חומש בראשית- פרשת וישלח- השיבה הביתה

Photo by Timon Studler on Unsplash

בשבוע שעבר, בפרשת ויצא מתואר מסע יעקב לחרן, נישואיו לרחל ולאה, בלהה וזלפה ו-11 הילדים שנולדו להם, 11 השבטים, ועל הרכוש הרב, הכולל צאן ובקר שצבר. השבוע, בפרשת וישלח מסופר על מסעו של יעקב בחזרה הביתה, לארץ ישראל.
פרשת וישלח פותחת בתיאור המפגש הגורלי בין יעקב לאחיו, עשו, לאחר ניתוק של יותר מ-20 שנה. יעקב חושש מאוד מהפגישה עם אחיו שתכנן להורגו על שגזל ממנו את ברכת אביהם, יצחק, ולמרות זאת הוא מקווה להתפייס עימו. לכן, יעקב מתכונן ומחלק את מחנהו לשניים. בנוסף, יעקב שולח שליחים לעשו אחיו שיביאו לו מתנה הכוללת עדרים, כבשים, פרים וגמלים, וכמובן נושא תפילה לה' "(יב) הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו:  כִּי-יָרֵא אָנֹכִי…" (בראשית לב')
החלק העיקרי של פרשת וישלח עוסק בחזרתו של יעקב וביתו לארץ ישראל, מסע הכולל התמודדות מאתגרת ומתמשכת מול דודו, לבן הנוכל, דרך ארוכה ומלאת תלאות ומכשולים. בלילה שלפני המפגש עם עשו, נאבק יעקב עם דמות לא מזוהה, יש המפרשים מלאך שמיימי, ויעקב שגובר עליו דורש ממנו ברכה.
הפרשנים התקשו להבהיר מה גרם ליעקב להישאר לבדו לאחר שהעביר את כל משפחתו. הרמב"ן מפרש שיעקב העביר את כל משפחתו את הנחל ונשאר אחרון לאחר שהעביר את כולם, ואז תקפו המלאך. ואילו, האבן עזרא, מפרש כי יעקב אכן עבר לצד השני של הנחל אחרי שהעביר את כל משפחתו. אלא שלפי פירושו, יעקב רצה להתבודד ולהתפלל ולבקש על עצמו רחמים, ולכן ה' שלח אליו את המלאך להראות לו שיש בו כוחות להילחם, "…כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב, כ"ט).
יעקב כאמור, נאבק בלילה באיש מסתורי, רגע לפני המפגש הצפוי עם עשו אחיו ופמלייתו. מיהו אותו איש מסתורי?  האם מדובר במלאך ה' או במאבק פנימי של יעקב עם עצמו? נראה כי יעקב צומח ומשתנה מתוך המאבק הזה.  שהרי מאבקים פנימיים מעצבים את זהותנו ופותחים לנו פתח לצמיחה. יעקב משאיר מאחוריו פחדים וחרטות ויוצא חזרה לארץ ישראל, לבית אביו, יצחק.

מסביר הרב חנוך וקסמן-
"ננסה כעת לסגור את המעגל ולפרש את סיפור המאבק עם המלאך. יעקב עוזב את בית לבן במטרה לתקן את יחסיו הרעועים עם עשיו; העניין מסתבך, משום שיעקב שומע שעשיו יוצא לקראתו עם ארבע מאות איש – ויעקב בטוח שהם מתכננים להרוג אותו. יעקב צריך להתמודד כעת לא רק עם עשיו האמיתי, אלא גם עם עשיו שחי בסיוטים שלו, כלומר עם הפחדים של עצמו; הוא צריך לא רק לבקש סליחה מעשיו האמיתי, אלא גם להאבק עם הפחד הקמאי שלו מפני עשיו. יעקב מתנהג בהחלטיות ובנחישות… הוא עושה את ההכנות… והוא נדרש למצוא משאבים קיומיים חדשים כדי שיוכל לכפר על עברו."

תקופת השהייה בחרן מלאה במתחים וחרדות הקשורות להתמודדות עם דודו, לבן הערמומי, ועם בני ביתו של לבן. אחרי שנים של רדיפה ובריחה יעקב מחליט לקחת את משפחתו וכל אשר רכש בפדן ארם, בכדי לחזור אל יצחק אביו, לחזור הביתה. מתואר לנו כי יעקב ממש נאלץ לנוס- "ויברח הוא וכל אשר לו ויקם ויעבור את הנהר וישם את פניו הר הגלעד"  (בראשית כ"א).
השבוע, בשלבים ובמספר פעימות, בתהליכים מורטי עצבים המהולים בלוחמה פסיכולוגית רבה, זכינו לראות חלק מהחטופים והחטופות שבים הביתה. רגעים מרגשים ומחזקים. אחד החטופים העיד שניסה לברוח אך הוסגר ע"י התושבים לחמאס. מעולם לא נחטפו מישראל ילדים, גם לא נשים, בטח לא מבתיהם. כולנו, גם העולם כולו, עדים לפשעי מלחמה קשים ואכזריים. והשיבה של החטופים הביתה משמחת מעודדת, אך גם מחייבת ליווי נפשי עמוק וצמוד; האחריות שלנו היא לייצר עבורם מערכת תמיכה עוטפת, משקמת שתאפשר לכל אחד ואחת לעבור תהליך של קבלה עצמית עם כל החלקים החלשים והחשוכים, והטראומות שנאלצו לעבור.

מוסיף הרב ד"ר אדיר דחוח הלוי-
אחת התעלומות המעניינות ביותר במהלך סיפור חייו של יעקב אבינו הוא מאבקו עם המלאך. כיצד יש להבין את ההתרחשות הזו לאור משנת הרמב"ם? רבנו הרמב"ם מלמדנו במורה-הנבוכים (ב, מב) שכל פרשת "ההיאבקות והשיחה הללו [עם המלאך היו] במראה הנבואה". כך שאין כל ספק שלא מדובר כאן בהיאבקות ובהתגוששות במובן האלים והתחרותי שאנחנו מכירים, אלא במאבק שכל כולו התנהל בשׂגב מחשבתו הנבואית של יעקב אבינו.
כדי להבין את מהות מאבקו של יעקב אבינו, נזכיר את מצבו לפני המאבק: יעקב אבינו עמד להיפגש עם עשו אחיו לאחר עשרים שנות היעדרות, ביודעו שאש השנאה והנקמה בקרבו של עשו לא שככה מיקודה במשך כל השנים הללו, ואולי אף התלהטה והתגברה. הוא נמצא בעת שבר ומשבר, במצוקה אדירה ובחוסר וודאות מטלטל, הוא פוחד מאד על נפשו ועל נפש ההולכים עמו, כמו שמעידה התורה: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (בר' לב, ח), וזועק לה' באימה גדולה: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים" (שם, יב).
…כידוע בתורת הפסיכולוגיה, כאשר אדם נמצא בעת שבר וקונפליקט יש בידו גם הזדמנות נפלאה לצאת מחוּזק ולהפוך את הקושי לצמיחה. כמובן שהקושי יכול להפוך חלילה גם לצניחה… דוגמה נוספת מתחום הטיפול והריפוי: כאשר ישנה חולשה בשרירי האדם, מה עליו לעשות? כמובן, לאמץ לייגע ולהחליש אותם, כדי שהם ישובו להתחזק ולהיבנות.
בתורה נאמר שהמאבק התנהל בלילה: "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא […] וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" (בראשית לב, כג–כה), וזאת כדי לרמוז על מצבו הרוחני והנפשי של יעקב אבינו, שהיה שרוי בחושך המשבר והמצוקה הרוחנית, לקראת פגישתו הגורלית עם עשו אחיו… נראה אפוא, שגם מאבקו של יעקב אבינו היה אפוא מאבק רוחני פנימי… המאבק הרוחני הפנימי של האדם עם חולשותיו האנושיות לא יכול להסתיים בניצחון מוחץ, האדם הוא אדם, וככזה יש לו חולשות… לפיכך, על האדם לידע, כי גם כאשר מאבקו הפנימי להתרוממות רוחנית נתקל בחתחתים ובמהמורות, אל יתייאש ויידע שזו דרך העולם."

יעקב עושה עם עצמו חשבון נפש נוקב וכואב. הוא ממש הולך מכות עם עצמו. ובמאבק זה הוא מגלה תוך התמודדות רוחנית אדירה את תעצומות הנפש שלו ואומץ רוחו. בימים אלו, תחושת חוסר האונים והכעס אל מול אויב אכזר מפגיש אותנו עם מקומות חשוכים ומאתגרים. מפגש היוצר אי-שקט פנימי. מסבירה לנו המטפלת ימימה אביטל כי היכולת לקבל גם את החלקים החלשים שבנו מאפשרת לנו להיות בחמלה, ולתת מקום לכל הרגשות שאנו חווים. ההכרה והקבלה של האירועים שאינם בשליטתנו מאפשרים לנו להתקרב ולהתחבר אל עצמנו. המלחמה מציפה בנו כאב עצום ותסכול המעוררים בנו תפיסות מגבילות אך למעשה הכל צף ועולה לריפוי ותיקון. הקבלה הזו מפנה עבורנו אנרגיה לשינוי.

מסיים הרב ד"ר אדיר,
"…על האדם שנמצא בחושך המשבר להילחם ולהיאבק ביודעו שהשחר בוא יבוא, וכמו שעלה השחר ליעקב אבינו שנאבק "עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (שם, כה), כך, בתום מאבקה של אומתנו: בני בכורי ישראל, וכן בתום המאבק של כל אדם לצאת מחשיכה לאורה ולהפוך את הקונפליקט לצמיחה…
מדוע התעקש יעקב אבינו שהמלאך יברך אותו? תשובה, כדי שאותו חזון נבואי, אותו מאבק איתנים, יהפוך סמל ועוגן לעם-ישראל בכל המשברים העתידים. ואכן, המלאך נעתר לבקשתו ואומר: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל" (שם, כט), כלומר, המאבק שלך יעקב אבינו איננו עוד המאבק הנפשי הפרטי שלך, מעתה ואילך, המאבק שלך יהיה סמל למאבקו של כלל עם-ישראל לדורי דורות: מאבקו של עם חכם ונבון על יושרו, טהרת נפשו ומוסריותו.
בכל עת, ובפרט בעת מלחמה, שבה עם-ישראל, כאומה או כיחידים, חווים את עוֹל החושך הנורא, העדר היושר והאמת בעולם סביבנו למרות המציאות הברורה והנשקפת לעיניהם, אל לנו, לעמֵּנו ליפול לתהומות הייאוש! ניזכר באבותינו אברהם יצחק ויעקב, ובמאבקו של יעקב – בנחישותו בגבורתו ובהתמדתו. עד עלות השחר, עד שיעלה האור ויגבר על החושך."

לאורו של העם הנפלא שלנו, המגויס כולו לעשיית חסד ובניית עורף איתן ותומך, נמשיך להאמין ולהתפלל לשובם- של כל החטופים, החיילים, והתושבים שפונו, הבייתה לשלום. שישובו כולם בריאים בנפשם ובגופם. אמן.

שבת שלום ובשורות טובות💞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ולרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

חומש בראשית- פרשת ויצא- כוחה של הקנאה

Photo by Adam Jang on Unsplash

השבוע פרשת ויצא שהיא הפרשה המתארת את קורותיו של יעקב אבינו בדרכו לחרן. ולאחר מכן, בשהותו בבית לבן הארמי, נישואיו ללאה ולרחל, הולדת ילדיו ועד להחלטתו לחזור לארץ ישראל.
השבוע נתמקד בבנותיו של לבן, האמהות שלנו, רחל ולאה, אשר נישאו ליעקב. רחל מתוארת כאהובת לבו ואילו לאה הבכורה נישאה לו ראשונה למרות הבטחת לבן להשיא לו את רחל. לאה ילדה ארבעה בנים ברציפות. לעומתה, רחל עקרה. ככל שלאה ילדה יותר ילדים, כך גדלה קנאת רחל. לאחר שילדה לאה את בנה הרביעי, פונה רחל ליעקב מתוך כאב עמוק בדרישה ממנו שייתן לה ילדים, אחרת, אין סיבה לחייה, "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ; וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל,א).
בפרשה מתואר כי מצד אחד רחל ויתרה על מקומה תחת החופה לצד יעקב, והמדרשים אף מחדדים שרחל נתנה לאחותה את הסימנים מפאת כבודה של לאה. היא הצליחה לא להיות מופעלת מקנאה, ולעשות ויתור עצום עבור אחותה מתוך מסירות נפש. לצד זה, בהמשך הפרשה, מתארת התורה כי הקנאה היא רגש אנושי, המתבטאת בהתמודדות של רחל עם עקרותה, כאשר היא מקנאה באחותה, לאה, שזכתה ללדת ילדים.

טבעי הוא שנרצה כולנו להצליח במעשינו, בעבודתנו, ובכלל בתפקודנו בתחומי חיינו השונים, וברור כי לשם כך מצופה מאתנו להשתדל ולעשות את הנדרש. יחד עם זאת, כאשר אנו רואים חבר אשר מצליח בתחום מסוים, בפרט בתחום שקרוב ללבנו, מתעורר בנו רגש קנאה, לרוב בלתי נשלט. מה עושים עם רגש הקנאה? פרשת "ויצא" מלמדת אותנו שהקנאה המתוארת הוא רגש טבעי המתעורר בכולנו. אך קנאה בחבר שמביאה אותנו להגביר את ההשתדלות שלנו, ולהשקיע מאמצים נוספים להשגת היעד הנכסף באותו תחום, הינה קנאה המופעלת באופן חיובי.

רחל התעשתה והבינה שהדבר למעשה תלוי בה. והיא פועלת כשרה אמנו, ומבקשת מיעקב אבינו לשאת את בלהה, אולי מעשה זה יסייע גם לה להרות. ואכן, לבלהה נולדו שני בנים כאשר לאחר מכן, זוכה גם רחל לבן: "וַיִּזְכֹּר אֱ'לֹהִים אֶת רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱ'לֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ.  וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱ'לֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי.  וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר:  יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית ל, כב-כד).

לאה לא הייתה שנואה כי אם אהובה פחות, "(יח) וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל;… (ל) וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה" (בראשית כט), ע"פ שמות ילדיה של לאה אנו למדים על כאבה ותחושת הדחייה שחוותה, גם התהליך הנפשי והרוחני שעוברת רחל בתקופה זו מאתגר. יחד עם זאת, נראה כי קנאת רחל בלאה הניעה אותה לעשייה חיובית, היא לא באה מנגיעה אישית, מעלבון ואו עין צרה בלאה, אלא מתוך רצון אמיתי להיות שותפה בבניית בית יעקב, ולחוות אמהות גם כן.
קנאה המניעה את המקנא לפעולה שלילית גורמת לתחרות אינסופית שאיננה נובעת מתוך שאיפה להתייעלות והתמקצעות, אלא מתוך "כיבוש" עמדות, הכפשה וצרות עין ב-'יש' של האחר. זוהי קנאה המערערת את האיזון של המקנא ויוצרת תגובות של זעם. לכן, שואל הרב שניאור אשכנזי, מדוע הייתה צריכה התורה להכניס את הפרט הזה שרחל קנאה באחותה? קנאה זו מידה קשה אשר לרוב היא עדות לכעס, תסכול, תחושת פגיעות, חוסר צדק וחוסר פרופורציות. ההרגשה למשל, של לא להיות 'ראשון', יכולה להוציא את האדם משיווי משקלו.

לכן, התורה מתארת לנו כי במקרה של רחל הקנאה דחפה אותה לפעול בנתיבים מועילים ומקדמים. בפרשה מתואר לנו כיצד היא פונה ללאה בבקשת עזרה בכדי שתצליח להרות ליעקב, "וַתֹּאמֶר רָחֵל, אֶל-לֵאָה, תְּנִי-נָא לִי, מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ…"(בראשית ל, יד). ראובן, בנה של לאה, מוצא בשדה את צמח הדודאים אותו הוא מעניק לאמו, לאה, כסגולה לפריון. הפרשה מבהירה לנו כי קנאה זו תכונה שלא צריך להכחיש, לעיתים, זו התכונה שדווקא באמצעותה אנו מופעלים. רחל התבוננה באחותה, לאה, בכוונה ללמוד ממנה. ללאה כבר היו ארבעה בנים, בעוד רחל הייתה עקרה. אותה קנאה היא שהבעירה את העשייה ,והובילה אותה ללדת שני בנים. רחל לא ויתרה. הקנאה והכמיהה לילדים הן אלו שהביאו אותה לתבוע מיעקב ובהמשך מה' בתפילה ללדת פרי בטן.

מוסיף הרב שניאור אשכנזי, בנושאים חשובים כאשר אנו רואים אחרים שמצליחים יותר מאתנו, זה גורם לנו לרצות לשאוף ליותר. בטבענו אנו עצלים ומחפשים לנוח, והקנאה מונעת מאתנו להישאר באותו המקום. הקנאה היא שהביאה את רחל אמנו להתאמץ ולהשיג את חווית האימהות והשותפות הפעילה בבית יעקב. הפרשה קוראת לנו להפסיק לפחד מהיצרים הבוערים שבנו, מהתכונות והמידות שלנו כי הם למעשה הארגז כלים שלנו שעימם אנו צומחים וגדלים, ומתפקידנו למנף ולקדם אותם. אומנות האדם היא לעשות בהם שימוש נכון, כך שיהוו מקור ללימוד והשראה.
כלומר, קנאת האחיות, רחל ולאה, נבעה מתחושת כאב החסר שחוו. לאה חוותה חסר באהבה, ורחל חוותה חסר במימוש האימהות ולקיחת חלק ממשי בבניית בית יעקב. לא הייתה כל הכפשה, וראייתן לא הייתה צרה ב-'יש' של האחרת אלא הן חוו שיקוף כואב לחסר שלהן אותו ניסו למלא ככל שיכלו והצליחו.

קנאה בריאה זו קנאה המשתמשת בהשראה של הזולת כדי להרים ולעורר אותנו לעשייה נוספת. באמצעותה אנו יוצאים מאזור הנוחות, וכובשים יעדים נוספים במגמה לחיות חיים מלאים ומשמעותיים. קנאה מועילה מהווה מנוף להצלחה. ולכן, אמרו חכמנו, "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא, כב ע"א).

שבת שלום💞

חומש בראשית- פרשת תולדות- אמא שלנו

Image by Gordon Johnson from Pixabay 

השבוע, פרשת תולדות מתמקדת בחייהם המשותפים של יצחק ורבקה. לאחר שנים רבות שבהן רבקה הייתה עקרה- נולדים להם התאומים, עשיו ויעקב, שנאבקו כבר בבטנה, והמשיכו להיאבק גם לאחר לידתם.
עוד מגיל צעיר יעקב ועשיו מגלים אופי שונה, "(כז) וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים." (בראשית כה') מתואר לנו גם הבדל ביחס ההורים כלפיהם, "(כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב " (בראשית כה'). הכתוב מתחיל ומבאר את סיבת העדפתו של יצחק לעשיו, בעוד, אין תיאור כלל לסיבת העדפתה של רבקה ליעקב. יתכן שהעדפת רבקה נבעה מתוך הרצון לאזן את הקשר שלהם ההורים עם ילדיהם. סוג של פיצוי.
יום אחד חוזר עשיו מן השדה עייף ורואה את יעקב מבשל נזיד עדשים. עשיו מבקש מיעקב את הנזיד, ויעקב משיב שתמורת הנזיד הוא מבקש שעשיו ייתן לו את בכורתו. ואכן, עשיו העייף מסכים ועסקת החליפין נחתמת בשבועה.

הסיטואציה שנוצרה מאתגרת ומורכבת. רבקה הכירה את אופיים של בניה, והיא זכרה וידעה כי למרות שעשיו נולד ראשון, הבכורה כך הובהר לה בהריונה, שייכת ליעקב. "(כג) וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר." אך, נראה כי יצחק לא ידע או לחילופין לא זכר זאת שאחרת לא היה מבקש לברך את עשיו. לכן, רבקה לא יכלה לאפשר לעשיו לקבל את הבכורה, ולא נותר לה אלא לבחור את הפתרון המיטבי באותן נסיבות, ולפעול כפי שפעלה. במילים אחרות, במצב הסבוך הזה, אין זמן לשיחות ולהסברים ארוכים. יש צורך בפעולה.

מסביר ומרחיב הרב שניאור אשכנזי-
"…זה קורה ביום ההולדת המאה עשרים ושלושה של יצחק. הוא מתחיל לערוך את חשבון הנפש של החיים ומבקש לברך את עשיו לפני מותו. רבקה שומעת הכול מאחורי הדלת ונחרדת… היא קוראת ליעקב, בנה השני, מצווה אותו להתחזות לעשיו וכך לגנוב את הברכות מאביו העיוור, שלא יוכל להבחין בתרמית. יעקב נבהל ומנסה להתנגד, ואף חושש שהברכות יתהפכו על ראשו לקללות, אבל רבקה מתעקשת. היא כמעט מכריחה את יעקב ללבוש את בגדי אחיו ולהיכנס ליצחק לקבל את הברכות. "עליי קללתך בני", היא פוסקת.
וכאן אנחנו עומדים המומים: למה ככה? למה את לא ניגשת לבעלך ואומרת באופן ברור: "הברכות שייכות ליעקב ולא לעשיו"?
מה עוד, שהיו לרבקה כל הטיעונים הנכונים להצליח לשכנע את יצחק. לרבקה הייתה נבואה ברורה ומפורשת שהעתיד שייך ליעקב ולא לעשיו. עוד בטרם נולדו התאומים, היא הלכה "לדרוש את השם" ושמעה מהנביא ש"רב יעבוד צעיר" – היא ידעה מראש שהצעיר מבין השניים הוא זה שימשיך את מורשת המשפחה. היא הייתה צריכה רק להזכיר ליצחק את אותה נבואה. למה היא מתעקשת לעשות את זה ככה? למה היא כופה על יעקב את בגדי עשיו?
למען האמת, השאלה הרבה יותר קשה. התמיהה היא לא רק על רבקה ויעקב, אלא על השותף השלישי שמרחף כל הזמן ברקע: הקדוש ברוך הוא בעצמו. סיפור הברכות מתחיל במילים "ויהי כי זקן יצחק וַתִכְהֶיןָ עיניו מֵרְאוֹת". רש"י מתפלא על כך שהתורה מזכירה כאן את זקנותו של יצחק והעיוורון שלו, ומביא פירוש מדהים: הקדוש ברוך הוא עיוור את יצחק, כדי שהתוכנית של רבקה תוכל לצאת לפועל! אלוקים כיבה ליצחק את מאור העיניים, כדי שיעקב יוכל להטעות אותו ולהתחזות בפניו לעשיו… והעניין הזה ממש מעורר תמיהה עצומה: האם זו הדרך להעביר את הברכות ליעקב? האם זה מצדיק צורת חיים נוראה כזו של חיים בחושך?!
רעיון חסידי מסביר את הדברים בצורה נפלאה:
כשרבקה מלבישה את יעקב בבגדי עשיו, היא לא מתכוונת לנתק את עשיו. להיפך, היא מתכננת מהלך גאוני שנועד להרחיב את המשפחה ואת השפעת הברכה. היא מבקשת ליצור קשר נצחי עם כל ילדיה באשר הם. לכן היא מלבישה את יעקב בבגדי עשיו, כדי שגם הילד שנראה כמו עשיו יישאר חלק מהמשפחה.
היא מתכוונת לעתיד של עם ישראל לדורותיו: אילו יעקב היה מקבל את הברכות בתור יעקב "איש תם יושב אוהלים", הברכה הייתה שייכת רק ליעקב שנראה כמו יעקב… אבל רבקה יודעת שהחיים אינם חד ממדיים. גם יעקב עלול לפעמים להיראות כמו עשיו, "איש יודע ציד, איש שדה"… ומה שרבקה מבקשת לעשות הוא לקבוע: כולם ילדים שלנו. הבגדים לא קובעים כלום, הנשמה קובעת.
כשיצחק מברך את יעקב כשהוא ככה, לבוש בבגדי עשיו, הוא נותן כוח לכל ילדיו באשר הם להתעלות מעל הבגדים שלהם… הרבי מליובאוויטש… אמר שלעולם אסור לשפוט אדם לפי המראה שלו. אסור להבדיל בעם ישראל בין אלו שנראים כמו ילדים שלנו לאלו שלא נראים כך. כולם הילדים שלנו. אם הזהות היהודית הייתה מבוססת על מעשים או על צורת לבוש – יכולנו לדחות מישהו; אבל הזהות היהודית מבוססת על נשמה, על גֶנִים, על אופי, על תודעה מולדת – וזה לא יכול להשתנות."

רבקה אוהבת את בניה, יעקב ועשיו, ואת בעלה, יצחק. היא למעשה מצילה אותם מלהדרדר אל שרשרת של טעויות. יתכן כי רבקה איננה רוצה לצער את יצחק, ומלבד זאת, הזמן דחק. בנוסף, יעקב הוא זה שעושה את הצעד הראשון בקניית הבכורה מעשיו הממהר למכור לו אותה בעבור נזיד עדשים. בינתיים, יצחק מתכוון לתת לעשיו את ברכות הבכורה, כלומר, נראה שהוא כלל לא מודע לאירוע מכירת הבכורה, ואו לנבואה. ורבקה מבינה שעליה לפעול במהרה בכדי להגן על שלושתם, יצחק, יעקב ועשיו, ויותר מכל על דיוק הגשמת ייעודם והמשכיותה של המשפחה.
 רבקה כאמור מרגיעה את יעקב ולוקחת על עצמה את האחריות המלאה למעשה, "(יג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ, עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי; אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי…" (בראשית כז). על אף המשברים שפקדו אותה היא, רבקה אימנו, תמיד קמה, מתפקדת, מעניקה, מגוננת, אוהבת, דואגת, רואה הכול, ויותר מכל, נוכחת. אף בהמשך, כאשר בהחלטה לא פשוטה, משלחת רבקה את יעקב (ולא את עשיו) הרחק לבית משפחתה בחרן. רבקה למעשה ממשיכה ומגנה על חיי בני המשפחה כולה לאור איומו של עשיו להרוג את אחיו, יעקב. היא נוקטת במעשה אמיץ שנועד להבטיח כי ילדיה ימשיכו בחייהם עם השפעת הברכות שקיבלו מאביהם, יצחק, וכך יצליחו גם לממש את ייעודם. רבקה למעשה, משנה לנצח את מסלולי ההיסטוריה והדת היהודית.

מוקדש באהבה לכל האימהות שלנו שדואגות, אוהבות, ומגוננות עלינו, תודה ושבת שלום🤰🏻💞

פרשת וישב- מה הכנסנו ל"תיבת חיינו"?

השבוע הפרשה מתארת מציאות מורכבת בבית משפחת יעקב אבינו. רחל אימנו נפטרה בפרשה הקודמת, ויוסף נותר יתום. אביו יעקב מכין לו כותנת פסים ומעניק לו יחס מיוחד אך גם גוער בו בעקבות חלומותיו ופרשנותם. אחיו כועסים ומקנאים ליוסף וכמעט מביאים למותו. האחים משליכים את יוסף לבור כפשרה. לבסוף, הוא נמכר לישמעאלים ומורד מצריימה. האחים מתייעצים ביניהם ומחליטים לומר לאביהם, יעקב, כי חיה רעה טרפה את יוסף וכהוכחה לכך הם מביאים לו את כותנתו של יוסף מגואלת בדם. בתגובה- יעקב אביהם- " וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם",  הוא מתאבל קשות על יוסף.

מעניין לראות כי הפרשה פותחת- " (ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב…" (בראשית לז), מסביר ד"ר צבי שמעון, "מילת המפתח בארגון ספר בראשית היא המילה תולדות. היא מסמנת תחילה של יחידה (עיינו, למשל, בבראשית ב:ד; ה:א; ו:ט וכו'). תולדות בעברית של ימינו אנו רגילים לפרש את המילה במשמעות של סיפור או היסטוריה – כגון "תולדות עם ישראל". אך פירוש המילה בספר בראשית (לפי הרשב"ם על בראשית לז:ב) הוא בנים, צאצאים של. לפי פירוש זה, למשל, כשכתוב "אלה תולדות תרח" הכוונה לבנים של תרח כולל אברם (בינתיים ללא אות "ה" בשם)."

ואכן, מיד לאחר פסוק זה מתוארים חייו של יעקב באמצעות בניו. נראה כי בבואת חייו של אדם משתקפת מתוך מציאות החיים של בני משפחתו. מציאות של משפחה היא זו שיוצרת את תולדות החיים. יעקב שהתעמת בהצלחה עם אחיו עשיו, עם דודו, לבן, ואפילו עם מלאך ה' ממאן להתנחם על יוסף בנו, מדוע?

מסביר הרב אלכס גליקסברג, ״בתולדות החיים של הפרט והכלל יש שני סוגים של התמודדויות. האחת – החוצה, השניה – פנימה. יעקב מתמודד ויכול לחזית החיצונית, ומתקשה מול החזית הפנימית בתוך הבית. בהתמודדות החוצה הדברים יותר קלים, בדרך כלל ההתמודדות נבחנית באופן שכלי. בהתמודדות פנימה הדברים מורכבים כי הם נבחנים גם באופן רגשי. הצד הרגשי עם הצד השכלי יחדיו מתקשים להוביל לפיתרון מוחלט וחד-מימדי. יעקב בהתמודדות פנימה בתוך המשפחה נקרע בין שני עולמות אלו ואינו יכול להתמודד עם רגש האהבה לבנו העלם יוסף מול ניתוח חלום יוסף שבא מעולם השכל כפי שמבטא אותו יעקב בעצמו: " מה החלום אשר חלמת, הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה ?!… ויקנאו בו אחיו…"
ממשיך הרב גליקסברג, "סיפור משפחת בני יעקב כפי שמופיע בפרשתנו, אינו מניח את דעתנו. הסיפור המורכב של מכירת יוסף והרקע שלה. למרות שיש בסיפור משמעות ומסר לדורות, הוא קשה. הן שכלית והן רגשית. ממה הכל התחיל ?!
בשער הסיפור נאמר: "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום" (ל"ז, ד'). יעקב איננו מגיב למציאות המרה שבין בניו, והוא רק שומר את הדבר בלבבו, כי תגובה מילולית לא תמיד מביאה מזור בכנפיה. יעקב בוחר בעשייה מקרבת בין האחים, והוא שולח את יוסף ל"חפש" את אחיו הנמצאים מחוץ לבית: "ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך … והשיבני דבר … " (ל"ז, י"ד).  הכל מתחיל שלא מסוגלים לדבר גם על "שלום" הזולת, על צדדי השלמות של האחר. בדרך כלל רווח החיפוש אחר חסרונותיו של הזולת לעומת שלמותי שלי, שבהם העין הרעה שלטת ועשויה היא לחולל שנאת-אחים. העשייה אותה יעקב מבקש מיוסף היא, ללכת "לחפש" את "שלום" אחיו. אהבת-אחים יכולה להתרחש כאשר אני מחפש את התכונות השלמות של הזולת ולא את חסרונותיו. בסופו של יום, בכל אחת ואחד מתוכנו יש מכלול של דברים, ועל העין הטובה לתור כל העת ולחפש את המקומות השלמים של הזולת. יעקב הבין שיש לחנך לראיית הטוב, לדיבור של שלום בין האחים, לדיבור המחפש את צדדי השלמות של האחר."

יוסף "בעל החלומות", כך מכונה בנו האהוב של יעקב. הנער שמתחיל מהמקום הנמוך ביותר בחייו לטפס לאט לאט, בדרך לשינוי מעמדו והכרה בכישוריו. יוסף שהחל בהלשנה על אחיו וסיים כשהוא דואג לכל מחסורם. שוב ההתמודדות שלנו עם הפנימיות והחיצוניות ביומיום.

מוסיף הרב אוריאל גנזל, "להתגייסות מלאה לקיומם של אידאלים נשגבים עלול להיות מחיר משפחתי. מיעקב למדנו כי יש להשקיע במשפחה גם אם מימושן של חלק מהמטרות בחיים עלול להידחות מעט. משפחתו של יעקב שרדה אתגרים קשים שהיו עלולים לפרקה, ובסופם נותרה מאוחדת, מבלי שאיש נדחה ממנה.
שאלת היחס הראוי בין התגייסות למען שליחות אישית וציבורית לבין השקעה בבניין משפחה לתפארת מעסיקה רבים. לעיתים קרובות המציאות דוחקת באדם לתת מעצמו עד שמבלי משים הוא משלם על כך מחיר משפחתי כבד. מיעקב למדנו כי איזון ראוי ביניהם מוביל לבנין עדי עד."

אחרי הכל, החיים שלנו משקפים את הבחירות שלנו, וזה אמור לעודד אותנו כי זה אומר שיש פה כוח אופטימי לשינוי. הפרשה מלמדת אותנו על חשיבות ההכרה במשפחה שלנו כחלק אינטגרלי ומשמעותי בעיצוב דמותנו וזהותנו. במהלך חיינו, אנחנו יכולים לשנות את מה שהכנסנו לתוך "תיבת חיינו", את סדרי העדיפויות שלנו, ואת אופן ההתנהלות שלנו. אנחנו יכולים לבחור לייצר שינוי בכל מרחב בחיינו- בבית, במערכות היחסים, בניהול הקריירה/ העבודה, מקום מגורים, קהילה ועוד. לרוב, השינוי יהיה מאתגר וידרוש מאתנו משאבים רבים ,יחד עם זאת משמעותו- פתיחת אפשרות ליצירת איזון ראוי לחיים משמעותיים וממומשים. מי ייתן ונצליח לבנות בנין לעדי עד. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום❤️🏠

פרשת וישלח- השם יעזור

Image by Settergren from Pixabay

השבוע בפרשה מסתבר שלפעמים אנחנו יעקב, ולפעמים ישראל. השם הראשוני של יעקב ממשיך להתקיים. בשונה מהמקרה של אברהם (אברם) ושרה (שרי). וכבר בפרק הבא נשוב להתנהלות היעקובית המוכרת. יעקב מתכנן בקפידה את המפגש עם עשיו שמגיע עם צבא גדול ומרתיע. הוא שולח לו בעוד מועד מתנות במטרה לפייס אותו. בנוסף, יעקב מפצל את המחנה שלו לשניים, טקטיקה צבאית למיזעור נזקים. והוא גם נושא תפילה לה' שיציל אותו מכוונותיו של עשיו.
בלילה שלפני המפגש מגיח אותו איש מסתורי שמכריח את יעקב להתמודד באופן חזיתי, ולהיאבק. לא במטרה לנצח ניצחון מזהיר אבל גם לא להיכנע. מהלך זה של  שינוי אישי כל כך מהותי, מביא בעקבותיו גם שינוי השם של יעקב. האיש שנולד כשהוא אוחז בעקבו של אחיו הופך להיות ישראל.

ידוע שביהדות בכלל ובתורת הקבלה בפרט מייחסים משמעות עמוקה וחשובה לשם האדם. לשם יכולת השפעה על המזל שמלווה את האדם במהלך חייו. האותיות המרכיבות את השם מחברות בין העולם הגשמי לרוחני. לדרך כתיבת השם, ההגייה ובתדר שבו האדם נקרא יש השפעה. השם, כך מסבירים, מעביר את האנרגיה ומגשר בין העולם הגשמי לעולם המטאפיסי.

מסביר הרב יעקב נגן,
"…סיפור יעקב והמלאך מאיר באור חדש את  דמותו של יעקב. במבט ראשון נראה שעשו הצייד ואיש השדה החי על חרבו הוא החזק במשפחה, ואילו יעקב "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז) הוא הפסיבי והחלש יותר, ה'ילד של אימא' (שם, כח).
אולם סיפור המאבק מציג לנו תמונה שונה בתכלית ומגלה ביעקב את עוצמתו ויכולתו להיאבק במכשולים שלפניו ולהתגבר עליהם. ואכן, בעקבות אותו מאבק, יעקב מקבל את שמו החדש, המבטא יכולת זו: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (שם, כט). הכוח שעליו מדובר כאן אינו רק כוח גופני אלא גם כוח רצון, כוח הרוח.
לאמיתו של דבר, גם משמו המקורי של יעקב שנתנה לו אמו בשל אותו מעשה שהספיק לעשות טרם צאתו מהרחם, עולה דמות שנמצאת במאבק והמנסה לגבור על הגורל: "וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (בראשית כה, כו).
שני השמות של יעקב מרמזים על תנועת חייו של יעקב: מאבק. נראה שהמציאות נוטה כמעט תמיד נגד יעקב וכדי להתגבר עליה אין לו מנוס מלהילחם. משום שהוא נולד שני, הוא נאלץ לקנות את הבכורה, ומפני שאביו העדיף את עשו על פניו היה עליו לקחת את הברכות במרמה. בשל כל זאת, הוא נאלץ לגלות מביתו לחרן ולחזור לביתו רק אחרי עשרים שנה. גם בחרן הוא נאלץ להיאבק כדי להתחתן עם רחל וכדי להתפרנס.  בשובו סוף-סוף לארץ כנען הוא מגלה שגם כעבור עשרים שנה ויותר לא פסק ממנו איום הרצח, והוא נאלץ להתמודד עם עשו שבא לקראתו עם ארבע מאות איש.
את השם השני שקיבל יעקב מהמלאך נושאים אנו, צאצאיו. בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. יש קללה סינית שמאחלת 'שיהיו לך חיים מעניינים' וחוששני שאצל עם ישראל קללה זו התממשה. רק  לעיתים רחוקות זכינו לרוגע ולשלווה. שום דבר לא בא לנו בקלות ועל כל דבר אנחנו נאלצים להילחם. במהלך אלפיים השנים שהיינו בגלות נאבקנו לשרוד, לשמור על אמונתנו ועל מורשת אבותינו. והנה סוף-סוף זכינו לחזור לארצנו, אבל כמו יעקב, גם אנו גילינו שגם כאן לא פסק האיום על עצם קיומנו ונגזר עלינו מאבק בלתי פוסק כדי לשרוד. למרות כל המכות והקשיים במהלך ההיסטוריה, לא נעלמנו.  אדרבה, יצרנו יצירה רוחנית ענפה, הרבה חיים, שמחה ואהבה. היכולת לצמוח מתוך הקשיים ולהפוך קללה לברכה היא אפיינה את סיפורי ההישרדות של עם ישראל והיא הפכה אותנו למי שאנחנו."

 לא פעם אנחנו שומעים א.נשים תוהים- מה משמעות השם שנתנו לנו ההורים, האם השם הזה הוא "טוב" או "רע", האם הוא עוצר אותנו מלהשיג את כל מה שאנו רוצים או דווקא עוזר לנו – יש אפילו שמחליפים את השם במקרים מסוימים, בהם למשל, הם חווים שהם תקועים והם זקוקים לשינוי משנה חיים.

מעבר יעקב לתפילה להצלחה לפני המפגש עם עשיו, הינה אחת מהמאפיינים של המנהיגות יהודית-ישראלית, כך גם המאבק הפיזי הקשה של יעקב עם המלאך בלילה שלפני המפגש. הפסד במאבק הזה משמעותו לוותר על ההצלה והמשכו של עם ישראל. עמידתו של יעקב בניסיון הינה לדורות- אמונה וביטחון בצדקת הדרך, כמו גם דבקות במטרה מעניקים חוסן נפשי פנימי. נראה כי מאבק בחושך עד עלות השחר, מביא בסופו של דבר להפצת האור- כפי שמתואר בפרק לב, פסוק "(לב) וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ", כלומר, אפילו שקשה וצולעים על הירך לא מוותרים על חלומות ומימושם.

לבסוף, בפרט בעידן העכשווי של תקשורת אלקטרונית, השם שלנו אכן הולך לפנינו, עוד הרבה יותר מבעבר. הוא מגיע ראשון, ולפעמים השם שלנו מייצג אותנו במקום הנוכחות הפיזית שלנו במפגש עם הצד השני. השם שלנו הינו מילים ואותיות, שנושאות איתן מגוון רחב של משמעויות, ולא לכולן אנחנו מודעים. המעבר מ"יעקב"- ל"ישראל" הינו ביטוי למנהיגות היהודית-ישראלית שהצליחה ותמשיך להצליח כל עוד יש את הערכים המוספים של אמונה בצדקת הדרך והדבקות למימושה, והיא ביטוי לשליחות האישית של כל אחת ואחד מאתנו.

שבת מבורכת💞

מוקדש ללידה קלה בריאה ומוצלחת של דנה בת אורלי, בהשראת לידתו של השם ישראל שהוענק ליעקב אבינו.

פרשת ויחי- הפרשה האחרונה בבראשית- הצוואה!

Image by RitaE from Pixabay

יעקב אבינו כבר בן 147. הוא שוכב במיטה ובשארית כוחותיו אומר "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט, א). הוא מבקש מבניו להאסף ולהתכנס יחד בכדי לקבל ממנו את דברי הפרדה. בפועל, יעקב מברך אותם ולא עוסק בגילוי העתידות שלהם. הוא מעביר מסר שיש בו לעתים קללה, לרוב ברכה ומבט קדימה אל החיים בארץ ישראל כשבטים. חז"ל מתקשים בפער הזה שבין הבטחתו לספר על אחרית הימים לבין דבריו בפועל, ומסקנתם- "ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה" (תלמוד בבלי, פסחים, דף נו, עמוד ב), וגם רש"י  מפרש- "בקש לגלות את הקץ ונסתלקה שכינה ממנו והתחיל אומר דברים אחרים". יחד עם זאת, יתכן שיעקב בעצם מבהיר לבניו שמה שיקרה להם בעתיד הוא תוצר של אופי, יכולות, כישורים, התנהלות בחיים, בשילוב עם ההשתדלות בהווה. יעקב מתמקד בחלוקת ערכים ולא רק בחלוקת נכסים.

כיצד מבטיחים את רווחתם של אהובינו גם לאחר לכתנו? איך דואגים להימנע ממלחמות ירושה הרסניות ומבטיחים את ההמשכיות לערכים שהנחלנו לילדנו?

פרשת " ויחי " חותמת את צוואתו הרוחנית של יעקב אבינו. אדם שנפטר מוריש לצאצאיו את נכסיו. אם הוא הותיר צוואה נכסיו יחולקו לפי הרשום בצוואה, ואם אין צוואה החוק קובע כיצד יחולקו נכסיו. בימינו שכיח שנכתוב צוואה ממונית, אך נדיר ממש שנשאיר גם צוואה רוחנית. מסתבר שבמסורת היהודית הקדומה דווקא הצוואה הרוחנית הייתה עיקר ירושת האב לבניו. לאבותינו הייתה שאיפה עזה שצאצאיהם ימשיכו בדרכם, ולכן הם ציוו את בניהם והורו להם כיצד לנהוג ולשמור את דרך ה'. יעקב אבינו ביקש להניח תשתית של ערכים וייעודים לבניו שתשמש מסד מוסרי לעם ישראל לדורות.

מסבירה סיוון רהב מאיר, "יעקב אבינו נפרד מהעולם עם תזכורת לדורי דורות איך להתייחס לארץ ולתרבות, ומתנתו המיוחדת לבניו היא טיפול פסיכולוגי משנה חיים. יעקב בעצם מסביר לכל אחד מילדיו את שורשי נשמתו ואופיו – מגרעות ויתרונות. אנשים מעבירים לפעמים חיים שלמים בלי לדעת במה הם טובים ובמה לא. בלי להבין איפה הם צריכים להשקיע וממה להיזהר. זה לא דבר פשוט להיות מודע לחסרונותיך ולהסיק מכך מסקנות, וגם לא פשוט לדייק ביתרונותיך ובמה תפקידך בעולם.
מלבד הברכות עצמן, חשוב לשים את האצבע שוב על הרגע הזה שבו אנחנו הופכים לעם שמאוחד סביב תורה אחת, אבל בדרכים רבות ומגוונות. החלוקה היא לא רק ל-12 הבנים או השבטים, אלא לכל אדם ואדם בישראל. אנחנו מאוחדים כולנו סביב מיטתו של יעקב ובדרכו, אבל אין בינינו אחידות. כל פרט ופרט, אומר הרב וולבה, קיבל את התורה בהר סיני באופן ייחודי. כולם שמעו את אותו הדבר, אבל כל אחד שמע פירוש אחר לפי שורש נשמתו. כל אחד הבין לפי כוחו ועל פי הפרטיות שלו. ו"אילו היה חסר אחד מהם שם, לא היתה תורה יכולה להינתן".

לא מדובר פה רק בירושה של נדל"ן, חשבונות בנקים וכו' אלא מדובר במשהו רוחני משמעותי. יעקב פונה לבניו ע"פ אמותיהם-
בני לאה: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, זבולון ויששכר.
בני זלפה, בני בלהה (יחדיו): דן וגד אשר ונפתלי
ואחרונים חביבים – בני רחל: יוסף ובנימין

מבהיר עו"ד גדעון פישר,
" …בתנך אנו נהנים גם מחלוקת נכסים רוחניים. יעקב אבינו טורח ומפרט בדקדקנות את התאמת הצוואה הרוחנית לכל אחד מבניו, ולא מקמץ בהשקעת אנרגייה ואיננו "מעגל פינות" גם כאשר עסקינן בחינוך לשמו, להבדיל מהענקה כלכלית גרידא.
יתרה מכך, דברי יעקב המוריש אינם בהכרח נעימים לאוזני המקשיבים, היורשים הפוטנציאליים, ובמיוחד כאשר האב מבכר להתחיל עם האחים שלא התמוגגו להקשיב לאביהם, החל מראובן, הבכור, שמוקע ראשון, דרך שמעון ולוי שננזפים על שעיקרו שור, אשר משול לרצח שזממו כזכור לבצע באחיהם הקטן, יוסף. אחים אחרים לעומת זאת מבורכים ואף מקבלים ציון לשבח, החל מיהודה וכלה בבנימין, בן הזקונים..
לדידי המספר המקראי מביא בפנינו את רצון המוריש הקלסי, האב הרוחני, להמשיך ולהתוות את רציונל החינוך וערכי המוסר באופן שיהלום כל אחד מהיורשים ברמה האישית, הייחודית והבלעדית להם. המוריש שהיה מבקש לקבוע לילדיו את המשך דרכם לא רק מהבחינה הפיזית, אלא גם לצייר בעבור כל אחד מהם את המתווה המומלץ בעיניו להמשך שגשוגם או מיצוי הווייתם ואף להעמידם במקומם כאשר ראוי לעשות כך.
לטעמי נכון לחבק את ההזדמנות שחוק הירושה מעניק לנו להמשיך ולשלוט בנכסינו גם לאחר לכתנו, בכך שנשנה את רוח הצוואות שנכתבות כיום בעולם המערבי, ונקפיד לכלול בהן גם את האלמנטים הנפשיים, הערכיים, הנכסים הרוחניים שכה חשוב לנו להוריש בגיל 120, אי"ה… במשרדנו אף הצעתי להסריט את המוריש, שהרי זה אף ישביח את הצליל… דמיינו לעצמכם את המהפכה החינוכית. משיחשבו אנשים, כבר בגיל צעיר, מה יכתיבו בצוואתם העתידית – כמורשתם הרוחנית, זה עשוי להשפיע על דרך התנהגותם, על אופן חשיבתם ועל סדרי העדיפויות בחיי היום יום שלהם.  ואקנח בנימה אישית, בצוואת אבי, יוסף ז״ל.
כשהתחלנו לשבת שבעה, גילינו את צוואתו, בכתב ידו, כאשר בתוך עשרות העמודים המופלאים, הקדיש חצי משפט לנכסיו הגשמיים; הציע שנחלקם באופן שווה אלא אם נחשוב שנכון לחלקם אחרת."

יעקב כאמור מחלק בין האחים תפקידים שונים זה מזה. כל שבט וייחודו, כל שבט וייעודו בפסיפס השלם של שבטי ישראל. במונולוג הפרידה לבניו הוא סוגר חשבונות, מזכיר את השבטים והנחלות, מבטיח ליהודה את ההנהגה הנצחית, ולמעשה גם אם בני יעקב קיבלו את השיעור החשוב באיחור, הרי כשאנו קוראים זאת אנחנו עדיין יכולים לשנות, עדיין יכולים לתקן, ולזכור כי התוכחה ומסירות הנפש, והערכים שקיבלנו בירושה כל אלו הינם חלק מהמתנה ומההרמוניה השלמה שיוצר יעקב בברכותיו.

שבת שלום💞

לרפואתה המלאה והשלמה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל.

פרשת וישלח- לשחק בגדול

Image by Sarah Richter from Pixabay

השבוע בפרשה יעקב מתכנן את המפגש עם עשו באופן אסטרטגי שמסתדר עם חוקי המשחק שאחרים קבעו, במקרה זה, עשו. יעקב שומע כי עשו הולך לקראתו עם ארבע מאות אנשים שמלווים אותו, והוא ירא ממלחמה במפגש עימו, למרות שה' הבטיח לו שיחזור בשלום. מסבירים חז"ל שיעקב יזם שלוש פעולות עיקריות: דורון (המנחות, המתנות, שנשלחו לעשו), תפילה (לה' א-לוהי אבותיו), ופיצול המחנה (הכנה למלחמה). על המלחמה אומרים רוב המפרשים, שכוונת יעקב הייתה למצוא תחבולות לברוח. גם רשב"ם פירש את מאמציו העצומים של יעקב לעבור את מעבר יַבּוֹק ברגע האחרון לפני שעשו יגיע – כניסיון לברוח. רק רש"י פירש שיעקב התכונן גם למלחמה חזיתית אם לא תהיה לו בררה אחרת. יתכן ויעקב חשש מגודל שליחותו ולכן גם אמר לה' בתפילתו- "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת".

מסביר הרב אמנון דוקוב –
"…לתוך זה מגיח אותו איש מסתורי ומכריח את יעקב לעשות דבר שעוד לא עשה עד היום – להתמודד באופן חזיתי. להיאבק. לא לנצח ניצחון מזהיר אבל גם לא להיכנע. זה שינוי אישי כל כך דרסטי שהוא גורר בעקבותיו גם שינוי של השם. האיש שנולד כשהוא אוחז בעקבו של אחיו הופך להיות ישראל… אבל השינוי הוא לא חד כיווני. בשונה מהמקרה של אברהם ושרה, השם הישן לא נדחה, וגם יעקב עדיין קיים. כבר הפרק הבא יחזיר אותנו אל ההתנהגות היעקובית המוכרת.
לא תמיד המאבק החזיתי הוא הנכון. אלו שתי צורות קיום אפשריות ולכל אחת זמן אחר. רוב ההיסטוריה של צאצאיו של יעקב היא היסטוריה יעקובית, מתקיימת בצילן של אימפריות ענק ומנסה להפיק את המיטב. אולם מדינת ישראל קשורה להחלטה שלהם להיות ישראל ולקום ולהיאבק על שלהם. אם נלמד מן הפרק שלנו, אזי אין להשליך את היעקוביות אחר גבינו. אז מתי נכון להיות יעקב ומתי להיות ישראל?"

שינוי שמו של יעקב קשור לאישיותו ולאופיו המוסרי. שינוי שמו מעיד על מעבר פנימי-רוחני כביטוי לתוצאת המאבק. יש שמציעים שהשם "יַבֹּק" – (ממעבר יבוק) שבו נאבק יעקב עם האיש המסתורי, הינו גם מלשון "מאבק": מעבר יבק – מעבר מאבק… חייו של יעקב, אבי האומה הישראלית, היו מעבר ממאבק למאבק, ממשבר למשבר. בשינוי השם על ידי האיש שאתו נאבק נאמר: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱ‑לֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב, כ"ט), זוהי אמירה המבהירה כי ביכולתו של יעקב להתגבר. מאבקים רבים בחייו של יעקב היו מאבקים פנימיים, וניכר שעליו לעבוד ולהשקיע בכדי לזכות בברכות המובטחות לו.

אומר ד"ר רפאל ישפה-  "…אם כן, המאבק האמיתי הוא פנימי-רוחני: יעקב מול ישראל. לפי חז"ל (אבות פ"ד מ"א), הגיבור אינו מי שיש לו חיים קלים, שלא עבר מימיו משבר פנימי. הגיבור הוא הכובש את יצרו, המושל בנפשו (וראו משלי טז:לב).
אותו יעקב, איש תם, מאחד באופיו פנים שונות: מצד אחד הוא מפחד אף כשמובטחות לו ברכות ה', ומצד אחר אותו איש תם יושב אהלים בהגיעו לחרן, כראותו את רחל, גולל בעצמו את האבן מעל פי הבאר, אבן שכמה רועים יחד לא יכלו להזיזה (כט:יא). בסופו של דבר צריך יעקב (ישראל) להיאבק עם עצמו – ביעקב, והברכה היא" וַתּוּכָל." לכן נשנית הברכה ומתאשררת על ידי הקב"ה בעצמו. "שמך יעקב" – אתה נשאר יעקב, אך גם "ישראל יהיה שמך" – אתה יעקב יכול להתגבר על עצמך ולהיות ישראל. לכן אין גם לאותו האיש הנאבק עמו שֵם, ואין הוא משיב לשאלת יעקב. אין זה משנה מי הוא, אלא חשוב מי אתה: יעקב או ישראל?"

המאבק שנכפה על יעקב עם 'האיש', (מפרשים- שרו של עשו), הוא צעד נוסף להבשלת יעקב במימוש שליחותו וההתמודדות שלו על מקומו כאבי האומה. בהקשר לפחדים שעלו ליעקב והאתגרים שחווה יעקב, מהדהדים לי דבריה של הסופרת מריאן וילאמסון-
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. האור שבנו, לא האפלה שבתוכנו, הוא שמפחיד אותנו יותר מכול. אנחנו שואלים את עצמנו, "איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?"
למען האמת, איזו זכות יש לכם לא להיות? אתם ילדיו של אלוקים. כשאתם בוחרים לשחק בקטן, אתם לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו; כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים".

הפרשה מלמדת אותנו לבחון מתי נכון לנהוג כמנהג יעקב ומתי כמנהג ישראל. במילים אחרות, הפרשה מדגישה לנו שיש עיתים שבהם אנו נדרשים להיות יותר מאחורי הקלעים, ויש עיתים שבהם אנו נדרשים לגייס את האומץ, למרות הפחד, ולעבור לקדמת הבמה בכדי שנוכל לממש את המשימה בהצלחה. למעשה, כמנהיגים אנו זקוקים לשני הכישורים הללו, יעקב וישראל.
מאחלת לכולנו שנדע ונצליח לשחק בגדול, באופן ראוי, ערכי ומכבד גם כפרטים וגם כאומה עצמאית. אמכי"ר.

שבת שלום💞

מוקדש לרפואתה המלאה של מזל בת עליזה, בתוך שאר חולי ישראל

פרשת ויצא- יוצאים לעבוד או לעבודה?

Image by Free-Photos from Pixabay

בפרשה השבוע אנו לומדים רבות על יחסי מעביד- עובד. ידוע שמאז ומתמיד יש מתחים ביחסים הללו. יעקב אבינו, לאחר 14 שנים שעבד אצל לבן, בעבור נישואיו לרחל ולאה, פונה אל לבן ושואל- "כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרב ויברך ה' אותך לרגלי ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי?" (בראשית ל',ל'), כפי שהרמב"ן מפרש – מתי יהיה לי ההזדמנות להתפרנס וליצור הון כמו שעשיתי לך ולביתך?

מסביר הרב אריאל קונסטנטין, "האמירה הזו של יעקב היא כה רלוונטית היום. כמה מאיתנו עבדו קשה בשביל חברה המרוויחה מיגיעת כפינו? כמה פעמים ראינו עובד מוכשר שעושה עבודה מעל ומעבר מהצפוי ממנו – רק כדי לקבל לחיצת יד? במפגש האחרון שלו עם לבן, יעקב ממשיך וטוען "זה עשרים שנה אנכי עמך…הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדר שנתי מעיני…ותחלף משכרתי עשרת מונים" (בראשית ל"א:ל"ח-מ"א) לילה ויום, שבוע אחר שבוע, יעקב משרת את הבוס בנאמנות, כאשר הוא מקריב את עצמו בעד הפירמה. במקום לתגמל את העובד הנאמן והמצליח, לבן משנה את חוקי המשחק כדי למקסם את הנאתו, ולמנוע את הרווחים מיעקב.
לבן מתגונן "…הצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא" (בראשית ל"א:מ"ג) הוא מזכיר ליעקב שלולא היזמות והסיכון שהוא לקח, יעקב לא היה משיג כלום. אפילו עם האמירה הזאת נכונה, לבן לא מתייחס לרמאות שבה הוא מנהל את עסקיו… היה חסר לו, ללבן, קורטוב של גבורה וענווה, וכל מה שעשה היה רק בשבילו. כאשר יעקב התחיל להצליח, לבן נכנס ושינה את כללי המשחק לטובתו. תאווה, אגו, וקנאה הובילו אותו לנצל את עבדו הנאמן. הוא הכריח את יעקב לעבוד בתנאים לא אנושיים וגזל ממנו שנות חיים בעבודת פרך.  לבן רק ראה את השורה התחתונה – ולא את הבן אדם שבזכותו הוא הרוויח.
היהדות נוקטת עמדה מאוזנת לגבי יחסי עובד-מעסיק. מצד אחד, העובד חייב לשאוף להיות "פועל צדק" (ראה תענית כ"ג עמ' א', מכות כ"ד עמ' א') כמו שלומדים מיעקב כאשר הוא מספר לנשיו "ואתנה ידעתן כי בכל כחי עבדתי את אביכן" (בראשית ל"א:ו)  על בסיס זה הרמב"ם מלמד שמי שיושב בטל בשעות העבודה נמצא "כל היום במרמה" (הל' שכירות י"ג:ז), אנחנו חייבים להיזהר בשעות העבודה מלהתחבר לפייסבוק, מלכתוב מיילים אישיים, מלגלוש באינטרנט, ומלקחת הפסקות מיותרות, וכדומה.
מצד שני, זה חשוב שמעסיק יבנה את עסקיו בצורה ישרה, ושיתגמל ויראה את עובדיו כראוי, ושיעסיק אותם בתנאי עבודה הולמים. אפילו רואים שהתורה מתירה לעובד לאכול מפרות העצים שבהם הוא עובד (דברים כ"ג:כ"ו-כ"ז) מפני שעובד שמח הוא עובד פורה, וזה לא אנושי להרשות לעובד לראות ולהריח את הפירות בלי לתת לו לטעום מהן.
כמו כן, מעסיק חכם וצדיק יכבד את עובדיו, וייתן להם שכר הולם וסביבת עבודה חיובית, ישמור על תנאים כנים ושקופים, ויחלק רווחים עם עובדיו היות וזה יעודד את עובדיו לעבוד יותר קשה ולהשקיע. עסקים בצורה הכי טובה, מלאה בערכים יהודיים, יכולים להיות משחק שבו כולם מנצחים."

אין ספק, שזו הנוסחה שיכולה להביא אותנו לא ללכת ל'עבודה' באופן נטול כל מחויבות פנימית ומתוך חוסר ברירה אלא להיפך, לרצות ולבחור ללכת ל'עבוד' במסירות, ובכל כוחנו, מתוך ידיעה והבנה שסומכים עלינו, רואים ומכבדים אותנו, מה שיוביל לפתח מוסר עבודה גבוה כפי שאומר יעקב לנשותיו, רחל ולאה, "(ו) וְאַתֵּנָה, יְדַעְתֶּן:  כִּי, בְּכָל-כֹּחִי, עָבַדְתִּי, אֶת-אֲבִיכֶן." (בראשית לא')

שבת שלום⚖️

פרשת ויצא- קח לך אישה ובנה לה בית

Image by Michal Jarmoluk from Pixabay

הפרשה השבוע עוסקת ביציאתו של יעקב מבית הוריו אל הלא נודע בחרן. יעקב, איש תם יושב אוהלים נדרש לעזוב את החממה שבה נולד וגדל, ולצאת לעולם שהוא איננו מכיר ובטח לא נחשף אליו קודם לכן. יעקב בורח מאחיו, עשו, שרוצה להרגו, ויצחק אביו מודיע לו כי תכלית המסע שלו היא לשאת אישה מהמשפחה של אמו, רבקה, שבחרן ולא מהכנעניות. נראה כי יעקב יוצא לדרכו בעל כורחו, בעוד רבקה, אמו, בשעתה, יצאה למסע שלה מתוך הקשבה לקול פנימי, ואילו סבו, אברהם, יצא למסע שלו מתוך ציווי אלוקי, מה שמעורר מחשבה עבורנו- כמו מי מהם אנו יוצאים למסע חיינו?

במסעו של יעקב אל הלא נודע הוא מתפלל, חולם את חלום 'סולם יעקב' המפורסם, ומקבל את ברכת הדרך מה' והבטחה כי הוא ימשיך את דרך אבותיו. בהמשך מגיע יעקב לחרן מתחתן, ומ-ארבע נשותיו, לאה, רחל, ו2 שפחותיהן, זילפה ובלהה, נולדים להם 11 ילדים. יעקב במהלך כל התקופה עובד עבור לבן, דודו וחמו. אומנם יעקב מנסה לסיים עם הפרק בחרן ולחזור לביתו שבכנען- "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-לָבָן, שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה, אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי… וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי–לְבֵיתִי…" (בראשית ל', פס' כה',ל') תוך שהוא מדגיש את הרצון שלו 'לעשות לביתו', אך לבן מצליח להשאיר אותם ל-6 שנים נוספות.
לכן, לאחר 20 שנות עבודה בחרן נראה כי יעקב זקוק לתזכורת שחרן היא אכן רק תחנה במשימה שלו. ה' מודיע ליעקב שהגיע השעה שעליו לקחת את משפחתו חזרה לביתם המובטח בכנען. מסביר הרב קוק בעין אי"ה, פרק ט אות רס"ג – על חשיבות המרכז שבנה יעקב-
"שורש גדול באומה הישראלית, שכשרון ההתרכזות ותועלתו מוטבע בה במורשה נפלאה והובררה ביותר ביעקב אבינו ע"ה, שהוא כבר התחיל להתכונן בתור עם נבדל, בבנותו לו בית של שבטי יה עדות לישראלי. ואמר " (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה–יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; " (בראשית כ"ח)  לא כאברהם שקראו 'הר' ויצחק שקראו 'שדה' שאינו מובדל במחיצות. אבל הבית מובדל הוא, שמורה על התייחדות האומה הישראלית ברוחניותה, בארץ אשר ה' דורש אותה ומכל מקום דווקא נחלתו של יעקב היא בלא מצרים, שההתייחדות הבאה מהכרה שלמה, אינה התייחדות של טמיעה בפרטיות, אפילו בחוק אומה שלמה בלאומיותה, כי אם התרכזות למען הוסיף לה ההשפעה וההתחברות היותר מועילה. על כן דווקא יאמרו עמים רבים לכו ונלכה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב, זאת היא תורת החיבור של שתי הקצוות, התכנסות היחיד בגבולו בתור מרכז להכין כח מלא בעד הכלל."

יעקב הוא הראשון שלמעשה בונה את הבית של האומה הישראלית, לא רק של פרט או משפחה. אברהם אבינו שהיה אב המון גויים ומשושלתו יש גם את ישמעאל, היה זה שהביא את מהפיכת המונותואיזם, האמונה באל אחד. יצחק, בנו של אברהם, ביסס את משפחתו בכנען ולא יצא ממנה. איפיין אותו מוטיב 'השדה', והשהייה בארץ ישראל, ומשושלתו יש גם את עשו. לעומת זאת, יעקב הוא שילוב של יצחק ואברהם, מיעקב אבינו שיוצא לגלות ושב לכנען עם 12 השבטים, אין אומות נפרדות נוספות אלא יצירה של האומה הישראלית, השיבה שלה לכנען וחיזוק הברית עם ה'.

אומר הרב אילעאי עופרן- "האידאולוגיה מבקשת להנחות את ההתנהגות האנושית. הפסיכולוגיה מבקשת להסביר אותה. פסיכולוג אינו אומר כיצד ראוי לנהוג, האידאולוג אינו מחפש הסברים להתנהגות של בני אדם. האם אנחנו מונעים על ידי הפסיכולוגיה שלנו או על ידי האידאולוגיה שלנו?
אחרי למעלה מ-20 שנה בבית לבן מחליט יעקב לשוב לבית אביו. התורה נותנת שתי סיבות להחלטה זו של יעקב, בראשית ל"א:
פסוק ב – "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם."
פסוק ג – "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ."
לכאורה פסוק ג מייתר את פסוק ב. אם הקב"ה מצווה על יעקב לעזוב את בית חותנו, מדוע צריך לספר לנו שבלי שום קשר, יעקב התחיל לחוש שם שלא בנוח?
לאמונה כוח אדיר, מכונן ומניע. האדם מסוגל לחולל מהפכות עצומות מתוך להט אידאולוגי, אך התורה מדגישה בפנינו כי הצרכים הפסיכולוגיים גם הם הכרֵחַ בל יגונה. לרקע, להקשר ולאווירה שבה מתקיימת הנפש יש משקל רב ביכולת שלה להיענות לציווי האלוהי. האידאולוגיה זקוקה לפסיכולוגיה. אידאל שאינו קשוב לצורכי הנפש סופו שאינו מתקיים."

יתכן, וזו הסיבה שלקח ליעקב שנים רבות להשלים את משימתו בחרן, ההקשבה לצורכי הנפש. יעקב לאחר לקיחת הבכורה מעשו ובריחתו מכנען, בונה את ביתו, שלימים הופך לבית האומה הישראלית, והוא מבין שעליו לעבור מסע אישי של תיקון, של ברור האמת. ובמשך כל 20 שנותיו בבית לבן ניכר כי הוא חווה אותו כסביבה זרה, ולא כבית, הוא זוכר את שליחותו, והוא דבק בדרך של יושר, אמת, אמונה, צניעות וחריצות מה שמאפשר בסופו של דבר לאידיאולוגיה להתממש.

שבת מבורכת❤️

השיעור מוקדש לרפואתה המלאה והשלמה של אימי האהובה, מזל בת עליזה, בתוך שאר חולי ישראל.

פרשת וישלח- המאבקים שבחיינו!

Image by skeeze from Pixabay

עברתי דירה לפני כשבוע והמחשבה על הסידורים הנדרשים בהתאם כמו- גמר חשבון עם חברת החשמל, מים, אינטרנט, טלפון, וכו' יצרה במהירות אפוד מגן פנימי למאבקים שעדיין לא קרו אבל ברור לי שיקרו… המציאות שבה אנו חיים מדרבנת אותנו כבר לביים מאבקים מוקדמים בלתי נראים כי זה ברור שהולך להיות מאבק… על מה אנחנו נאבקים? אנחנו נאבקים על זכותנו לחיות בכבוד, לקבל מקום שיאפשר לנו מימוש צרכנו ולהיראות ולהשמע, לקבל יחס ראוי ושירות תואם ציפיות וכו'. במילים אחרות, אנחנו נאבקים על מה שאנחנו מאמינים ששייך לנו, שלדעתנו צריך להיות שלנו.

לכולנו יש פער בין הרצוי ובין המצוי, ובשוטף אנו עסוקים בלצמצם את הפער הזה. הלו"ז היומי שלנו עמוס וגדוש, והעיסוק הנוסף של מתן מענה לתקלות בשוטף מגביר את הלחץ והתסכול מה שמייצר פלטפורמה נהדרת למאבקים נוספים בפרט כשאין לנו אמון במערכת ובסביבה. המאבקים שלנו הם להספיק במגבלות הזמן שיש, פרנסה, הישגים, גידול ילדים, זוגיות, משפחה, חברים, עבודה וכל המשתמע מכך. אנחנו חיים בתוך מאבק מתמשך הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית, שמתבטאים במאבקים של עם ישראל במהלך הדורות וההיסטוריה בניסיון לשמר ולהנציח את קיומו.

בפרשה הקודמת, 'ויצא', התורה מדגישה שהמאבק בין שני הבנים, יעקב ועשיו, התחולל כבר ברחם אמם. ההתרוצצות ברחמה של רבקה מתפרשת בנבואה כאות למאבקם העתידי, כפי שמתפרשת גם לידתם, כשידו של יעקב אוחזת בעקב עשיו. נשאלת השאלה האם ההכרה במאבק שבין האחים בשלה כבר בעודם ברחם אמם, בשלב כה מוקדם של חייהם?
בפרשה השבוע אנו פוגשים את המתח בפרט בהכנותיו של יעקב למפגש עם עשיו, (פרק לב- פס' ד') "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו…". בבת אחת כל המתיחות של לקיחת הברכה והבכורה עולה, ועשרים שנות הגלות של יעקב בחרן כאילו נמחקו. ותשובת המלאכים (פסוק ז'): "באנו אל אחיך אל עשיו, וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו", תיאור עשיו ומחנהו נשמע מאיים, מדוע 400 איש צריכים ללוות את עשיו? ותגובת יעקב- "ויירא יעקב מאד, ויצר לו" יעקב במצוקה מה שמסביר את פעולותיו בהמשך.

יעקב אבינו מתכונן למאבק עם אחיו עשיו, הוא מעביר את משפחתו ואת כל אשר לו במעבר יבוק בכדי שכשיאיר היום הוא יהיה מוכן לקראת עשיו ומחנהו, שלא ייתפס במצב של חולשה – כשהוא באמצע מעבר הנחל. בנוסף, הוא מחלק את משפחתו ורכושו לשני מחנות – (פסוק ט): "ויאמר: אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה". יעקב ממשיך בתפילתו הנרגשת לה', תפילה המביעה את גודל חרדתו. ואז מגיע השיא- בסופו של אותו לילה מתרחש המאבק עם "האיש המסתורי", מלאך, והוא נמשך "עד עלות השחר" (כה). כשיוצא יעקב מן המאבק, הוא מבורך על ידי המלאך והוא צולע על ירכו. מאבק שמתנהל כאמור עד עלות השחר, מחושך לאור, ונצחונו של יעקב סופי ומוחלט. יחד עם זאת, ברגע האמת, רגע המפגש של יעקב עם עשיו, לפחות ע"פ הפשט, יש תיאור מרגש שלכאורה אין בו כל מאבק כלל. יעקב נערך למלחמה מול עשיו, אבל הוא מתקבל באהבה, בחיבוק, ובהמשך אפילו בהצעה לחבור וללכת ביחד. "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ." עשיו רץ אל אחיו, מחבק ומנשק אותו. יש מפרשים האומרים שההכנה המוקדמת של יעקב היא שהביאה לתגובתו של עשיו כמו גם להבנתו שאם ינהג אחרת גם הוא ישלם מחיר כואב.

מסתבר שלכל אחד מאתנו יש סולם שעליו יש כוחות יוצרים ומקדמים המבקשים להעלותנו בסולם, אך לצידם קיימים גם כוחות יצריים המבקשים להורידנו למדרגות התחתונות בסולם. גדולתנו נבחנת דווקא במאבק המתמיד שלנו בכוחות היצריים, ביכולת האיפוק וההתגברות בכדי לגייסם לטובת הכוחות היוצרים וכך להיות במצב של עליה מתמדת בסולם.
יעקב אבינו בחר להתמודד במאבקיו השונים בכלים מקדמים ויוצרים-
טקטיקה ואסטרטגיה – תכנון, חישוב, וזהירות-
שליחת השליחים לעשיו במטרה לפייסו, חציית העם והצאן לשני מחנות- במטרה להגן על המחנה, שליחת מתנות לעשיו שוב במגמה להתפייס, ותפילה לה' – הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים."
בנוסף, יעקב משתמש בשיח נכון ומקרב לפני המפגש, הוא שולח שליחים לעשיו שיסבירו לו מה מטרת המפגש וגם הסבר לגבי מועדו המאוחר בעקבות עבודתו הקשה אצל לבן, יש פה ממש הכנה מוקדמת. בזמן המפגש, יעקב משתמש בביטויים "עבדך", "אדני" ו"מצאתי חן בעיניך" מספר פעמים לרכך את ליבו.
למעשה, יעקב אבינו ממחיש לנו כי האמונה וביטחון בצדקת הדרך, דבקות במטרה, ושימוש בשפה מקרבת מעניקים חוסן ויכולת לחולל שינוי לטובה. בסופו של דבר, יעקב עובר בשלום את המפגש הטעון עם עשיו אחיו. כך גם עם מאבקו עם המלאך, מאבק לדורות, שבו יעקב כאמור מנצח. מפרשים מסבירים כי זה גם מפגש בין יעקב, עם ישראל, לעשיו שמזוהה עם הנצרות.

המאבקים הללו של יעקב באים ללמד אותנו שהאתגרים והמאבקים בחיינו לא מסתיימים, ולא פעם נמצא את עצמנו במתח של התמודדויות וקבלת החלטות, אבל כשיש בליבנו אמונה, שאיפה, רעיון, מיקוד, ובסופו של דבר גם מימוש, ניתן להשיג פתרונות מקדמים בדרך של הכשרת לבבות, התמדה ויסודיות בשילוב היכולת לנהל את האגו שלנו ולא להיפך.

מי ייתן ונצליח כולנו במאבקנו הקטנים כגדולים להתקדם, לעלות בסולם לצמוח ולחולל שינויים לטובה. אמכי"ר.
שבת שלום❤