השבוע, פרשת תצווה שהיא המשך ישיר לבניית המשכן- ההוראות לעבודה במשכן, ולכוהנים העובדים בה. בשבוע של פרשת תצווה חל גם פורים. מה הקשר בין הפרשה לחג הפורים?
כולנו יודעים שבפורים יש עיסוק בבגדי המלכות, בנראות, בתחפושות, ובמצג שווא ומצג אמת. במקביל, בפרשה אנו למדים על חשיבות ומשמעות בגדי הכוהנים. מסביר הרב משה שיינפלד-
"אחד הדברים המבטאים ביותר את ההבדל המהותי בין בני אדם לבעלי חיים הוא הבגד. בני אדם לובשים בגדים, ואילו בעלי חיים מהלכים בכסות הטבעית שלהם. כיצד מבטאים הבגדים את ההבדל שבין בני אדם לבעלי חיים? הבגד מסמל את "יכולת הכיסוי" של השכל על הגוף. כלומר: בין הגוף והשכל שורר מתח תמידי – הגוף נמשך לעניינים רבים שהשכל מנסה להימנע מהם, ואילו השכל מנסה להטיל מרות על הגוף, אולם לא תמיד מציית הגוף להוראותיו. הבגדים מזכירים לאדם: יש לך יכולת לכסות ולרסן את כוחות גופך. יש לך זכות בחירה בין טוב לרע. הבגד החיצוני מבטא את המעלה הפנימית המיוחדת שהמין האנושי זכה לה – יתרון היכולת השכלית על פני הדחף הגופני. לעומת זאת, בעלי החיים אינם עוטים מלבוש על גופם, משום שכוחות הגוף מקיפים את כל ישותם. אין להם מערכת מוסרית מודעת…".
ע"פ הסוד, הרב חיים ויטאל, תלמידו של האר"י מסביר כי הגוף הוא למעשה הלבוש לנשמה הבלתי נראית, שהיא האדם עצמו, מהותו.
בפרשת תצווה יש למעלה מארבעים פסוקים שמוקדשים לתיאור בגדי הכהונה. מטרת הבגדים מפורשת בתורה: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת." (שמות כ',ב')
פרשנים שונים מסבירים שהבגדים מטרתם לסייע לכוהנים בעבודתם, להזכיר להם את חשיבות תפקידם ואת החובה להתכוון, ולהתמקד בעת עבודתם, ובו בעת לשקף את חשיבות שליחותם גם בעיני הבריות. בסופו של דבר, הבגד עושה את האדם- פנימה והחוצה. האישיות והפנימיות שלנו מתגלה החוצה באמצעות הבגדים. אכן, אנו זקוקים לבגד בכדי לשמור על המודעות המלאה של תפקידנו, הדימוי שלנו, וכדי שהסביבה תדע מה יש לנו לומר. יחד עם זאת, יש לזכור שקיים גם מצג שווא, עליו מספרת לנו המגילה. אנשים שהבגד שלהם איננו מבטא דבר מאישיותם, אנשים הלבושים בבגדי תפארה אך ריקים מתוכן, סוג של תחפושת שאינה מעידה כלל על פנימיותו של אותו אדם.
בפרשה מתואר לנו כי כהן רגיל (הדיוט) לובש בעת עבודתו בבית המקדש ארבעה בגדים, וכהן גדול שמונה. באפוד ובחושן ישנם אבנים טובות שעליהן כתובות שמות בני ישראל. כלומר, הכהן הגדול נושא את בני ישראל על ליבו "(כט) וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, עַל-לִבּוֹ–בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ: לְזִכָּרֹן לִפְנֵי-יְהוָה, תָּמִיד." (שמות כ"ח), ועם כל תפארת והדרת לבושו, מעמדו וערכו קיימים רק בזכות היותו שליחם של כלל ישראל; כן, הכהן הוא משרת ציבור.
לכן, מסתבר שיש בנוסף ציווי בפרשה המבהיר מי יכול להכין את בגדי הכהן- "(ג) וְאַתָּה, תְּדַבֵּר אֶל-כָּל-חַכְמֵי-לֵב, אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו, רוּחַ חָכְמָה; וְעָשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי אַהֲרֹן, לְקַדְּשׁוֹ–לְכַהֲנוֹ-לִי." (שמות כח') כלומר, מכיני המלבושים, החייטים, חייבים להיות 'חכמי-לב'. מה זה אומר חכמי-לב? שהרי הלב והמוח הן שתי מערכות שונות בתפקיד ובתפקוד שלהן. התלות ההדדית שלהם האחת בשנייה, היא המשמעותית והחשובה ביותר בגוף האדם. אני זוכרת שהבן שלי היה בגן הוא שאל אותי- " אמא, מה יותר חשוב הלב או המח?" אם כן, להכנת בגדי הכהן נדרשת תכונה ייחודית זו של חכמת הלב. מסביר הרב מרדכי מלכא, "…משכן חכמתו הוא במוח ולא בלב, אולם תורתנו הקדושה מלמדת אותנו אחרת שיש שילוב של הלב לתואר של חכם לב כי יסוד החכמה של התורה הקדושה מתחילה בלב ולא בשכל… אין חכם בלי לב טוב כי דרך ארץ קדמה לתורה ובלי מידות טובות לעולם לא יכול להיות גדול בתורה, אולי יהיה לו ידיעות כמחשב, אבל אינה תורה הקדושה אשר מאצילה ומעדנת את האדם ומיישרת את דרכו והנהגתו עם הבריות…".
גם מגילת אסתר כאמור עמוסה בבגדים ובמלבושים. הבגדים מהווים תפאורה מתחלפת לדרמות המתרחשות ורומזים לנו להתבונן ולשים לב להתרחשויות. הגיבורים מתלבשים בהתאם לתחושתם, מעמדם ומצבם, ואף לובשים לבוש שממחיש את מצבם הרגשי. מרדכי קורע את בגדיו ולובש שק ואפר כדי לבטא את צערו הפנימי. אסתר שנחרדת ממעשיו, שולחת בגדים להלבישו, ומרדכי מסרב לקבל אותם. אסתר המלכה, נדרשת לצאת בשליחות בכדי להציל את עמה, שליחות המחייבת אומץ ומסירות נפש. גם היא לובשת בגדי מלכות בכניסתה ל"קודש", כשם שעושה הכוהן הגדול- "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית-הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ" (מגילת אסתר ה', א'). היא מתכסה בבגדים ייחודיים המזכירים לה את עמה ואת השליחות אותה עומדת לבצע. בדומה לכוהן הגדול הנכנס לקודש הקודשים ביום המקודש ביותר ומסכן את חייו עבור עם ישראל, כך אסתר מוכנה להסתכן ולהקריב עצמה בשביל עמה.
מרדכי ואסתר מתלבשים באופן שמשקף את מהותם – היותם שליחים של עם ישראל, ולכן הלבוש משתנה בהתאם למצב. הבגדים המפוארים של המן המוזכרים במגילה הינם בגדים של אגו, של חיפוש ורדיפה אחר כבוד המשקפים מצג שווא. "(ז) וַיֹּאמֶר הָמָן, אֶל-הַמֶּלֶךְ: אִישׁ, אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. (ח) יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת, אֲשֶׁר לָבַשׁ-בּוֹ הַמֶּלֶךְ; וְסוּס, אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ, וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת, בְּרֹאשׁוֹ" (מגילת אסתר ו') יש אנשים שמחפשים הכרה וכבוד ללא כל כיסוי. ממש כמו בבגדי המלך החדשים, בגדים ריקים מתוכן ממשי.
הבגדים נועדים לתודעה הפנימית, כמו תזכורת קבועה בליבם של הכוהנים. לזכור ולכבד את היותם שליחי ציבור ובו בזמן לקבוע את התודעה הסביבתית כלפי עבודתם. מעניין לראות את הדמיון המופלא שבין תיאור בגדי מרדכי לבגדי הכהן-
"(טו) וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן;" (פורים ח')
"(ד) …"וְעָשׂוּ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וּלְבָנָיו–לְכַהֲנוֹ-לִי. (ה) וְהֵם יִקְחוּ אֶת-הַזָּהָב, וְאֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן… " (שמות, כח').
מסתבר, שהבגדים שאנו נבחר ונקפיד ללבוש בכוחם וביכולתם לגלות לנו ולסביבה את הפנימיות שלנו. בקרוב, אומנם במהדורה מצומצמת מהרגיל, נלבש תחפושות ונשים מסכות. האם יהיה זה בכדי להחצין משהו פנימי, כן ואמיתי? לכאורה הנוהג להתחפש וללבוש מסיכות בפורים מצביע על משמעות הפוכה, ההסתתרות שלנו מאחורי מסיכות ותחפושות, אך נראה כי המסכות בפורים דווקא מטרתם להסתיר את המסכות הרגילות שמסתירות אותנו, ולאפשר לעצמנו לפחות פעם אחת בשנה להיות ממש אנו עצמנו.
חג פורים שמח, ושבת מבורכת😷🎭👘
פרשת צו- צו השעה!
השבוע כולנו מקבלים ׳צו׳ אך הפנייה הפעם היא למנהיגים הרוחניים שלנו. שוב עולה נושא הקרבת הקורבנות, אבל הפעם הפנייה היא לכוהנים תוך התייחסות לפרטים והדיוק שבהעלאת קורבנות. פנייה ממש רלוונטית בפרט בימים אלו, לאור הבחירות בפעם ה-3 השנה ואתגר המגפה שכולנו נאלצים להתמודד עם השלכותיה. העם זקוק יותר מתמיד למנהיגות איתנה, מגובשת שתאחד אותו רגע לפני חג הפסח, חג החירות, חג שהוא ביטוי מובהק למעבר שלנו מפרטים לאומה. כן, השבוע אנו מקבלים 'צו' שהזמן מחייב, הכרח שנוצר בעקבות התנאים המיוחדים; זהו צו השעה המחייב אותנו להיחלץ האחד לעזרת חברו.
נושא הקרבת הקורבנות במהותו הינו קריאה לערבות הדדית שהיא ביטוי לקבלת אחריות של היחיד על הכלל ושל הכלל על היחיד. כפי שחז"ל הטיבו לנסח: "כל ישראל ערבים זה בזה". מדהים שבעצם הקרבן שמשמעותו הקרבה ונתינה, הוא זה שמביא לתוצאה הפוכה, מביא לקרבה ולקבלה.
מסביר אלכס גליקסברג- "על המילה "צו" אומר רש"י בראש הפרשה בשם המדרש: "אין צו אלא מלשון זירוז מיד ולדורות". הדברים טעונים הסבר. על מה ולמה צריך לזרז, וכי המנהיגים הרוחניים, אהרן ובניו וכל הכהנים בדורות הבאים זקוקים לזירוז?!
התשובה לשאלה זו טמונה בתהליך ההתקדשות של אהרן ובניו למשימת השליחות של עבודת הקודש. לכל אורך תהליך משיחת אהרן ובניו לכהונה, שבא לידי ביטוי בכל פרק ח' החותם את הפרשה, התורה מציינת לנו שהתהליך שאותו עברו אהרן ובניו היה תהליך זהה אחד לאחד ללא שום אבחנה ביניהם. ביחד עוברים תהליך של חניכה: נמשחים בשמן, מלבישים בגדים ומקריבים קרבן. בו זמנית האב אהרן עם ארבעת ילדיו נמשחים למנהיגים רוחניים של העם. אין משמעות לגיל, אין משמעות למעמד. כל אחד מהם יכול ומסוגל. המילים שמבטאות את סיבת השוויון הם: "לשרת בקודש". זה המכנה המשותף. הוא מבטל פערי גילאים ומעמדות. הם לא באים לשם עצמם – הם באים בשביל אחרים, לממש את הצו האלוקי מיד ולדורות ולממש את רצון העם. הם הגשר, הם הצינור לא פחות ולא יותר.
אכן, בשני הפסוקים בסוף פרק ח', ושל הפרשה כולה, התורה כותבת לנו מהי שליחות בקודש ומה היא מחוללת: "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה, שבעת ימים, ושמרתם את משמרת ה' . . . ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציוה ה' ביד משה". "ויעש אהרן ובניו" – לשון יחיד. יעדי מנהיגותם גרמו להם להתאחד ולעשות, גדולים כקטנים, כאיש אחד בלב אחד !
עכשיו יובהר מה כוונת המדרש אותו מביא רש"י במילותיו הראשונות על הפרשה. הצו לשעה ולדורות הוא בזירוזם של מנהיגים למימוש הביטוי "לשרת בקודש". היכולת לעמוד במשימה זו אינה תלויה בגיל או במעמד. היא תתממש על ידי חניכה בין-דורית מתוך שוויון הזדמנויות לנכונות המאמץ והרצון לשרת בקודש "יומם ולילה, שבעת ימים" ולעמוד נכון אל מול מאווי הרוח "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציוה ה' ביד משה"."
למעשה, לכל דור ודור יש את הציווי שלו לברר מהו צורך השעה ולפעול בהתאם. מה שנקרא- לקחת את המושכות לידיים, ולמלא את הציווי ולא להמתין. כל אחד ואחת מאתנו יעשה את המיטב כפי יכולתו לראות את זולתו ולבטא את מנהיגותו בפרט עתה בסגר שכולנו נאלצים לחוות. אנו מתמודדים עם חוסר וודאות לגבי עתידנו – ואיננו יודעים מה יהיה בהמשך ולכמה זמן תמשיך המציאות הזו, אבל אנחנו כן יודעים שלפחות לכמה שבועות הקרובים נהיה במצב לא שגרתי של חופשה כפויה ובלי מסגרות לילדים. המתח והדאגות שמצטברים מובנים יחד עם זאת איך ננהיג את עצמנו ואת סביבתנו בתוך המציאות הקיימת- זה מה שיעשה את ההבדל. כוחות רבים להם אנו זקוקים ניתן לקבל דווקא מהתמקדות בצרכים של האחר ובמתן תמיכה וסיוע כמובן במסגרת ההוראות שניתנות.
מי ייתן ונצליח להיות מודל והשראה להתמודדויות המאתגרות שעולות ונצליח לקחת אחריות בהנהגת האנרגיה שאנו מפיקים מתוכנו ובהתאם ההשפעה על סביבתנו. אמכי"ר.
שבת הגדול מבורכת❤️
פרשת אמור- תקציר!
השבוע פרשת אמור שהיא הפרשה השמינית בספר ויקרא. בחלקה הראשון, הפרשה עוסקת בהלכות הכוהנים וקדושתם. הכוהנים בעקבות מעמדם ועבודתם בבית המקדש מחויבים לדיני הקדושה, דיני טומאה וטהרה, ובטח חייב בכך הכוהן הגדול. גם בחיי האישות – יש איסור על כהן לשאת אישה גרושה, ולכהן גדול אף אישה אלמנה, וגם בחיי היום יום – שמירה מיוחדת בטהרה ולא לטמא את הקודשים, וכן בעבודת בית המקדש – להקפיד ולראות את הקורבנות המובאים שאין בהם פגמים.
התורה מונה לאחר מכן דינים שונים בעניין הקורבנות.
בנוסף, זו פעם ראשונה שמופיעים בתורה רשימת חגי ישראל שאנו חוגגים מדי שנה. הפרשה מפרטת את כל המועדים החל מפסח ועד לסוכות ואת עיקר המצוות שבהן- קורבן הפסח, אכילת מצות, הנפת העומר וספירת העומר, תקיעת שופר, צום יום כיפור, סוכה וארבעת המינים. בנוסף, בחלקה השני של הפרשה מובא החיוב לשבות ממלאכה בשבתות ומועדי ישראל.
לקראת סיום פרשת אמור מתוארים נושאים נוספים בעבודת המשכן: הדלקת המנורה, ולחם הפנים.
כשבסוף הפרשה מסופר על שני אנשים שבמהלך מריבה ביניהם קילל אחד מהם, בנה של שלומית בת דברי, את שם ה', והוא הובא לדין בפני משה, ועל פי הוראת ה' הוציאו את האיש המקלל מחוץ למחנה, ורגמו אותו באבנים.
עוד התורה מוסיפה כי דינו של הורג נפש הוא במיתה, הורג בהמה משלם את שוויה, ופוגע באדם ומטיל בו מום, משלם קנס על-פי הקנס שבית הדין מכריע.
השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
פרשת צו- האש לא תכבה!
תורת החסידות מסבירה, שהמילה "צו" ו"מצווה" הן מלשון 'צוותא', התחברות. המצווה יוצרת קשר וחיבור בין האדם לבין הבורא, ובין האדם לחברו. חומש 'ויקרא' הוא החומש האמצעי, הוא פותח באות ו' שהיא ו' החיבור ועוסק בתורת כהנים שעבודתם, עבודת הקורבנות, היא סוד החיבור השלם.
בפרשה זו אנו מקבלים הצצה אל העולם הפנימי שלנו. כיצד אנו מתמודדים עם מחשבות שליליות והקשר לקורבן העולה שהיו מקריבים הכוהנים בבית המקדש.
נשאלת השאלה כיצד עבודת הקורבנות המתוארת בפרשה רלוונטית לעבודתנו הרוחנית גם כיום?
לצורך העיניין, קורבן חטאת- הוא קורבן על עבירות שבמעשה, דברים שאדם עשה בפועל, ואילו קורבן עולה- הוא קורבן המכפר על הרהורי הלב.
אף אחד מאתנו לא ממש יודע את אשר בלב חברו. לעומת זאת, מעשה, הוא דבר גלוי לכל ואפילו מעשים שנעשים בסתר, סופם להתגלות, ובכל מקרה, הם כבר נמצאים בחיצוניות, בפועל.
חז"ל אמרו, 'העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים'. חז"ל הראו לנו את דרך ההשתלשלות של החטא באדם. הכל מתחיל מהרצון הפנימי שיש לאדם, אחרי הרצון הזה נמשכות העיניים. הן רואות ואז מתעוררים ההרהורים בלב. משם כבר הדרך קצרה אל המעשה. השורש הוא תמיד ברצון שמייצר את המחשבה, המעשה הוא רק ענף הצומח משם. כדי לתקן את הדברים בחיינו צריך להתחיל מהשורש, לברר מה הם הרצונות שלנו, לטפל בעולם המחשבה שלנו, לזכך, ולנקות.
כתוב בפרשה, "וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה."
בכח הפרשה, ברגע עצום של שמחה, אפשר להדליק את האש של הקדושה בתוכנו, האש שתוקד על המזבח הפנימי שלנו, וגם כשיבואו המחשבות והניסיונות היא לא תכבה. הפסוק הזה הוא לא רק הוראה שפרשת השבוע מספרת לנו בהקשר לעבודה סביב המזבח, שם דלקה תמיד אש, אלא עיקרון חיים.
הרבי מלובביץ' מסביר ש"אש תמיד" בוערת בלבו של כל אדם – ניצוץ פנימי של התלהבות, שמחה ואמונה ורצון להיות טוב ולהידבק בטוב.
אבל כשם שיש להוסיף תמיד עצים כדי להדליק אש, כך האדם צריך "להדליק" תמיד את הנפש פנימה, לדאוג לה תמיד לחומרי בעירה חדשים כדי שהיא לא תכבה. זו אמנם אש טבעית שבוערת בו מעצם בריאתו, אבל עליו תמיד לטרוח ולהוסיף "עצים" למדורה ולהגביר אותה על ידי מחשבות ומעשים טובים.
שנצליח להעצים את האש הטובה שבתוכנו, אש שתגרש את כל המחשבות והספקות הלא רצויים. כפי שאומר הרב שליט"א שיינברגר, כל אחד צריך להפוך להיות מגדלור של אור וממילא, כל אותן נשמות שעדין סובבות בחושך, ימשכו ויבואו אל האור.
שבת מבורכת💞
פרשת ויקרא- תקציר!
השבוע התחלנו את חומש ויקרא, הספר השלישי בחמשת חומשי התורה. חומש ויקרא ידוע בכינויו "תורת כהנים", מאחר והוא עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקורבנות, בכוהנים המשרתים במשכן, ושאר דיני המקדש. המשכן כאמור בסוף פרשת פקודי בספר שמות, כבר עומד, ומתואר כיצד הענן שורה על המשכן, "וְלֹא-יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד…". לכן, פתיחת הספר במילה "ויקרא" בעצם מציינת שהפעולה נקשרת למה שהיה לפניה (וו החיבור), ובנוסף שמשה הוזמן על ידי ה' להיכנס פנימה למשכן. הפרשה מתחילה במילים הבאות: "(א) וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר…" (ויקרא א')כלומר, כבר בתחילתה של הפרשה אנו למדים שהמשכן, "אוהל מועד", המקשר בין עם ישראל לה' משמש לשתי מטרות עיקריות:
1. תקשורת של משה רבנו עם הקב"ה.
2. הקרבת קורבנות, בעיקר כדי לכפר על חטאים.
יש קורבנות שהם בגדר חובה, ויש שהם רשות – לפי רצון המקריב וצרכיו. סוגי הקורבנות המוזכרים בפרשה-
קורבן עולָה – קורבן שמביא אדם מרצונו, על פי החלטתו החופשית, מן הבקר, הצאן או העוף. הקורבן הזה נשרף כולו על המזבח ולא נותר ממנו דבר לכהנים.
קרבן מנחה – קורבן צמחוני. קורבן תודה ותחינה לאל. מצטרף לקרבן נוסף בדרך כלל.
קרבן שְלָמים – קורבן שבחלקו נשרף לגמרי על המזבח, חלק אחר שלו ניתן לכהן, וחלק נאכל על ידי מקריב הקורבן.
קורבן חַטָאת – קורבן שמביא כל מי שחטא בשגגה, או נטמא, ונודע לו חטאו לאחר מכן. מטרת הקורבן היא לכפר על החטא.
קורבן אָשָׁם – קורבן שמביאים חוטאים המתחרטים על מעשיהם, או אנשים שיש להם ספק לגבי חטאם.
ספר ויקרא מתרחש כולו במסע של עם ישראל במדבר סיני, לאחר יציאתו ממצרים ובדרכו לארץ ישראל.
השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼
שלח לך- הכירו את מצוות הפרשת חלה
המצווה מופיעה בפרשה שלנו, שלח לך, בספר במדבר, פרק טו, פסוקים יח'-כא':
"בבואכם אל הארץ.. והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה', ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה… מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם."
מצוות הפרשת חלה היא אחת מ-613 המצוות שבני-ישראל מצווים בהן, נשים וגברים, אך היא אחת משלושת המצוות המיוחדות לנשים ובנות ('ח-נ-ה'= חלה- נידה (דיני טהרת המשפחה) – הדלקת נרות).
מדוע מפרישים חלה?
משום שבזמן שבית המקדש היה קיים, חלק קטן מהבצק היה ניתן לכוהנים שהקדישו את חייהם לעבודה בבית המקדש.
בנוסף למטרתה של הפרשת החלה כמתנה עבור הכהן, טמון במצווה זו גם רעיון נפלא של הכרת תודה והכרת הטוב.
חכמינו משווים בין בריאת האדם לאופן יצירת מזונו. האדם נברא על ידי הקב"ה על ידי עירוב ולישה של עפר במים, כפי שכתוב- "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ז), וגם החלה נוצרת ע"י עירוב ולישה של קמח ומים.
כיום בחלק של הבצק שאנו מפרישים לא עושים שימוש אלא שורפים אותו כסמל למעשר שניתן לכוהנים.
פרשת ויקרא- למי אנו מקריבים את הקורבנות?
בפרשת השבוע שלנו מופיע תיאור ארוך ומפורט ביותר של הלכות הקרבת הקורבנות, ואופן הקרבת הקורבנות בבית המקדש. ללא ספק, ספר ויקרא מעורר שאלות חשובות ומטרידות-
• מדוע היו מקריבים קורבנות, שוחטים בהמות ושורפים אותם על המזבח, והאם הקב"ה צריך קורבנות?
• האם זה לא מזכיר את עבודת האלילים שהיו מקריבים להם זבחים ?
• אם אני רוצה לכפר על עוונותיי למה שלא אבקש סליחה, אתוודה, אצום, אתתפלל וכד' מדוע עלי להביא בע"ח חיים ולהקריבם בעבור חטאיי?
• כיצד בע"ח מכפר עלי?
כאשר אנו חושבים על בית המקדש – היינו מצפים שהטקסים המתוארים שם יהיו יותר רוחניים ויותר נעימים לעין ולנשמה! היהדות מלמדת אותנו שהראשונים להקריב קורבנות היו בניו של האדם הראשון – קין והבל. גם נח הקריב קורבנות והוא היה אבי כל האנושות כולה.
יותר מזה, כשאנו נזכרים ביחס המיוחד, שמעניקה היהדות לבעלי החיים, כמו האיסור הכללי של התורה לגבי 'צער בעלי חיים', ורשימה שלמה של מצוות הכוללת הוראות רבות שמטרתה להגן על שלומם ורווחתם של בעלי החיים. לדוגמא: כשרואים חמור שנושא על גבו משקל עצום, אנו מחויבים לפרוק מעט מהמשא הזה, בכדי להקל עליו, אסור להעביד בעלי חיים בשבת, אסור לנו להתקין מחסום על פיה של בהמה בזמן עבודתה בכדי שלא נמנע בעדה לאכול במהלך המאמץ הגדול שהיא משקיעה, ועוד.
אז מדוע היהדות בכל זאת נוקטת בשיטה של הקרבת קורבנות בעלי-חיים בעבודת בית המקדש?
נסיעה בזמן לאחור תחשוף שבתרבויות הקדומות הקרבת קורבנות, הבאת מנחות וניסוך יין הייתה כנראה משותפת לכל העולם העתיק, ישנם מספר סוגים של קורבנות שהיו נפוצים מאוד ומותאמים לפי דרגת החשיבות של הטקס- קורבנות אדם, בעלי חיים, דברי מאכל ופרחים. כפי שעולה מעדויות שונות, טקסים בהם הקריבו קרבנות אדם היו נהוגים בכל התרבויות האליליות הקדומות, עם הזמן, תודה לאל טקסים אלה הלכו ונהיו נדירים. בכל מקרה, התורה שלנו אוסרת להקריב בני אדם באיסור חמור, של "לא תרצח". בספר מורה נבוכים חלק ג פרק לב מסביר הרמב"ם בהקשר זה שהיינו כולם עובדי עבודה זרה, כנראה שאחרי כל כך הרבה שנים במצרים אימצנו הרגלים חזקים שהוטמעו וקשה אם בכלל לשנותם, ולכן בתוך עולם ההרגלים שאימצנו הדרך שנותרה הייתה להטמיע הרגל אחר בתוך אותו עולם הרגלים קיים; כלומר, להמשיך בהקרבת הקורבנות אבל לתכלית שונה לגמרי, תכלית שתנתב את כוחות הנפש שלנו לשינוי, צמיחה וכפרה.
לאור המתואר, הקורבנות מזוהים מיידית עם עבודת אלילים ו"פולחנים פרימיטיביים".
רעיון הקורבנות אומר הרמב"ן הוא המחשה מזעזעת שמערערת את כוחות הנפש שבנו כדי לחנך את עצמנו. כלומר חיי הבהמה שהוקרבה עבורנו בכדי שנוכל לחיות ולכפר על חטאינו הוא מעשה המרעיד את הנפש, זהו ביטוי לגודל ההקרבה שעלינו לעשות מתוכנו, עלינו להקריב משהו ממנהגינו, הרגלינו, רצוננו וכו, גודל ההקרבה הוא עצום, השימוש רק במילים ודבר שפתיים לא מספק, עלינו לערער את הנפשות ואת הלב למה שעלינו להקריב בתוכנו בכדי לתקן.
ובכל זאת, קשה לעיכול, אבל אם אותנטיות אז עד הסוף, כשאני קוראת את מצוות הקורבנות המזעזעות את הנפש לכל הדעות, ומתקשה לדמות איך כך נהגו בעבר, אפילו מכנה זו פרימיטיביות, וטקס פגאני, אכזריות בלתי נתפסת, אני לפתע חושבת ונזכרת בארוחת הערב שאכלתי עם ילדי… המבורגרים! ומתבוננת בנעלי העור החדשות… בלתי נמנע אלא לשאול- האם קורבנות שונים משחיטה? בשניהם אוכלים את בשר הבהמה, כל ההבדל הוא שאיננו רואים את הבהמות נשחטות. שחיטה והקרבת קורבנות זהות, בשני המקרים שוחטים את הבהמה, צולים אותה על האש, ואוכלים אותה. הקרבת קורבן היא שחיטה כשרה של בהמה, רק שיש בה תכלית של כפרה, ואו הודיה.
אנו חייבים להבדיל בין עולם המיתולוגיה היוונית לבין הדת היהודית. מטרתם של הקורבנות הפגאניים, הייתה אכן לפייס את האלילים הגשמיים. מדובר באלילים, שהייתה להם כביכול שליטה מאד מוגבלת על תחום מאד מסוים של המציאות. כל אל היה "זקוק" למשהו אחר ובני האדם היו יכולים להימנע מזעמם של האלילים, על ידי מתנות שהעניקו להם.
בניגוד לכך, ביהדות הקורבנות שאנו מכירים אינם מוקרבים לטובתו של הקב"ה כמו כל מצווה אחרת שאנו מקיימים; כל המצוות הן עבורנו, עבור הצמיחה וההתקדמות האישית והסביבתית שלנו. הרי הקב"ה הוא כל יכול ולא חסר לו דבר. המצוות מלמדות אותנו איך להשתמש בעולם הגשמי, החומרי והגופני – לקדש אותו ולרומם אותו. קרבן זו מילה הנתפסת כחולשה, וותרנות, וכו'. למעשה, המילה קרבן היא מלשון קרבה, להתקרב. אנו חוששים להתקרב כי בכדי להתקרב עלינו להקריב, להתגמש ולוותר. עלינו לברר ולבחון מה השני צריך ורוצה. לוותר משמעותו להקריב משהו מרצונותיי, הרגליי ותאוותיי, להתעלות ולא למהר לכעוס, לדחות סיפוקים ולא לאכול למשל כל מה שאני רואה ובא לי ללא הבחן ובזלילה. כולנו מוכנים להקריב ולתת בתנאים שלנו ולא של האחר, הקושי הוא להתגבר על הטבע שלנו, חוסר הסבלנות, קפדנות, שיפוט ופרשנות, כעס, ולהיות מסוגל להקריב את מה שבתוכנו ובנו למען האחר.
הרב שרגא סימונס הטיב לתאר, "כל אדם מורכב משני חלקים – מהגוף הפיזי שלו ומהנשמה הרוחנית שלו. כל אחד מהחלקים הללו שואף להתקיים ולקבל את ה'מזון' הראוי לו, אך כל אחד מהם משיג את 'מזונו' בדרכים שונות לגמרי. הגוף מחפש אחר נוחות פיזית וסיפוקים מיידיים: מזון, שינה, עושר וכבוד. הנשמה מחפשת אחר תענוגות נצחיים ובעלי טווח ארוך יותר, כגון משמעות, אהבה, מעשים טובים וקרבה לקב"ה. מטרתן של כל המצוות שבתורה, היא לכוון אותנו אל עבר "ההנאות הרוחניות" של הנשמה שלנו…"
יחד עם זאת, כשהגוף מצליח להשתלט ולנהל אותנו, התוצאה היא התרחקות משמעותית מנפשנו וממי שהיינו רוצים להיות.
מאז חורבן בית המקדש, התפילות מחליפות את הקורבנות, כי הן הדבר שהכי מאפשר לחוות קרבה, לכפר ולתקשר את מה שבליבנו. התפילה בימינו מקרבת את האדם לבוראו כמו הקורבן. התפילות וההקרבה שלנו של תאוות, רצונות וכד, למען האחר הם שמנתבים את כוחות הנפש שבנו למקום של צמיחה, גדילה, וכפרה על החטא.
מי ייתן ונצליח להתפלל, לעורר את הנפשות שלנו ולהקריב מתוכנו למען האחר, ליצור את האיזון הנכון בין הגוף לנפש בכדי שנרגיש ונחווה קרבה ואהבת חינם כאיש אחד בלב אחד. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
פרשת תצווה- תקציר וצו החיים!
השבוע פרשת תצווה שהיא הפרשה השמינית בספר שמות. הפרשה פותחת בפנייה למשה "ואתה תצווה את בני ישראל" מבלי לציין את שמו; זו למעשה הפרשה היחידה בחומשים שמות-ויקרא-במדבר שלא מוזכר בה שמו של משה. מקובל ע"פ המדרש לקשר זאת לבקשתו של משה מה' לאחר חטא העגל המופיעה בפרשה הבאה, פרשת כי תשא: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". משה מבקש מ-ה' שאם הוא לא מוכן לסלוח לבני ישראל, אזי עליו למחוק את שמו מהכתובים. למרות שהקב"ה סלח לבני ישראל, שמו של משה נעדר מן הפרשה כי זהו ביטוי להתגשמות מילותיו של אדם צדיק רב עוצמה, שהגיע לרום המעלות, ביטוי לכוחה של מילה.
פרשת תצווה ממשיכה את ציווי בניית והקמת המשכן, התפקידים, למשל, על הכוהנים להדליק את נר התמיד בכל יום, באוהל מועד. מתואר גם הלבוש המיוחד של הכוהנים, אהרון הכהן הגדול ילבש אֵפוֹד ועליו החוֹשֶן. על החושן יש אבנים, ועליהן שמות שנים-עשר שבטי ישראל. עוד פרטֵי לְבוּש שילבש אהרון, הם: מעיל אֵפוֹד, כּוּתוֹנֶת תשבץ, מִצְנֶפֶת, ועליה ציץ זהב. גם בניו ילבשו כּוּתָנוֹת, אַבְנֵטִים ומִגְבָּעוֹת. בהמשך הפרשה מתואר תהליך קידושם של אהרון ובניו, והציווּי לבנות מזבח קְטוֹרֶת, שיוּנַח לפני הפָּרוֹכֶת שעל ארון העֵדוּת. הפרשה מסיימת בשלוש מצוות שיהיו במשכן – קורבנות התמיד, הדלקת הנרות והקרבת הקטורת.
צו החיים-
קריאה ראשונית של הפרשה מעוררת תחושה של ריחוק, איך זה קשור אלינו? הרי היו אלו עבודות המוטלות על הכוהנים בלבד. מה החלק של כולנו פה? איך זה יכול להיות רלבנטי לכל אחד ואחת מאתנו? הפרשה פותחת- " (כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (שמות כז) המילה "תצווה" מזמינה אותנו להעמיק ולהבין את משמעותה. לשון הציווי נתפס לא פעם כמשהו מאיים ואפילו כופה, שכדאי ורצוי להתרחק ממנו, לכן, חשוב שנבין את פנימיות המילה. תצווה היא אכן ציווי לאדם לברר ולזהות בתוכו את הציווי האלוקי הייחודי לו. במילים אחרות, אנו מחויבים למצוא את התכונות והכישורים המיוחדים שקיבלנו. עלינו לפתח אותם בכדי שנוכל למלא את שליחותנו נאמנה; אחרי הכל, כל אחד מאתנו נדרש להיות כהן, כפי שנאמר במתן תורה- "והייתם לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש".
. "אור החיים" מסביר- 'תצוה' מלשון "צוותא", כלומר התחברות. הפנייה למשה כאן היא הבהרת תפקידו להתחבר עם בני ישראל, ולחבר ולקשר את עם ישראל עם ה'. לכן, באמצעות קיום המצוות האדם מרגיש שהוא נעשה צוותא לאחרים, הן במצוות שבין אדם לחברו והן במצוות שבין אדם למקום. כי כל מצוה משפיעה על הסביבה הקרובה והרחוקה. היא מתקנת ומשפיעה על כל העולם.
זו הסיבה שהתורה מצווה לנו לזכור כי בכל אחד ואחת מאתנו ישנו ניצוץ אלוקי, וציווי שע"פ הייעוד שלי עלי להיות מחובר לכלל. האדם יוכל למצוא משמעות בחיים, רק כשיקדיש את עצמו לחברה, כלומר, עלינו להפנים שהשליחות שלנו היא תמיד כלפי אחרים.
ואלברט אינשטיין הטיב לתאר-
"האדם הוא חלק מהשלם שאותו אנו מכנים "היקום", חלק שהינו מוגבל בזמן וחלל. הוא חווה את עצמו, את מחשבותיו ואת רגשותיו כדבר מה נפרד מהשאר – מעין אשליה אופטית של תודעתו. אשליה זו היא מעין כלא בעבורנו, אשר מגביל אותנו אל רצונותינו האישיים ומצמצם את חיבתנו לאנשים מעטים הקרובים אלינו. משימתנו צריכה להיות – לשחרר את עצמנו מכלא זה באמצעות הרחבת מעגלי החמלה שלנו, עד שיחבקו את כל היצורים החיים ואת הטבע כולו על כל יופיו. איש אינו יכול להשיג זאת בשלמות, אך השאיפה להישג שכזה הינה כשלעצמה חלק מהשחרור והבסיס לביטחון פנימי…. בסוקרנו את חיינו ומאמצינו, אנו מבחינים במהרה שכמעט כל מעשינו ורצונותינו כרוכים בקיומם של בני אדם אחרים… אנו אוכלים מזון שאחרים ייצרו, לובשים בגדים שאחרים תפרו, גרים בבתים שאחרים בנו. מרבית הידע והאמונות שלנו הועברו אלינו על-ידי אנשים אחרים בתיווכה של שפה, שאותה אחרים הגו… משום כך עלינו להודות שאנו חבים את יתרוננו העיקרי על בעלי-החיים לעובדת היותנו חיים בחברה אנושית. היחיד הינו מה שהינו וערכו הוא ערכו לא בזכות היותו מובדל, אלא בזכות היותו חלק מחברה אנושית גדולה…"
הפרשה שלנו עוסקת בכלים של הקרבת קורבנות, האחד במזבח העולה שעמד בחצר המשכן, והשני בתוך ההיכל, מזבח קטן יותר מצופה זהב, שנועד להקטרת הקטורת…. כל עניין הקרבת הקורבנות – הוא מלשון קירוב והתקרבות, והם למעשה המעשים שלנו בעולם. עלינו לשאול את עצמנו כיצד אנו פועלים בעולם לקירוב לבבות, ולצמצום פערים?!