השבוע כולנו מקבלים ׳צו׳ אך הפנייה הפעם היא למנהיגים הרוחניים שלנו. שוב עולה נושא הקרבת הקורבנות, אבל הפעם הפנייה היא לכוהנים תוך התייחסות לפרטים והדיוק שבהעלאת קורבנות. פנייה ממש רלוונטית בפרט בימים אלו, לאור הבחירות בפעם ה-3 השנה ואתגר המגפה שכולנו נאלצים להתמודד עם השלכותיה. העם זקוק יותר מתמיד למנהיגות איתנה, מגובשת שתאחד אותו רגע לפני חג הפסח, חג החירות, חג שהוא ביטוי מובהק למעבר שלנו מפרטים לאומה. כן, השבוע אנו מקבלים 'צו' שהזמן מחייב, הכרח שנוצר בעקבות התנאים המיוחדים; זהו צו השעה המחייב אותנו להיחלץ האחד לעזרת חברו.
נושא הקרבת הקורבנות במהותו הינו קריאה לערבות הדדית שהיא ביטוי לקבלת אחריות של היחיד על הכלל ושל הכלל על היחיד. כפי שחז"ל הטיבו לנסח: "כל ישראל ערבים זה בזה". מדהים שבעצם הקרבן שמשמעותו הקרבה ונתינה, הוא זה שמביא לתוצאה הפוכה, מביא לקרבה ולקבלה.
מסביר אלכס גליקסברג- "על המילה "צו" אומר רש"י בראש הפרשה בשם המדרש: "אין צו אלא מלשון זירוז מיד ולדורות". הדברים טעונים הסבר. על מה ולמה צריך לזרז, וכי המנהיגים הרוחניים, אהרן ובניו וכל הכהנים בדורות הבאים זקוקים לזירוז?!
התשובה לשאלה זו טמונה בתהליך ההתקדשות של אהרן ובניו למשימת השליחות של עבודת הקודש. לכל אורך תהליך משיחת אהרן ובניו לכהונה, שבא לידי ביטוי בכל פרק ח' החותם את הפרשה, התורה מציינת לנו שהתהליך שאותו עברו אהרן ובניו היה תהליך זהה אחד לאחד ללא שום אבחנה ביניהם. ביחד עוברים תהליך של חניכה: נמשחים בשמן, מלבישים בגדים ומקריבים קרבן. בו זמנית האב אהרן עם ארבעת ילדיו נמשחים למנהיגים רוחניים של העם. אין משמעות לגיל, אין משמעות למעמד. כל אחד מהם יכול ומסוגל. המילים שמבטאות את סיבת השוויון הם: "לשרת בקודש". זה המכנה המשותף. הוא מבטל פערי גילאים ומעמדות. הם לא באים לשם עצמם – הם באים בשביל אחרים, לממש את הצו האלוקי מיד ולדורות ולממש את רצון העם. הם הגשר, הם הצינור לא פחות ולא יותר.
אכן, בשני הפסוקים בסוף פרק ח', ושל הפרשה כולה, התורה כותבת לנו מהי שליחות בקודש ומה היא מחוללת: "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה, שבעת ימים, ושמרתם את משמרת ה' . . . ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציוה ה' ביד משה". "ויעש אהרן ובניו" – לשון יחיד. יעדי מנהיגותם גרמו להם להתאחד ולעשות, גדולים כקטנים, כאיש אחד בלב אחד !
עכשיו יובהר מה כוונת המדרש אותו מביא רש"י במילותיו הראשונות על הפרשה. הצו לשעה ולדורות הוא בזירוזם של מנהיגים למימוש הביטוי "לשרת בקודש". היכולת לעמוד במשימה זו אינה תלויה בגיל או במעמד. היא תתממש על ידי חניכה בין-דורית מתוך שוויון הזדמנויות לנכונות המאמץ והרצון לשרת בקודש "יומם ולילה, שבעת ימים" ולעמוד נכון אל מול מאווי הרוח "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציוה ה' ביד משה"."
למעשה, לכל דור ודור יש את הציווי שלו לברר מהו צורך השעה ולפעול בהתאם. מה שנקרא- לקחת את המושכות לידיים, ולמלא את הציווי ולא להמתין. כל אחד ואחת מאתנו יעשה את המיטב כפי יכולתו לראות את זולתו ולבטא את מנהיגותו בפרט עתה בסגר שכולנו נאלצים לחוות. אנו מתמודדים עם חוסר וודאות לגבי עתידנו – ואיננו יודעים מה יהיה בהמשך ולכמה זמן תמשיך המציאות הזו, אבל אנחנו כן יודעים שלפחות לכמה שבועות הקרובים נהיה במצב לא שגרתי של חופשה כפויה ובלי מסגרות לילדים. המתח והדאגות שמצטברים מובנים יחד עם זאת איך ננהיג את עצמנו ואת סביבתנו בתוך המציאות הקיימת- זה מה שיעשה את ההבדל. כוחות רבים להם אנו זקוקים ניתן לקבל דווקא מהתמקדות בצרכים של האחר ובמתן תמיכה וסיוע כמובן במסגרת ההוראות שניתנות.
מי ייתן ונצליח להיות מודל והשראה להתמודדויות המאתגרות שעולות ונצליח לקחת אחריות בהנהגת האנרגיה שאנו מפיקים מתוכנו ובהתאם ההשפעה על סביבתנו. אמכי"ר.
שבת הגדול מבורכת❤️