צום י׳ בטבת- תחילתו של חורבן- לפני שהסדק הופך לשבר

 

צום עשרה בטבת הוא אחד מארבעת ימי התענית שנקבעו לזכר חורבן בית המקדש. ביום זה, בשנת 586 לפנה״ס, החל נבוכדנצר מלך בבל את המצור על ירושלים- מצור שהיה תחילתה של שרשרת אסונות שהסתיימה בחורבן בית המקדש הראשון ובגלות בבל.

כך מתאר המקרא את הרגע הדרמטי שבו נסגר המעגל סביב העיר:

״ויהי בשנת התשיעית למלכו, בחודש העשירי בעשור לחודש, בא נבוכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים, ויחן עליה ויבנו עליה דייק סביב. ותבוא העיר במצור…״ (מלכים ב׳ כ״ה, א–ב)

ייחודו של י׳ בטבת הוא בכך שהוא אינו מציין את רגע החורבן עצמו, אלא את תחילתו- את הרגע שבו ניתן היה אולי עוד לעצור, לשנות כיוון, לבחור אחרת. זהו צום שמפנה את המבט לא רק לאסון, אלא גם לאחריות האנושית שקדמה לו.

בנוסף, סוף הנבואה- תחילתה של פרשנות

עם הקמת בית המקדש השני מסתיימת תקופת הנבואה. מותם של עזרא ונחמיה, מאחרוני הנביאים, מסמן את קץ הדיבור הישיר בין ה' לבין האדם. חז״ל מתארים מעבר עמוק: מעולם של נבואה לעולם של חכמה, פרשנות ופילוסופיה.

באותו ציר זמן מתרחש מאורע נוסף, טעון ומשמעותי: תרגום התורה ליוונית- תרגום השבעים. לא היה זה רק תרגום לשוני, אלא העברת התורה אל תוך עולם מושגים זר, אל כלי חשיבה יווניים, דבר שיצר עיוותים, פערים ושיבושים בהבנת העומק הרוחני של התורה. חז״ל מתארים את האירוע במילים חריפות:

״אותו היום שתרגמו את התורה ליוונית – היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, ולא הייתה התורה יכולה להיתרגם כל צורכה." (מסכת סופרים א, ז)

ובמדרש נוסף נאמר:

"בח' בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חושך בעולם שלשה ימים." (שולחן ערוך אורח חיים תקפ ב)

החושך אינו רק היעדר אור, אלא טשטוש של משמעות, של עומק, של קשר חי בין שמים וארץ.

מה עוד?

י׳ בטבת- יום הזיכרון

מאז שנת 1950, קיבל י׳ בטבת משמעות נוספת במדינת ישראל: יום הקדיש הכללי לזכר קדושי השואה שיום מותם לא נודע. הרבנות הראשית קבעה את היום כיום אבל וזיכרון למיליוני יהודים – אנשים, נשים וטף – שנרצחו, ללא קבר, ללא תאריך, ללא מצבה. בהחלטתה כתבה הרבנות:

״לאלה מיליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם – יום זה קודש לזכרם ולעילוי נשמותיהם… ולכל יהודי באשר הוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי אבות והמשפחות שנשמדו כליל״.

כך הופך י׳ בטבת ליום שמחבר בין חורבן ירושלים לחורבן אירופה, בין מצור פיזי למצור רוחני, בין שתיקה נבואית לשתיקה של מי שאין מי שיזכיר את שמו.

המאמר "לא סובל דיחוי" באתר "פנים אל פנים” הטיב להסביר:

״יש לאדם נטייה טבעית לדחות למחר את מה שדורש ממנו עצירה והתבוננות. בתוך המרוץ היומיומי, כשנדמה שאין פנאי לעצור את השגרה, דווקא הדברים החשובים באמת נדחקים הצידה. אולי משום כך זוכה צום עשרה בטבת למעמד ייחודי כל כך- כזה שאינו סובל דיחוי, אפילו לא באופן תיאורטי. מבין כל ימי הצום, זהו היום שבו עדיין לא חרב דבר בפועל: החומות עומדות על תילן, המקדש טרם הועלה באש, והחיים בעיר עוד נמשכים. ואף על פי כן, זהו יום שנחרת כנקודת שבר. לא רגע החורבן, אלא דווקא תחילתו- היום שבו נסגר המעגל, והמצור החל. התורה מדגישה: "בעצם היום הזה”- אין דחייה, אין דחיקת הקץ. כי כאשר האסון כבר מתרחש לנגד עינינו, הכול מובן מאליו, אלא שאז כבר מאוחר מדי. עשרה בטבת מלמד לזהות את הסדק הראשון, את ההתדרדרות בשלביה הראשונים, ולבחור לעצור, לטפל, לשנות כיוון. אולי משום כך בניין ירושלים העתידית אינו מתחיל באבנים ובחומות, אלא בלב האדם- היום, ולא מחר

לסיום,

צום י׳ בטבת מזמין אותנו לעצור דווקא בתחילת הדרך: לזהות תהליכים כשהם עוד ניתנים לשינוי, לשים לב למצורים שנבנים לאט- בלב, בחברה, באומה. זהו צום של מודעות, של אחריות, ושל בחירה.

צום קל ומועיל ויהי רצון שיהפכו ימי הצום לימי אור אמן כן יהי רצון.

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
אנו זוכרים ומוקירים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ואת המשפחות השכולות ששילמו ביקר להם מכל. אנו מודים ומתרגשים על חזרתם של כל החטופים החיים הביתה, ומתפללים וזועקים לשיבתו של רן גואילי ז"ל, החטוף האחרון שגופתו עדיין מוחזקת בעזה.
בתקווה גם לשובם של כל החיילים לשלום בבריאות הגוף והנפש, ולכל הפצועים רפואה שלמה ומלאה. ובתקווה לפירוק החמאס וכל אויבנו מנשקם, ולסיום אמיתי של המלחמה. אמן כן יהי רצון.

הפטרת פרשת כי תבוא- הקדמה- גאולה שלמה!

Image by Walkerssk from Pixabay

הפטרת פרשת כי-תבוא היא בפרק ס' בספר ישעיהו. הפטרה זו מסמנת שלב חדש, למעשה מעין הוראה ישירה של ה' לציון ולירושלים להתנחם. אם בהפטרות הקודמות הוזכרו עוונותיה שהביאו לגלות ולצרות, וציון גם סירבה להתנחם, הרי שהפטרה זו כולה נחמה. בעבר, הרבה מפסוקים אלו נראו רחוקים מהמציאות, דמיון מוחלט, היום, לעומת זאת, ירושלים גדלה ומושכת אליה המוני מבקרים יותר מתמיד, ולא רק מסיבות דתיות, לירושלים יש כבוד רב בעולם.
"(א) קוּמִי אוֹרִי כִּי-בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: ב כִּי-הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה-אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה: ג וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ:" (ישעיהו ס')
הנחמה והגאולה נמשלות לאור גדול. האור לא יהיה רק על עם ישראל אלא יופץ מירושלים החוצה לכל העמים ולכל הארצות. קיבוץ הגלויות של בני ישראל הוא שלב חשוב בגאולה אולם לירושלים יבואו בני כל העמים. בנוסף, שגשוג כלכלי מובטח וכך גם המצב הבטחוני.
"(כא) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר (מַטָּעַו) [מַטָּעַי] מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר: (כב) הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה:"
רבות נאמר על שני פסוקי סיום אלו והאם באמת ייתכן מצב בו כולם צדיקים?! לגאולה זמן קבוע ויש לה עת, כי כל דבר בזמנו, ולכאורה לא ניתן לזרז אותו, לכל דבר יש את הזמן והקצב שלו. יש מהלך רגיל בעולם, מהלך גלוי וכפוף למעגלי הטבע והשמים; זריחת השמש היא תופעה טבעית והכרחית, כך גם הגאולה היא טבעית והכרחית. – וזה 'בעיתה'. אולם אם עם ישראל יתנהג כמצופה ממנו (כולם צדיקים) הרי שאפשר לקרב ולהחיש את הגאולה. לא עוד זריחה (שאחריה שקיעה) אלא אור יקרות קבוע, שלא מתמעט ולא מסתלק. מהלך מעורר, מהלך המביא את העולם לחידוש גדול וגאולה שלמה.- וזה 'אחישנה'.
929 -שלומית פישר, מורה לתנך, כותבת-
"שתי המילים האחרונות שבפרק מפענחות את היחס בין שתי הישועות: "אני ה' בעתה אחישנה". לכאורה סתירה פנימית. "בעתה" כאמור זו גאולה על פי סדרי הטבע. "אחישנה" – זו שבירת החוקים.
את הסתירה הזו פותר רבי יהושע בן לוי:
כתוב 'בעתה', וכתוב, 'אחישנה'!
זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין).
המציאות הפלאית תגיע לעולם רק אם יהיו ישראל ראויים למדרגת הנס הגלוי, "אחישנה". כשישראל מתנהלים כדרך הטבע, ללא מאמץ יתר להיגאל, תגיע הגאולה בזמנה המתוכנן, "בעתה".
למעשה, מסביר הרב משה ליכטנשטיין, "הנחמה המובטחת בהפטרה איננה נחמה של מנוחה מצרות הגלות והפסקת היסורין, וגם איננה הבטחה על הצלחה מדינית-רוחנית במסגרת ההיסטורית המוכרת לנו, אלא חזון אחרית הימים של הגאולה, כאשר טבעו של עולם משתנה והחיבור שבין עולם החומר והרוח חוזר למציאות מוניסטית שבה הרוח שליט בחומר ומכתיב את המציאות."

י' בטבת

 

עשרה בטבת הוא אחד מארבעת ימי תענית/צום יהודיים לזכר חורבן בית המקדש. בתאריך זה בשנת 586 לפנה"ס, החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. מצור זה היה תחילתה של הפורענות שבסופה היו חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל. המצור הסתיים כעבור שנה וחצי בחורבן ממלכת יהודה, חורבן העיר ירושלים וכאמור חורבן בית המקדש הראשון.
וכך מתואר מהלך האירועים בספר מלכים:"וַיְהִי- בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר …"
עם הקמת בית שני, מפסיקה הנבואה מהעולם, ואין עוד דיבור ישיר בין הקב"ה ובין בני האדם. מותם של עזרא ונחמיה, מאחרוני הנביאים, מסמן את סוף הנבואה. סופה של הנבואה היא גם תחילתה של הפילוסופיה. החכמה היוונית פורצת ומופצת בעולם.
בהמשך כופים על חכמי ישראל לתרגם את התורה ליוונית. תרגום השבעים הוא השם שניתן לתרגום חמשת חומשי תורה ליוונית במאה השלישית לפנה"ס. העניין כאן הוא לא רק התרגום המילולי, אלא העברת התורה לכלי ניתוח יווניים מה שיצר שינויים ושיבושים.
שמות הספרים שבתרגום השבעים עברו בדרך כלל לתרגומים הלטיניים, ומהם למהדורות המתורגמות של התנ"ך בשפות האירופיות האחרות. בעקבות המעבר משפה שמית לשפה הודו-אירופית, נאלץ המתרגם להתמודד עם העברת מושגים מתרבות אחת לאחרת, ועם אוצר מילים שונה, ולכן, כנראה שעסקו במלאכה זו מספר מתרגמים. ריבוי המתרגמים הוביל בהכרח לרבגוניות בשיטת התרגום ובאוצר המילים. כלומר, ניתן למצוא מילה המתורגמת באופנים שונים בכמה ספרים. חז"ל מתארים שכשתרגמו את התורה ליוונית ירד על העולם חושך לשלושה ימים.
בנוסף, מאז שנת 1950, יום זה מצוין במדינת ישראל גם כיום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה שיום מותם לא נודע.
ביום כ"ז כסלו תשי"א הרבנות הראשית קבלה את ההחלטה הבאה:
" יום העשירי בטבת נקבע על ידינו, ליום השנה לקהילות ישראל – אנשים נשים וטף – שניספו בהמוניהם באכזריות חימה, בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית בגרמניה; ועשן הכבשנים, שבהם עלו על המוקד, כיסה עליהם ועל יום פקודתם.
לאלה מיליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם, יום זה קודש לזכרם ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות. דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה – לאמירת הקשר שלהם לקדיש, ללימוד משניות ולהדלקת אור נשמה. ולכל יהודי באשר בוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי אבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא השאר "
צום קל ומועיל!

 

מכתב אישי ששלח חסיד לרבו. אריה בן לאה שלח מכתב לרבו הרב ישראל שפירא, האדמו"ר מבלוזוב לפני הירצחו ע"י הגרמנים וכך הוא כותב: ( המקור:אתר קטיף נט, אתר ישיבה- צום עשרה בטבת)

ב"ה 13.1.1943

רבי ישראל שפירא שליט"א, האהוב והיקר!

זה עתה הקיפו הרוצחים את בית החרושת למברשות בו מרוכזים כשמונה מאות יהודים. הרוצחים עומדים לרצוח אותנו, רק שעדיין לא יודעים אם לרוצחנו במקום, או לשלוח אותנו לשריפה (לטרבלינקה, או לבלזיץ).

מבקש אני ממך, רבינו היקר, כשתבוא לארץ ישראל, תקים באיזשהו מקום בארצנו הקדושה אבן מצבה קטנה, עליה תציין את שמי ושם זוגתי, למען לא ישכחו שמותינו, או תכתוב ספר תורה על שמנו. אני שולח לכת"ר 50 דולר עם שליח, ואני ממהר, מפני שהרוצחים מצווים עלינו להתפשט.

אמסור לאבותיך הקדושים פ"ש ממך ואבקש השתדלות בעדך לאריכות ימים ושנים.

עבדו ארי' בן לאה

נ.ב. בני אחותי אצל ואשילבסקי ליד וירצ'יג. אנא, השתדל להוציאם משם ולמסור את הילדים לידיים יהודיות, יהא מי שיהא, ובלבד שיישארו יהודים. אשתי שבע בת חי' נרצחה אתמול. הנ"ל.