תגית: ייעוד

"בחג "שמחת תורה" אנו זוכים לסיים את קריאת פרשת "וזאת הברכה", הפרשה האחרונה בחמישה חומשי התורה. למעשה, מחר נסיים את הקריאה של כל חמישה חומשי התורה שקראנו בשנה היוצאת. ובנוסף, בשמחת תורה, כדי להתחיל רשמית את סבב הקריאה החדש, אנו נתחיל אותו מיד עם סיום הקריאה הקודמת. 
מדוע עלינו לחזור על קריאת התורה שוב ושוב במחזוריות אינסופית, ומדוע עלינו להתחיל מיד סבב חדש? עונה הרב אלדד יונה "לכל פעולה שאדם עושה ישנה תכלית, והתכלית מכתיבה את פרטי הפעולה. שואל האדם את עצמו את שאלת השאלות, מדוע הוא נברא. מה תכליתו של האדם עלי אדמות. כותב ה"מסילת ישרים" בתחילת פרק א' "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו…"

רובנו רוצים לחיות חיים משמעותיים שיטביעו חותם כלשהו בעולם. להטביע מזכרת לקיומנו בעולם, סוג של חיי נצח שהם חלק מתרומתנו למין האנושי. החותם הוא ביטוי של שליחותנו בעולם. מפרט הרב דוד סתיו- " … יש כאלה שישקיעו בשימור זכרם בתרומה להקמת מבנים מפוארים בבתי חולים או אוניברסיטאות, אחרים ינסו להשקיע את כישרונותיהם ביצירות ספרותיות ואמנות אותן יבקשו להשאיר אחריהם.
מהי הדרך בה משה מבקש להיזכר בעיני הדורות שיבואו אחריו – האם בתורה אותה הוריד מסיני? אולי בהוצאת עמו מעבדות לחירות? או כמנהיג שמוביל את עמו במדבר? ספר דברים יכול לתת לנו תשובה לשאלה הזו.
עיון בספר יגלה נאומים ארוכים. משה מזהיר מפני העתיד לקרות אם לא ילכו בדרך הישרה בעיני אלוקים. הוא מוכיח את העם על התנהגותו בעבר בחטא העגל וחטא המרגלים, מחזק את שמירת המצוות בין אדם לחברו ובין אדם למקום, ועוד. אבל האם ניתן להצביע על מסר שהוא השורה התחתונה של דבריו? מסר בו נוכל להיאחז ולומר כי זהו החותם שהוא השאיר לנו.
משה העניו מכל אדם אינו עסוק בשאלה אישית אגוצנטרית, אלא במסר המרכזי אותו הוא מבקש להנחיל לדורות. אם נקשיב למילות הסיום של משה נלמד כיצד ביקש גדול המנהיגים להיחרט במחשבתנו. התורה מתארת את הרגעים האחרונים בהם משה מדבר עם העם… המלים האחרונות שהתורה שמה בפיו של משה: "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בהשם.. ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך"…
אחרי כל התוכחות, אחרי כל האזהרות, אחרי כל התסכולים ואחרי כל המרורים, אותם ספג משה מבני ישראל, הוא אומר להם את המלים המדהימות הללו: 'אשריכם ישראל'. משה לפני מותו – מברך.
משה יודע כי כל החטאים והקלקולים בישראל הם חיצוניים, שייכים לקליפות חיצוניות העוטפות את האדם ואין להם ולא כלום עם עומק זהותם… משה בדבריו האחרונים מגלה מיהו מנהיג אמיתי. אדם שכל כולו סיפור אהבה לעמו… סוד התוכחה הוא במקור ממנו היא נובעת. משה יודע כי דווקא בשל אהבתו את עמו הוא מסוגל גם לומר להם את כל אשר על לבו. אבל בסיום, המילים האחרונות הן מילים של אהבה… משה נמנה עם המברכים מתוך חיבור עמוק ומיוחד וזה החותם שהוא השאיר לנו. אשריך ישראל."

ארבעים שנה הנהיג משה רבנו את עם ישראל במסירות נפש, בנאמנות  וביושר עם כל הקשיים, ניסיונות ואתגרים במסעם במדבר. משה במימוש שליחותו הבהיר לנו הלכה למעשה כי התכונה שמלמדת אותנו לראות ברכה בכל דבר נמצאת לגמרי בתוכנו, ועלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לפתח אותה. עלינו להבין ולהפנים שאנו חלק ממחזוריות הקיום האנושי והעולמי, ועלינו 'לזרום' עם זרמי הקיום ברוח טובה ומקדמת; לנצל את זמננו עלי אדמות בכדי למלא את חיינו, ולהעניק להם משמעות. כשאנו מחוברים לתכלית שלנו, אז גם באופן טבעי ניתן לראות ברכה ואת החצי המלא שבחיינו.

ובכל זאת, מדוע עלינו לקרוא את התורה שוב ושוב, בלופ אינסופי?
מסביר הרב יצחק גינזבורג- "למילה 'תורה' שתי משמעויות משלימות: האחת מהשרש תו"ר, לראות ולהתבונן בחכמה, תיירים בארץ התורה. והשניה, להורות את הדרך ואת המעשה אשר נעשה… המשמעות של תורה מלשון הוראה מדגישה את הצד המעשי בתורה, ללמוד על מנת לעשות ולקיים. כל התורה היא הוראה מהי דרך-החיים של יהודי בעולם הזה (והרי התורה לא ניתנה למלאכים). בחינה זו מודגשת במיוחד בתורה שבעל פה שרק על-פיה ניתן לדעת את ההלכה למעשה.
ואילו המשמעות של תורה מלשון לָתוּר מדגישה את הצד העיוני בתורה, הסתכלות עמוקה של ראיה שכלית "בעין השכל שבלב" (כמודגש בפסוקים לעיל, "ונתתי את לבי" וכו'). בחינה זו מודגשת יותר בתורה שבכתב, שכולה שמותיו של הקב"ה ובה נמצאת חכמתו האין-סופית המיוחדת איתו בתכלית. כמובן, שצריך את שני הצדדים בתורה, החכמה עצמה וההוראה למעשה."

התורה מציעה לנו ארבעה רבדים שונים של התבוננות- פשט, רמז, דרש וסוד, (פרד"ס), וככל שנעמיק ונתבונן נגלה את הרלוונטיות שלה לחיינו, ואת יכולתה של התורה להביע מסר מורכב שהוא גם עכשווי.
צריך להבין את החידוש הגדול של התורה בהקשר התרבותי של העת העתיקה. זכויות הפרט והאזרח לא היו קיימות בתרבות הקדומה, והתורה חידשה אותן בתחומים רבים כמו היחס לעבדים ולעניים. רק אלפי שנים לאחר מתן תורה התקבלה בתרבות המערבית העמדה שכל אדם הוא סובייקט בעל זכויות, ולא רק אובייקט שאמור לשרת את צרכיו של המלך למשל.

התורה היא על-זמנית ורלוונטית לכל דור ודור ועד סוף כל הדורות. ובעצם, הקריאה המחודשת מחברת את ההווה והעתיד שלנו עם העבר, עם מה שכבר חלף. התורה מסייעת לנו לזכור מאיפה באנו, היכן אנו נמצאים, ומדייקת אותנו לאן אנו הולכים. 'וזאת הברכה' היא תזכורת למימוש ייעודנו ותכליתנו בעולם. עצם העובדה שאנו קוראים, אומרים וכותבים כל שנה דבר תורה מחודש ושונה מעידה על החשיבות והנחיצות בקריאה החוזרת ונשנית. כך גם נצליח להתבונן מזוויות שונות ובהמשך להורות את התורה באופן חיובי, לנו ולדורות הבאים, באופן שמשקף ומדגיש את הברכה שבה. לפעמים, בסיום קריאה של ספר, ישנה תחושת מיצוי ולפעמים אפילו עצבות שנגמר… יחד עם זאת, בסיום קריאת חומשי התורה, ישנה שמחה, על הסיום, אך בעיקר על האפשרות להתחדש וללמוד בהם שוב. וזוהי תכליתו של האדם, לחפש משמעות בכל דבר שהוא עושה, שורש הרעיון של הקריאה המחזורית, 'וזאת הברכה', ממש כפי שהמחיש לנו משה רבנו. חזק חזק ונתחזק. אמן כן יהי רצון.

חג שמח, גמר חתימה טובה ושבוע טוב 💗

לעילוי נשמתו של הילד היקר והאהוב, עמית אמנון חיים, בן יעל ואסף. יהי זכרו ברוך.

הפרשה השבוע פותחת- "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ׃ וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה׃ וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, א-ג).
הציווי האלוקי לאברהם ששולח אותו למסע אל הלא נודע, "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", מסע שגלומה בו ההבטחה. לקום, להשאיר את המוכר והידוע מאחור ולצאת לדרך חדשה. הצורך לעזוב את הכל, להתחיל מחדש בכדי לממש הזדמנות לחיים טובים יותר, האומנם?

"לֶךְ-לְךָ" שולח אותנו לצאת מקיבעון ומהרגלים שמהווים לרוב חסמים במימוש ייעודנו. רק יציאה מעצמנו בכל הרבדים, יציאה מהיותנו מצויים בנוחיות של ארצנו, ממולדתנו- שהיא המשפחה המורחבת שבה גדלנו, ולבטח מבית אבינו – יציאה מכל מה שהכרנו- היא שמאפשרת שינוי משמעותי. קיבלנו ציווי לעשות פסק זמן שבו אנו בוחרים מחדש מה נשאר ומטיב עמנו, על מה אנחנו מוותרים, ומה אנחנו מחדשים.
שתי המלים הקצרות, לך לך, מבהירות לנו את התהליך הנפשי הנדרש ביצירת שינוי בחיינו:
לֶךְ – היפרדות – היפרד, התרחק, צא למסע.
לְךָ – ייחוד – לעצמך, לאישיות שלך, להתגבשות של זהותך, לייחוד שלך כאדם.

 אברהם אבינו היה מהפכן שמצא את זהותו ואת ייחודו כפורץ דרך שמנחיל דת מונותיאיסטית בעולם של עובדי אלילים. מה השינוי הזה חייב אותו? אומר הרב צדוק הכהן מלובלין, "כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו" אבר(ה)ם, שהיה איש צדיק, המהפכן שהנחיל את האמונה באל אחד מלמד אותנו שיעור עצום באמונה.

בהקשר הזה הרב ד"ר יונתן זקס מסביר-
"המנהיגים… הם אינם עושים מה שאחרים עושים רק מפני שאחרים עושים כך. הם הולכים אחרי קול פנימי, הם נענים לִקריאה. הם רואים לא את מה שישנו, אלא את מה שעשוי להיות. הם חושבים מחוץ לקופסה. הם צועדים לְשיר לֶכֶת אחר.
סמלה הדרמטי ביותר של התופעה, מאז ומעולם, הן מילותיו של אלוהים לאברהם, המילים שהוציאו את ההיסטוריה היהודית לדרך: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א).
למה נחוצה הייתה העקירה הזו? כי בדרך כלל אנשים פועלים מתוך קונפורמיות. הם מסתגלים למוסכמות זמנם ומקומם, וסופגים את התרבות שסביבם: מֵאַרְצְךָ. ברובד עמוק יותר, הם מושפעים מחבריהם ומשכניהם: מִמּוֹלַדְתְּךָ. ובעומק העומקים הם מעוצבים בידי הוריהם והמשפחה שגדלו בה: מִבֵּית אָבִיךָ.
אני רוצה שתהיה שונֶה, אומר אלוהים לאברהם. לא שוני לשם שוני, אלא שוני שמטרתו להתחיל משהו חדש: דת שלא תסגוד לכוח ולסמלֵי הכוח – שהרי כך עושות, לאמיתו של דבר, הדתות האליליות, כאז כן היום. אני רוצה באברהם, אומר אלוהים, "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט).
להיות יהודי פירושו לערער על המוסכמה הרווחת מסביב כאשר, כפי שקורה לא אחת, העמים נסחפים אחר אלילים. כך קרה באירופה במאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים. זה היה עידן הלאומנות: המרדף אחר הכוח בשמה של מדינת-הלאום, מרדף שהוביל לשתי מלחמות עולם ולמותם של עשרות מיליונים. גם עכשיו… כאשר ברחבי המזרח התיכון ואפריקה מדינות מידרדרות לאלימות ולמה שתומס הובּס כינה "מלחמה של כל אדם כנגד כל אדם…
אברהם הוא בלי ספק האדם המשפיע ביותר בהיסטוריה. כיום רואים עצמם כממשיכי דרכו 2.3 מיליארד נוצרים, 1.8 מיליארד מוסלמים ועוד 14 מיליון יהודים – למעלה ממחצית האנושות. אבל אברהם לא משל בשום אימפריה, לא פיקד על שום צבא גדול, לא עשה שום נס ואפילו לא נשא דברי נבואה. הוא הדוגמה העילאית בכל ימי היות האדם על האדמה להשפעה בלי כוח.
מה אם כן סוד השפעתו? הוא היה מוכן להיות אחֵר. חז"ל אומרים שהוא נקרא "עברי" כי "כל העולם מֵעֵבר אחד – והוא מֵעֵבר אחד". כל מנהיג יודע שלפעמים מנהיגות פירושה בדידות. ובכל זאת המנהיג ממשיך ועושה את מה שהוא צריך לעשות, כי הוא יודע שלא תמיד הרוב צודק, ולא תמיד יש חוכמה בחוכמה המקובלת. דגים מתים שטים עם הזרם. דגים חיים שוחים נגד הזרם. כאלה הם המצפון והאומץ. כאלה הם גם בניו של אברהם. הם מוכנים להעמיד את אלילי הזמן במבחן…"

האם אנחנו באמת פועלים לפי אמות המידה שאנו מאמינים בהם? האם כל מה שעשינו עד היום תואם את הרצונות והחלומות האמיתיים שלנו? היכן בדרך ל"מימוש העצמי", לייעודנו, מה שאנחנו באמת רוצים נשכח מאיתנו? מי אמר שכל מה שאנו עושים צריך להיות מושלם? גישה מעין זו שוללת את היכולת של האדם להשלים ולקבל את עצמו על יתרונותיו וכישרונותיו, אך יותר מזה גם עם חסרונותיו. אמונה עצמית או היכולת להאמין בעצמי היא במילים אחרות בטחון עצמי, אותה תחושה נעימה מחזקת, ודוחפת, של "אני יכול". האמונה בעצמנו היא כח פנימי שמניע אותנו קדימה ומאפשר לנו להגשים ולממש את רצונותנו, להרגיש משמעותים ומוערכים, בטוחים ונינוחים בחיים.

אברהם אבינו בהתנהלותו מבהיר לנו שאמונה עצמית אמיתית לא נובעת מנסיון כוחני לשנות את צורת החשיבה שלנו בשיטות טכניות או על ידי תיכנות תת המודע או שכנוע עצמי כזה או אחר. היא נובעת מהאמון העמוק שאנחנו נותנים בעצמנו, כי האמונה בעצמנו מעניקה לנו תחושה שהכל אפשרי; היא משחררת מחסימות ותחושת התקיעות.

אמונתו של נח בה' ניכרת ומתוארת בכתובים –"נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו:  אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ…  (כב) וַיַּעַשׂ, נֹחַ:  כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים–כֵּן עָשָׂה"
האמונה שחסרה לנח הייתה האמונה בעצמו, כל שנות בניית התיבה לא פנה נח אל ה' בבקשה לבחון מחדש את דין המבול, ולבחון פתרון חלופי להחרבת העולם. נראה כי נח לא האמין שיש ביכולתו לשנות את גזרתו של ה'. אומר הרב דן טיומקין "רבי צדוק הכהן מלובלין כותב שמצות האמונה בקב״ה, כוללת גם מצוה להאמין בעצמנו, שגם בנו יש נשמה אלוקית. ההיסטוריה היהודית הוכיחה לנו שגם יהודי שנראה רחוק מאד מכל קשר לעצמו או ליהדותו ואמונתו, יכול ברגע אחד לקנות את עולמו ולהתחבר, בזכות אותה נקודה שמרובה בנו. אם רק נאמין בעצמנו, נצליח להוציא את הכיסוי מאותה נקודה לוטה בערפל, ולגלות את כל האוצרות הנפלאים שקיימים בנו!"

אנו אלו שמנהיגים את עצמנו, אחראים לבחירות ולהתנהלות שלנו בעולם. מי יתן והאמונה בעצמנו כי "יָכוֹל נוּכַל לָהּ" תניע אותנו לעשייה, לתעוזה ולמימוש. אמכי"ר.

שבת שלום❤️

מחזק אותנו הרב קוק באור האמונה בדבריו–"זיו החיים החזק הוא אור האמונה;" וב-אורות התורה יא', ב'- הוא מסביר-
"האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה… המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין, שנשמה אלהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה. ואות מן התורה היא עולם מלא, ההולך ומתרבה לאין שיעור… וקל וחומר העם צריך בכללו להאמין באמונה בהירה ונלהבת מאד בחייו בנטיותיו וללכת בהם בבטחה, אז ידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים."

בפרשות האחרונות התורה מספרת לנו על ייעודו של אברהם אבינו- להיות גוי גדול ועצום. ואכן, אברהם לוקח אחריות לבניית הדורות הבאים- בפרשה מתואר כיצד אברהם בגילו המופלג מוליד בנים נוספים ומתואר בנוסף מעמדו המיוחד של ישמעאל. בעוד ההתפתחות בפרשת חיי שרה, מתארת בנוסף לייעודו האוניברסלי של אברהם את הבעת מחויבותו לזרע המובטח לו מיצחק, ולאמונה שהוא זה שיירש את הארץ; אברהם שולח לחרן את אליעזר, עבדו הנאמן, להביא את הכלה המיועדת, רבקה, לארץ כנען עבור יצחק בנו. אברהם בשלב זה עוסק בבניית התא המשפחתי המוביל לבניית הבניין הלאומי של העם, ושממנה בסופו של דבר נגיע לתכלית כולה כפי שהרב יהודה גלעד מתאר- "תכליתה של הבחירה האישית והלאומית היא הבאת הברכה לכלל האנושות".

ככל שהטכנולוגיה מתפתחת וחיינו כביכול הופכים להיות נוחים יותר, רבים מאתנו מרגישים במסע הישרדות אינסופי ומתיש. הצורך לתמרן כל הזמן במרחב הייעודים השונים שאנו ממלאים בחיינו גובה מחירים לא פשוטים, ובסופו של דבר, הרצון לתת מענה אידיאלי בכל המרחבים שומט את הסיכוי להצליח בדברים שבאמת חשובים לנו.

לכולנו יש יותר מייעוד אחד, וכך אנו מוצאים את עצמנו בזירת מתח כמעט מתמדת של "ג'אגלינג אינסופי" המתבטאים במערכת היחסים המשפחתית שלנו, למשל כשאנו לא מתפנים גם כשאנו נוכחים- יוצר תסכולים, האשמות הדדיות, ציפיות, אכזבות, היעדר זמן איכות, ריחוק ופגיעה באינטימיות, כך גם במרחב ההורות, הילדים מושפעים מהמצב, המתח של ההורה העובד ניכר, העומס שמביא עימו התפרצויות, חוסר סבלנות וכו'. נוסיף לזה את הזירות של מקום העבודה, חברים וכו'. רובנו משתדלים ומתאמצים לרצות את כולם, וגם לרצות את עצמנו ועדיין לא פעם אנו חווים אכזבה, תסכול שהגענו באיחור, שפספסנו אירוע או טקס, שהמעורבות שלנו לא מספקת ועוד. המתח, והמרדף האינסופי שמלווה אותנו בנקיפות מצפון וברגשות אשמה על בחירותינו אינם מקדמים אותנו במציאת איזון בחיינו ומימוש ייעודנו.

בפרשה השבוע אברהם אבינו מלמד אותנו שעלינו לבחור לאזן ולמתן את המתח הקיים בין משפחה, הורות, קריירה, קהילה וכו' בכדי שנצליח למצוא אי של שפיות בעומס השוטף של חיינו. פרשת חיי שרה מזמינה אותנו לבחון מה הערכים, העוגנים והדברים שהכי חשוב לנו כרגע בחיינו, מה הכי-הכי חשוב לנו. ומשם לבחון מה אנו רוצים שיהיה ואיך אנו רוצים שאותה בחירה תבוא לידי ביטוי. עצם הבחירה היא עדות לכך שאם אני בחרתי התנהלות מסוג מסוים, אני גם יכולה להחליט לבחור התנהלות אחרת או לשנות בכל רגע נתון את סדרי העדיפויות שלי. זהו לימוד מיומנות בהצבת גבולות בחיינו המשלבת עשייה פעילה ונמרצת שמתמודדת- בבית, ביחסים השונים, בניהול הקריירה, העבודה והמעורבות שלי בקהילה. תזכורת שבאמת אי אפשר הכל, וחשוב שנהיה מחוברים למה חשוב לנו באמת בחיינו ומה הם סדרי העדיפויות שלנו.

לדעתי, אם ננסה לחשוב על תפקידנו בתא המשפחתי רובנו מצפים מבני הזוג או המשפחה ליותר משאנו מצפים מאנשים אחרים. למשל, הציפייה שבן הזוג/אחות/ילד/הורה ידעו מה אנו רוצים מבלי שנגיד זאת מפורשות, או הציפייה שבני משפחתנו יעדיפו את האינטרסים שלנו על פני שלהם, ובמידת הצורך אפילו יוותרו על צרכיהם למעננו. כשהם לא עומדים בציפיות בד"כ הנטייה היא להאשים ולכעוס עליהם במקום לבחון את הציפיות מחדש. ולכן, לעיתים ריבוי הקונפליקטים מרחיק אותנו, אבל כדאי לזכור שהגדולה בעימות (מלשון 'עמית'), היא להשכיל לראות בעין טובה שמסייעת לנו לבנות יסודות חזקים ומצמיחים. כלומר, העבודה בתא המשפחתי מזמנת לנו יותר קונפליקטים ובכך הזדמנות לעבודה עצמית, ולבחינה מחודשת של המציאות. ולמעשה, אלו היסודות שלנו, הגרעין המשפחתי ממנו באנו, הכל מתחיל מהמשפחה כך מלמד אותנו אברהם אבינו את הסוד לאיזון, ועליהם כמו אברהם אבינו אנו בונים את שאר המרחבים- בני זוג, חברים, קולגות, קהילה וכו'.

מסביר הרב יהודה גלעד- "המתח הפנימי בין לאומיות ואוניברסליות מלווה את כל תולדותינו כעם; מיני קדם בגלות, ועד לחיים בארצנו בימים הללו בזמן הזה. בחסדי ה' זכינו שחזון לאומיות ישראל הפך למציאות בדמותה של מדינת ישראל; ודווקא בתקופה זו חשוב שנזכור שעם כל חשיבותה ומרכזיותה של לאומיות ישראל, מגמתה האחרונה היא כלפי האנושות כולה, "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

מי ייתן ונצליח לאזן את אורח חיינו מתוך שמחה וצמיחה, ולהוות "אור לגויים", דוגמא אישית עבורנו ועבור הסביבה כולה. אמכי"ר.
שבת שלום💐

פרשת במדבר- מספרים או שמות?

פרשת במדבר פותחת במפקד, מניין, בני ישראל- "(ב) שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם–בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (במדבר א')
הביטוי 'לא סופרים אותי' כנראה מגיע מפרשת במדבר🤓 התחושה הזו שאינני נראה או נשמע, וביטול הנוכחות שלי, היא תחושה מתסכלת שלעיתים אנו מקבלים מילדינו, בני הזוג שלנו, חברים וכו', ולעיתים אנו אלו שלא סופרים אחרים או אפילו את עצמנו… כנראה שרבים מאתנו מרגישים שמשהו בסמכותיות שלנו נשחק, שאנחנו לא באמת נספרים…
במילים אחרות, הספירה בפרשה שלנו לא נעשתה באמת בתור מפקד אוכלוסין לשם הסטטיסטיקה אלא, מסביר רש"י, "מפני חיבתן לפניו מונה (הקב"ה) אותם כל שעה", כלומר, כמו דבר יקר וחשוב שאוהבים לספור ולהביט בו לעיתים קרובות. רש"י למעשה מבהיר שהספירה נעשתה כי אנחנו, עם ישראל כן נספרים, כן נראים, ומאד משמעותיים לפני ה'. זוהי תזכורת עבורנו שכולנו אומנם נספרים כמספרים אך כולנו משמעותיים, וכולנו שווים בפני ה'.
נכון, מספרים בסופו של דבר משמעותם אחד מרבים אך יחד עם זאת מיד נאמר לנו בפסוק- 'שמות' ("במספר שמות") דגש שבמקביל- לכל אחד יש שם, יש ייחודיות בתוך הכלל, ועלינו להכיר בכך- כשבני ישראל ירדו למצרים, הם ירדו עם שמות, "וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה" (שמות א' א'), וכשעלו משם, הם עלו עם שמות. השם נועד בכדי שיזכירו אותו, שיקראו בו בכוונה לעורר את החיות של האדם. אומר הנעם אלימלך, כשאדם ישן, יכולים לעשות רעש גדול והוא לא מתעורר, אבל אם מזכירים את השם שלו, הוא יתעורר. אומר הרב שיינברגר שליט"א, השם מעורר את הנשמה, מדבר וקורא לנשמה. לכל אחד מאתנו יש שם ויש את השליחות שלו. השם מורה על השליחות הייחודית בעולם הזה. כתוב, "מוֹנֶה מִסְפָּר, לַכּוֹכָבִים; לְכֻלָּם, שֵׁמוֹת יִקְרָא" (תהילים קמ"ז ד'). בזמן שהמדענים מנסים למנות ולמספר את הכוכבים במרום, אומר לנו דוד המלך, שהבורא כבר ספר אותם ונתן לכל אחד שם ותפקיד. כלומר, לכל דבר בבריאה יש שם ותפקיד.
מוסיף השל"ה הקדוש, מניין השמות של בני ישראל הביא לכך שכל אחד יכיר בחשיבותו כחלק מהכלל, יש לו שם, יש לו תפקיד, ויוצא מכך, שיש לו גם אחריות גדולה כלפי הכלל.
כשנותנים שם לאדם, המשמעות היא שניתן לו תפקיד ; השם מבטא את התוכן של הנשמה של אותו אדם. השם זה הלבוש, הבסיס הראשוני, שנותן לאדם את הכח לעשות את התפקיד שלו. אבל יחד עם זאת, צריך לזכור שלכל שם יש מספר משמעויות ולנו יש את הבחירה החופשית באיזו משמעות נוציא את עצמנו מהכח אל הפועל, ובאיזה אופן נספור את עצמנו והאחרים שסביבנו.
שבת שלום❤

פרשת בראשית מתחילה בהפרדה בין אור לחושך, הכוונה כמובן היא לא רק לאור הפיזי שמאיר לנו את הדרך אלא מדובר גם באור הרוחני.  תודעתנו הרוחנית עוזרת לנו להימנע מלמעוד באתגרי החיים. האור כמייצג את האמת, את הערכים הנצחיים, את הרוחני שמתעלה מעל עולם החומר, השגרתי, והחולף.

לא פעם אנחנו ממלאים את חיינו בחומריות– במכוניות, טלפונים, תכשיטים, לבוש וכו. מנסים לחדש את עצמינו בכל אייפון חדש שיצא לשוק, ושוכחים למלא את עצמנו בתוכן רגשי, רוחני, במזון לנשמה. אבל אז אנו מגלים שהעיסוק  בסיפוק החומרי, משאיר  חלל ריק בחיינו.

האור הוא למעשה נתינת מקום משמעותי לפיתוח יחסים אנושיים אמיתיים, במשפחה, ובסביבה בה אנו חיים, ושלרוב הם אינם מצויים בראש סדר העדיפויות שלנו. העיסוק באור צריך להביא אותנו לשאלה האם חיינו מלאים במשפחה, בחברים, נתינה לאחר, באהבה, או שחיינו חיי בדידות נעדרים כל שמחה אמתית ומחויבות?

זו הסיבה שהתורה  פותחת  בסיפור בריאת העולם על ידי ה'. זהו הבסיס לאפשרות המוסר ולדרישה המוסרית מאתנו. זו אמת המידה, לאורה יבחנו מעשי אדם ומחשבות לבו, מעשיו הטובים והרעים כאחד. זהו נתון היסוד המעניק משמעות להיסטוריה האנושית ולמעשי כל יחיד בה. חשוב שנזכור כי משמעותה הפנימית של המילה "מצוה", הוא "צוותא", חיבור. כל מצוה שאנחנו מקיימים מחברת אותנו.

בפרשת בראשית לאחר סיפור חטא עץ הדעת ממנו אכלו חווה ואדם כתוב-
"(כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן–לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם." (בראשית ג')
אומר הרב אייל ורד-
"השפת אמת פותח לנו משמעות נוספת במילה הזאת, והמשמעות היא: שליחות.
שליחות מגן העדן אינה נקמה אלא שליחות, שליחות של תיקון….. זו היא השליחות: לפגוש את המציאות המקולקלת, החסרה, ולהתחיל להפוך אותה לגן עדן. או במילים שלנו: לעדן אותה. במקום להיות חלק ממציאות כזאת נדרש האדם הראשון ליצור אותה בעצמו. זו עבודה קשה מאוד, אך אין היא נקמה והתעללות כי אם שליחות ותיקון."

מחר שביעי של פסח, כ"א בניסן, שהוא היום השביעי והאחרון של חג הפסח. ביום זה חלה קריעת ים סוף ונוהגים לקרוא את שירת הים כי זהו היום שבו תהליך היציאה של בני ישראל ממצרים הסתיים. בחוץ לארץ מוסיפים יום שני של יום טוב והוא מכונה "אחרון של פסח".
שביעי של פסח איננו חג נפרד מחג הפסח, בניגוד לשמיני עצרת, המהווה חג עצמאי בסוף חג הסוכות, אלא הוא היום האחרון של חג הפסח בלבד. "וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם" (שמות יב, טז).
אחרי שחרור בני ישראל ממצרים, פרעה מתחרט ושולח פרשים לרדוף ולהחזירם למצרים. מיליוני בני ישראל ניצבים על שפתו של ים סוף, מי הים קרים, זרים ולא נראים מבטיחים בלשון המעטה, מאחוריהם חיל פרשים הרוצה להשיב אותם למצרים. בני ישראל במצוקה, ואז הים נבקע, בני ישראל עוברים בתוכו, וכשהמצרים בתוכו הים נסגר והם טובעים. יש שיגידו גאות ושפל, יש שאומרים בכלל לא קרה, יש אומרים נס משמיים, וע"פ הקבלה האדם שהוא עולם קטן- בתוכו מתרחש הכול. כל מה שיש בעולם, הכול בתוך האדם. והתורה ניתנה לנו כדי לסייע לנו לברר ולתקן את התכונות שבתוכנו, את הרצונות, הכוונות והמחשבות.
מצרים היא אומנם מקום גרוע, אך מוכר וידוע וכוחו של הרגל על כל המשתמע… לעזוב אותו ולהתקדם הלאה, קדימה, אל עבר הלא נודע, החלטה לא פשוטה.
‏‎‏‎סיפור קריעת ים סוף מופיע בצורות שונות גם אצלנו, בחיי היומיום. בסופו של דבר, במסע חיינו ישנם רגעי מפתח שבהם אנו נדרשים לקבל החלטות חשובות וגורליות. והחלטות אלו הן שיקבעו את ההבדל הממשי בין חיים של הישגים גדולים ומימוש, לבין חיים מוחמצים ומפוספסים. יש לנו נטייה לדחות את הקץ לא פעם, עד שלא נותרת לנו כל ברירה אחרת…
‏‎אין לנו וודאות או ידע לגבי מתי מופיע "הרגע הגדול" בחיינו. ולכן, בכדי לא להיות משועבדים לכבלים של המצרים שבתוכנו, עדיף להתמודד ולהציף את הפחדים והחרדות שלנו, ובמידת הצורך גם להיעזר באנשי מקצוע, ובסביבה תומכת ומקדמת המסייעים לנו לנצל היטב את ההזדמנויות שניתנות לנו להתפתחות, וצמיחה אישית ורוחנית.
‏‎כולנו בהסכמה שלרוב אין ביכולתנו לדעת, מה מחכה לנו "בצדו השני של הים", אבל זו בדיוק ההזדמנות שלנו, להתרגש ולהתלהב מעוצמתם של החיים.
ד"ר מירב (טובול) כהנא הטיבה לתאר-
"חירות היא היכולת לעוף, לשוטט במרחב
לעלות, לרדת, להתרחק לצדדים
לנוע ללא פחד, להשתחרר מכל הכבלים
להתחבר לאני שלי, לנשמתי, לייעודי, לשליחותי
לא לפזול הצִדה. לגלות אלוקות."
שנבחר לצאת לחירות, להתפתח, להתקדם ולצמוח ולממש את עצמיותנו. להוציא את מהותנו הפנימית מהכוח אל הפועל, ולהגשים את שליחויותינו וייעודנו בחיים. אמכי"ר.

🍷‏חג שמח❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

בפרשת ויחי יעקב אבינו שזכה לראות בסוף ימיו באיחוד מחדש של המשפחה, סוקר מתוך התבוננות פנימית את בניו שבאו להיפרד ממנו. התבוננות יעקב בבניו מאפשרת לו לראות את הייחוד של כל אחד ואחד מהם, למרות ה"יחד" כשהתקבצו כולם סביבו, הוא ראה היטב את ההבדלים המהותיים הקיימים ביניהם. הבדלים באופי, בהתנהגות, בגדלות ובגורל.   וכך מתואר-

" (א) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.  ב הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם." (בראשית פרק מט)

נשאלת השאלה האם יעקב אבינו ברך את בניו? אצל ראובן, שמעון ולוי אנו מוצאים דברי תוכחה ולא דברי ברכה, כתוב-

"(ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, …  כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ, יְצוּעִי עָלָה.  (ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. (ו) בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי…  כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ… (ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז…." (בראשית מט)

גם אצל שאר האחים אין ברכות מפורשות, אלא תיאור של ייחודיותם, והדברים המאפיינים את כל אחד מהשבטים, ולאו דווקא ברכות… יותר מזה, תמוה מדוע יעקב אבינו הזכיר לראובן, שמעון ולוי בעת פרידתו מהעולם את כעסו, הרי הוא גסס ומילותיו אלו היו בעת פרידה, אין זה זמן לחבק ולחזק ולא לתקוף או להעליב?

יעקב אבינו מצייד את בניו לקראת הדרך העתידית הארוכה שעליהם עוד לעבור. הוא מעניק לכל שבט את ברכתו הייחודית, ומלמד אותם להיות הם עצמם כשבט וכיחידים.

יעקב למעשה מברך את בניו להגיע לגדולות אבל הוא לא נותן לכולם את אותה ברכה, והוא לא מברך אותם בברכות השגרתיות והמוכרות לנו; יעקב בוחר בזהירות את מילותיו, ומברך כל אחד מהם על פי התכונות והיכולות הייחודיות שלו, ע"פ חזקותיהם וחולשותיהם.

העמדת האדם על כוחותיו ותכונותיו הייחודיות היא הברכה הגדולה ביותר. כלומר כדי להצליח עלינו לעבוד לפי התכונות והכישרונות הטבעיים שלנו. דבר זה נרמז בספר שמות, פרק י': "(כג)… וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם." כלומר כשאנו נמצאים במושבנו- במקומנו הטבעי, אזי אנו מאירים. לכל אחד מאתנו יש פוטנציאל ייחודי לגדלות, שאליו נוכל להגיע אם נגלה את אותן תכונות מיוחדות והכישורים הייחודיים שמצויים בשורש נשמתנו – ויותר מזה אם נדע להשתמש בהם ולממשם.

כלומר, עולמנו הפרטי והייחודי נבנה לנו כפי כוחותינו וכישרונותינו. הברכה היא שנוכל לראות את עולמנו גודל ומתפתח במילוי מטרתו ושליחותו בעולם הזה. יעקב מבין שעליו להשמיע לבניו, לא את מה שהם היו רוצים לשמוע, אלא את מה שהם צריכים באמת. כפי שאמר החזון איש- "חובת האדם בעולמו, כל עוד הנשמה בקרבו, להשתדל להיות הולך וגדל" (החזון איש, אמונה וביטחון, פרק ג', כו')

בעצם, כל אחד צריך שיהיה לו יעקב פנימי כזה שיאמר לו מהן חזקותיו וחולשותיו, וידייק אותו לשליחותו ולמימוש ייעודו בעולם, כך שנוכל להבליט את התכונה הייחודית של כל אחת ואחד מאתנו. כולנו לא פעם מקשיבים לאותה הרצאה או קוראים את אותו מאמר, ובכל זאת כל אחד לוקח, מבין ומפנים רק את מה שקרוב לשורש נשמתו. ככה אנחנו יוצרים ומקבלים גוונים, ניגונים, וסגנונות, מה שנקרא- זרמים שונים וייחודים. הרי כל אדם הוא פרט בתוך כלל, ולכן נכון שכל אחד יקבל ברכה שכזו באופן יחידי וייחודי, לא רק ברכה ברמה של חלוקה לשבטים, הכלל. כולנו נצרכים על ייחודנו כדי ליצור את האחדות המיוחלת. סיוון רהב מאיר מוסיפה שהאחדות היא סביב היהדות, סביב המיטה של יעקב אבינו אבל כל אחד קיבל פירוש ע"פ הפרטיות שלו, כל אחד מאתנו קיבל את חלקו בתורה, ולכן נאמר "ותן חלקנו בתורתך."

השוני שקיים הוא בגודל, בצורה, בגוון, בצליל, בדעה וכ"ד; שוני שנובע מתפקיד/ייעוד /שליחות שונה של כל אחד ואחת מאתנו, יחד עם זאת יש לנו את היכולת לבחור כיצד אנו מממשים את ייעודנו ואת עבודת המידות שלנו. ונכון להדגיש לעניות דעתי שהייעוד והתפקיד איננו אומדן לחשיבות גדולה ואו פחותה בדיוק כמו שאנו לא משווים בין חלקי הגוף לגבי חשיבותם. כולם חיוניים ונצרכים באותה המידה ליצירת הרמוניה ושלמות התפקוד.

שלמה המלך אומר בספר קהלת – "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה" (פרק ט'), לא דורשים מאדם לעשות יותר מכוחו, דורשים מהאדם לעשות מה שבכוחו כעת…

מה שמזכיר לי את האמרה המפורסמת של הצדיק רבי זושא מאניפולי (1800- 1729) – "אם יאמרו לי בעולם האמת – זושא, למה לא היית כמו משה רבנו? לא אתיירא כלל, וכי אפשר לדמות אותי למשה רבנו? וכן אם יאמרו לי למה לא היית כמו התנא הקדוש רבי עקיבא? לא יהיה איכפת לי כלום, מי אני ומי רבי עקיבא… ממה אני כן מתיירא, כשיאמרו לי "זושא, למה לא היית זושא? הרי זושא יכולת להיות, אז למה לא היית?"

בסוף דברי יעקב לבניו מסכמת התורה את דבריו במילים:

"(כח) כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם–אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם." (בראשית מט)

כלומר,  "איש כברכתו" – כל אחד קיבל את הברכה המיוחדת והייחודית עבורו.

ואסיים בדבריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק-  "כל מה שאדם מתגדל, מתגדל העולם כולו עמו." (שמונה קבצים, א', תנ"ד.)

מאחלת ומברכת אותנו שנלמד ונכיר את חולשותינו וחוזקתינו,  שיסייעו בידינו לממש את יעודנו בשמחה, בנחת, בבריאות ואהבה, ושנזכה לאחדות מתוך קיום מרחב לכל הזרמים השונים, המגוונים והיחודיים. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך ❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל