל את כל מה שנאמר וכתוב בסידור… ויש תחושה חזקה של תודעה שאנו גדולי החוטאים שהיו אי פעם בקריאת הווידויים, אבל צריך לזכור שאנו מבקשים סליחה גם עבור עם ישראל כולו, ולא רק למעננו. ובכל זאת, מחקרים מעידים שתוכחות, רגשי אשמה ווידויים שוצפי קצף לא ממש מוכיחים את עצמם, אז השאלה המתבקשת היא איך בכל זאת מחוללים שינוי?
מאחר ושנאה עצמית לא מצמיחה אנשים טובים, זה פשוט גדול עלינו, ראשית נכון להתחיל בתשובה, להתבונן בנו באהבה ובהכלה, חלק ניכר נעשה כבר בראש השנה, ובהמשך לעשות ווידוי מתוך כוונה כנה לא לחזור על אותו חטא מה שיביא אותנו בסופו של דבר לתחושת והבעת חרטה על המעידות שלנו הפרטיות, ולא רק של כלל עם ישראל. כי אם נהיה עם רגשות אשם מוגזמים, או ללא רגשות אשמה כלל, לא נזוז לשום מקום מה שלא יאפשר לעשות תשובה מלאה עם כוונה מלאה ומאהבה. אשמה היא מלשון שממה, לא מצמיח דבר, כמה אפסיות יש בנו- אפסיות לא מייצרת מוטיבציה. אשמה וחרטה מייצרות תהליך תיקון כשאנו שוהים בהם במידה הנכונה שמניעה לשינוי, שמביאה למקום שבו הייתי רוצה להיות.
אחד מהווידוים שהביא הרב עופרן היה נוסח למבוגרים שכתבה פרופ' ורד נעם-
"אהבנו,
בנינו,
גידלנו,
דאגנו,
השתדלנו, והצלחנו חלקית.
זייפנו לפעמים.
חטאנו, טעינו, יצאנו מזה איכשהו.
כאבנו, למדנו, מעדנו, ניסינו.
סלחנו מעט מדי לעצמנו ולאחרים.
עשינו משהו בכל זאת.
פרנסנו.
צדקנו לעתים רחוקות.
קיבלנו הרבה,
רצינו הרבה מדי.
שמחנו פחות ממה שהיה אפשר וצריך.
תודה על הכל."
מה שנקרא קצת מכל דבר, מצד אחד אהבנו, בנינו, השתדלנו… ומצד שני זייפנו, חטאנו וכו. וידוי שיש בו מבט אמיתי וחיבור למעשים שלנו, יש בו מנקודת הכוח של האדם, החזקות והטוב שבי, ויש בו את הצד החלש, המעידות שבדרך (או כמו שהרב בני לאו ציטט אין יצר רע, אלא יצר שרע לו-🤓 ) אז ליום הכיפורים השנה אני מזמינה את כולנו לכתוב ווידוי אישי, בשפה שכל אחת מאיתנו מבינה ומתחברת אליה, ווידוי שמפרט מעשים, מחשבות ותהיות שלנו מהשנה האחרונה ושיהיה בווידוי גם מימד של "אהבנו". מאחלת לכולנו שנבין ונתחבר לסליחה שאנו מבקשות ושנצליח להגיע לתשובה מלאה ומאהבה, אכי"ר. גמר חתימה טובה ושבת שלום
השיעור מוקדש לרפואתו השלמה של הרב מיכאל בן אסתר בינה בתוך חולי ישראל