תגית: כישרון ושליחות

השבוע אנחנו קוראים את פרשת בלק שהיא הפרשה השביעית בספר במדבר. אחת הפרשות הסמליות והטעונות ביותר בתורה, אשר מציבה מראה חדה מול נפש האדם ומול החברה כולה. זהו סיפור של כישרון נדיר- שמסתנוור מעצמו, של עיוורון מוסרי שמתעקש להמשיך קדימה, ושל אמת- שמגיעה דווקא ממקום בלתי צפוי.
בלעם, נביא ומכשף בעל שם, מוזמן על ידי בלק מלך מואב לקלל את עם ישראל. אך למרות כישוריו הרוחניים, היכולת המופלאה שלו לראות לפתע- ניטלת ממנו. הוא עיוור לדרך, עיוור למסר האלוקי. והאתון- כן החמור, דווקא היא זו שרואה. היא עוצרת. היא מדברת. והוא? מכה ומתלונן.
בלעם איננו דמות שולית. הוא נביא, משפיע, אדם עם יכולות נשגבות. יש לו שם, כוח, סמכות. וכמו רבים מאתנו- כשאנו טובים במה שאנו עוסקים, אנו על אוטומט ולא נוטים לתהות מהיכן אנו פועלים? מה מניע אותנו ולמה? נראה כי הכישרון, כשהוא מובן מאליו, מברכה עלול להפוך לעיוורון.

יש פה סוג של קריאת השכמה גם עבורנו:
לפעמים אנחנו מצליחים כי "ככה אנחנו", כי אנחנו מוכשרים, רהוטים, נראים טוב.
אבל אם נהפוך את המתנות שקיבלנו למובן מאליו- אם ננהג בשחצנות במקום בשליחות- אנחנו עלולים לפספס את עיקר הדרך והמהות.
רגע השיא בפרשה קורה כאשר אתונו של בלעם עוצרת, סוטה מהדרך, ולבסוף אף מדברת, ומוכיחה את בלעם על עקשנותו. בלעם כל כולו עסוק במשימה, בעמדה, באגו ומכה את אתונו שלוש פעמים ללא כל תהייה. מסביר הרב שניאור אשכנזי: זו לא רק ביקורת על בלעם- זו תזכורת מהדהדת לכל אחד מאתנו. לפעמים, דווקא הקול השולי, הילדה, השכן, העובד הזוטר- הוא הקול שקורא לנו לשים לב, קול שמביא לפקיחת עיניים.

המסר של פרשת בלק נוגע בנקודה רגישה במיוחד בימינו אנו, בישראל של תשפ"ה:
אנחנו במלחמה מואצת עם מחיר כואב וממושך, כבר כמעט שנתיים.
אנחנו מוקפים ברעש. המדיה צועקת. הפוליטיקה סוערת. הרשתות גועשות.
אבל את הקול של מי שכואב, של מי שמבקש לעצור רגע- אנחנו לא שומעים.
אמא שמתריעה: "הבן שלי נשבר במערכת."
נערה שצועקת מבפנים: "לא רואים אותי."
חייל שנפשו סדוקה, אך מתבייש לדבר.
או קול פנימי בנו שאומר: "עצרו רגע. זה יותר מדי."
האם נקשיב? האם נוכל לזהות את 'מלאך' הדרך שניצב לפנינו, או שנמשיך לרכב על האתון (=חמור מלשון חומר, חומריות) עד שניתקל בקיר?

הדיאלוג בין בלעם לאתונו מחזיר אותנו לעיקרון עמוק נוסף בפרשה שהוא ניהול מתוך ענווה, כפי שהסביר הרב איתמר אלדר: בפרשה הקודמת, 'חוקת', יש לקחת את המקל כהרתעה- אך לא למהר להשתמש בו. בלעם ממהר להכות את אתונו, הוא פועל מתוך אגו- ולא מתוך אמונה, ענווה ושליחות. תפקידה של האתון היה לשנות את תודעתו של בלעם. הרב שניאור אשכנזי מוסיף, כי על כישרון מודים ולא מתגאים. הכישרון שלנו הוא התיווך עם העולם, ועלינו לשאול את עצמנו האם אנו ממצים את הכישרון שקיבלנו במתנה.
ואכן, הרגע שבו בלעם מתעורר, פוקח את עיניו, מה הוא מלמד אותנו?
בלעם, לאחר שהוא רואה סוף סוף את המלאך, משנה את לשונו. האתון, מסתבר, מאד אפקטיבית ומצליחה ללמד את אדונה שיעור בחיים וגם להביא אותו לכדי שינוי ,שיש בו – ביקורת עצמית, הכרה בטעות ושינוי דעה ככתוב: "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ד', חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי,כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ;וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי". (במדבר, כב' פס' לד')
במילים אחרות, לא להיות תמיד כל כך נחרץ ובטוח בכל עניין, לא תמיד לדעת כל דבר בוודאות, אלא להיפתח לכל האפשרויות ולראות את האמת. בלעם מכה את אתונו מפני שהוא בטוח שאין כל הצדקה לעצירתה באמצע הדרך. הוא אינו מטיל ספק במה שרואות עיניו ועיניו הרי רואות שהדרך פנויה. הדבר האחרון שהוא מסוגל להעלות על דעתו הוא, כי בהמה זו שהוא רכוב עליה רואה משהו שהוא הנביא הגדול אינו רואה. בזכות פי האתון הוא לומד שלא הכול ברור ונחרץ, ובעיקר שלא הכול תלוי בו.

ומה איתנו? המסר של פרשת בלק רלוונטי לחיינו כיחידים וכעם:
האם אנחנו מסוגלים לעצור, להקשיב לקול הפנימי- גם אם הוא שקט?
האם נוכל להטות אוזן לקולות שוליים שלא "מצטלמים טוב", אבל נושאים אמת?
האם נשתמש בכישרון שלנו כמתנה (לא מובן מאליו) או ניכשל דווקא בו, כי אימצנו ביטחון יתר?
האם נשכיל להוביל מתוך שליחות וענווה?

שנזכה כולנו לפקיחת עיניים ולכל הברכות שזכינו להם השבוע בפרשת בלק, "(כד) הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא …(ה) מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל… (ט) כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר…" (במדבר כג', כד')

שבת של שלום ובשורות טובות

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

כיצד לבחור נכון בפרט כשיש לנו ספק וקונפליקט?
בפרשה שלנו מתואר כיצד שתי משלחות מגיעות לבית בלעם הנביא, מכונה 'יודע דעת עליון', שמתבקש עבור שכר מכובד לקלל את ישראל. ה' שמתגלה לבלעם מזהיר אותו שלא יצא בשליחות המואבים; אך, לאחר שמגיעה המשלחת השנייה מבלק, מלך מואב, בלעם פונה שוב אל ה', והפעם המענה שקיבל: " אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ–אֹתוֹ תַעֲשֶׂה." (במדבר כ"ב, כ). אך למרות כביכול ההיתר האלוקי, מתואר לנו בהמשך כי- "(כא) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם-שָׂרֵי מוֹאָב. (כב) וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ (במדבר כב);." מדוע כועס ה'? הרי ה' התגלה אל בלעם בחלום ואמר לו אם יבואו לקרוא לך…קום לך איתם אז על מה הכעס ?

המדרש מסביר כי בדרך בה אדם רוצה ללכת, שם מוליכים אותו. מאחר ובלעם הפציר בה' שוב ושוב, ה' נעתר לבקשתו. בלעם משחק משחק כפול. מצד אחד הוא אינו רוצה להמרות את פי האלוהים, המתנגד כמובן למהלך, מצד שני הוא מתפתה להצעה ומשתמש באיסור של ה' כעוד קלף במשא ומתן כדי להוציא מבלק שכר גדול יותר. בנוסף, הייתה התנייה לאישור יציאה עם המשלחת, רק מה שה' ידבר אליו – יעשה בלעם. אבל בלעם לא אמר למשלחת דבר, וגרם להם להבין שהוא ימלא את בקשתם.

התוצאה- מלאך נעמד בדרך מול בלעם והאתון. האתון שראתה את המלאך סטתה מהדרך וירדה אל השדה, אך בלעם שלא ראה את המלאך, ולכן לא הבין מדוע היא עשתה זאת – היכה אותה. וכך שלוש פעמים, בפעם השלישית, לאתון לא נותרה כל ברירה והיא רבצה ארצה. גם בפעם הזו בלעם עדיין איננו רואה את המלאך שחרבו שלופה, והוא מכה שוב את האתון. ואז, באופן מפתיע, "(כח) וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים" (במדבר כב), האתון מדברת ומוכיחה את בלעם על התנהגותו, ובתגובה עונה לה בלעם שהיא התעללה בו ואם הייתה חרב בידו, היה הורג אותה. והאתון ממשיכה לדבר ולהוכיח את בלעם-
"(ל) וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה–הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא." (במדבר כ"ב). האתון מוכיחה את בלעם על חוסר האמון וכפיות הטובה שלו.
ורק אז מתגלה המלאך לבלעם כשחרב שלופה בידו, והוא מסביר לבלעם שהוא זה שגרם לאתון לסטות מן הדרך; בלעם מתנצל בפני המלאך על מעשיו, ומציע לשוב לביתו. אך המלאך מורה לו להמשיך למואב, ומזהיר אותו שוב "וְאֶפֶס אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תְדַבֵּר" (במדבר כב, לה).

מעניין שדווקא לסיפור זה שמתרחש מאחורי הקלעים של בני ישראל, צוות חפירות הולנדי חשף ב-1967 מבנה של מקדש בתל דיר עלא שבירדן, בקרבת נחל יבוק. על קירות המקדש נמצאו חרוטות של כמה כתובות במצב השתמרות קשה ביותר. החוקרים הצליחו לפענח מספר שורות, להם קראו בשם "כתובת בלעם". הכתובת מזכירה אדם ושמו "בלעם ברבער" (=בן בעור), וכוללת שני "צירופים"  שמכילים נבואות וסיפורי בלהות על השאול. חלק מהחוקרים טוענים כי היא נכתבה בארמית והיא מספרת על החוזה בלעם בן בעור, על נבואותיו ועל קללותיו.
ובכל זאת מה תפקיד האתון בפרשה?
מסתבר שבחיים תכניות לחוד ומעשים לחוד. לכולנו יש פער בין הדיבורים למעשים, מה שמזכיר לי את הביטוי- "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול." בעצם מה מונע מאתנו לתקן את המידות? נראה כי בכל אחד ואחת מאתנו יש סוג של בלעם, אז כיצד ניתן לתקן זאת? מה בעצם גורם לניתוק בין מה שאני יודע לבין מה שאני עושה? שאלות אלו מעוררות את התהייה לגבי מימוש היכולת השוטפת שלנו להיות נוכחים וקשובים, להתעלות מעל הסחות הדעת המרובות, ולהיות ממוקדים ומחוברים למניעים שמובילים לבחירות שאנו עושים.

ובכל זאת, זו פרשה ייחודית המביאה לכאורה אגדה, סרט מצויר שבה אתון מדברת, איך זה שייך ומה המסר שהתורה מעבירה לנו? האתון היא זו שמוכיחה את בלעם ומביאה דברי מוסר. בלעם עם כל היכולות והעוצמות שלו כנביא וקוסם שראשו בשמיים אך רגליו שקועות בשפל השפלים, ממש עולם ומלואו, איננו רואה את המלאך שחרבו שלופה בניגוד לאתון. יש מפרשים האומרים כי הסיפור הינו ביטוי להזיות של בלעם שהיה בחרדות. מצד אחד הוא מתפתה להצעתו של בלק, מצד שני הוא 'יודע דעת עליון', יודע כי הוא כפוף לרצון ה'.
המשנה בפרקי אבות מתארת 3 פיות-
פי הארץ שבלעה את קורח ועדתו- פרשת קורח
פי הבאר שנפתחה למרים- פרשת חוקת
ועתה פי האתון המוכיחה את בלעם- פרשת בלק

האתון היא ביטוי לפקיחת עיניים, לרמזים שטמונים בטבע וסביבנו. תשומת הלב שלנו היא שתאפשר להבחין ולהיעזר בהם אם רק נהיה קשובים. בלעם עם כל עוצמתו ויכולתו לא רואה את מה שהאתון רואה. אין מקום ל'כוחי ועוצם ידי', מעשה האתון מביא לערעור בטחונו של בלעם עד כדי שהוא מציע לשוב על עקבותיו. מסביר הרב שניאור אשכנזי, ע"פ משנתו של הרבי מלוובאביטש, מה שמבדיל אותנו אחד מהשנייה הינו הכישרון, פלא החיים, שאין לו הסבר מדעי. מדוע כל אחד מקבל כישרון ויכולת שונה, אומנם מהרצף הגנטי של הוריו, ועדיין שונה מאחיו, הכיצד?
הכישרון, מסביר הרב אשכנזי, זה הרגע שבו ה' הכריע מה תהא שליחותו של כל אדם ואדם, פיקדון ומתנה שקיבלנו. זו סיבה להודות ולא להתגאות. המחמאה היחידה והמפורשת שקיבל משה רבנו הייתה כי הוא 'העניו שבאדם'. מסתבר שענווה אמיתית מתעוררת דווקא מגאווה, מההבנה העמוקה לכשרונות, היכולות, והשליחות שקיבלנו, והטמעתן. בלעם חשב שהעובדה שהוא 'יודע דעת עליון' מקנה לו זכויות עודפות, והבחירה שלו הייתה לממש אותם לצרכיו האישיים. בעוד משה רבנו שידע מי הוא ומהם יכולתיו ועוצמתו, בחן בכל רגע בחייו אם אכן הוא עשה מספיק בעבור מה שקיבל? האם הוא אכן מיצה ומימש את כל הכישרונות שקיבל לטובת הכלל?

האתון היא ביטוי לסימנים ולרמזים שאנו מקבלים גם ממקומות לא צפויים בכדי שלא נתעקש להמשיך מבלי לבחון האם הדרך שאנו הולכים בה מבטאת את הבחירה הנכונה, הטובה, והמדויקת לנו, ולוודא שלא סטינו מהדרך. האתון היא ביטוי לאינספור הזדמנויות שאנו מקבלים בכדי לממש את הכישרונות הייחודים לנו גם לטובת הסביבה והיקום וזו הדרך הטובה ביותר לתיקון עצמי שיוביל לבסוף לתיקון עולם. האתון מופיעה לרוב כשאנו מצויים בקונפליקט. החלק האלוקי שבנו מנסה לרמוז לנו שכדאי לבחון את הפער המצוי בין הדיבורים למעשים שלנו.
אז מהי בעצם המשמעות של לבחור נכון? בתהליך של קבלת החלטות נחוצים הקשבה, נוכחות כאן ועכשיו, ותשומת-לב לסימנים ולפרטים סביבנו. אחרי הכל, המטרה היא לצמצם את הפערים בין הדיבור למעשה, בכדי לממש ולדייק את השליחות שלנו בדרך שבה אנו בוחרים להלך. מי ייתן שתהא זו דרך מקדמת, מפרה, ומצמיחה אותנו ואת הסביבה. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום🚶🏻‍♀️💞🚶🏻