השבוע פרשת תצווה שהיא הפרשה השמינית בספר שמות. הפרשה פותחת בפנייה למשה "ואתה תצווה את בני ישראל" מבלי לציין את שמו; זו למעשה הפרשה היחידה בחומשים שמות-ויקרא-במדבר שלא מוזכר בה שמו של משה. מקובל ע"פ המדרש לקשר זאת לבקשתו של משה מה' לאחר חטא העגל המופיעה בפרשה הבאה, פרשת כי תשא: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". משה מבקש מ-ה' שאם הוא לא מוכן לסלוח לבני ישראל, אזי עליו למחוק את שמו מהכתובים. למרות שהקב"ה סלח לבני ישראל, שמו של משה נעדר מן הפרשה כי זהו ביטוי להתגשמות מילותיו של אדם צדיק רב עוצמה, שהגיע לרום המעלות, ביטוי לכוחה של מילה.
פרשת תצווה ממשיכה את ציווי בניית והקמת המשכן, התפקידים, למשל, על הכוהנים להדליק את נר התמיד בכל יום, באוהל מועד. מתואר גם הלבוש המיוחד של הכוהנים, אהרון הכהן הגדול ילבש אֵפוֹד ועליו החוֹשֶן. על החושן יש אבנים, ועליהן שמות שנים-עשר שבטי ישראל. עוד פרטֵי לְבוּש שילבש אהרון, הם: מעיל אֵפוֹד, כּוּתוֹנֶת תשבץ, מִצְנֶפֶת, ועליה ציץ זהב. גם בניו ילבשו כּוּתָנוֹת, אַבְנֵטִים ומִגְבָּעוֹת. בהמשך הפרשה מתואר תהליך קידושם של אהרון ובניו, והציווּי לבנות מזבח קְטוֹרֶת, שיוּנַח לפני הפָּרוֹכֶת שעל ארון העֵדוּת. הפרשה מסיימת בשלוש מצוות שיהיו במשכן – קורבנות התמיד, הדלקת הנרות והקרבת הקטורת.
צו החיים-
קריאה ראשונית של הפרשה מעוררת תחושה של ריחוק, איך זה קשור אלינו? הרי היו אלו עבודות המוטלות על הכוהנים בלבד. מה החלק של כולנו פה? איך זה יכול להיות רלבנטי לכל אחד ואחת מאתנו? הפרשה פותחת- " (כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (שמות כז) המילה "תצווה" מזמינה אותנו להעמיק ולהבין את משמעותה. לשון הציווי נתפס לא פעם כמשהו מאיים ואפילו כופה, שכדאי ורצוי להתרחק ממנו, לכן, חשוב שנבין את פנימיות המילה. תצווה היא אכן ציווי לאדם לברר ולזהות בתוכו את הציווי האלוקי הייחודי לו. במילים אחרות, אנו מחויבים למצוא את התכונות והכישורים המיוחדים שקיבלנו. עלינו לפתח אותם בכדי שנוכל למלא את שליחותנו נאמנה; אחרי הכל, כל אחד מאתנו נדרש להיות כהן, כפי שנאמר במתן תורה- "והייתם לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש".
. "אור החיים" מסביר- 'תצוה' מלשון "צוותא", כלומר התחברות. הפנייה למשה כאן היא הבהרת תפקידו להתחבר עם בני ישראל, ולחבר ולקשר את עם ישראל עם ה'. לכן, באמצעות קיום המצוות האדם מרגיש שהוא נעשה צוותא לאחרים, הן במצוות שבין אדם לחברו והן במצוות שבין אדם למקום. כי כל מצוה משפיעה על הסביבה הקרובה והרחוקה. היא מתקנת ומשפיעה על כל העולם.
זו הסיבה שהתורה מצווה לנו לזכור כי בכל אחד ואחת מאתנו ישנו ניצוץ אלוקי, וציווי שע"פ הייעוד שלי עלי להיות מחובר לכלל. האדם יוכל למצוא משמעות בחיים, רק כשיקדיש את עצמו לחברה, כלומר, עלינו להפנים שהשליחות שלנו היא תמיד כלפי אחרים.
ואלברט אינשטיין הטיב לתאר-
"האדם הוא חלק מהשלם שאותו אנו מכנים "היקום", חלק שהינו מוגבל בזמן וחלל. הוא חווה את עצמו, את מחשבותיו ואת רגשותיו כדבר מה נפרד מהשאר – מעין אשליה אופטית של תודעתו. אשליה זו היא מעין כלא בעבורנו, אשר מגביל אותנו אל רצונותינו האישיים ומצמצם את חיבתנו לאנשים מעטים הקרובים אלינו. משימתנו צריכה להיות – לשחרר את עצמנו מכלא זה באמצעות הרחבת מעגלי החמלה שלנו, עד שיחבקו את כל היצורים החיים ואת הטבע כולו על כל יופיו. איש אינו יכול להשיג זאת בשלמות, אך השאיפה להישג שכזה הינה כשלעצמה חלק מהשחרור והבסיס לביטחון פנימי…. בסוקרנו את חיינו ומאמצינו, אנו מבחינים במהרה שכמעט כל מעשינו ורצונותינו כרוכים בקיומם של בני אדם אחרים… אנו אוכלים מזון שאחרים ייצרו, לובשים בגדים שאחרים תפרו, גרים בבתים שאחרים בנו. מרבית הידע והאמונות שלנו הועברו אלינו על-ידי אנשים אחרים בתיווכה של שפה, שאותה אחרים הגו… משום כך עלינו להודות שאנו חבים את יתרוננו העיקרי על בעלי-החיים לעובדת היותנו חיים בחברה אנושית. היחיד הינו מה שהינו וערכו הוא ערכו לא בזכות היותו מובדל, אלא בזכות היותו חלק מחברה אנושית גדולה…"
הפרשה שלנו עוסקת בכלים של הקרבת קורבנות, האחד במזבח העולה שעמד בחצר המשכן, והשני בתוך ההיכל, מזבח קטן יותר מצופה זהב, שנועד להקטרת הקטורת…. כל עניין הקרבת הקורבנות – הוא מלשון קירוב והתקרבות, והם למעשה המעשים שלנו בעולם. עלינו לשאול את עצמנו כיצד אנו פועלים בעולם לקירוב לבבות, ולצמצום פערים?!
