השאלה האם קשה יותר לבקש סליחה או לסלוח תלויה באדם ובנסיבות, אך לכל אחד מהם יש אתגרים ייחודיים. לבקש סליחה דורש ענווה והכרה בטעות, ולעיתים מצריך ויתור על גאווה אישית, מצריך הכרה בכך שיש פגיעה בזולת ומצריך לקיחת אחריות על הפגיעה. הפחד שהסליחה לא תתקבל מוסיף קושי נוסף שעשוי לפגוע בדימוי העצמי. לעומת זאת, לסלוח דורש שחרור של כאב וכעס, וויתור על תחושת הצדק והנקמה. סליחה אמיתית מחייבת גם אמון מחודש באדם שפגע.
בקשת סליחה וסליחה הם שני צדדים של אותו תהליך ריפוי, כאשר כל צד מתמודד עם אתגר רגשי משלו. מי שמבקש סליחה צריך להתגבר על הבושה, אשמה והחרטה, ומי שסולח צריך להתגבר על הכעס, הפגיעה והרצון לעיתים לנקום. בסופו של דבר, שניהם דורשים אומץ ומודעות רגשית, אך הרבה פעמים קשה יותר לסלוח מאשר לבקש סליחה, מכיוון שהנפגע נדרש להניח לרגשות הפגיעה ולהתעלות מעליהם. כלומר, הסליחה מחייבת טהרת הלב, "לב שלם ונפש חפצה".
וכך מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
…הסליחה אינה קיימת בכל תרבות. היא איננה מאפיין אנושי אוניברסלי וגם לא תכתיב ביולוגי. מלמד על כך מחקר מרתק של חוקר התרבויות הקלאסיות האמריקני דיוויד קונסטן, לפני הסליחה: שורשיו של רעיון מוסרי (2010). קונסטן מראה שם כי בספרות יוון הקדומה אין מושג של סליחה. יש שם דבר אחר, שרבים מבלבלים אותו עם סליחה: שיכוך הכעס.
כשאדם פוגע בזולתו, הנפגע כועס ומבקש נקמה. הפוגע חש בסכנה, ומנסה להרגיע את הנפגע הזועם. לעתים הוא יתרץ תירוצים: "זה לא היה אני, זה היה מישהו אחר". או, "זה היה אני אבל לא הייתה לי ברירה". או, "זה היה אני אבל זה לא כל כך נורא, ובעבר עשיתי לך דברים טובים, אז במאזן הכולל אתה לא צריך לכעוס"…
בתורה יש דוגמה קלאסית לפיוס שכזה: התנהגותו של יעקב כלפי עשו בפגישתם במעבר יבוק, בשובו של יעקב ממנוסתו הארוכה מפני אחיו… האחים מתנשקים, מתחבקים ויוצאים לדרכיהם הנפרדות לא מפני שעשו סלח ליעקב אלא מפני ששכח או מפני שזעמו שוכַּך. הפיוס הוא צורה של ניהול סכסוכים הקיימת אפילו בקרב בעלי חיים… צורות פיוס והשלמה אלו הן קדם-מוסריות, והן מלוות את האנושות מהולדתה.
לא כך הסליחה. קונסטן טוען שהופעתה הראשונה בהיסטוריה נמצאת בתנ"ך – בסליחתו של יוסף לאחיו. אולם הוא איננו מסביר מדוע יוסף סולח, ומדוע רעיון הסליחה ומוסד הסליחה נולדו דווקא ביהדות.
התשובה היא שהיהדות הולידה צורה חדשה של מוסריות. היהדות מציעה אתיקה של אשמה – כניגוד לאתיקת הבושה שהציעו מערכות אחרות. אחד ההבדלים היסודיים בין שתי האתיקות הללו הוא שהבושה נצמדת לאדם, ואילו האשמה – לַמעשה. בתרבויות בושה, כשאדם עושה רע הוא כביכול מוכתם, מסומן, נטמא. בתרבויות אשמה, לא העושה הוא הרַע, אלא המעשה. לא החוטא, אלא החֵטא. האדם שחָטא שומר על ערכו האנושי הבסיסי (כמאמר ברכת השחר, "אלוהיי, נשמה שנתת בי טהורה היא"). המעשה הוא אשר צריך להימחק. על כן בתרבויות האשמה ישנם תהליכים של תשובה, טהרת-הלב וסליחה.
…השלב הראשון בתשובה- ההכרה. האחים הכירו בחטאם. בהמשך… השלב השני בתשובה, הם מתוודים. והם עושים יותר מכך: הם מודים באחריותם המשותפת. זו התפתחות חשובה. כאשר האחים מכרו את יוסף לעבדות, יהודה היה זה שהציע את הרעיון (לז, כו-כז), אבל כולם חוץ מראובן אימצו אותו.
ולבסוף, בשיאו של הסיפור… יהודה, שמכר את אחיו יוסף לעבד, מביע נכונות להיעשות לעבד כדי לשחרר את אחיו בנימין. זה הדבר שחז"ל והרמב"ם מגדירים כתשובה שלמה: כשהנסיבות שהיו בעת החטא מתקיימות בשנית, ויש לחוטא הזדמנות לחטוא שוב, אך הוא נמנע מכך כי הוא השתנה. עכשיו יוסף יכול לסלוח, שכן אחיו, בהנהגת יהודה, עברו את תהליך התשובה על כל שלביו: (1) הכרת החטא, (2) וידוי ו-(3) שינוי התנהגותי… התשובה כוננה לראשונה את האפשרות שהאדם לא נידון לחזור על עברו עד אין קץ. כשאני עושה תשובה, אני מראה שבכוחי להשתנות. העתיד אינו כתוב מראש. אני יכול לעשותו אחר מכפי שהסתמן. הסליחה משחררת אותנו מן העבר. הסליחה שוברת את הבלתי-הפיכוּת של מעגל התגובה והנקמה. את הנעשה אפשר להשיב..."
בסופו של דבר, כדי שסליחה בתוך מערכת יחסים תהיה אפקטיבית, היא חייבת להיות תהליך משותף לשני הצדדים: הצד המקבל, הנפגע, צריך להיות פעיל בתהליך, לבחור לקבל את הסליחה ולעצב אותה בהתאם לצרכיו. והצד שפגע, ומבקש את המחילה צריך להכיר בפגיעה, לשאת אחריות, ולקבל שיתכן ולא יסלחו לו. השאלות המרכזיות בתהליך כזה למשל: מה ישיב את הנפגע לתחושת שלמות? ומה על הצד הפוגע לעשות כדי לתקן את הנזק שנגרם? לעיתים, קשה לדעת מה בדיוק נדרש ממי שפגע בך כדי שתוכל להחלים.
אחד התרגילים המועילים במקרים כאלו הוא לכתוב מכתב שמדמה את מה שהיית רוצה שהפוגע יאמר לך. דמיין מה יכול לרפא את הכאב שאתה מרגיש, ונסה לנסח את כל מה שאתה חושב שצריך להיאמר ולעשות כדי להגיע לפתרון. תהליך שיכול לעזור לנפגע להבין את הצרכים שלו ולתת לו כלים להתמודד עם הפגיעה בצורה עמוקה ושלמה יותר.
הסליחה מאפשרת לשחרר את העבר ולהקל על הכאב, וכך לפתוח פתח להתחלה חדשה. מי שמסרב לסלוח, בהינתן התנאים הנדרשים, ונשאר שקוע בכעס ובפגיעה, למעשה נשאר לכוד בעבר, מלשון "עבריין". הוא בוחר להיאחז בפצעים הישנים במקום לשחרר את עצמו ולהתמקד בחיים בהווה, בהוויה. הסליחה מעניקה את האפשרות לשחרר את הכאב הזה ולהמשיך הלאה.
וכך מסיים הרב ד"ר יונתן זקס,
" …האנושות השתנתה ביום שיוסף סלח לאחיו. כשאנחנו סולחים, וכשאנחנו ראויים להיסלח, אנו חדלים להיות אסיריו של עבָרֵנו. חיים מוסריים הם חיים הנותנים מקום לסליחה."
לאור השנה הקשה שעברנו והמלחמה הממושכת שמטלטלת את כולנו, בקשת סליחה ופתיחת הלב למחילה נעשות משמעותיות יותר מתמיד. הכאב, השבר והפגיעות עלולים להעמיק את הפערים בין אנשים ולהציף תחושות קשות, אך דווקא עכשיו, בזמנים אלו, עלינו לחפש דרכים לחיבור מחודש. כשאנחנו מבקשים סליחה, אנחנו לא רק מתקנים את הקשרים האישיים, אלא גם מסייעים לרפא את הלב של האומה כולה. הפנייה למחילה הופכת לכלי של ריפוי חברתי, חיזוק ותקווה לעתיד שבו נוכל לעמוד יחד, ולתמוך זה בזה.
שנדע לפתוח את ליבנו לכל אחד ואחת, שנדע לבקש סליחה ולסלוח מכל הלב, ושנדע לגלות ענווה בכך שנכיר שיש סיכוי שהאמת שלנו איננה מוחלטת, ויש מקום לשמוע ולהכיל קולות ודעות נוספים. מתוך ההבנה הזו, נוכל לחזק את החיבור בינינו, לבנות חברה שמכילה ומכבדת את כלל אנשיה, ולצמוח יחד, בזכות השוני. אמכי"ר.
גמר חתימה טובה, וצום קל ומועיל
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון 🍎🍯❤️
