פרשת וילך- משה רבנו מנהיג אמיתי ואנושי

Image by kalhh from Pixabay

בפרשת וילך אנו מבינים שקרוב יותר מתמיד יום מותו של משה רבנו ופרישתו הוודאית כמנהיג עם ישראל. משה בנאום הפרידה מציין את היותו בן 120 שנה ומסביר לעם ללא כל גינונים טקסיים כי הוא איננו יכול יותר ""לצאת ולבוא", ההנהגה הועברה רשמית ליהושע. בנאומו מציין משה את חולשותיו ואת העובדה כי איננו כשיר עוד להמשיך בהנהגה. משה רבינו איננו פותח בנאום גבורה על כל הניסים והנפלאות, על כל מסירות נפשו בכל השנים הממושכות שהנהיג את עם ישראל כפי שאולי היה מצופה. זוהי דוגמא ומופת למנהיגות שאולי כבר הספקנו לשכוח, משה נפרד מהעם כי הוא מבין ששליחותו הסתיימה, ושזה הזמן לפנות את מקומו ליורשו, למנהיג חדש, יהושע. הוא בוחר להיפרד בפשטות, ואומר לעם את דבריו האישיים מלב אל לב. פרידתו אישית ולא רשמית. אומר הרב משה גרילק, " סמכותו הבלתי מעורערת של המנהיג הישיש אבדה לו מרגע זה ואילך, ולעיני העם כולו. מעתה האלוקים מצווה את יהושע, ומשה – בימי חייו האחרונים – הועמד בצל."

בכדי שלא ייווצרו אגדה ומיתוס כמו בדתות אחרות, מבהיר הרב משה גרילק- " למען לא ייהפך משה, במשך הדורות – ליצור על אנושי – אלוקי, כפי שקרה למייסדי הדתות, המתבססות על תורת משה. למשל, האחד הפך "לבן אלוהים", ואילו רעהו במזרח עלה לרקיע על חמורו. לעומתם, נשאר משה אדון הנביאים, בתודעת העם – אדם. אדם, שבמופת חייו הפגין, לאילו פסגות רוחניות מסוגל בן אנוש להעפיל, בלי לטשטש את הגבולות הברורים בין האלוקי והאנושי…"

משה רבנו היה מנהיג אמיתי שידע מה בחר (הנהגת עם ישראל עם כל המשתמע מכך) ולמה נבחר! מנהיג אמיתי מוביל אחריו רעיון שמאחד את העם סביב הבנה גבוהה, ייעודו להעצים את האנשים שילמדו לנהל את הבחירות שלהם בעצמם ולקחת אחריות אישית. מנהיג אמיתי הוא לא דמות מפורסמת בהכרח. אחרי הכל, כל אחד ואחת מאתנו הוא מנהיג/ה ומוביל/ה בין אם את עצמו, את ילדיו, חבריו וכו'. מנהיג אמיתי ייצר עוד מנהיגים עצמאיים ולא יחפש לקבץ סביבו קהל מעריצים אלא ייצר מערכת של שיתופי פעולה, תמיכה, והעצמה של כל אחד ואחת במימוש ייעודם.

מי ייתן ונצליח להנהיג את עצמנו ואת הסובבים אותנו מתוך חיבור, ענווה, ואמפתיה. שנזכה להוביל, להעצים, לפתח, ולקדם את עצמנו ואת הסביבה כולה. אמכי"ר.

פרשת פנחס- למה יהושע?

 

משה רבינו מבין ויודע שימיו ספורים, ולכן, מבקש מהשם שימנה מנהיג שימלא את מקומו, הוא מפרט איזה מנהיג- "(טו) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר. (טז) יִפְקֹד יְהוָה, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה." (במדבר כז)
ורש"י מבאר: "אמר לפניו: ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו".
ומשה ממשיך בתיאור המנהיג הרצוי- "(יז) אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת יְהוָה, כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה." (במדבר כז) מסירותו של משה לעם ישראל נותרת איתנה גם כשהוא יודע שלא יזכה להיכנס לארץ המובטחת.
מנהיג הציבור, אמור לחוש את צרכי הכלל והפרט, מנהיג צריך להיות עם סובלנות לכל אחד ואחת, לדעות והזרמים השונים, להיות ערכי, להנהיג מתוך הכלה, מתינות, שיקול דעת ונחת. אומר הרבי מקוצק : "זה ההבדל בין יהושע לבין פנחס. פנחס צודק בקנאות שלו, אבל זו לא דרך של הנהגה. דרך של הנהגה, מנהיג שיכול להנהיג הוא אדם שיכול לנהוג במתינות לרוחו של כל אחד ואחד."
והקב"ה משיב למשה- "(יח) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן–אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ;" (במדבר כז)
אומר הרב עמיהוד סלומון, "האם הכוונה שיהושע יָדע לומר לכל אחד את המילים שימצאו חן בעיניו? הרי זו אינה דוגמה של מנהיג מוֹבִיל, אלא דווקא מוּבָל על ידי האזרחים, ומתחנף אליהם."
"הרב חיים כהן רפפורט מאוסטרהא (אוצרות חיים) מבאר עניין זה על פי הפסוק: "כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו – וְתֹכֵן לִבּוֹת ה'" (משלי כא:ב), כיוון שכל אדם מאמין בדרכו שלו, הוא נוטה לחשוב שמי שאינו הולך בדיוק באותה דרך, הרי הוא חוטא. אך "תֹכֵן לִבּוֹת ה'" – הקב"ה בוחן כליות ולב, ואם כוונת האדם היא לשם שמים, גם אם דרכו שונה, הרי גם הוא משובח לפניו באותה מידה."
הסופר והעיתונאי איתמר לוין מתאר את יהושע, המנהיג שיחליף את משה-
"לפנינו מנהיג צבאי מנוסה, עניו מצד אחד ותקיף מצד שני, מי שבמשך עשרות שנים הקשיב והתבונן ולמד, ראה כיצד משה מתמודד עם קשיי היום-יום, עם צרכיהם החומריים ביותר של בני ישראל ועם תלונותיהם, ואדם שבזכות מעלות אלו זכה גם לגדולה רוחנית. זהו המנהיג הראוי לעם ישראל, במיוחד כאשר המשימה היא להנחיל לעם את ארצו."
לסיום- משה רבינו דואג לצורכי העם בשעה בה היינו מצפים שידאג לצרכיו, הוא מתגלה כאן בגדולתו. בקשתו ודאגתו של משה לרועה מסור שיצעד בראש ויוביל את עם ישראל נאמנה מזכירה לי את האני מאמין של המפקדים שלנו בצה"ל—מדבריו של דוד בן-גוריון-

"לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם – אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך."