פרשות ויקהל ופקודי הן פרשות ´צו פיוס´. לאחר המשבר הנורא של חטא העגל ה' משלים עם עם ישראל ובונה את ביתו בקרבם. הפרשות מבהירות לנו כי עלינו לקחת את הדברים לעצמנו ולחפש קשרים שהתנתקו בעקבות משבר מסוים ושניתן לחבר ולפייס.
מי מאיתנו לא התמודד עם תחושות כישלון בשלב כזה או אחר? חווית הכישלון הינה חלק מהחיים, ולעיתים אנחנו אפילו לא מודעים אליה, אך היא חשובה מאוד לתהליך הלמידה ולהצלחה שלנו. הדחף הטבעי אחרי חווית כישלון הוא האשמה עצמית והרגשת בושה. יתכן שאנו מתקשים להתמודד עם תחושת אי-הנוחות הנפשית, אך אם נדע לשנות את תפיסת החשיבה הזו ולהסתכל על הכישלונות כבעלי ערך ולא כמביישים, אז נוכל באמת להבין שרק דרכם ניתן ללמוד ולהצליח.
מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"איך מפיחים רוח חדשה בעם מיואש? איך מאחים את רסיסיה של אומה שבורה? זהו האתגר העומד בפני משה לאחר חטא העגל, בפתח פרשתנו.ּ מילת המפתח בתשובה היא שמה של הפרשה: וַ יַ קְ הֵ ל. קהילה, או קהל, היא קבוצה של אנשים שנאספו למטרה מסוימת. מטרה זו יכולה להיות חיובית או שלילית, בונה או הורסת. אותה מילה המופיעה בפתח פרשת שבוע זה כתחילתו של פתרון, " (א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות לה), הופיעה גם בפרשת השבוע שעבר, אך בבניין דקדוקי אחר, כתחילתה של הבעיה: "(א) …וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ." (שמות לב). ההבדל בין שתי ההיקהלויות הללו הוא שהראשונה הובילה לפריעה, והשנייה (בפרשה השבוע) לסדר.
יש התקהלות מתוכננת, מוכוונת משימה וממושמעת – ויש התקהלות של המון פרוע. להמון יש רצון משלו. אנשים הנמהלים בהמון מאבדים את המשמעת העצמית שלהם. הם נסחפים על גל הרגש. תהליכי החשיבה השקולים הנורמליים נדחים מפני הרגשות הקבוצתיים הפרימיטיביים. בלשונם של מדעני המוח, מתרחשת אצלם השתלטות של האמיגדלה – המרכז הרגשי הקדום של המוח. היצרים יוצאים מכלל שליטה. הפסיכולוגיה של ההמון הייתה נושאם של מחקרים מפורסמים עוד בשחר ימיו של מדע הפסיכולוגיה…
מעשה ההקהלה שבפרשתנו הוא תגובתו של משה להתקהלות הפרועה של העם סביב אהרן בחטא העגל. משה עושה דבר מרתק. הוא איננו פועל בניגוד למגמת העם, כפי שעשה תחילה כאשר ראה את עגל הזהב. במקום זאת, הוא משתמש באותה מוטיבציה שהניעה את העם בהתקהלות ההיא. בני ישראל רצו ליצור משהו שייתן להם סימן לכך שה׳ שוכן בקרבם: לא במרומי ההר, אלא בתוך המחנה. משה פונה לאותו רגש נדיבות שגרם להם להציע לאהרן את תכשיטי הזהב שלהם. ההבדל הוא שעכשיו הם פועלים על פי מצוות ה׳, ולא על פי הרגש הספונטני. הוא מבקש מבני ישראל לתרום מנדבת לבם להקמת המשכן. ההיענות רבה כל כך, עד שהוא צריך לבקש מהם להפסיק…
כשתלמידי החכמים נעשים בונים, הם מרבים שלום. המבקש לאחד אנשים אינדיבידואליסטים מאוד לכדי קהילה חייב להפוך אותם תחילה לבונים. את זאת עשה משה כשהקהיל את בני ישראל לבניין המשכן. בניית צוות, אפילו אחרי אסון כמו חטא העגל, איננה מסתורין ואיננה נס. בונים צוות בהצבת משימה – כזו המדברת אל לבם של האנשים, וששום חלק מהצוות לא יוכל להשלימה לבדו. זו צריכה להיות משימה קונסטרוקטיבית. כל חבר בצוות צריך להיות מסוגל לתרום תרומה ייחודית, וכאשר הוא תורם אותה, עליו להרגיש שמעריכים אותו. הכרחי שכל חבר בצוות יוכל בסוף מעשה לומר בגאווה: עזרתי לעשות זאת. את זאת הבין משה, וכך עשה. הוא ידע שכדי לבנות צוות, צריך ליצור צוות שבונֶה."
כך גם במעגל האישי והפנימי של כל אחד ואחת מאתנו, טעויות וכישלונות כאמור, הינם חלק מהחיים, אך כשהם מתרחשים אצלנו, קשה לנו להתגבר עליהם ולדעת עד איפה להלקות את עצמנו, האם להודות בשגיאה, ומה כדאי לנו ללמוד מהם? לפעמים הכישלונות שלנו גורמים לנו להישאר באזור הנוחות שלנו ואנו צריכים עזרה כדי לשנות הרגלים מזיקים. כולנו יכולים לבחור לא ללמוד מהכישלונות שלנו, או לחילופין, אנו יכולים לבחור להעצים את עצמנו על ידי הפיכתם לעוצמות, כאלו שיובילו אותנו לאופק ועתיד טובים יותר. העובדה שנכשלנו בדבר מה לא הופכת אותנו ל-כישלון.
לכן, בכדי להקהיל ולאסוף את כל כוחות הנפש שלנו אל תוך כוח אחד מאוחד שיקדם את העשייה שלנו, הפרשה נותנת לנו מענה איך עושים זאת בשני שלבים?
תחילה ניתנת מצוות ה-שבת שמזכירה לנו שאנחנו לא לבד. ציווי לפסק זמן מששת ימי המעשה , "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'…" (לה, ב), ששה ימים שבהם נעשית (שימו לב לניקוד) המלאכה על ידנו, ודרכנו, יש פה ביטוי לשותפות שבה אנו עושים את המיטב. בשבת זו העת שבה אנו מתכנסים למהות ולתכלית שלנו. השבת אוספת ומשיבה לנו את כוחותינו. זהו השלב שבו אנו מתמקדים במנוחה ובהבנה שכל העשייה שלנו במהלך ששת הימים חשובה ומשמעותית ובה בעת איננה ביטוי ל- "כוחי ועוצם ידי", להיפך, ההכרה שיש לנו שותפים, ושלא הכל תלוי רק בעשייה שלנו.
השלב השני, בניית המשכן ממקום מחובר ומכוון. לאחר איסוף כוחות הנפש שלנו, יש מיקוד המאפשר לנו לבנות את המשכן, לפעול, ולקחת אחריות מהתודעה וההבנה שאנחנו לא לבד, ויש לנו תפקיד בשותפות. לתפקיד זה מתייחס הרבי מליובאוויטש- "להקהיל ולחבר מתוך הבנה כי התורה היא נצחית. אמנם אין באפשרותנו לקיים את מצוות הקהל במובנה הפשוט, בבית-המקדש, אבל תוכנה הרוחני, כפי שהוא בא לידי ביטוי בעבודת האדם ב'מקדש' הפרטי שבתוך ליבו – עומד בתוקפו… כל אדם מישראל נדרש – להקהיל ולרכז את כל כוחות נפשו ואת מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו, ולהכניס אותם לתוך 'בית-המקדש' הפנימי." אחד הנושאים המורכבים ביותר שעל האדם להתמודד עמם הוא נושא ההשתדלות. מהי מידת ההשתדלות הרצויה, עד כמה אדם צריך לפעול על מנת להשיג את מטרותיו בחיים?
מצד אחד, האמונה בהשגחה פרטית מאת ה', מצד שני אנו חיים בעולם המעשה, עובדים ומשקיעים בכדי להשיג את המטרות שהצבנו לנו. היכן נמצא גבול העשייה של האדם, ומתי מגיע השלב שבו עלינו להרפות? מפרשים מסבירים כי משמעות המונח השתדלות היא: השתתפות. ההשתדלות היא ההשתתפות שלנו ב- בניית האמצעים, הכלים, התפילה, היכולת לראות את הטוב גם כשהוא נסתר, לראות את הטוב בנסיבות החיים שהוא פרי הפרשנות שלנו, והוא שישפיע בהמשך על הבחירות שלנו. הפתרון לכך הוא להמשיך להציב מטרות, הרב זקס זצ"ל קרא להן, "מטרות קונסטרוקטיביות", ובמקביל חשוב עוד יותר להגדיר את הנקודות שנצטרך לעבור בדרך להשגתן. כפי שבני ישראל לאחר הכישלון בחטא העגל התמקדו בהשתדלות ובעשייה מקדמת בבניית המשכן. העשייה היומיומית חשובה, בדיוק כמו מנוחת השבת שמקהילה ומחברת אותנו ואת כוחות הנפש שלנו. והגדולה האמיתית טמונה בעקביות ולמשך זמן – כי כך נצליח לבנות משכן שמקהיל אל כל כוחותינו המתבטאים במחשבה, דיבור ומעשה. במילים אחרות, האופן שבו אנו מבטאים ומממשים את עצמנו בעולם.
שבת שלום💞
