הפרשה פותחת בציווי משה את העם לאחר כניסתם לארץ לקיים את מצוות הביכורים, המצווה הראשונה. נשאלת השאלה מדוע נבחרה דווקא מצוות הביכורים להיות המצווה הראשונה?
אחרי פרשת "כי-תצא" בשבוע שעבר, וההבנה של חשיבותו והשפעתו של הגרעין המשפחתי אנו כבר מוכנים ל"כי-תבוא" להגיע ולהכנס "אל הארץ", אל הבית, היעד הנכסף. והתורה דואגת להדגיש ולהזכיר לנו שלא ניפול חלילה ל'כוחי ועוצם ידי', אלא נזכור- "אֲשֶׁר֙ ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖"; אנחנו נכנסים לארץ ישראל עם השילוב של ההשתדלות והעבודה שלנו כפרטים וכעם יחד עם ההודיה והכרת הטוב.
מסביר המחנך אלכס גליקסברג- "במצוות ביכורים מגולמת כל ההוויה היהודית של עמנו, הן ביחסי הגומלין ביננו לבין הקב"ה והן ביחסי הגומלין ביננו לבין זולתנו. ערש ההוויה היהודית הזו מוכרחת היא להיות בארץ ישראל. ביסודותיה של מצוות הביכורים טמונים ערכים משמעותיים לקיומו של העם. מידת הוותרנות, מידת הכרת תודה ומידת החסד: נותן הביכורים מוותר על פירות 7 המינים הראשונים שאותם הוא ממש להוט לאכול ו/או למכור, כששמחת הוויתור מלווה באמירה ממש של תודה לא-ל על עניינו האישי-חקלאי, ועל כל הטוב ההיסטורי של העם מגלות מצרים ועד הכניסה לארץ. לבסוף הוא גם משמח את האחרים באכילת פירות ראשונים אלו…
מצוות הביכורים מאפיינת היטב את המציאות הרוחנית והנפשית שבה אנו נמצאים בחודש אלול. אכן, פרשתנו לעולם תיקרא שתי שבתות או שבת לפני ראש השנה. בחודש אלול, כשאנו עומדים כל כולנו מול מראת-הקב"ה ועושים "ספירת מלאי" מה יש לנו או בנו עכשיו ומה עדיין חסר לנו או בנו, אנו עומדים נכוחה אל מול עשייתנו מן העבר וההווה וחולמים את חלומותינו לעתיד. איפיונה של "מצוות ביכורים" הוא מעין חשבון נפש אישי וציבורי. בשעת הבאת הביכורים בירושלים, האדם סוקר את ההיסטוריה של עם ישראל, מיציאת מצרים ועד עתה, ואיך הוא באופן אישי כיחיד משתלב בכל העוצמה הציבורית הזו. "ספירת המלאי" בשעת הבאת הביכורים נעשית מתוך שמחה וציפיה לעתיד טוב וראוי יותר, למרות שכל הפירות הרבים חסרים לנו עדיין, והם טרם באו לעולם, כפי שנחתמת המצווה: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך ולביתך" (פרק כ"ו, י"א).
בהשלכה לתהליך חשבון הנפש שלנו בחודש אלול, עלינו לשמוח מאד במה שיש בידינו מן העבר וההווה, ולהכיר עליה תודה. דווקא על רקע זה, אנחנו מייחלים ומתפללים לעתיד טוב יותר שבו כל פירות העונה יהיו בידינו. כולנו יודעים שכדי להגיע לקטיף הפירות עלינו לעמול עמל רב בהתמדה ובמסירות. אכן, מצוות התשובה ומצוות הביכורים דומות מאד זו לזו: בשתיהן יש חשבון נפש אישי וציבורי של "ספירת מלאי", בשתיהן יש מבט מן העבר וההווה אל עתיד טוב, נכון וראוי מתוך עמל רב על המידות ועל המעשים."
נראה לי שבפרט בימים אלו נכון לשאול מה המשמעות של “כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ”? ומהן השלכותיו בעידן הנוכחי, שבו אנו חיים במדינת ישראל בתוך מציאות עכשווית ויומיומית? ומה הייתה המשמעות והשלכותיו לאורך דורות רבים שלא חיינו בארצנו, או שחיינו בה ללא הקיום הריבוני?
פרשת "כי תבוא" עוסקת במצוות הביכורים, והתוכחה שכוללת את-הברכה והקללה. מה הקשר ביניהם? בפרשת הברכות והקללות הן מכוונות לאדם הפרטי: "בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר, וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה" (דב' כז:ג); "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ" (דב' כז:ח) , וכך גם בקללות- "אָרוּר אַתָּה בָּעִיר, וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה" (דב' כח:טז) "וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶךָ" (דב' כח:לד).
שואל עו"ד אלישי בן-יצחק- " מדוע כל הצרות מיוחסות ליחיד, הרי לא הכול תלוי בו? האם לא היה נכון יותר לכתוב את "פרשת ביכורים" בלשון יחיד ואת "פרשת הקללות והברכות" בלשון רבים? דומה בעיניי כי סמיכות הפרשיות אינה מקרית, אלא באה ללמד על הקשר שבין היחיד לבין הציבור. רוצה לומר לעתים חולפות בראש האדם המחשבות: 'מה אני צריך את הציבור?'; 'לשם מה עליי להיות חלק מן הקהילה? הרי יש לי מעמד, פרנסה מכובדת, רכוש, בית, כלים נאים ועוד'. ברגעים אלו, שבהם לכאורה הכול טוב ומסתדר, קורא קול פנימי לאדם לנתק את עצמו מן הציבור, בחשבו שחבל להשחית זמן יקר לטובת הציבור כשאינו זקוק לציבור. חז"ל היו ערים לתחושות ולמחשבות אלו, וביקשו להטמיע בפרט עד כמה גדול כוח הציבור, ועד כמה חייב אדם להיות מעורב בין הבריות." והוא מוסיף מדבריו של הרב סולובייצ'יק, "המבקש לפרוש מן הציבור צריך לראות את עצמו כאילו הוא על כף אחת של המאזניים והציבור על הכף השנייה, שפרישתו היא בגדר הפרת האיזון והפגיעה בציבור, גם אם הדבר אינו ניכר, אלא אם הפרט חי בחברה מקולקלת, אז מותר לו לפרוש מן הציבור."
הרב קוק מוסיף על כך כי יש תלות של היחיד בציבור ושל הציבור ביחיד. תלות זו מפרה את שניהם. וכפי שאין לוותר על הציבור כך אסור לוותר על היחיד. אומר עו"ד בן יצחק- "דומה בעיניי שהמסר שבפרשתנו מורכב משני עניינים המקפלים בתוכם יסוד חשוב, ולפיו הגשמת ייעודו של עם ישראל, להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", יוכל להתממש רק אם נבין ששלמות הפרט אינה שלמה בלא השקעה בחברה ובציבור. לעולם, היחיד הוא חלק מן הציבור וזכאי לסיוע ממנו כשם שהוא חייב לתרום לציבור."
במילים אחרות, האתגר שלנו הוא מציאת האיזון הבריא והמפרה שבין היחיד לציבור, ובין הציבור ליחיד. והטמעת מידת החסד, הכרת תודה והכרת הטוב בכדי שנהיה מונעים ממקום נקי ומקדם. אמכי"ר.
שבת שלום❤️