חומש בראשית- פרשת וירא- ה-עקידה

ה-עקידה

פרשת וירא, עם סיפור הכנסת האורחים של אברהם וסיפור העקידה, מעלה את ערך המחויבות לזולת וההקרבה מתוך מסירות ואמונה. ביום חמסין ,אברהם אבינו, למרות גילו וחרף מצבו הרפואי לאחר ברית המילה, ממהר ורץ לקבל את פני אורחיו בכבוד ובאהבה, ובכך מדגים את מידת הכנסת האורחים הנדיבה והאכפתיות לאחר. הוא מצליח לראות מעבר למצבו האישי ולוקח על עצמו את האחריות להעניק מכל הלב, אף שהוא נמצא במקום מאתגר. היכולת לראות את האחר, מתוך מקום של חמלה ורצון לסייע, היא שיעור חשוב שמנחה אותנו לעזור לזולת ולראות את צרכיו –גם כאשר זה כרוך בהקרבה אישית.

בהמשך הפרשה, בניסיון העקידה, אברהם מתבקש להקריב את יצחק בנו יחידו, וכאן נבחנת עומק אמונתו ומחויבותו לאלוקים. המסר המרכזי בפרשנות רבת הדורות הוא שמעשה העקידה לא נדרש בפועל; מטרת הניסיון הייתה לבחון את הנכונות של אברהם ומסירותו. פרשנים כמו הרב יואל בן נון, הרב קוק והרב שמשון רפאל הירש מבינים את סיפור העקידה כבחינה של נאמנות והקרבה מוסרית, תוך שמירה על ערך חיי האדם. המלאך עוצר את אברהם ומורה לו לא לפגוע ביצחק, ומעביר מסר שהקרבה אמיתית אינה בהכרח פיזית, אלא פנימית ומוסרית – הקרבה המבוססת על אהבת הזולת ושמירה על אנושיות.

לפי גישה זו, אברהם תחילה שמע את הצו האלוקי כקריאה לעקוד את בנו, אך בהמשך הבין שייתכן כי הוא לא הבין את המסר במלואו. תפיסה זו מציעה נקודת מבט מרתקת, שלפיה כאמור מטרת הניסיון לא הייתה הפעולה עצמה, אלא הבנתו של אברהם לגבי ערכיו ואלוהיו. הבנה זו מעניקה לסיפור ממד רוחני ועמוק, המלמד אותנו כי אמונה ומסירות אינן מתבטאות בהכרח במעשים קיצוניים, אלא בהבנה פנימית, בבחינה ובמוכנות לפעול מתוך מחויבות גבוהה, אך גם מתוך הערכה לחיים ולרחמים. פרשנות זו מהדהדת גם מול המציאות שבה אנו נדרשים לעיתים לשלוח את בני ובנות משפחותינו לצבא. השליחה לצבא אינה ביטוי של רצון להקרבה לשם הקרבה, אלא פעולה שנובעת ממחויבות עמוקה להגן על חייהם של אזרחי המדינה ולהבטיח את עתיד העם והמדינה. בשאיפה שבני הדור הבא לא יצטרכו לעמוד בניסיונות דומים, אלא יחיו במציאות בטוחה ושקטה.

החיבור בין סיפורים אלה לימינו ברור במיוחד לאור מלחמת חרבות ברזל, החיילים, ניצבים מתוך תחושת שליחות ומשימה להגן על המדינה ועל אזרחיה, גם במחיר אישי גבוה. בדומה למתח שחש אברהם בעקידה, גם ההורים ששולחים את ילדיהם לצבא חווים תחושת מחויבות משולבת בכאב וחשש לשלומם, אך הם עושים זאת מתוך אמונה ובתקווה לשלום וביטחון לכלל הציבור. החיילים נדרשים להפגין מסירות עמוקה ולקבל עליהם משימות מתוך אמונה במטרה. לא תמיד הם מבינים את כל ההחלטות הצבאיות והפקודות שהם מקבלים ממפקדיהם, אך הם עדיין מגלים מסירות, נאמנות ומחויבות, מתוך תחושת שליחות ואחריות להגן על המולדת. בדומה לאמונה ולנכונות שהפגין אברהם, גם החיילים בוחרים ללכת בדרך הזו למרות הסיכון, מתוך הבנה עמוקה של ערך ההקרבה למען הכלל.
עם זאת, כמו שמלמד אותנו סיפור העקידה, גם בצבא קיים קוד ערכי ומוסרי ברור המנחה את החיילים, מתוך שאיפה לשמור על חיי אדם ולפעול מתוך הגינות וכבוד. הם אינם פועלים מתוך אמונה עיוורת, אלא מתוך מחויבות ערכית לשמירה על חיי אזרחים ולהגנה על כל אדם, לצד אמונה בצדקת הדרך והמטרה. ממש כפי שאברהם הבין את המגבלות ואת חשיבות חיי אדם כאשר המלאך עצר אותו בעקידה, כך גם החיילים מבינים את הערכים המנחים אותם, גם בזמני מלחמה קשים ומאתגרים.

כל אחד מהפרשנים לעיל מציב את ערך החיים כעקרון מרכזי בסיפור העקידה, ומפרש את הסיפור כסמל למחויבות ולאמונה עמוקה, בלי לדרוש את פעולת ההקרבה עצמה. מעשי הכנסת האורחים של אברהם והמסירות שלו בעקידה מהווים דגם למחויבות עמוקה המתבקשת מכל אחד ואחת לבטח במצבי חירום – בין אם בחזית ובין אם בעורף. כולנו נדרשים לקחת חלק במאמץ הלאומי כדי להבטיח את המשך קיומה, חוסנה ושלומה של החברה והמדינה.

המסירות והאמונה בצדקת הדרך משתלבים בקוד הערכי שמנחה את צה"ל, ובכך מחזקים את המחויבות האנושית והמוסרית, במקביל לנכונות להקריב את היקר מכל, את החיים. בתקווה שהמלחמה תסתיים בקרוב וכל חיילנו ישובו הביתה לשלום בריאים בגופם ובנפשם, ושנזכה להשיב את כל החטופים הביתה בקרוב ממש.

סיפור העקידה הוא סיפור מורכב ורגיש שמעלה שאלות רבות. הפירושים המגוונים שהוצעו לאורך הדורות מבקשים להבהיר את מטרת המעשה, ואת עומק המשמעות הרוחנית והמוסרית הגלומה בו. האמונה שלנו נבנית ומתעצבת בהתאם לערכים שמנחים אותנו, והם שמכתיבים כיצד ננהג, במיוחד במצבים מורכבים ומאתגרים. אמונה אמיתית אינה עיוורת או כזו שמובילה להחלטות ללא מחשבה; היא קשורה לעקרונות שלנו ולמצפן הפנימי שמכוון אותנו להבחין בין נכון ולא נכון, מוסרי ובלתי מוסרי. סיפור העקידה מדגיש את הצורך לאזן בין מחויבות עזה לאמונה ובין שמירה על ערכי המוסר והאנושיות.

שבת שלום  🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

חומש ויקרא- פרשת אחרי מות- כדי להיות אלוקי צריך להיות מוסרי

Image by Enlightening Images from Pixabay

בחומש ויקרא השנה אנו קוראים את פרשת "אחרי מות" בנפרד מפרשת "קדושים" מאחר וזו שנה מעוברת. בשנים שהן אינן מעוברות קוראים אותן יחד. שמה של הפרשה "אחרי מות" מעידה על ההתייחסות שלאחר אירוע מות שני בני אהרון הכהן, נדב ואביהוא, שני כוהנים חשובים, שמסיבות שונות החליטו להקריב "אש זרה"- שה' לא ציווה אותם, ויצאה אש מלפני ה' ושרפה אותם למוות, כפי שמתואר בפרשת שמיני, "(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן–בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ " (ויקרא טז).
פרשת אחרי מות פותחת בהסבר ואזהרה על הטעות של בני אהרון, כלומר מה אסור לעשות כדי שאירוע כזה לא יקרה חלילה שוב, וזו לשון האזהרה- "(ב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז). ה' אוסר על כניסת הכוהנים והקרבת קורבן ע"פ רגש ורצון אישי. הציווי הוא הקרבת קורבנות תיעשה רק על פי כללי התורה.
פרשת "אחרי מות" מכילה הוראות חשובות הנוגעות לעבודה במקדש, לקרבנות ולקדשי הקדשים, וגם הוראות מוסריות ואיסורים המיועדים להבטיח את קדושת המקדש ואת טהרת העם.

וכך מיכה גודמן שואל בספרו, "הנאום האחרון של משה",
"…מה עם הרעיון הדתי? האם הרעיון של דת התובעת התמסרות טוטאלית ללא פולחן טוטאלי הצליח? האם הדת המעמידה את המוסר מעל הפולחן הכתה שורשים בארץ?… נביאי הכתב ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, הושע ועמוס התייחסו בהרחבה להתמודדות העם עם האתגר הדתי, ורובם הצביעו בלהט ובזעם על המחדל הכרוך בשיבוש סדרי העדיפויות הדתיים של החברה. הפולחן נהיה חשוב יותר מהמוסר. כך ניסח זאת הנביא הושע בתמציתיות (הושע, פרק ו, ו): "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח.""

הפסוק בהושע מביע את הערך של עשיית חסד ומעשים טובים על פני הקרבנות המוקרבים לה' שאינם בהלימה עם לב המקריב ועם התנהלותו החברתית. הנביאים קוראים לנו לחבר בין העבודה הדתית לעשיית צדק וחסד בין אדם לחברו. חיבור עמוק בין המוסר האתי והקיום המעשי של מצוות ה' מדגיש את חשיבות יחסי האנוש. כאמור, הפרשה שלפנינו מדריכה את אהרן הכוהן מהי הדרך הראויה להתקרב אל הקודש.
כידוע, הנביאים, עמוס, ישעיהו וירמיהו צועקים שהרקב המוסרי נובע מכך שהעם מציב את הפולחן במקדש מעל למחויבות המוסרית לחלשים. לעומתם, יש את בני אהרן שהיו צדיקים ובמדרגה נעלה שלימדו אותנו שקִרבה בלתי זהירה אל הקודש גם גוררת מיתה. הקריאה היא לזכור שהתכלית היא לכונן עם ולאום שערכיו מבוססים על אהבה, כבוד, אמון, שוויון, צדק, סולידריות וחסד. בבית ה' מהלכים ברגש, ויש צורך בשמירת האיזון שבין הביצוע המדוקדק של הפולחן הטקסי לבין המוסר והערכים החברתיים.

מסביר ד"ר עמיחי כהן, "המלכודת היא האמונה שהפולחן הטקסי המקודש מגונן על מי שנוטל בו חלק. אמונה שכזו היא מצב תודעתי של אשליה הרסנית ומסוכנת. האשליה היא שביצוע מדוקדק של הריטואלים הטקסיים מהווה ריצוי של הא-ל ולכן מעניק לאדם או לעם שליטה על גורלו. אשליה נוספת היא שמשמעות הטקסים הפולחניים והריטואלים הדתיים שעניינם ריצוי האלוקים – גדולה מקטגוריות דתיות אחרות, כמו למשל מצוות שבין האדם לחברו.
זהו כשל תפיסתי, מסוכן ובעייתי המעניק למקדש וקודשיו תכלית קרובה מדי לתכליתו של הפולחן הפוליתאיסטי פגאני – ניסיון לתמרון, מניפולציה ושליטה על האל, ממקום מנטלי ותודעתי של כוחניות, ומיצוב האדם את עצמו (ולא את אלוקיו) במרכזו של העניין.
במונותאיזם, משמעות המיצוב של אלוקים במרכזו של העניין הפולחני היא לכבד, לאהוב ולהוקיר את האחר שנברא אף הוא בצלם אלוקים ולדאוג לרווחתו ולביטחונו של החלש… וכך מוסיף מיכה גודמן בספרו, "הנאום האחרון של משה"- "כדי להתקרב לאלוקים צריך להתקרב אל בני אדם. כדי להיות אלוהי צריך להיות מוסרי… אלוקים אמנם יושב בשמים, אך בני אדם יכולים להנכיח אותו על הארץ, לא על ידי פולחן אלא בהתנהגות מוסרית".

לכן, קיום המצוות שבין אדם לחברו הם שיובילו אותנו לנקיות הלב ולמצוות שבין אדם למקום, כפי שהטיב הרב אשלג לתאר-
"ודע, שהמצוות שבין אדם לחברו הן קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו מביאה אותו להשפיע למקום." (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, י"ט).
למעשה, הפרשה מחברת אותנו לימים אלו ממש, ימי ספירת העומר שבהם אנו מקדישים את 49 הימים שבין פסח לשבועות להתמקדות בעבודת מידות פנימית יומיומית, וללימוד פרקי אבות העוסקים במוסר, אתיקה ומידות טובות. אני מאחלת שהעבודה העצמית של כל אחד ואחת מאתנו, והלימוד יהיו לזכות שחרורם של כל החטופות והחטופים במהרה בימינו לשלום ובבריאות הגוף והנפש. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.  

חומש דברים- פרשת ראה- "כדי להתקרב לאלוקים צריך להתקרב אל עצמנו ולהתקרב אל בני אדם"

Photo by CA Creative on Unsplash

השבוע פרשת ראה שהיא הפרשה הרביעית בספר דברים. הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם עם כניסתו לארץ, והיא פותחת באפשרות שניתנה לעם ישראל לבחור בין ברכה (קיום המצוות) לקללה (אי קיומן של המצוות), "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה…" (דברים יא, כו)
משה רבנו מודיע לעם ישראל, כי הוא כאמור נותן לפניהם את הבחירה של 'ברכה וקללה'. הברכה היא שכר על שמירת המשפטים והמצוות, והקללה היא העונש על אי קיומם. בבואם לארץ, על הר גריזים (שבו תינתן הברכה) והר עיבל (שבו תינתן הקללה) יתקיים מעמד כריתת הברית של בני ישראל עם ה' על קיום המשפטים והמצוות.

 הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסביר-
"משה השלים את ההקדמה והמבוא של נוסח הברית, ואת הצגת עקרונותיה הכלליים – ועתה הוא פונה אל הפרטים… הזהיר משה: על העם להישמר מכל פיתוי לעשות כמעשה העמים סביבו ולאמץ את אליליהם, את פולחנם או את אורחותיהם…
כמעשיכם כן תהיה מנת חלקכם. כפי שאני מסביר בספרי החדש 'מוסריות', חברה חופשית היא הישג מוסרי. האמת הפרדוקסלית היא שחברה היא חזקה כשהיא דואגת לחלשים, עשירה כשהיא דואגת לעניים, וחסינה כשהיא דואגת לפגיעים. ההיסטוריה מלמדת כי הדבר היחיד היכול להבטיח זאת לאורך זמן הוא אמונה במישהו החורג ממשבצת הזמן והמקום הנוכחית, גדול מכל זמן ומכל מקום, מנחה אותנו בנתיבי היושר, רואה את כל אשר אנו עושים, וקורא לנו לראות את העולם כמעשה ידיו ואת בני האדם כעשויים בצלמו – ומשום כך לגלות אכפתיות כלפי העולם וכלפי בני האדם. הדברים שבין אדם לחברו והדברים שבין אדם למקום הם בלתי נפרדים. בלי אמונה באלוהים אנו עלולים להתמסר לאינטרסים שלנו בלבד, ומתוך כך, בחלוף הזמן, האנשים שבשולי החברה, שאין להם די עושר והשפעה, יישארו נטושים. חברה כזאת אינה החברה שיהודים אמורים לבנות.
החברה הטובה איננה דבר היכול לקרות מעצמו. היא גם אינה נוצרת לא בידי השוק ולא בידי המדינה. היא נבנית מן הבחירות המוסריות של כל אחד מאיתנו. זה המסר הבסיסי של ספר דברים: האם נבחר בברכה או בקללה? כדברי משה בסוף הספר: "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ – הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה. וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל, יט).
מבחנה של חברה אינו צבאי, מדיני, כלכלי או דמוגרפי. הוא מוסרי ורוחני. כאן טמונה המהפכנות של התורה…
האתיקה הייחודית של הברית, שספר היסוד שלה הוא ספר דברים, מטילה על כל אחד מאיתנו אחריות כבירה וכפולה: אישית וקולקטיבית… פוליטיקת ברית פירושה שאיננו מגלגלים את האחריות המוסרית לא אל השוק ולא אל המדינה. אנחנו – כל אחד מאיתנו, ביחד ולחוד – יוצרי החברה או הורסיה.
הסטואיות היא אתיקה של כיבוש היצר, ויש לה קרבה מסוימת לספרות החוכמה היהודית. האתיקה של אריסטו עניינה המידות הטובות, ורבים מדבריו על כך לא נס לֵחָם עד היום. הרמב"ם רחש להם כבוד עצום. אבל חזונו המוסרי של אריסטו רווי בתפיסה מעמדית. "גדל-הנפש" שלו הוא אדם בעל רקע אריסטוקרטי, הון עצמי ומעמד חברתי גבוה. אריסטו לא היה מבין את הכרזתו של אברהם לינקולן על אומה חדשה "המסורה להיגד כי כל בני האדם נבראו שווים".
היוונים הוקסמו ממוסדות. מונחי היסוד של תורת המשטר המשמשים אותנו עד היום הם יווניים במקורם: דמוקרטיה, אריסטוקרטיה, אוליגרכיה ועוד. המסר של ספר דברים הוא שאומנם חשוב לקיים מוסדות – בתי משפט, שופטים, שוטרים, כוהנים, מלכים – אבל החשוב באמת הוא אופן ההתנהגות שלך, האדם.
כלומר, ככל שאכיפת החוק תלויה פחות בפיקוח חיצוני ובמשטרה ויותר בהפנמת הרגלי שמירת החוק, כך החברה חופשית יותר. מן הטעם הזה הדגישו כל כך משה רבנו, ואחריו עזרא, ואחריו חז"ל, את לימוד התורה והמצוות: ששמירתן תהיה לאנשים טבעית.
משה רבנו לימדנו אחרת: שהבחירה הגדולה היא בין ברכה לקללה, בין שמיעה בקול האל לבין היסחפות אחר קולם המפתה של האינסטינקט והחשק. אני מאמין שהוא צדק. החופש הוא בר-קיימא רק כאשר אומה נעשית לקהילה מוסרית. וכל קהילת מוסר יכולה להגיע לידי גדולה העולה בהרבה על נתוניה המספריים, שכן בקהילה כזו כל אדם מרומם את זולתו ומרומם על ידיו."

בהמשך הפרשה מפורטים החובות והאיסורים על בני ישראל בבואם לארץ, הכוללים- חיוב השמדת העבודה הזרה בארץ ישראל, ריכוז עבודת ה' במקום אחד שייבחר בעתיד (בית המקדש), העלאת הקורבנות, מתן המעשרות, ומצוות סוציאליות הדואגות לחלשים בחברה. בני ישראל מצווים לגמול חסד ולעזור לזולת – דיני עבד עברי, שחרור העבדים, מצוות שמיטת כספים ומצוות הצדקה, ככתוב-
"(ז) כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (דברים טו').
האמונה היהודית דורשת מאתנו, ומחנכת אותנו להתנהל בניגוד לדחפים וליצרים הביולוגיים שבנו. היא קוראת לנו לראות ולהתחשב בזולת. ד"ר עמיחי כהן מבהיר, "המאמין המונותאיסטי עומד מול אלוקיו ממקום של אהבה, ענווה והרבה הכרת הטוב. ומצב מנטלי זה לא אינטואיטיבי וטבעי. הוא דורש חינוך, השקעה והשכלה תמידית… אם החינוך יצליח והאמונה והעקרונות המונותאיסטים יבערו בעוצמה בעם, אזי הוא יהיה דוגמה חיה ולאומית לקהילה חברתית ותרבותית המראה לעולם כולו שאפשר לכונן עם ולאום שערכיו מבוססים על אהבה, כבוד, אמון, שוויון, סולידריות ותמיכה בחלשים. זהו בסופו של דבר החזון היהודי כפי שמסביר מיכה גודמן בספרו 'מלכוד 67'." אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

לעילוי נשמת ליליאן לאה בת סאם סלדס האהובה, יהי זכרה ברוך🙏🏼❤️

חומש דברים- מה בין ט' באב לפרשת ואתחנן- צדק, סולידריות ומוסר

(מכתב מאליהו הם סדרת ספרים בענייני מוסר, אמונה והשקפה שנלקטו מתוך כתבי הרב אליהו אליעזר דסלר)

השבוע פרשת ואתחנן שהיא פרשת השבוע השנייה בספר דברים, וקוראים אותה בשבת שאחרי תשעה באב. בפרשת ואתחנן ממשיך משה את נאום הפרידה שלו מעם ישראל, והוא מקווה בכל זאת להיכנס לארץ. לכן, הוא מתחנן לפני הקב"ה שיתיר לו להיכנס אך ה' לא נענה לו, ולמשה רבנו לא נותר אלא לעלות על הר גבוה ולראות את הארץ מראש הפסגה. עתה, עיקר משימתו היא להכשיר את העם לקראת כניסתם לארץ כאשר בראשם המנהיג החדש – יהושע בן-נון.
משה מצווה את עם ישראל להפנים את חשיבות שמירת התורה וחוקיה- "(ב)לֹא תֹסִפוּ, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ…" (דברים, פרק ד') זהו אחד הדברים היסודיים בשמירת התורה. הוא מצווה אותם לזכור את מאורעות המדבר, ללמוד את התורה, לקיים בפועל את הנאמר בה; לספר ולהורישה לדורות הבאים.

כמו כן, השבוע צום ט' באב, צום שמזכיר לנו להתאבל על מה שקרה כאשר אסמי תבואה בערו בירושלים בחורבן בית שני, בפרט שבימים אלו בצידי רחובות ירושלים נערמים מצבורי צמיגים וחומרי בערה. והסיבה- שוב, הדעות חלוקות, חשש ופחד שמציפים את הרחובות. האם אנו לא מצליחים להטמיע את אזהרותיו ופנייתו של משה רבנו אלינו? משה קורא ומזכיר לנו את חובתנו לשמור ולהעביר הלאה את הירושה היקרה המפורטת בקפידה בספר דברים?

צום ט' באב- מסביר הרב רפי אוסטרוף,  
"המטרה אינה לקבל טפיחה על השכם. העניין הוא לא האגו או הלאומנות שלנו, אלא שיכירו מה הביא אותנו להיות מה שאנחנו: התורה, דבר ה', זה העניין. "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם בעיני העמים". התורה והמצוות הם העניין, ושוב, לא בשבילנו, אלא כדי שאומות העולם יגידו, גם אנו רוצים שיהיה צדק ומוסר אצלינו…
אז מה אנו צריכים לעשות על מנת להגיע ליעד נכסף זה? יותר מהכל עלינו להתנהג על פי היושר והצדק … אז נמלא את ייעודינו בעולם.
הנורמה הראויה במדינת ישראל צריכה להיות לדוגמא כלהלן: לעולם אין מלינים בה שכר, מתייחסים לזר כפי שהתורה מצווה ביחס לגר, לא מנצלים את חולשתם ואת חוסר ידיעתם, מפרנסים עניי נכרים ביחד עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, שבת נשמרת כיום מנוחה של כל בתי העסק, ועוד ועוד. אפשר להביא דוגמאות רבות נוספות, אבל הכלל הוא: אדם זר הבא לכאן שיקבל יחס חיובי על אף זרותו, ויראה חברה המתנהלת על אדני המוסר והצדק, יאמר בליבו, מה סודה של חברה זו, ואיך אני מייבא את זה לעמי ולארצי.
אז מה צריך לעשות מחר בבוקר? נתחיל באיך אנו מתנהגים בין יהודי ליהודי, ונמשיך ביחס שלנו למנקה של המשרד או בית הכנסת, ונמשיך ביישום חוקים ומשפטים צדיקים בחיינו ובחיי המדינה כולה."

השבוע צום ט' באב, עיקר משמעות הצום והאבל בתשעה באב הוא הצורך בתיקון עוולות חברתיות ובלעורר אהבת חינם. בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם ופילוג בעם. החזון הוא לתיקון שבין אדם למשפחתו, לחברו, ולסביבתו; הוא זה שיבנה, יצמיח ויקים את משכנו השלישי של ה' בתוכנו, כסמל ואות לאהבת חינם. 
החורבן ארע לפני שנים רבות, ובמהלך ההיסטוריה היהודית בפרט בתקופות של תחייה וצמיחה עלתה שוב ושוב השאלה האם נכון להמשיך ולקיים את צום ואבל ט' באב?

החזון- "אור לגויים"
ד"ר ליאון גרשוביץ עונה,
"תשובתו של הנביא זכריה מדהימה – לשיטתו הצום אינו ביטוי אבל לזכר החורבן, אלא לזכר הנסיבות החברתיות שהובילו לחורבן! זכריה מזכיר כי לפני החורבן העלו הנביאים דרישה לתיקונים ברוח צדק חברתי ואולם העם בהתנהלותו סירב לדרישה זו של הנביאים – ”משפט אמת שפוטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשוקו. ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם. וימאנו להקשיב ויתנו כתף סוררת, ואזניהם הכבידו משמוע… העם סירב לפעול בהתאם להנחיות הנביאים – להשכין צדק חברתי הבא לידי ביטוי במשפט הוגן וביחסים אנושיים כלפי בני-אדם אחרים ובייחוד כלפי השכבות החלשות בחברה, ומצב חברתי זה היווה את הנסיבות לחורבן ממלכת יהודה (586 לפנה"ס). בהמשך (פרק ח') מתאר זכריה מצב אידיאלי לעתיד לבוא שבו אכן יתבטלו צומות החורבן ולא רק יתבטלו אלא אף יהפכו לחג ולשמחה גדולה. זכריה מתאר מצב של שלום מדיני, ביטחון, שגשוג כלכלי וחוסן חברתי שבעקבותיו בני העמים השונים יחקו את עם-ישראל בהתנהלותו – יראו בעם-ישראל דוגמה להתנהלות ראויה…
למרבה הצער אנחנו עוד לא במקום הזה… ומה נדרש על-מנת להגיע למצב של חברת מופת? כתשובה לשאלה זו זכריה חוזר באזני אנשי המשלחת (ודרכם לכל העם) על דברי הנביאים שלפני החורבן ומתווה עקרונות פעולה: "אלה הדברים אשר תעשו: דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם, ושבועת שקר אל תאהבו“ (זכריה ח' 17-16). כמה פשוט… כמה קשה לביצוע! אז כמו היום. מה בעצם אומר זכריה? זכריה אומר שצומות החורבן יהפכו לימי חג ושמחה כאשר הנסיבות החברתיות שהובילו לחורבן תשתנינה מן היסוד. ועל-כן מתווה הפעולה של זכריה הוא לפעול לשינוי יסודי של אותן הנסיבות."

אחריות ללא קנאות
ובחזרה לפרשה שלנו השבוע, משה אוסף את עם ישראל וחוזר בפניהם על עשרת הדברות שנחרטו על שני הלוחות וניתנו במעמד הר סיני, ליוצאי מצרים ולכל בני העם היהודי עד סוף כל הדורות. אלו עשר ציווים מוסריים המובילים להנהגה ראויה ומועילה לכל חברה של בני אדם מכל גזע דת ומין.

פרופסור יובל אלבשן שעוסק במציאת פשרה במחלוקת על הרפורמה המשפטית מסכם,
"מה שדרוש לנו עכשיו זה לקבל אחריות, לא לוותר לקנאים משני הצדדים ולדרוש מעצמנו לעשות הכול כדי שעוד עשרות או מאות שנים לאף אחד לא תכאב היד או יצרוב הלב כשהוא יבוא לכתוב על חורבן הבית השלישי בתשעה באב תשפ"ג.
קשה לכתוב על תשעה באב השנה. קשה וכמעט בלתי נסבל. זו אינה הפעם הראשונה שאני כותב בנושא ולכאורה זו לא אמורה להיות משימה מורכבת מדי. הרי התובנות כבר מעובדות מזמן, הניסוחים משויפים למשעי ואין באמת צורך לבדוק את המקורות שאתה מכיר על פה. הבית ראשון חרב בגלל שזלזלו בחוקים. הבית השני חרב כי הקפידו הקפדה יתרה על החוקים. הצמדת שני החורבנות לאותו היום מלמדת אותנו על חשיבות המאבק בקנאים משני הצדדים… כבר כתבנו אותה למעשה. אסור לתת לקיצונים להוביל אותנו. נקודה. כל כך פשוט. אז למה היד הכותבת מסרבת לשתף פעולה והמילים מתקשות להיאסף בקובץ שעל צג המחשב?
…האפשר לכתוב באופן מושכל על שנאת חינם כשהיא הרימה את ראשה המסוכן לאחרונה וגודשת את חיינו מכל עבר, יותר ממה שאי פעם הכרנו, מציצה גם ברגע זה מעבר לכתפי ובכל מקום? דומה שהיד מסרבת לשתף פעולה עם משחקי הקמצא והבר קמצא ההם כשרחובות קפלן בתל־אביב ובירושלים מלאים ביורשיהם, שאף הם מעמידים דיניהם על דין תורתם (כל אחד ודעת התורה הקיצונית שלו) ואף אחד לא מוכן לעבוד לפנים משורת הדין. להם הכול ברור, פשוט וחד־משמעי, ומובן שאצל עדות הקנאים גודל השעה מחייב לוותר על כל השאר ותמיד השעה היא גדולה. גם זה אופייני ליורשי רבי זכריה בן אבקולס: את הספקות הם מותירים מחוץ לרחובות קפלן, בתל־אביב ובירושלים…"

אני תוהה האם חוקי המסגרת ששמרו עלינו בעת ניהול מחלוקות נשברו? והאם השבר הזה, הפחד והחשש כי ההתנהלות הפוליטית הנוכחית אכן תאפשר לכל בעל כוח להשתמש בו ללא שום מגבלה? האם הכוח הזה ינוצל לרעה ולאינטרסים אישיים ולא לטובת הכלל? הכול מותר למען המטרה הקדושה? בעל הרוב בכנסת יכול לחוקק ככל שיראה לו/לה לנכון?

ממשיך פרופסור אלבשן, "משיח של הסכמה – שהוא הבסיס לקיום חברה דמוקרטית – עברנו לשיח של הכנעה, ובשיח כזה להיכנע פירושו להפסיד. אימוץ שיח אלים כזה מוביל מטבעו לעוד הקצנה, שהרי תחרות "אני הכי חזק" לעולם לא מסתיימת, וחוזר חלילה. הכול הפך להיות בחזקת ייהרג ובל יעבור, מתוך תפיסת ילדים ש"עדיף כלום מכמעט".
אבל המוח יודע שזה לא נכון. שניהול חברה – מה שמכונה פוליטיקה – היא אמנות האפשר. רק בשירים מתקתקים הושגו הישגים גדולים ביום אחד. במציאות קרה בדיוק ההפך. כל ההישגים הגדולים בדמוקרטיה ובעיקר בזכויות אדם הושגו בצעדים קטנים ומדודים. לאט־לאט. לבנה על לבנה. פה תיקון אחד ואחריו עוד אחד קטן ועוד אחד, עד שהחברה הייתה יכולה לעכל את השינוי ולהפנימו. כל הנסיונות לעשות הפיכות – מצרפת של 1789 ועד רוסיה של 1917 – הובילו רק לאסונות. את המסר הזה חייבים להפנים ותשעה באב מתאים לכך. מעטים העמים שביום ציון חורבנם לא שולחים אצבע מאשימה כלפי המחריבים, הבבלים והרומאים, אלא מקבלים אחריות על עצמם. אחריות ולא אשמה. המחריבים אשמים כמובן בחורבן, אבל אנחנו, היהודים, מקבלים אחריות. זהו מסר שהציונות אימצה מהרגע הראשון לכינונה. זה מה שדרוש לנו עכשיו. לקבל אחריות, לא לוותר לקנאים משני הצדדים (כן, יש סימטריה בין הפלגים הקיצוניים, צר לי) ולדרוש מעצמנו לעשות הכול כדי שעוד עשרות או מאות שנים לאף אחד לא תכאב היד או יצרוב הלב כשהוא יבוא לכתוב על חורבן הבית השלישי בתשעה באב תשפ"ג."

צום קל ומועיל ושבת של שלום❤️

חומש ויקרא- פרשת אחרי מות קדושים- איך הופכים לקדושים?

Published on August 29, 2022Licensed under the Unsplash+ License

פרשות אחרי מות וקדושים בחומש ויקרא הן פרשות נפרדות, אך בשנים שהן אינן מעוברות, כמו השנה, קוראים אותן יחד. שמה של הפרשה "אחרי מות" מעיד על ההתייחסות שלאחר אירוע מות שני בני אהרון הכהן,  נדב ואביהוא, שני כוהנים חשובים, שמסיבות שונות החליטו להקריב "אש זרה"- שה' לא ציווה אותם, ויצאה אש מלפני ה' ושרפה אותם למוות, כפי שמתואר בפרשת שמיני. בהמשך הפרשה, מוזכרים חוקים שעוסקים בתחומים שונים – עניינים הקשורים לקורבנות, דיני שחיטת בעלי חיים, איסור גילוי עֲרָיוֹת ומעשֵׂי תועבה אחרים.

פרשת קדושים ממשיכה וכוללת דינים יסודיים רבים וחשובים, ולכן ה' אומר למשה שידבר ויעביר דינים אלו לכלל בני-ישראל. כבר משמה של הפרשה ניתן להבין את מטרת הרשימה הארוכה של חוקים ומצוות המתוארות בפרשה, שחלקן קשורות לנושאים חברתיים שבין אדם לחברו וחלקן קשורים לנושאים שבין אדם למקום המבהירים לנו כיצד ניתן לקדש את עם ישראל.
כאמור, בפרשה זו ישנם רבים מיסודי התורה, למשל, "(יג) לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל; לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר, אִתְּךָ–עַד-בֹּקֶר.  (יד) לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ–וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי יְהוָה.  (טו) לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל, בַּמִּשְׁפָּט–לֹא-תִשָּׂא פְנֵי-דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל:  בְּצֶדֶק, תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.  (טז) לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ:  אֲנִי, יְהוָה.  (יז) לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.  (יח) לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:" (ויקרא יט), ועוד.

הרב שאול ברוכי מרחיב,
"דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, ב).
פרשה זו פותחת בפנייה ובציווי מיוחדים: "דבר אל כל עדת בני ישראל". מכאן למדו חז"ל שפרשה זו נאמרה בהקהל, בכינוס של כל עם ישראל… זוהי פרשה מרכזית שיש בה מצוות יסודיות ומרכזיות. הכותרת של כל המצוות בפרשה גם מיוחדת: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". כיצד נהיים קדושים? מה טומן בתוכו הציווי להתקדש?
אם ביטוי זה הוא הכותרת של הפרשה, נראה שיש למצוא את התשובה בפרשה עצמה: כיצד נהיים קדושים? מקיימים את המצוות שכתובות בפרשה. איזה מצוות יש בהמשך הפרק? האם יש להם מכנה משותף? קשה למצוא סדר בתוך רשימת המצוות. התורה פותחת במצוות יראת אב ואם, וממשיכה בשמירת שבת, איסור עבודה זרה ודיני קרבן שלמים. אחר כך מופיעות מצוות חברתיות: נתינה לעני בשדה, איסור גנבה וגזל, עשיית משפט צדק ו"ואהבת לרעך כמוך". אחריהן יש מצוות שהן בין אדם למקום, בהם איסור כלאיים ושעטנז ואיסור ערלה. מצוות שמירת השבת חוזרת פעם שנייה, לצד מורא המקדש, אחריהן מופיעים איסור אוב וידעוני ומצוות "והדרת פני זקן". הפרק מסתיים באיסור הונאת הגר ובעשיית עוול במשפט ובמידות. אלו חלק מהמצוות בפרק אך בכל זאת אפשר להתרשם שיש מעבר מתחום לתחום…
 הרמב"ם טוען שאין בציווי "קדושים תהיו" (ספר המצוות, שורש ד) מצווה מיוחדת אלא היא הוראה כללית על שמירת המצוות: "כאילו יאמר: היה קדוש בהיותך עושה כל מה שציוויתיך בו, ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו". לדעת הרמב"ם, ה"קדוש" הוא אדם המקיים את מצוותיו של הקב"ה. לכן הפרשה פותחת בכלל "קדושים תהיו" ומפרטת מה הם גופי התורה המביאים לקדושה, אך לפי דעה זו, כל המצוות ראויות להיות תחת כותרת זו. הכותרת של הפרשה – "קדושים תהיו" – הופכת את הפרשה מאוסף של מצוות ליחידה אחת. התורה מצווה אותנו להיות קדושים ולהטמיע את הקדושה בחיינו…"

האם חומש ויקרא מצהיר כי הטמעת הקדושה מתבטאת בעיקר בהקרבת קרבנות? האם הפולחן יותר חשוב מהמוסר? והאם אנו והחברה שלנו נטולים שחיתות כוחניות וניצול החלשים?
ד"ר עמיחי כהן מחדד, "למשה רבנו היתה בשורה: חיים דתיים שיש בהם מקדש, אך הם אינם נשאבים אל המקדש; וחיים פוליטיים שיכולה להיות בהם מלוכה, אבל שאינם לכודים ברשתה של המלוכה. משה הציע פוליטיקה ללא רודנות ודת ללא מאגיה. הצעתו אולי התקבלה להלכה אבל נדחתה למעשה. לא מיד, אך בתוך כמה מאות שנים התברר שעם ישראל איננו רוצה, או איננו יכול, לממש אותה. דת ופוליטיקה שאינן מנגנון של שליטה היו ונותרו בגדר חלום תנכ"י לא ממומש."

אז איך הופכים לקדושים? קדושים נהיים כשעושים מעשים טובים, כמו, כיבוד הורים, עזרה לחלש ולעני, מסייעים לגר, שומרים על מוסר, צדק ויושר במשפט, מתן צדקה וכל אותם חוקים ומצוות המוזכרים בפרשות שלנו.
מסביר הרב ד"ר יונתן זקס, זצ"ל, "לו רק ידענו על הטוב המצוי בטווח השגתנו, על ההשפעה שעשויה להיות למעשה אחד שלנו על חייהם של אחרים… אבל איננו יודעים, ומשום כך דברים רבים שיכולנו לעשות נותרים בלתי עשויים… מעשה אחד יכול לשנות את העולם. לעתים תכופות מכפי שנדמה לנו, מה שאנו עושים או נמנעים מלעשות הוא בעל השלכות מרחיקות לכת."
מחזק ואומר הרב שלמה וולבה כי כל אחד מאתנו יחיד ומיוחד, "בריאה חד פעמית, אין אף אחד כמוני, בדורות שעברו לא היה כמוני ועד סוף כל הדורות לא יהיה כמוני. ואם כך ה' בטח שלחני לעולם בשליחות מיוחדת ששום אחר לא יכול למלאותה רק אני בחד פעמיותי (עלי שור)."

ואומנם, במעשה אחד לא נשלים את השינוי או את ההשפעה שהיינו רוצים לראות ולחוות סביב, אך לכל מעשה שלנו יש משמעות והשפעה גם אם נדמה לנו שלא. מזל זו הזדמנות שפוגשת מוכנות, לכן, בסיכוי מול סיכון, חשוב שנדע להשקיע, להתאמץ, ולהאמין שביכולתנו ובמעשינו לגמרי ניתן לזמן יותר את המזל וליצור עולם טוב יותר.

וכך מסכם לנו הרב זקס בספרו "לרפא עולם שבור"-
"באמצע ׳הלכות תשובה׳ שלו משמיע הרמב״ם הצהרה מיוחדת. הוא עושה זאת לאחר שדיבר על מאזן החיים. לכל אחד מאיתנו, הוא אומר, יש מעלות וחסרונות, מעשים טובים ומעשים רעים… אנחנו נידונים על פי המאזן ביניהם… זו פסקה מרתקת… אומר הרמב״ם ומוסיף שמעשה אחד יכול לשנות חיים, להציל עולם. כיצד? מעשינו יוצרים גלים עצומים של השפעה – רוחנית ופסיכולוגית – שלרובם אין אנו מודעים כלל… יש, אם כן, אמת שלא כל הזמן אנו יכולים לדעת אותה או לפעול על פיה, אף שכל הזמן או לפחות רובו היא נכונה. מה שאנו עושים משפיע על אחרים, ואינו יכול שלא להשפיע עליהם… במגעינו היומיומיים אנו מותירים חותם בחייהם של אחרים…
בדרך כלל אנחנו פועלים בלי לחשוב על תגובות שרשרת מרחיקות לכת. אנחנו חיים ברגע, למען הרגע, בפרמטרים של הרגע. משמעותם של מעשינו, ובפרט השלכותיהם על אנשים אחרים, סמויות מן העין בחלקן הגדול. לכך התכוון הרמב״ם כשאמר ש… אנו 'ישנים'… חלק גדול מחיינו הערניים דומה לחלום. קשה לנו לעמוד מחוץ לרגע הנוכחי ולראות את הדברים מנקודת מבטו של מישהו אחר, קל וחומר לא לראותם מהפרספקטיבה של הנצח… המחשבה היהודית מטפסת כאן לפסגת האמונה בכוחו של היחיד. פעולה אחת יכולה לשנות את העולם… בידינו להשפיע צעד אחר צעד, מעשה אחד בכל פעם, נפש אחת בכל פעם. זה, מטעים הרמב״ם, פירושה של ערנות: לדעת שמעשינו יכולים לחולל תמורה, ולפעמים אף ״להכריע את כל העולם לזכות״."

וזו כנראה המשמעות ל"קדושים נהיה", לגמרי לא בשמים היא… אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

חומש דברים- פרשת ניצבים- כאשר הלב והפה שווים

Image by Gordon Johnson from Pixabay

השבוע שוב מקבלים בני ישראל אזהרה לשמור על בריתם עם ה', לעמוד בפני פיתויי העבודה הזרה ולהישמר מגאווה ואנוכיות. בתחילת הפרשה אף מוזכרת קללת הגלות שתחול על עם ישראל אם ילכו ויעבדו אלוהים אחרים. יחד עם זאת, הפרשה מדגישה כי חיי הערבות ההדדית, לקיחת אחריות וסולידריות קרובים מאוד לליבנו. זוהי פרשה קצרה ומקסימה המחברת אותנו היישר אל הלב, הדיבור והמעשים. משה רבנו מעצים כל אחת ואחד מאתנו, ותולה בנו את האפשרות לבניית עולם טוב יותר.
 עניינה של הברית היא יצירת עם. ועם מורכב ממעמדות שונים מחוטב העצים ושואב המים ועד ראשי השבטים. מן הדור הנוכחי, ומן הדורות הבאים, וכולם כולם נכללים בברית.

מסביר הרב מרדכי וולנברג-
"פרשת השבוע נפתחת במילים "אתם ניצבים": "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם. ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך." (דברים כט, ט-י).
הפרשנים מסבירים כי המילה ניצבים פירושה "עומדים איתן". פסוק זה מלמדנו כי עמידתנו האיתנה מותנית בכך שכולנו נעמוד יחד. כל אחד מאתנו, מן המכובד והנשגב ועד לפחות ולנקלה, יש לו תפקיד משלו ופוטנציאל שרק הוא יכול להגשים.
בפרקי אבות אומרת המשנה "איזהו עשיר השמח בחלקו". במקום לדאוג מדוע איננו נמצאים בנעלי האחר, משימתנו היא להגשים את הפוטנציאל שלנו, בסיטואציה בה אנו נמצאים כעת. אנו חייבים לדעת כי אף אם אדם – או דבר – עשויים להיראות חסרי משמעות, הרי כל אחד ואחת מאתנו תורמ/ת לתמונה השלמה והכוללת בדרכו שלו. כדי "לעמוד איתן" כעם, אנו זקוקים לתרומתו של כל אחד.
הרב אריה לוין (הידוע בכינוי "הצדיק מירושלים") אמר פעם לרופא "הרגל של אשתי כואבת לנו". ניתן להחיל את הרעיון על הקהילה כולה. כאשר אחד סובל, על האחר להרגיש את הכאב ממרחקים. כאשר מתרחש אירוע כלשהו בארץ רחוקה, הוא משפיע עלינו ועל חיינו.
לא קיימים "אנחנו והם". כל דבר הפוגע בהגינות ובקדושת חיי האדם, שהם אבני היסוד שלנו, משפיע על כולנו, בין אם אנו מעורבים בכך אישית או לא. כדי שנוכל להגשים את הפוטנציאל שלנו כקהילה, על כל אחד מאיתנו להשלים את משימתו. אם אדם אחד סובל או מושפע בדרך זו או אחרת מדבר-מה, זה משפיע על כולנו."

אנו מצויים ימים ספורים לפני ראשיתה של שנה חדשה. זוהי תקופה של הרהורים וחשבונות נפש. הרהורים על העבר, חרטה ותשובה ובעיקר – קבלה לעתיד. כנגד הרהורים אלו, באה התורה בפרשה השבוע, " ניצבים", אותה אנו קוראים תמיד בסמיכות לראש השנה ואומרת: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ  הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל).

יש המפרשים כי פסוקים אלו מתייחסים לקיום המצוות והתורה, ויש המסבירים כי פסוקים אלו מכוונים למצוות התשובה, ומבקשים לומר כי התשובה על מעשינו ומחשבותינו היא לגמרי אפשרית, ברת השגה ובכוחותינו. מי שבאמת חש בליבו את גודל ערך התשובה ומתמלא ברצון כל כך עז לתיקון ולשיבה אל עצמו, שום דבר לא יעצור אותו מלהגיע אל מבוקשו. למעשה, תכלית דברי התורה בפרשה שלנו השבוע מציבה כל אחד ואחת מאתנו מול האתגר האישי כפרטים, ומול האתגר הלאומי והרוחני, בפרט עתה, כאשר אנו עומדים בפני בחירות נוספות, תוך אמונה בדברי משה רבנו על כך שקרוב אלינו הדבר וביכולתנו לעשותו.  כמה קל עבורנו בראש השנה להתרכז בחזרה בתשובה האישית שלנו, בשיבה אל עצמנו, ולשכוח שבמקביל אנחנו גם חלק מהכלל והעמידה איתן שלנו עוצמתית יותר כאשר אנו עושים זאת יחד.

יתכן ומצויה פרשנות נוספת בשיתוף של הרמטכ"ל כוכבי אשר נשא דברים בשבוע חדשנות מבצעית בין-לאומית. הוא סיפר על אביו ז"ל אשר נפטר בשיבה טובה לפני כ -3 שבועות: "אנחנו בערב ראש השנה, ערב יום הכיפורים ואני מרשה לעצמי להגיד בפורום הזה, ואני באופן ספציפי נמצא בתקופה שגורמת למחשבות והרהורים כאלה ואחרים, אז אבא שלי היה אבא שלי הפרטי אבל בכל זאת מותר לי ואולי אפילו נכון שמשהו אחד ממה שלמדתי ממנו אציע גם לכם".  "אבא שלי נהג לומר תמיד אני לא אדם דתי אבל ירא שמים, והמושג ירא שמים הוא לא פחד מהשמיים, המושג ירא שמים הוא מושג עמוק נורא שבשפתי שלי, בפרשנות שלי, ירא שמים זה אדם שהמוסר הוא הדבר הראשון שמגדיר אותך. אבא שלי היה ישר כמו פלס, כשאחד הקבלנים גמר לעבוד אצלי בבית, הוא שאל אותי איך אתה משלם לי כמו כולם או כמו אבא? אני אמרתי לו נראה לי כמו אבא.  ואני אומר את זה בערב ראש השנה וזה זמן טוב לכולנו למחשבות. המשרתים בצה"ל באופן בסיסי זה אנשים ישרים ואנשים מוסריים ואנשים טובים ובכל זאת יש לנו מעת לעת חריגות ומעידות, וכשאני אומר 'לנו' זה עד אחרון החיילים וגם בקצונה, ושנשתדל כמצוות ההשתדלות להיות אנשים מוסריים, וטובים בין אם אתה קורא לזה יראי שמים או בשם אחר."

כמה פשוט היה לאבא של כוכבי או בכלל לכולנו לעשות מה "שכולם עושים" ולשלם כמו כולם, אבל הוא בחר לעמוד מול הזרם, ולהתייצב איתן ובדבקות עם ערכיו.
הפרשה קוראת לנו לטרוח ולהתאמץ בכדי להצליח להטיב את דרכנו לצד האמונה ולא לחכות לנס. הפרשה מבהירה את חשיבות, השפעת ועוצמת ההשתדלות בחיינו. וכך מסיימת הפרשה עם הבחירה שבידנו, " (יט) הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ." (דברים ל). החיים ניתנו לנו, ועדיין עלינו לבחור בהם כל פעם מחדש באמצעות מימוש ייעודנו, והשיבה לחלק האלוקי שבנו.

שבת שלום ושנה טובה, בריאה, שמחה ושופעת אהבה💞

חומש דברים- פרשת כי תצא- "צער בעלי חיים"

Photo by Florian GIORGIO on Unsplash

השבוע, פרשת "כי-תצא" מרובה במצוות. כ-74 מצוות המקיפות את כל קיומו של האדם- בעולם, בין אדם לרעהו, ובין אדם לעצמו. ספר דברים תכליתו ללמד את בני ישראל העומדים להיכנס לארץ ישראל כיצד עליהם לנהוג, ולהתוות עבורם את דרך הישר באמצעות המצוות. בהמשך לפרשת שופטים, הצדק חייב להיות מבוסס על היושר.
 אחרי הכל, עלינו לזכור שהמבחן האמיתי להתנהלות האדם ובחירותיו היא לא בעת שהייתו בחממה(המדבר), מקום אשר בו האוכל (המן), המים (מרים הנביאה), ההגנה (ענני הכבוד) וכו' הוגשו וניתנו לבני ישראל. אלא, המבחן הוא עתה בכניסתם לארץ, במעבר מעולם רוחני לעולם ארצי וחומרי. ונשאלת השאלה האם יידעו לשלב ולאזן את הרוח עם החומר? האם המפגש הזה יגרום לכך שעם ישראל יחדול מלנהוג ולפעול על פי אותם ערכים ואמיתות של תורה בדרך הישרה והמוסרית? התורה קוראת לנו לבחון את משמעות המילה "ישר"- המדרגה הגבוהה יותר שבה האדם פועל מתוך עצמו ולא רק משום שהוא מחוייב. אחד מהציווים בפרשה השבוע הינו- "(א) לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם:  הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ. . (ג) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ…  לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם."(דברים כב)

 מסביר הרב ירֹחם שמשוביץ-
"…המצוות בתור ציווי פונות אל הצד הבחירי שבאדם. המבחן של הבחירה הוא להוכיח שרצונו של האדם הוא לטוב, בבחינת ובחרת בחיים. אבל במצב כזה ישנה עדיין המצאות של טוב ורע ובחירה בטוב. אמנם כאשר הרצון הצליח לנצח את הרע ונשאר רק טוב, אזי הבחירה השייכת לאותו המאבק נעלמת ומתעלה האדם למדריגת הטוב בפועל…"

בנוסף, הצטווינו בפרשה גם: "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו". לפי הפשט, השור, כידוע, הינו עז באופיו וחזק בגופו, הרבה יותר מהחמור האדיש והחלש ממנו. חרישה בשניהם כאשר הם רתומים יחדיו למחרשה או לעגלה, יכולה לגרום צער לחמור שלא יעמוד בקצב הנמרץ של השור. וזה נקרא – "צער בעלי חיים". בתורה שבעל פה הורחב איסור זה גם לבעלי חיים אחרים ולפעולות נוספות מלבד חרישה.

מרחיב על כך הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"פרשת כי תצא עוסקת במערכות יחסים: בין איש לאישה, בין הורים לילדים, בין מעסיקים למועסקים, בין משאילים לשואלים. ועדיין מפתיע לגלות שהיא עוסקת גם במערכות יחסים מסוג נוסף: בין בני אדם לבעלי חיים.
הפילוסוף רֶנה דקארט, הנחשב למייסד הפילוסופיה המודרנית, חשב שלבעלי חיים אין נפש. על כן, סבר, רשאי אדם לעשות בהם כחפצו. אמונת ישראל אינה גורסת כך: "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ", למשל (משלי יב, י). אומנם הכוונה לנפש, רוח חיים, ולא לנשמה. אבל המקרא אכן רואה את החיות כיצורים מרגישים. אין הן יכולות לדבר, אולי אפילו לא לחשוב, ובכל זאת הן מרגישות. הן מסוגלות לחוות מצוקה. יש לבעלי החיים צער – ועלינו לחסוך אותו מהם במידת האפשר.
על כן מצווה התורה בפרשתנו "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה, ד). כאשר מעבידים שור בדיש תבואה אין לחסום את פיו לבל ילחך את השיבולים בעת הדיש. המיוחד כאן הוא שמצווה זו מקבילה למצוות העוסקות בבני אדם: "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ, וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן. כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ, וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ, וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ" (כג, כה-כו). העיקרון זהה: אכזריות היא למנוע מהעובדים עם אוכל לאכול מהאוכל הזה אכילה מזדמנת. ההקבלה בין השור לאדם מאלפת: גם לבעלי חיים יש רגשות, וחובתנו לכבדם.
כך גם בדין נוסף בפרשה: "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (כב, י). השור חזק מהחמור, ועל כן אכזריות היא לצפות מהחמור לעמוד בקצב של השור. לכל מין של בעלי חיים תפקיד ייחודי בתוכנית הבריאה, ועלינו לכבדו…
כשהתורה אוסרת לצעֵר בעלי חיים היא מוטרדת לא רק מצערה של החיה אלא ממידותיו של האדם. האכזריות היא מידה רעה. לדברי הרמב"ם שם, דין צער בעלי חיים נלמד מן התורה על סמך דברי ה' לבלעם "עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ" (במדבר כב, לב) ומטרתו "להביאנו לידי שלמות, כדי שלא תהיינה מידותינו מידות של אכזריות ולא נכאיב לשווא, ללא תועלת, אלא נתכוון לרחם ולחמול" למעט "בשעת הצורך"…
גישתו של הרמב"ם דייקנית ומורכבת. החיות הן חלק מעולמו של הקב"ה. יש להן מקום של כבוד בתוכנית הגדולה של הבריאה. אנו יודעים כיום שהן קרובות לבני האדם הרבה יותר מכפי שדימו בנפשם פילוסופים כגון דקארט. גיבורי התנ"ך, לעומת זאת, לא היו מתפלאים למשמע הגילויים המדעיים הללו. אברהם, משה ודוד היו כולם רועים שבילו את שנותיהם המעצבות בהשגחה על בעלי חיים ובטיפול בהם. רעיית הצאן הייתה אימון המנהיגות הראשון שלהם…
התורה גם מזכירה לנו דבר שאנו נוטים לשכוח: שחיי המוסר מורכבים מכדי שנדחוס את כולם למושג היחיד "זכויות". לצד הזכויות יש חובות, ועשויות להיות חובות שאין להן זכויות תואמות. כך כאן: לבעלי החיים אין זכויות, אבל לנו יש חובות כלפיהם. כפי שמבהירות לנו כמה מצוות בפרשת כי תצא ובפרשות אחרות, אסור לנו לגרום להם סבל גופני או נפשי מיותר.
בשיחתנו בשבוע שעבר, על החקיקה הסביבתית בפרשת שופטים, ציינו כי בפרק א של ספר בראשית ניתן לנו המנדט "לכבוש" את הארץ ו"לרדות" בבעלי החיים שבה, אבל בפרק ב הוטלה עלינו האחריות "לעובדה ולשומרה". לבעלי החיים אומנם אין זכויות אבל יש להם רגשות, וחובתנו לכבדם אם אנו מבקשים לכבד את תפקידנו שלנו כשותפיו של אלוהים בבריאה."

לסיכום, הפרשה קוראת לנו לא לשכוח להיות בני אדם, לא לאבד את צלם האנוש שבנו. הפרשה עוסקת במצבים חריגים ולא שגרתיים ואו תקינים, כמו, שבויית מלחמה, בן סורר ומורה, גנבה, הלוואה, אבדת ממון, ועוד.
אומנם יש לנו עוד עבודה ודרך בכדי שאכן נפעל מתוך עצמנו ולא כי אנו מחויבים, כחברה וכפרטים, עם זאת, לא ניתן להתעלם מכברת הדרך שעשינו. התורה מבהירה לנו כי דווקא במצבים מאתגרים נבחן האדם ודווקא דרכם הוא יכול להתרומם ולהתפתח. מי ייתן ונצליח להטיב לבחור, ולהוציא לאור את החלק האלוק שבנו. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום❤️

פרשת ראה- מה הקשר בין מצוות לקיום האנושי?

Image by Gerd Altmann from Pixabay

השבוע משה רבנו בנאומו האחרון מסביר לבני ישראל כי מצוות התורה הן שיגרמו ויביאו לברכה גדולה לכלל ישראל. מצוות אלו יגרמו לעם ישראל לחיות חיי משפחה וחברה מלאים בתוכן ובמשמעות.
המצוות הן אלו, למשל, שמסייעות לנו להתמודד ולהתגבר על פיתויים שאנו חושקים בהם אך יודעים שהם רעים ואסורים. כוח הפיתוי ברור, המשיכה לנעים, לעונג, הריגוש וסקרון ועוד. בעוד הפיתויים הינם בניגוד למוסר, לדת, לחוק וכו'. ולרוב, יש להם גם מחיר כבד. והמצוות הן אלו שמסייעות לנו לפתח יכולות ריסון ומעצורים.
דוגמא נוספת לצורך הבלתי נמנע של המצוות מופיע בפרק טו בפרשה שלנו, שבו מופיע הפסוק- "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (פס' יא) כלומר, בחברה תמיד יהיו פערים חברתיים, כלכליים, לא תהיה חברה שהיא נטולת עוני. התורה מציאותית, אומנם קודם לכן, נאמר- "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן", ההכרח בסילוק העוני מהחברה, אך זהו ביטוי לאידיאל היהודי, האוטופיה, החזון שמובילים לחקיקה הסוציאלית שנועדה להילחם בעוני ולצמצם את הפערים בחברה. בסופו של דבר, המטרה היא להקטין את האי-שיוויון ולקרב אותנו אל האידיאל. ולכן, מופיעות בפרשה מצוות כמו מעשר עני, שמיטת כספים, חוקים להגנת העבד ועוד. המצוות הללו מחייבות אותנו להיות חברת רווחה, שמבוססת על צדק חברתי, על תנאי עבודה ותנאי מחיה הוגנים, ועל אחריות חברתית וסולידריות.

מבהיר ד"ר דוד כהן-צמח-
"ניתן להניח כי חוק שמיטת החובות בספר דברים, הוא פועל יוצא מדיני שמיטת הקרקעות הקדומים. שמיטת הקרקעות גרמה להאטה בפעילות הכלכלית, לירידת התפוקה החקלאית ולדלדול משאבים של בעלי משקים זעירים. בשל כך, התגבש הרעיון לשחרר בשנה השביעית, שנת השמיטה, את כל בעלי החוב מחובותיהם וכך להקל עליהם להתקיים בתקופה הקשה."

במילים אחרות, התורה באמצעות המצוות מציגה לאדם ולחברה אפשרות לתקן את עצמה בעיקר כשאנו מעגלים פינות ועושים לביתנו, ואף שוכחים לבדוק מה טוב ומה רע. לכן, מדי שבע שנים אנו מצווים לאתחל את היחסים וההתחייבויות שהמציאות יוצרת. פעם בשבע שנים כל ההתחייבויות בטלות, עוצרים, עושים פסק זמן וכולם מתחילים שוב, שווים ופטורים מחובות. משה מזכיר לבני ישראל שגם כשהם יודעים שעוד שנה יגיע האתחול ותהיה שמיטת חובות, לא להתחמק מהחובה לעזור לאביון כשהוא זקוק לכך.

עם הזמן, כשהחברה הפכה ליותר מתועשת ופחות חקלאית התקין הלל הזקן את ה- 'פרוזבול'. הלל ראה את המציאות, והבין שבמציאות הקיימת עניים רק מפסידים ממצוות שמיטת כספים, ובכדי למזער את הנזק, הוא נאלץ להתקין את הפרוזבול.
מצוות שמיטת כספים נועדה להיטיב עם העניים, כך שפעם בשבע שנים כל החובות שלהם יימחקו. אך החשש היה שבגלל המצוה הזו אנשים בכלל לא ירצו לתת הלוואה לעניים, ולכן ניסחה התורה את הציווי באופן תקיף ביותר- " (ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ" (דברים טו). ובכל זאת, למרות כל האיסורים הללו, הלל הזקן ראה שאנשים נמנעים מלהלוות לעניים, גם כשהעני התכוון להחזירן בסוף השמיטה. לכן כאמור התקין הלל הזקן את הפרוזבול, שעל פיו אנשים יוכלו לתת הלוואה לעניים בבטחון שההלוואה אכן תחזור בסופו של דבר.
תקנת ה"פרוזבול" מחדד הרב אורי שרקי, "מאפשרת לאדם לגבות את חובו למרות מצוות שמיטת הכספים, נראית כעוקפת את דברי התורה ומערימה עליהם. אולם למעשה, תקנה זו דווקא משמרת את כוונת התורה. התורה מעוניינת שאנשים ילוו לעניים ויתמכו בהם. כדי שאנשים לא ימנעו מהלוואה, תקנו חכמים את הפרוזבול המעודד הלוואה לנזקקים." הלל הזקן התקין נוסח מסויים שבו האדם מעביר את חובותיו לידי בית הדין, ובית הדין – כגוף ציבורי – אינו מחוייב בשמיטת כספים וע"כ יכול לגבות את אותן חובות. בו בזמן, התורה עדיין מעודדת לתת את ההלוואה ע"פ דין תורה, כלומר, למחוק את כל החובות בסוף שנת שמיטה, כשהפרוזבול היא בחירה בכדי לעודד את מתן ההלוואות. 

אז מה החיבור בין המצוות לברכה?

מסביר המחנך יהושע קליין-
" למצוות התורה יש ערך עליון בהתוויית התוכן הרוחני של חיי עם ישראל בארצו. הן מכילות קודים מוסריים שמעצימים את החמלה על כל משמעויותיה. את הכבוד לזולת, את אהבת החיים, את הכבוד לזקן ולהורים, את היכולת להבחין באמת בין הטוב לרע. ההבחנה הזאת מאוד חשובה לחוסן הרוחני של החברה היהודית ושל עם ישראל ככלל. הזיוף של ההבחנה בין השניים, עלול לגרום לבקיעים גדולים, שעלולים להמיט אסון על העם כולו. מדוע זה כל כך חשוב? מפני שהחוסן המוסרי משפיע יותר מכל על העוצמה ויכולת הקיום הפיזיים…
אולם, זרמם השוטף של החיים שוחקים בלי הרף אמיתות אלו. פעמים נראה שהתנהגותו של עם ישראל חותרת ממש נגד עצם קיומו. מפני זה חושש משה, ועל כך הוא מתריע ללא הרף. עדיין אנו רחוקים מהאידיאל, אבל התקווה הגדולה קיימת, והיא המפעימה את כולנו."

כלומר, הברכה היא בכך שהמצוות הן הוראות איך להוציא את המיטב האנושי שבאדם, את צלם האלוהים שבו, לידי גילוי ומימוש בפועל, ובמקביל איך לבנות סדר חיים שלם על המיטב הזה.
אחרי הכל, המצוות מתייחסות לכל מרחבי החיים האנושיים, ולא לאדם אחד ברגע ספציפי, אלא למכלול חיי האדם וכלל החברה. תכלית המצוות היא להיטיב את האדם במידותיו, דעותיו ויחסיו, ולייצר חברה שבה האדם והכלל פועלים באופן מוסרי ומיטיב, דבר המביא להנכחה בפועל של ה' בעולם. ונראה לי שזה המסר של משה בנאומו לבני ישראל.

שבת שלום💞

פרשת עקב- המוסר הפנימי

פרשת השבוע "עקב"  ממשיכה את הסקירה על העבר של אירועי המדבר, וכן את ההכנות לכניסה לארץ ישראל. רגע לפני הכניסה לארץ, משה רבנו מרגיע את עם ישראל מהחששות שלהם, מבקש מהם שישמרו על האמונה, ויאמצו לעצמם מנהגים שונים משאר עמי האזור בכדי שיצליחו לשמור על ייחודיותם.
ועתה, משה רבנו בנאומו אליהם מזקק להם את עיקרי הדברים בכדי שיטמיעו אותם בליבם ובמעשיהם. אחרי כל התלאות, ולפני פרידתו מהם, הוא שואל אותם, מה היסוד של כל התורה ? מה הן הנחות היסוד והשקפות העולם שה' מבקש ללמד אותם?

מסביר, יוגב גלב, עובד סוציאלי-
"האם יעלה על הדעת שהמצוות ייתפסו כניסיון לשחד את הא-ל?  וודאי שהמצוות הן לטובתנו… הגישה היהודית מציגה את ה' כעניו לעומת האלילים השתלטניים, ולעומתו את ישראל כענווים ונדרשים לעבודה. גישה זו באה לידי ביטוי מעמיק בהדגשתו של הרמב"ם את מידת הענווה, כמידה היחידה שיש לנהוג בה באופן קיצוני. היא משמשת את "בניין האב" להשקפת היהדות, ובכך היא מעצבת את האופי והצבע שתקבלנה המצוות כולן! …

לכן, מסתבר שאין די בחקיקת חוקים ובאכיפתם, גם אלוהים לא מסתפק בחוקים ודורש מאתנו- "(טז) וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם–לֹא תַקְשׁוּ, עוֹד" (דברים י'). כל עוד לבנו ערל ולא מוסרי, לא יסייעו לנו חוקים שנחוקק לחברה צודקת ומתוקנת יותר. רק אם נתבונן בלבנו פנימה, נדע להבחין אם אנו פועלים בכיוון או סוטים מדרך הישר והמוסר. ורק אם נחנך את ילדינו לזהות את המוסר הפנימי ולאמצו כמצפן, חוקים רבים ישארו בגדר תזכורת חיצונית. אחרי הכל, בכל יום עלינו לבחור למול את ערלת הלב שלנו, זו שמייצרת אנרגיות שליליות וקטנות מוחין. הפרשה אומרת לנו כי בכל יום עלינו להגיע לתוך ליבנו, כי שם שוכן המוסר הטבעי.

פרופסור אסא כשר מפרט-
"משה בא להפיג את הקושי. בלשונו הציורית הוא מצביע על מידות שכל אדם אכן יכול לדבוק בהן וגם מן הראוי שיעשה זאת: "אֲשֶׁר לא יִשָּׂא פָנִים וְלא יִקַּח שֹׁחַד: עֹשֶֹה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִֹמְלָה" (יז-יח). אלה הן מידות לא במובן הפשוט של מרכיבי הדמות האלוהית. מפני שאין לנו דמות אלוהית, מפני שכל דמות שיש לנו היא מסכה, אביזר של עבודה זרה, בנמצא או באפשר. אלה הן מידות במובן אחר. אלה הן מידות שאדם המאמץ אותן לעצמו פועל כראוי, ברוח התורה והמצוות.
ובעקבות היראה והעבודה והדבקות, באה תודעת השייכות וההזדהות: "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ". כל מה שחייל עושה בצבא, בשם הצבא הוא עושה, ובשם המדינה שזה הצבא שלה. במעשיו הוא מבטא שייכות והזדהות. אדם מישראל המעצב את חייו במתכונת היראה והעבודה והדבקות, יבטא במעשיו את השייכות למי שהוא עומד בפניו ביראה ובעבודה, את ההזדהות עם מי שהוא עומד בפניו בדבקות.
וראוי להדגיש: משה רבנו לא מדגים את הדבקות בקרבנות ועבודת המשכן. הוא מדגים אותה בצדק ובחמלה, מפני שבהם באה לידי ביטוי צרוף תודעה אמתית של יראה ודבקות, שייכות והזדהות."

מי ייתן ונצליח לממש את אותם עיקרי דברים שמעביר משה בנאומו לבני ישראל בענווה והוקרה תוך דבקות ברוח התורה והמצוות, כלומר, לא לשאת פנים, לא לקחת שוחד, לדאוג ליתום ולאלמנה, לאהוב ולדאוג לגר, לשונה ולאחר. בניגוד לעבודת אלילות, עבודת ה' והדבקות בו, באמצעות התורה והמצוות, נועדו עבורנו, עבור האדם ומידותיו. במילים אחרות, הדבקות במידות טובות ומוסריות באמצעות המצוות מסייעות לכל אחד ואחת מאתנו להקים "בית טוב", חברה וקהילה הנשענים על ענווה, ערכי רוח ומסורת יציבים ונצחים, שנמשכים מהעבר אל העתיד דרך מציאות ההוויה, ומתוך האיזון הנכון והראוי שבין עולם החומר לעולם הרוח.

שנים ספורות לאחר הקמת המדינה אמר דוד בן-גוריון: "ההיסטוריה עשקה את עם ישראל מהרבה דברים: לא ירשנו ארץ גדולה ורחבה, לא היינו עם רב-מספר – לא ניתנה לנו עוצמה מדינית – אולם דבר אחד העניקה לנו ההיסטוריה מראשית היותנו – כוח מוסרי גדול, שאולי אין דוגמתו בתולדות עמים אחרים.
'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' הוא הצו העליון של היהדות. בשלוש מלים אלה נתגבשה התורה האנושית הנצחית של היהדות, וכל ספרות המוסר שבעולם לא יכלה לומר יותר. מדינת ישראל תהיה ראויה לשמה, רק אם יהיה משטרה החברתי והמשקי, המדיני והמשפטי, מיוסד על שלוש מלים נצחיות אלו." ("חזון ודרך" א').

שבת מבורכת💗

פרשת משפטים- משפטים עושים לנו סדר!

Image by succo from Pixabay

בהמשך למעמד הר סיני ומתן תורה הפרשה פותחת- " (א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם." (שמות כ"ב)
מסביר רש"י 'וְ-אֵלֶּה'- "מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני." הרב זלמן ברוך מסביר- "…המשפטים הללו הם עיקרה של תורה. סדר המשפט בישראל הוא מיסוד התורה. עניינה של התורה הוא שיהיה משפט בישראל על פי חוקיה…"

כלומר, המצוות שאנו מקיימים בחיים השוטפים, חיי היום יום, מלמדים אותנו שעשרת הדיברות ניתנו בהר סיני וגם פירוט המצוות של פרשת משפטים ניתן בהר סיני, והם עיקרה של תורה. המציאות הטבעית והאנושית קוראת לנו לברר ולפרוט כיצד עלינו לנהל את חיינו בשגרה, תוך הטמעת מוסר ועבודת מידות. מיד לאחר המשפטים, החוקים, והמצוות, מתוארת לנו שוב, בסוף הפרשה, עלייתו של משה להר סיני. במילים אחרות, חיי הרוח ביום-יום מבקשים מאתנו גם לעלות לעיתים לפסגת ההר, לשאוף לנשום אויר של חוויה רוחנית, רגע לפני שאנו יורדים שוב אל מישור החיים הארצי והחומרי.

מוסיף הרב זלמן- "עוד אומר רש"י, "'אשר תשים לפניהם' – … לא נאמר כאן 'אשר תלמדם' אלא 'אשר תשים' – "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם". צריך ללמד את התורה בצורה מלאה, מושלמת, כל דבר בטעמו. לא רק לשנות פעמיים-שלוש עד שידעו את הדברים כלשונם, אלא שיבינו את טעמיהם."
התורה פונה אל הדיין, השופט ובכלל אל כלל עם ישראל באותה הלשון ובאותו נוסח ציווים, כמו שמבהיר הרב יובל שרלו-
"אין חלוקת מעמדות בפני החוק- חוקי התורה מנוסחים בלשון שווה ואחידה לכול: "מכה איש ומת מות יומת", "וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת", וכו'. כל מי שרוצח אדם אחר או גונב רכוש לאדם אחר – נענש. אין זה משנה אם הרוצח או הגנב הוא בן מעמד כזה או אחר, וגם אין זה משנה מה מעמדו של הנרצח או הנגנב – תורה אחת ודין אחד לכולם"

נראה שמטרת ניסוח סגנון זה נועדה בכדי להעביר לכל איש מישראל את תחושת האחריות לניהולה התקין של מערכת המשפט כי גם כל אחד ואחת מאתנו מחויב לנהוג על פי הציוויים המתייחסים לדיינים/שופטים. במילים אחרות, יש פה קריאה מפורשת ללקיחת אחריות אישית בהנהגת דרך ארץ ומשפט צדק. התורה מייחדת ציוויים ואיסורים בכדי להגן על החלשים, ובהם גר, אלמנה, יתום, עני, דל ואביון. היחס המיוחד לחלשים נדרש כחלק מהאחריות הקולקטיבית שיש לכל אחד ואחת מאתנו, הצורך לגלות איכפתיות, להבחין בחסר של האחר, ולסייע במידת הצורך, זה המוסר האלוקי. יחד עם זאת מצוות אלו מלמדות אותנו יסוד הלכתי פשוט וברור- האדם אחראי. הוא אחראי לשורו ולחמורו שלא יזיקו, הוא אחראי לאש היוצאת מתוך שדהו; הוא אחראי לבהמותיו שלא תנגחנה; ובעיקר – הוא אחראי למעשיו שלו עצמו. זהו העיקרון היסודי של ההלכה. המשפטים פותחים בדיני עבד עברי, ולא בכדי, כעבדים שהיינו אנו בעצמנו במצרים, 210 שנים. מדובר ברגישות חברתית המצריכה מאיתנו כוחות נפש גדולים של עבודת מידות. הכי טבעי לכעוס ולמהר לסגור חשבון עם מי שגונב מאתנו את רכושנו. התסכול, והנקמנות הם רגשות טבעיים המתעוררים בנו כשאנו מרגישים שנעשה לנו עוול. לכן, התורה מקדימה ואומרת לנו- "ואלה המשפטים שעלינו לשים לפנינו, כלומר, מסביר לנו המחנך אלכס גליקסברג- "התורה מבקשת מאתנו עבודה כפולה ומשולשת על מידותינו: אחת – לסלוח לגנב, שנית – להעסיק אותו כפועל על חשבון ערך הגניבה, שלישית – להעניק לו בסיום עבודתו זכויות סוציאליות… כשאדם עומד במשימה המשולשת הנובעת מדיני עבד עברי, הוא בעל חוסן נפשי עצום. הוא מסוגל להתמודד עם רגש הנקמנות ונטירת שנאה, ולמרות העבר הוא מודע למצוקה של הזולת שפגע בו… המציאות החברתית של עבד עברי מבוססת על שיקומו של הגנב. מעין סוג של "עבודות שירות" לטובת הנגזל. במקרה זה לא מרחיקים אותו מהחברה (בניגוד להרחקת רוצח לעיר מקלט). מבחינה זו, דיני עבד עברי מבטאים נאמנה סוג של סבלנות וסובלנות אישית וציבורית." האדם שגנב, עשק וכד' מחויב לתת את הדין על מעשיו, ועם זאת המענה החברתי הוא 'משפחה אומנת' ומשקמת לאותו בעל חוב. זוהי יצירת מציאות של ערבות הדדית, ובניית בסיס איתן לחברה בריאה ויציבה באמצעות בניית יחסים בינאישיים תקינים המבוססים על צדק ומוסר בתחום הממוני ובתחום הערכי- רגשי.    

אחריות משמעותה נכונות לוותר על האגו האישי למען מטרה אנושית, מוסרית וערכית, והיא פיתוח הרגש לזולת וצרכיו מתוך עבודת מידות אישית. התורה כולה נלמדת בכלל ופרט. כך גם ניתנה התורה, עשרת הדברות הם – הכלל, ופרשת משפטים נועדה לפרט את אותם העשרה הכללים היסודיים.

חברה מתוקנת חייבת להתבסס תחילה על החוקים ה"אזרחיים" שבין האדם לזולתו במטרה ליצור מערכת משפטית ראויה ומכבדת. רק על בסיס שכזה יכול האדם לשאוף לרמות מוסריות גבוהות יותר, ולפגוש את הנקודה האלוקית שבו. הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסכם- "היהדות כוללת אמונה ומעשה…"נעשה ונשמע", בהתבארו כ"נעשה ונבין", פירושו: נעשה כולנו באותה דרך, אך נבין כל אחד בדרכו. אני מאמין שהמעשה מאחד אותנו, ומותיר לנו מרחב למצוא איש איש את דרכו לאמונה."

שבת שלום❤️

לרפואתה השלמה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל.