תגית: יום כיפור

השאלה האם קשה יותר לבקש סליחה או לסלוח תלויה באדם ובנסיבות, אך לכל אחד מהם יש אתגרים ייחודיים. לבקש סליחה דורש ענווה והכרה בטעות, ולעיתים מצריך ויתור על גאווה אישית, מצריך הכרה בכך שיש פגיעה בזולת ומצריך לקיחת אחריות על הפגיעה. הפחד שהסליחה לא תתקבל מוסיף קושי נוסף שעשוי לפגוע בדימוי העצמי. לעומת זאת, לסלוח דורש שחרור של כאב וכעס, וויתור על תחושת הצדק והנקמה. סליחה אמיתית מחייבת גם אמון מחודש באדם שפגע.
בקשת סליחה וסליחה הם שני צדדים של אותו תהליך ריפוי, כאשר כל צד מתמודד עם אתגר רגשי משלו. מי שמבקש סליחה צריך להתגבר על הבושה, אשמה והחרטה, ומי שסולח צריך להתגבר על הכעס, הפגיעה והרצון לעיתים לנקום. בסופו של דבר, שניהם דורשים אומץ ומודעות רגשית, אך הרבה פעמים קשה יותר לסלוח מאשר לבקש סליחה, מכיוון שהנפגע נדרש להניח לרגשות הפגיעה ולהתעלות מעליהם. כלומר, הסליחה מחייבת טהרת הלב, "לב שלם ונפש חפצה".

וכך מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
…הסליחה אינה קיימת בכל תרבות. היא איננה מאפיין אנושי אוניברסלי וגם לא תכתיב ביולוגי. מלמד על כך מחקר מרתק של חוקר התרבויות הקלאסיות האמריקני דיוויד קונסטן, לפני הסליחה: שורשיו של רעיון מוסרי (2010). קונסטן מראה שם כי בספרות יוון הקדומה אין מושג של סליחה. יש שם דבר אחר, שרבים מבלבלים אותו עם סליחה: שיכוך הכעס.
כשאדם פוגע בזולתו, הנפגע כועס ומבקש נקמה. הפוגע חש בסכנה, ומנסה להרגיע את הנפגע הזועם. לעתים הוא יתרץ תירוצים: "זה לא היה אני, זה היה מישהו אחר". או, "זה היה אני אבל לא הייתה לי ברירה". או, "זה היה אני אבל זה לא כל כך נורא, ובעבר עשיתי לך דברים טובים, אז במאזן הכולל אתה לא צריך לכעוס"…
בתורה יש דוגמה קלאסית לפיוס שכזה: התנהגותו של יעקב כלפי עשו בפגישתם במעבר יבוק, בשובו של יעקב ממנוסתו הארוכה מפני אחיו… האחים מתנשקים, מתחבקים ויוצאים לדרכיהם הנפרדות לא מפני שעשו סלח ליעקב אלא מפני ששכח או מפני שזעמו שוכַּך. הפיוס הוא צורה של ניהול סכסוכים הקיימת אפילו בקרב בעלי חיים… צורות פיוס והשלמה אלו הן קדם-מוסריות, והן מלוות את האנושות מהולדתה.
לא כך הסליחה. קונסטן טוען שהופעתה הראשונה בהיסטוריה נמצאת בתנ"ך – בסליחתו של יוסף לאחיו. אולם הוא איננו מסביר מדוע יוסף סולח, ומדוע רעיון הסליחה ומוסד הסליחה נולדו דווקא ביהדות.
התשובה היא שהיהדות הולידה צורה חדשה של מוסריות. היהדות מציעה אתיקה של אשמה – כניגוד לאתיקת הבושה שהציעו מערכות אחרות. אחד ההבדלים היסודיים בין שתי האתיקות הללו הוא שהבושה נצמדת לאדם, ואילו האשמה – לַמעשה. בתרבויות בושה, כשאדם עושה רע הוא כביכול מוכתם, מסומן, נטמא. בתרבויות אשמה, לא העושה הוא הרַע, אלא המעשה. לא החוטא, אלא החֵטא. האדם שחָטא שומר על ערכו האנושי הבסיסי (כמאמר ברכת השחר, "אלוהיי, נשמה שנתת בי טהורה היא"). המעשה הוא אשר צריך להימחק. על כן בתרבויות האשמה ישנם תהליכים של תשובה, טהרת-הלב וסליחה.
…השלב הראשון בתשובה- ההכרה. האחים הכירו בחטאם. בהמשך… השלב השני בתשובה, הם מתוודים. והם עושים יותר מכך: הם מודים באחריותם המשותפת. זו התפתחות חשובה. כאשר האחים מכרו את יוסף לעבדות, יהודה היה זה שהציע את הרעיון (לז, כו-כז), אבל כולם חוץ מראובן אימצו אותו.
ולבסוף, בשיאו של הסיפור… יהודה, שמכר את אחיו יוסף לעבד, מביע נכונות להיעשות לעבד כדי לשחרר את אחיו בנימין. זה הדבר שחז"ל והרמב"ם מגדירים כתשובה שלמה: כשהנסיבות שהיו בעת החטא מתקיימות בשנית, ויש לחוטא הזדמנות לחטוא שוב, אך הוא נמנע מכך כי הוא השתנה. עכשיו יוסף יכול לסלוח, שכן אחיו, בהנהגת יהודה, עברו את תהליך התשובה על כל שלביו: (1) הכרת החטא, (2) וידוי ו-(3) שינוי התנהגותי… התשובה כוננה לראשונה את האפשרות שהאדם לא נידון לחזור על עברו עד אין קץ. כשאני עושה תשובה, אני מראה שבכוחי להשתנות. העתיד אינו כתוב מראש. אני יכול לעשותו אחר מכפי שהסתמן. הסליחה משחררת אותנו מן העבר. הסליחה שוברת את הבלתי-הפיכוּת של מעגל התגובה והנקמה. את הנעשה אפשר להשיב..."

בסופו של דבר, כדי שסליחה בתוך מערכת יחסים תהיה אפקטיבית, היא חייבת להיות תהליך משותף לשני הצדדים: הצד המקבל, הנפגע, צריך להיות פעיל בתהליך, לבחור לקבל את הסליחה ולעצב אותה בהתאם לצרכיו. והצד שפגע, ומבקש את המחילה צריך להכיר בפגיעה, לשאת אחריות, ולקבל שיתכן ולא יסלחו לו. השאלות המרכזיות בתהליך כזה למשל: מה ישיב את הנפגע לתחושת שלמות? ומה על הצד הפוגע לעשות כדי לתקן את הנזק שנגרם? לעיתים, קשה לדעת מה בדיוק נדרש ממי שפגע בך כדי שתוכל להחלים.
אחד התרגילים המועילים במקרים כאלו הוא לכתוב מכתב שמדמה את מה שהיית רוצה שהפוגע יאמר לך. דמיין מה יכול לרפא את הכאב שאתה מרגיש, ונסה לנסח את כל מה שאתה חושב שצריך להיאמר ולעשות כדי להגיע לפתרון. תהליך שיכול לעזור לנפגע להבין את הצרכים שלו ולתת לו כלים להתמודד עם הפגיעה בצורה עמוקה ושלמה יותר.
הסליחה מאפשרת לשחרר את העבר ולהקל על הכאב, וכך לפתוח פתח להתחלה חדשה. מי שמסרב לסלוח, בהינתן התנאים הנדרשים, ונשאר שקוע בכעס ובפגיעה, למעשה נשאר לכוד בעבר, מלשון "עבריין". הוא בוחר להיאחז בפצעים הישנים במקום לשחרר את עצמו ולהתמקד בחיים בהווה, בהוויה. הסליחה מעניקה את האפשרות לשחרר את הכאב הזה ולהמשיך הלאה.

וכך מסיים הרב ד"ר יונתן זקס,
" …האנושות השתנתה ביום שיוסף סלח לאחיו. כשאנחנו סולחים, וכשאנחנו ראויים להיסלח, אנו חדלים להיות אסיריו של עבָרֵנו. חיים מוסריים הם חיים הנותנים מקום לסליחה."

לאור השנה הקשה שעברנו והמלחמה הממושכת שמטלטלת את כולנו, בקשת סליחה ופתיחת הלב למחילה נעשות משמעותיות יותר מתמיד. הכאב, השבר והפגיעות עלולים להעמיק את הפערים בין אנשים ולהציף תחושות קשות, אך דווקא עכשיו, בזמנים אלו, עלינו לחפש דרכים לחיבור מחודש. כשאנחנו מבקשים סליחה, אנחנו לא רק מתקנים את הקשרים האישיים, אלא גם מסייעים לרפא את הלב של האומה כולה. הפנייה למחילה הופכת לכלי של ריפוי חברתי, חיזוק ותקווה לעתיד שבו נוכל לעמוד יחד, ולתמוך זה בזה.
שנדע לפתוח את ליבנו לכל אחד ואחת, שנדע לבקש סליחה ולסלוח מכל הלב, ושנדע לגלות ענווה בכך שנכיר שיש סיכוי שהאמת שלנו איננה מוחלטת, ויש מקום לשמוע ולהכיל קולות ודעות נוספים. מתוך ההבנה הזו, נוכל לחזק את החיבור בינינו, לבנות חברה שמכילה ומכבדת את כלל אנשיה, ולצמוח יחד, בזכות השוני. אמכי"ר.

גמר חתימה טובה, וצום קל ומועיל  
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון 🍎🍯❤️

Image by Frauke Riether from Pixabay

השבוע פרשת האזינו שהיא הפרשה העשירית בספר דברים. הפרשה ממשיכה את נאום משה לעם ישראל וההכנות למותו של משה רבנו. רוב פרשת האזינו היא שירה שנכתבה ונאמרה ע"י משה לעם ישראל. השירה עתידה, כפי שנאמר למשה בפרשה הקודמת, פרשת 'וילך', להיות שירה שהיא עדות ואזכור לאמונתו ותורתו של עם ישראל. ואכן, במקום שורות ארוכות ופסקאות מלאות, אנו מוצאים שני טורים ארוכים של מילים קצרות.

פרשת האזינו לא במקרה בסמוך ליום הכיפורים. ביכולתה של פרשה זו לעורר בנפש את צליל התשובה האמיתי, והעוצמתי ממקום של אהבה וחיבור. רוב הפרשה היא עדות לבני ישראל ולמה שעתיד לקרות אותם בדורות הבאים. תורת החיים של עם ישראל מוגשת בשירה שמעניקה הכשרה נפשית שונה. זו פנייה לרובד אחר בנפש, … "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יט).
בשירה יש תיאור של כל מה שארע לעם ישראל בעבר, ומה שעתיד לקרות, תיאור העונש של הגירוש מארץ ישראל, הגלות הארוכה ולבסוף גם ההבטחה לגאולה השלמה. משה קורא לשמים ולארץ להיות עדים לדברי התוכחה ולאתגרים ולחזון הגאולה. דברי השירה נקראים בפתחה של שנה חדשה ולאחר חודש אלול, חודש של תפילה ותשובה, זמן שבו כל אחד מאתנו עושה חשבון נפש ושואף לשוב אל עצמו ולאלוקיו עם רצון לתקן ולהטיב את מעשינו בכדי לייצר דרך חדשה וטובה יותר.

הכתב גיא שלום אמיר מוסיף ואומר ש-
"… התורה דורשת הכנה והכשרה מוסרית, התורה עוסקת בממד החי והמתפתח של המציאות, באופן בו הקב"ה מתגלה באנושות דרך עם ישראל וההיסטוריה. תוכן זה דורש פתיחות אחרת בנפש מפני שהוא פונה לרצון וכוחות החיים של האדם.
השירה והפיוט פורטים את צליליהם על נימי הנשמה, יש בכוחן של מילים להפך את הרצון ולהביא את האדם להכרה חדשה. בפרשתנו, בוחרת התורה לתאר את תהליך ההיסטוריה של עם ישראל באופן שירי ופיוטי, בצורת זמר. השירה מבטאת ערגה טבעית של המשורר, היא מנביעה את מהותו ועצמיותו באופן הכי ספונטני וישיר. כמו השירה כך היא התשובה. היא באה לגעת ברובד עמוק הרבה יותר מהעולם המעשי. בדיוק כמו ששני אנשים יכולים לשיר את אותו שיר, האחד ישיר בשמחה והשני בכבדות, כך שני אנשים יכולים לעשות את אותו מעשה, אך האחד יעשה זאת מתוך חדוות חיים והשני בעצלות ועצבות. התשובה פונה אל עצם הרצון של האדם, היא מבקשת לחשוף בפניו את שירת החיים של המציאות. לא לעשות את המעשים הטכניים בלבד, אלא לשנות המרקם של המערכת הפנימית. השינוי המהותי הזה, סופו בשינוי העולם המעשי-חיצוני. כשם שהשירה מתעוררת קודם כל בנפשו של האומן ורק לאחר מכן מתבטאת במילים, תיבות ומנגינה.
פרשת האזינו הבאה בסמוך ליום הכיפורים מסוגלת לעורר בנפש את צליל התשובה האמיתי, זה שאינו ירא מעונש עתידי או מכל איום חיצוני אחר. היום הזה מבטא את הרצון האמיתי של האדם לאפשר לחייו לנבוע כשיר מפי מקהלה, כציור מידיו של האומן, וכאדם המאפשר לנפשו לחיות חיים נקיים… "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי". שירה זו דורשת להאזין לשירה הטבעית של עם ישראל, לעצמיות הישראלית השרה ומזמרת את גאולתה לאורך ההיסטוריה."

כוחה של שירה הוא הצד הרגשי והחווייתי הטבועים בה, בשירה יש את היכולת לשוב ולהזכיר לנו נשכחות, בייחוד בעיתות משבר. לכן, הגשת התורה בשירה הינה כערבות לכך שאכן היא לא תשכח ונצליח להטמיעה. למעשה, שירת האזינו מבהירה ומחזקת לנו את מצוות התשובה המוזכרת בפרשה הקודמת, 'פרשת נצבים', שאכן זוהי מצווה בת השגה- "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא …וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל' יא – יד, כדעת הרמב"ן המפרש ש"המצוה הזאת" היא מצוות התשובה).

בתקופה זו כאמור אנו עסוקים בחשבון נפש, בברור הרצון שלנו ובתקווה לשינוי ושדרוג. אך באופן טבעי, אנו עסוקים בדברים הקרובים לליבנו ובאלו שמטרידים את מנוחתנו, ופחות קשובים לדברים שרחוקים מאתנו פיזית, רגשית והיסטורית. לכן, יעל טוויל, מנהלת חט"ב, מסכמת- "משה רבינו בדבריו מלמד שבכל דור יש לשמוע ולהאזין לדברי השירה ורק מתוך אותה ברית גורל המחוברת לאירועי העבר נוכל להבטיח ברית ייעוד וגאולה.
ייתכן כי שירת האזינו רומזת גם על האתגר למציאת איזון במישורים השונים: איזון בין מה שיאמר לבין מה שישמע, איזון וחיבור בין מחשבות למעשים, בין רוח לחומר ובין שמים וארץ.
בפתחה של שנה חדשה נתפלל שיהי רצון שגם אנחנו נדע לחבר בין שמים וארץ – בין החומר לרוח, בין הקרוב לרחוק, ובין מחשבות, רגשות הלב לפעולות ולמעשים אותם נבחר לעשות, 'תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה'. אמן כן יהי רצון.

גמר חתימה טובה, צום קל ומועיל ושבת שלום💞

"יהי רצון מלפניך אדוני אלוהינו ואלוהי אבותינו שירבו זכויותינו כרימון" 

חודש אלול חותם את השנה העברית. למעשה אין בחודש זה חגים או כל אירוע ייחודי. נראה כי סיום השנה מוקדש כולו להכנה שלנו לשנה הבאה. שנה חדשה זו הזדמנות עבורנו להתחיל מחדש, להציב יעדים חדשים להתקדמות ולצמיחה אישית. למה הכנה? בכדי להצליח במימוש היעדים החדשים עלינו להתכונן ולהיערך. אומרים שיש כל הזמן הזדמנויות, לכן, חיוני שכל הזדמנות תפגוש אצלנו מוכנות. אותה מוכנות ונחישות הן שיסייעו לנו כאשר יופיעו אתגרים בשגרת חיינו, אתגרים שינסו לשאוב אותנו חזרה להרגלים הישנים שלנו.
לכך נועד חודש אלול. בחודש זה מתחילים לומר סליחות. תכלית הסליחות איננה למלא את ליבנו בנקיפות מצפון לגבי המעידות שלנו, אלא להתמקד ולברר היכן טעינו, כך נוכל לממש את הרצון שלנו להיות גרסה טובה יותר של עצמנו.
מחר נחגוג את ראש השנה שהוא יום חג, ויחד עם זאת הוא גם יום דין. לכאורה פרדוקס, אדם שעומד למשפט בדרך כלל מתוח במיוחד, ואילו אנו חוגגים עם סעודות ואוירה חגיגית ומשפחתית. ההסבר לכך נעוץ בתכלית המשפט. מה הופך אדם לאדם? מה הופך אדם לצלם אלוקי? כשאנו נעמוד בקרוב לדין, המטרה היא להיטיב עמנו. ראש השנה נועד כדי לסייע לנו לעשות דין וחשבון, לבדוק את עצמנו, לשאת בתוצאות של מעשינו, ולבחון האם התקדמנו למקום טוב יותר? האם יש הבדל בין ה"אני" שבסוף שנה זו ל"אני" של תחילת השנה החדשה? הברור הזה מאפשר לנו לראות מה עשינו טוב ולשמר, וגם, היכן נתקענו, איפה החטאנו את המטרה, בכדי שנצליח לשפר ולקדם.
ורק אחרי שהתכוננו, ודייקנו את עצמנו ליעד מחודש ונכון, מגיע השלב של "החזרה בתשובה", השיבה אל עצמנו. וזה הזמן להדגיש- התשובה איננה הלקאה עצמית. אלא תשובה מלשון לשוב, ולחזור למקום הנכון, המקום המדויק, ולעלות על "דרך המלך".
מיד לאחר ראש השנה, השיא של ה"ימים הנוראים", עשרת ימי תשובה, והוא- יום כיפור. יום שבו ניתן להשיג כפרה, מחיקה, לוח נקי! אחרי שעברנו את התהליך המורכב של אלול, ראש השנה ועשרת ימי תשובה, מגיע יום כיפור כדי לחתום את התהליך באופן שהשינוי יתקבע בנפשנו. אנו צמים ומתנתקים מעולם החומר, ומתמקדים בתפילה, ברוח, רוב היום.

מסביר ראי"ה קוק,
"כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכול נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוקים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההוויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה…" (אורות התשובה ט"ו, י').
הרב קוק ממשיך ומבהיר מהי יסודה של התשובה,
"אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החפשית של האדם. וזהו גם כן תוכן הוידוי המחובר עם מצות התשובה שמודה האדם שאין שום ענין אחד, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי-אם אותו בעצמו. ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכולתו על סדרי חייו ומעשיו…" (אורות התשובה טז, א)

לעמוד מול המראה ולהודות שנכשלנו זו לא משימה פשוטה. ועוד יותר מאתגר, להודות מול אחרים שמעדנו. תכלית הוידוי היא לאפשר התקדמות ושינוי. א_נשים רבים משכנעים את עצמם שזה מי שאנחנו ואין לנו כנראה שום סיכוי להשתנות. הרגע המכונן שבו אני עומד ולוקח אחריות הוא תחילת החופש. כך מתאפשרת יציאה מהשיעבוד לחסרונות שלי אל מרחבי התשובה האינסופיים.
במילים אחרות, דווקא האחריות מוציאה אותנו למרחבי חופש עצומים. כיצד אנו מתמודדים כשאנו טועים או נכשלים? הרב שניאור אשכנזי מבהיר כי לאדם יש יכולת רפלקטיבית להתבונן מבחוץ על עצמו, לקיים דיאלוג של פנים וחוץ. אחרי הכל, ההחלטות שלנו הן תוצר של הבחירות שלנו, ובכל רגע נתון אנו בוחרים. המשמעות- נטילת אחריות במקום האשמת אחרים בתוצאות של הבחירות שלנו. לכן, התשובה שלנו צריכה לבוא מבפנים, מהחלטה, מתחושת המיאוס שכשלנו ולא כי ננזפנו או נתפסנו. תשובה צריכה לבוא בזמן, מתוך התעוררות הלב ומהבחירה הפנימית שלנו, וההבנה שאנו לא מונחים במקום הנכון.

רי"ד סולובייצ'יק, על התשובה, (עמ' 45-44), 
"תשובה בעיני הרמב"ם היא מעין עבודה שבלב. זוהי מצווה שעיקרה אינו במעשים ובפעולות, אלא בתהליך הנמשך לעיתים על פני שנות חיים. תהליך שתחילתו בחרטה, ברגש אשמה… עד לתכלית שהיא התשובה עצמה. התשובה אינה קשורה במעשה אחד ומכריע, אלא צומחת וגדלה, צמיחה איטית וממושכת עד שמביאה את האדם למֶטָמוֹרְפוֹזָה, ואז לאחר שהשתנה ונעשה אדם אחר, מגיע מעשה התשובה. ומה מעשה התשובה? הווה אומר: הוידוי…
בהלכה, במעשה המצוות, הוא נותן את התשובה האובייקטיבית, המעשית, 'כיצד מתודין' וכו'. אך בכותרת, בהגדרת המצווה, הוא  מטעים את החוויה הפנימית שבתשובה… ואז, כאשר התשובה הבשילה די צרכה, כשיעשה תשובה – 'ויתודה'… התשובה עצמה  היא אפוא… כהרבה מצוות אחרות, כגון התפילה וכגון מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'; גם זו היא מצוה הכרוכה בשורה של מעשים של חסד, עזרה לריע וכו' – אך מהותה באהבה עצמה, ברגש בלבד. "

כבר בבראשית, האדם האשים את האישה, קין האשים את הבורא, וראובן היה בעצם הראשון שנטל אחריות על מעשיו מתוך בחירה אישית,  ולא בגלל שנתפס. ההבנה שאני חטאתי זה גם המפתח שישחרר אותי ויאפשר לי להשתנות. כשאני מאשימה אחרים אני תלויה בהם, כבולה בבחירות והחלטות שלהם, ולהיפך, כאשר אני נושאת באחריות אני תלויה בבחירות, בהחלטות ובשינויים שלי. תשובה אמיתית זה לעמוד באומץ מאחורי החטא, הכישלון, והטעויות שלי. להסתכל פנימה ולהבין שאם חטאתי כנראה שיש משהו אצלי פנימה מקולקל, להבין את שורש הקלקול, ויחד עם זאת, באפשרותי לתקן ללא הלקאה עצמית אלא ע"י נטילת אחריות אישית שהיא תוצר של הבחירה החופשית, יסוד של התשובה.

מוסיף הרב שג"ר, שובי נפשי, עמ' 132
"...אחרי שהאדם מקבל את עצמו, הוא עשוי לקבל מוטיבציה חזקה לפעולה."
העבודה שלנו בחודש אלול היא למחוק את ההרגלים הפחות מוצלחים שלנו, ולהתחיל מחדש לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. הבחירה החופשית זו עסקת חבילה המגיעה יחד עם נטילת אחריות על תוצאות המעשים והפעולות שלנו. בראש השנה אנו מקבלים הזדמנות לחדש ולשדרג את התוכנה שלנו, תיקון מלשון התקן משדרג. זוהי תזכורת חשובה- אם אני מאמין שאפשר לקלקל- להאמין שאפשר גם לתקן.

שנחתם כולנו לשנה טובה ומתוקה, לשנה של צמיחה והתקדמות, שנה של בשורות טובות ושמחה,
חג שמח ושבת שלום❤️🍯🍎

אנחנו בעיצומם של עשרת ימי תשובה וזמן קצר לפני יום כיפור, תהיתי מה משמעותה של הסליחה?

כל מיישב סכסוכים מבין מהר מאוד כי אחד הכלים החשובים, העוצמתיים והיעילים הינו בקשת הסליחה אשר סוללת דרך לקידום יישוב הסכסוך. יתכן כי הצדדים לסכסוך זקוקים לפתרונות משפטיים, אך יחד עם זאת, הם זקוקים להכרה, להשלמה וסגירת מעגל. מסתבר, שיש לנו, בני האדם, צורך אנושי להשלים ולהתפייס עם האדם שפוגע, או שפגענו בו, והסליחה היא שמשחררת אותנו מהשעבוד הממושך לכאב ולפגיעה. פתרונות משפטיים לרוב אינם מעניקים התייחסות ומענה לצרכים המשמעותיים של הצדדים, הצרכים הרגשיים והנפשיים, כמו, הפגנת חמלה, אמפתיה, הכרה וכו'. למעשה, הצדדים רחוקים מסגירת מעגל ותחושת נחמה לה הם כה זקוקים.
בנוסף לכך, מענה משפטי בלבד נרתע מהשימוש בכלי "הסליחה" כי יש בו לכאורה הודאה במעשה אשר עלולה להוביל להקלה בענישה, שחרור מאחריות, ועוד. התוצאה, רגשות הכעס הכאב והפגיעות נותרים בתוכנו והם גדלים ומשתלטים עלינו. הם הופכים לעצבנות, אלימות, חשדנות, וחוסר אמון, אשר משפיעים אט אט על תחומים ומערכות יחסים נוספים בחיינו.
מחקרים מדעיים רבים מעידים על כך שאנשים הצוברים טינה ומירמור לאורך שנים נוטים להיות פחות בריאים נפשית ופיזית – בהשוואה לאנשים שמוצאים את הכוח לסלוח, ולהשאיר מטענים כואבים מאחור. אז מדוע עדיין כל כך קשה לנו לסלוח?

אולי כי בתרבות שלנו "רגשות זה לחלשים" ובמקום לשתף ולהתחבר לאותו מקום חלש וכואב אנו דוחקים אותם, כי "אנחנו חזקים וחזקות", ואנחנו מחביאים אותם מהסביבה אבל גם מעצמנו וכך, במקום לעבור דרך הרגשות הם נשארים בתוכנו, הם שולטים בנו ומנהלים אותנו. כעס זה רגש שמרחיק אותנו מהכאב כי הוא פשוט מסתתר מתחתיו. זה רגש ששומר כביכול (ולמראית עין) על חוזק.
באחד מהגישורים, בסערת רוחות, ל׳, עו״ד התובע והנתבעת שכנגד, נכנס יחד עם הלקוח שלו לחדר הגישור ודרש להזיז את השולחן ולהרחיקו במיידי מהצד השני. הוא הצהיר- "אנחנו לא נשב כל כך קרוב ובסמוך לנתבע ועו"ד שלו". הגישור עדיין לא החל והמתח והכעס שררו בעוצמה בחדר. מדובר בגישור שנדחה כבר מספר פעמים על ידי הצדדים, סכום התביעה היה על 750,000שח והתביעה שכנגד הייתה על סה"כ 1,000,000שח. מנגד, השופטת חזרה והמליצה על תהליך גישור כפתרון ליישוב הסכסוך. ממש בתמצית, התובע היה עובד מבוגר שעבד 14 שנה במקום עבודתו, והוא פוטר והואשם במרמה וגניבה.

לרבים מאתנו קל יותר לכעוס אבל לכאוב ולהיות עצובים, הרבה פחות. העניין הוא שאם אנחנו באמת רוצים לסלוח – לעצמנו ולאחרים אנו חייבים לעבור בשלב של הכאב, קשה ככל שיהיה. יום כיפור הוא הזדמנות טובה לתרגל סליחה כזו המגיעה מעומק הלב. הרב בני לאו בשיעורו "עננו- בעת נעילת שער" מבהיר שישנם ערוצים רבים להיכנס ליום כיפור, וזה לא יום של עצב, אלא יום של פיוס אשר מזמין את כולנו לבחור ולמצוא את הערוץ המאפשר סליחה ותפילה בכנות, מתוך חיבור ובאהבה.

יום הכיפורים הוא גם סוג של תזכורת לכך שיש לנו אחריות על עצמנו, על החיים שלנו, ועל המעשים שלנו כלפי עצמנו וכלפי הזולת. כפי שאמר רבי אלעזר בן עזריה (מסכת יומא, פרק ח’, משנה ט’), “עבירות שבין אדם למקום [לאלוהים], יום הכיפורים מכפר; עבירות שבינו לבין חברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שֶׁיְּרַצֶּה את חברו”. במילים אחרות, אפילו אלוהים לא יכול למחול לנו על פגיעתנו בא_נשים אחרים. אנו חייבים לבקש ולקבל את סליחתם של אלה שפגענו בהם. אין קיצורי דרך.
בגישור שהזכרתי קודם לכן, גם ע׳, עו״ד הנתבע והתובע שכנגד הייתה לוחמנית מאוד עבור הלקוח שלה והיו חילופי דברים קשים במהלך הגישור. אני לא אלאה בפרטים, אבל כן אציין שחדר הגישור איפשר בסופו של דבר לצדדים לייצר דיאלוג באופן ישיר, לברר את הפרטים של המחלוקת ולדייקם, לקחת אחריות, לבקש סליחה ולהתנצל. בחדר הגישור נוצרה הזדמנות עבור הצדדים לקבל תשובות, לעשות מקום אחד לשני, ולבקש סליחה על כל אותן סוגיות שפגעו והכאיבו. ומשם הדרך ליישוב הסכסוך הייתה מהירה.  הצדדים הסכימו על פיצוי כספי צנוע לכיסוי ההוצאות המשפטיות יחד עם חילופי דברים מפייסים, ובמקרה זה, הטרנספורמציה שנוצרה כללה הבעות רגש וחיבוקים, וזוהי כנראה כוחה של הסליחה. היא מעניקה נראות והכרה. בהרבה תהליכי גישור שלקחתי חלק, התנצלות אותנטית ותהליך של סליחה שחרר את הצדדים ואיפשר להתקדם ישירות ליישוב הסכסוך תוך סגירת מעגל, נכונות ללקיחת אחריות וריפוי מערכת היחסים.

חכמנו הבינו זאת עוד הרבה לפני המחקרים, והם הדריכו אותנו להיות אקטיביים במרחב הסליחה. לקחת אחריות כלפי הזולת וכלפי עצמנו ולחזק את השריר שיודע לסלוח ויודע גם לבקש סליחה. הרמח"ל אומנם הדגיש את זה מאוד והזהיר שבכל יום צריך לפשפש ולמשמש במעשים שלנו, לעשות חשבון נפש תמידי רק שבשטף החיים אנחנו לא תמיד זוכרים ואו פנויים לפנות מקום ולפשפש במעשנו. יום כיפור ממש בפתח, והוא מציע לנו לפתוח דף חדש, ולהתעורר. כך, שבקונפליקט הבא בין אם אנו אחד מהצדדים ואו ממיישבי הסכסוך, נזכור לממש את מעלות הסליחה ועוצמתה בריפוי הנפש ויישוב הסכסוך. בהצלחה.

 שנה טובה וגמר חתימה טובה ❤️🍯🍎

השבוע פרשת האזינו, ולא במקרה היא בסמוך ליום הכיפורים. ביכולתה של פרשה זו לעורר בנפש את צליל התשובה האמיתי, והעוצמתי ממקום של אהבה וחיבור. רוב הפרשה, כפי שנאמר למשה רבנו בפרשה הקודמת, הינה שירת האזינו, עדות לבני ישראל למה שעתיד לקרות אותם בדורות הבאים. תורת החיים של עם ישראל מוגשת בשירה שמעניקה הכשרת נפשית שונה. זו פנייה לרובד אחר בנפש, … "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יט).

בשירה יש תיאור של כל מה שארע לעם ישראל בעבר, ומה שעתיד לקרות, תיאור העונש של הגירוש מארץ ישראל, הגלות הארוכה ולבסוף גם ההבטחה לגאולה השלמה. משה קורא לשמים ולארץ להיות עדים לדברי התוכחה ולאתגרים ולחזון הגאולה. דברי השירה נקראים בפתחה של שנה חדשה ולאחר חודש אלול, חודש של תפילה ותשובה, זמן שבו כל אחד מאתנו עושה חשבון נפש ושואף לשוב אל עצמו ולאלוקיו עם רצון לתקן ולהטיב את מעשינו בכדי לייצר דרך חדשה וטובה יותר.

הכתב גיא שלום אמיר מוסיף ואומר ש-
"… התורה דורשת הכנה והכשרה מוסרית, התורה עוסקת בממד החי והמתפתח של המציאות, באופן בו הקב"ה מתגלה באנושות דרך עם ישראל וההיסטוריה. תוכן זה דורש פתיחות אחרת בנפש מפני שהוא פונה לרצון וכוחות החיים של האדם.
השירה והפיוט פורטים את צליליהם על נימי הנשמה, יש בכוחן של מילים להפך את הרצון ולהביא את האדם להכרה חדשה. בפרשתנו, בוחרת התורה לתאר את תהליך ההיסטוריה של עם ישראל באופן שירי ופיוטי, בצורת זמר. השירה מבטאת ערגה טבעית של המשורר, היא מנביעה את מהותו ועצמיותו באופן הכי ספונטני וישיר. כמו השירה כך היא התשובה. היא באה לגעת ברובד עמוק הרבה יותר מהעולם המעשי. בדיוק כמו ששני אנשים יכולים לשיר את אותו שיר, האחד ישיר בשמחה והשני בכבדות, כך שני אנשים יכולים לעשות את אותו מעשה, אך האחד יעשה זאת מתוך חדוות חיים והשני בעצלות ועצבות. התשובה פונה אל עצם הרצון של האדם, היא מבקשת לחשוף בפניו את שירת החיים של המציאות. לא לעשות את המעשים הטכניים בלבד, אלא לשנות המרקם של המערכת הפנימית. השינוי המהותי הזה, סופו בשינוי העולם המעשי-חיצוני. כשם שהשירה מתעוררת קודם כל בנפשו של האומן ורק לאחר מכן מתבטאת במילים, תיבות ומנגינה.
פרשת האזינו הבאה בסמוך ליום הכיפורים מסוגלת לעורר בנפש את צליל התשובה האמיתי, זה שאינו ירא מעונש עתידי או מכל איום חיצוני אחר. היום הזה מבטא את הרצון האמיתי של האדם לאפשר לחייו לנבוע כשיר מפי מקהלה, כציור מידיו של האומן, וכאדם המאפשר לנפשו לחיות חיים נקיים… "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי". שירה זו דורשת להאזין לשירה הטבעית של עם ישראל, לעצמיות הישראלית השרה ומזמרת את גאולתה לאורך ההיסטוריה."

כוחה של שירה הוא הצד הרגשי והחווייתי הטבועים בה, בשירה יש את היכולת לשוב ולהזכיר לנו נשכחות, בייחוד בעיתות משבר. לכן, הגשת התורה בשירה הינה כערבות לכך שאכן היא לא תשכח ונצליח להטמיעה. למעשה, שירת האזינו מבהירה ומחזקת לנו את מצוות התשובה המוזכרת בפרשה הקודמת, 'פרשת נצבים', שאכן זוהי מצווה בת השגה- "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא …וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל' יא – יד, כדעת הרמב"ן המפרש ש"המצוה הזאת" היא מצוות התשובה).

לא נאמר כי זו מצוה קלה ופשוטה, אלא רק שהיא לגמרי מצויה בהישג יד.  הרב יהודה ברנדס מחדד, "הרב קוק ב"אורות התשובה" מלמדנו כי למרות הכל המצוה הזאת אכן לא בשמים. היא בפיך ובלבבך. אבל הלב, והמוח אמורים להתאמץ מאד כדי לברר איזו היא התשובה הנכונה והרצויה. לא להתפתות לפתרונות הקלים והזמינים, אלא להעמיק חקר, בחיים ובנפש. כדי להתקדם באופן משמעותי במקצוע הגדול הזה של התורה, במצות התשובה."
בתקופה זו כאמור אנו עסוקים בחשבון נפש, בברור הרצון שלנו ובתקווה לשינוי ושדרוג. אך באופן טבעי, אנו עסוקים בדברים הקרובים לליבנו ובאלו שמטרידים את מנוחתנו, ופחות קשובים לדברים שרחוקים מאתנו פיזית, רגשית והיסטורית. לכן, יעל טוויל, מנהלת חט"ב, מסכמת- "משה רבינו בדבריו מלמד שבכל דור יש לשמוע ולהאזין לדברי השירה ורק מתוך אותה ברית גורל המחוברת לאירועי העבר נוכל להבטיח ברית ייעוד וגאולה.
ייתכן כי שירת האזינו רומזת גם על האתגר למציאת איזון במישורים השונים: איזון בין מה שיאמר לבין מה שישמע, איזון וחיבור בין מחשבות למעשים, בין רוח לחומר ובין שמים וארץ.
בפתחה של שנה חדשה נתפלל שיהי רצון שגם אנחנו נדע לחבר בין שמים וארץ – בין החומר לרוח, בין הקרוב לרחוק ובין מחשבות ורגשות הלב לפעולות ולמעשים אותם נעשה. 'תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה'."  ושנצליח לעשות תשובה אמיתית מלאה וכנה אל שורש נשמתנו. אמן כן יהי רצון.

גמר חתימה טובה, צום קל ומועיל ושבת שלום💞

השבוע הפרשה פותחת במילה- "האזינו"- כזכור המצווה העיקרית בראש השנה, ומצווה גם ביום כיפור היא להקשיב לקול השופר שמטרתו לעורר אותנו, ובמקביל לשקף לנו את האופן בו אנו מקשיבים… ומאזינים. שיטת הטיפול של ה'אימאגו' טוענת שכדי שנוכל להאזין אנחנו צריכים לנקות את עצמנו ולהפוך ל'אובייקט'- ללא דעה קודמת ומחשבות שליליות. כלומר, ההקשבה צריכה לבוא ממקום נקי ולעיתים נצטרך גם להתכופף ולצמצם את 'האגו' שלנו בכדי שנוכל להתחבר אחד לשנייה. מבנה השופר שהינו כפוף מלמד אותנו, שבראש השנה, ובהמשך ביום הכיפורים בתהליך הסליחה (שכולל בקשת סליחה וגם קבלת הסליחה) עלינו לעשות מקום לזולת ע"י התנקות והקטנת האגו שלנו, בכדי שנצליח לאפשר לנו שמיעה קשובה, קבלה, חיבור והתחדשות לקראת השנה החדשה.
אומר לנו הרב דוד אגמון- "הפרשה באה לחזק אותנו… להזכיר לנו את הצורך לשוב אל שורשנו, להתחבר אל החלק הטוב השמור והמובטח לנו."
האזנה משמעותה הקשבה בתשומת לב, כלומר הפנייה היא לא רק לשמוע את דבריו של משה רבנו אבל יש פה קריאה להקשבה מיוחדת, עם מלוא תשומת הלב, בכל אחד ואחת מאתנו יש משה רבנו שמבקש שנהייה קשובים לעצמנו ולסביבה כדי שנוכל להתחבר לשורשנו ולזולת.
ההקשבה הזו מאפשרת לנו לחוות יותר בחוזקה ש- "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב". במילים אחרות, כשאנו מכוונים את מילותינו מבפנים, ברגישות וראיית האחר, הן תתקבלנה באופן הראוי בצד השומע. לעומת זאת, אם מילותינו אינן מתקבלות כראוי כנראה שפספסנו, משהו היה לקוי באופן ההעברה או בגישה שלנו, משהו שקורא לנו לבירור עצמי ופנימי.
מי ייתן ונצליח להקשיב במירב תשומת הלב, ונזכה לנקיות, התחדשות, צמיחה, והתחברות לשנה טובה ומתוקה. אמכי"ר.
גמר חתימה טובה ושנה טובה❤🍯🍎

רעיון התשובה הוא מערכי היסוד של האמונה היהודית. הרב שניאור אשכנזי מסביר כי הדרישות מאתנו, בני האדם, גבוהות ומרובות, אומנם קיום תורה ומצוות 'אינם בשמיים וגם לא מעבר לים כי קרוב לך הדבר מאוד', ובכל זאת לשאוף להיות אלוקי כשמנגד עלינו להתמודד עם יצר התאווה, החשקים, האגו, וכו' זה מרשם בדוק למעידות, ונפילות, אלא שהמעשים שלנו אינם המהות שלנו. היהדות מבינה שתהליך הצמיחה, והבנייה שלנו מחייב שיהיה מקום למחילה, לסליחה ולחזרה בתשובה. הם שנותנים לנו תקווה ליצירת שינוי ולהוציא לפועל את האור שבנו.
הערב יום כיפור ואנו מסיימים את עשרת ימי התשובה שבין ראש השנה ליום כיפור, במילים אחרות, קיבלנו הזדמנות לעשות חשבון נפש.הביטוי- 'חשבון נפש' מתקשר לרבים מאתנו עם רגשות אשמה, איפה ומתי הייתי לא בסדר?! כי ברגע שצריך לעשות חישוב ובטח עם עצמנו, זו קריאה כמעט בלתי נמנעת לעשות ברור איפה מעדתי, איך התמודדתי ברגעים מאתגרים ואת מי קיפחתי או חלילה במי פגעתי?! עד שניתנת לכולנו הזדמנות ראויה לחשבון נפש, רבים מאתנו בוחרים להיסגר ולוותר עליה. פשוט, כי אין לנו כוחות, אנרגיות, או רצון להוסיף ולהעמיק את האשמה שגם ככה מעיקה עלינו.
זוהי הזמנה להתבוננות שתשקף לנו גם את ההישגים, ההשקעה, ההשתדלות והדרך שעשינו השנה. ובמקביל, זוהי גם הסתכלות בעיניים פקוחות, ללא אשמה, על מה שלא עובד, ומה היינו רוצים שיקרה בשנה הקרובה. זוהי הזמנה מעשית לפעולה הראשונה, פעולה אחת, שאנו מוכנים ומגויסים לעשות כבר עכשיו בכדי שלא נשאב לשיגרה ואותן רצונות שלנו ישארו בגדר מחשבה בלבד. המעשים שלנו הם ביטוי למה שאנו מרגישים, ביטוי ללב שלנו שמניע אותנו לייצר שינוי.
ההזדמנות הזו שאנו מקבלים היא פרטית לכל אחד ואחת מאתנו אבל בו בזמן היא גם כללית, של כולנו יחד כקהילה וכ-עם. אמירת הסליחות יחד בכל לילה, ואמש בכותל עם אלפי מתפללים, יש בה קסם ועוצמה מחברת שמזמינים אותנו ומסייעים לנו להיות בחיבור עם עצמנו ועם הסביבה שלנו, ולעשות חשבון נפש גם עם מה שעבד והצליח לנו השנה. מה היה מוצלח והייתי רוצה לשחזר או להרחיב?! האם אני רוצה שהשנה הקרובה תהא זהה לנוכחית או שונה? בלי רגשות אשמה! כמעט בכל רגע נתון אנו עושים את המיטב שלנו לאותו הרגע עם הכלים שיש לנו, לכן, ה'אשמה' שיש בה רק שממה ושום דבר לא צומח בה ראוי שתפנה מקום להתבוננות מקדמת, ללא שיפוטיות וביקורת.
אותו 'חשבון נפש' הוא למעשה ההזדמנות עבורנו לומר תודה על כל הטוב שעוטף אותנו ואת הסביבה שלנו. העומס בשוטף מסיח את דעתנו או משכיח מאתנו להכיר טובה על מה שיש לנו!  ההוקרה מפנה מקום להערכה ולהכלה, והם שמאפשרים לנו מחילה כנה מהלב. התודה מביאה אותנו להעריך ולהפנים ששום דבר איננו ברור מאליו, ושלגמרי בידנו ובכוחנו לייצר שינוי.
מאחלת לכולנו שנצליח לממש לטובה ובהצלחה את ההזדמנות שמביא עימו יום כיפור והתהליך כולו. שנדע ונצליח להודות ולהתחבר לתהליך הסליחה ממקום פנימי, אמיתי ומקדם, ושבעקבותיו נגיע לתשובה מלאה מאהבה. אכי"ר.

גמר חתימה טובה ושנה מעולה❤

בשבוע שעבר השתתפתי בערב קסום, ערב סליחות עם שירה וניגונים ועם נשים נפלאות (שהרבנית אושרה קורן יזמה במדרשת מתן ברעננה). ואמש התקיימו רצף של שיעורים לקראת יום כיפור שהועברו ע"י מורים נפלאים גם כן במתן. ההתכנסויות הללו (שעסקו בנושאים כמו מהי תשובה, אמונה, תפילה, שירה, כיפור וכו') נגעו במקומות עמוקים שבי ומילאו אותי בתחושת סולידריות, עוצמה ושיתוף.
לכולנו יש נפילות, ולעיתים אנו מחטיאים את המטרה במודע, או לא במודע… בכל מקרה, היכולת לבקש סליחה והיכולת לסלוח אלו מעלות וגדולות של האדם. הסליחות השבוע חיזקו וחידדו לי אילו עוצמות יש לתפילה משותפת, כשכולנו חוברים יחד מתוך הידיעה שמעדנו איפשהו במסע שלנו, ולא משנה מאילו סיבות, כולנו עכשיו פה לחזק אחד את השנייה ולהיטהר.
יום כיפור מעורר את כולנו, זהו זמן של התעוררות; ההבנה שאנחנו שותפים, ואנחנו רוצים לשנות, לגדול, לצמוח, להיות אנשים טובים יותר, פשוט כי אנחנו יכולים!
מדהים שיום כיפור מצד אחד הוא יום שמח, כפי שאמר רבן שמעון בן גמליאל- "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים", משום שביום כיפור מתקיים תהליך של סליחה, ואנחנו מקבלים הזדמנות נדירה להתחיל מחדש. לכן, מומלץ לבוא לחג בתחושה חגיגית. גם הארוחה מפסקת היא סעודת חג לכל דבר. יש מצווה לאכול בערב יום כיפור במשך כל היום, כדי להתכונן לקראת הצום, ובמיוחד בסעודה הזו.
שמחה וממש יום של חג ולכאורה לא קשור כלל למקום של חרטה וצער אבל בואו נדייק ולא נתבלבל, זוהי שמחה ברצון העז שלנו לממש ולקיים את הטוב שחבוי ומצוי בכולנו פנימה, ומתוך מקום של תקווה ואמונה ביכולת וברצון של כולנו לבקש את הסליחה ולסלוח.
הרמח"ל אומנם הדגיש את זה מאוד והזהיר שבכל יום צריך לפשפש ולמשמש במעשים שלנו, לעשות חשבון נפש תמידי אחרת האדם יהיה בוודאי שקוע בחטאים מעל הראש. אבל בשטף החיים אנחנו לא תמיד זוכרים ולא תמיד פנויים לפנות מקום לפשפוש ומשמוש המעשים שלנו, אבל אז מגיע יום כיפור, המכפר, יום שקורא ומזמין אותנו להתעורר, ולהתייחס למעשינו בפרט אלו שבין אדם לחברו בכובד ראש.
צום קל ומאחלת לכולנו שנצליח לממש לטובה ובהצלחה רבה את ההזדמנות שה' נותן לנו ביום הכיפורים. אמכי"ר.

יום הכיפורים, כמו בכל שנה ב-י' בתשרי, יום סיומם של "עשרת ימי תשובה", שמתחילים בראש השנה ובהם אנו אמורים לבקש סליחה איש מרעהו. אין פרשה שמלווה את השבוע של עשרת ימי תשובה, יש קריאה בתורה ליום כיפור כמובן, אבל בשבת לא קוראים פרשה. רבים מאתנו, גם אלו שאינם צמים בימי הצום האחרים הקבועים בלוח השנה היהודי, מקיימים את מצוות הצום ביום כיפור. זהו יום של פסק זמן שניכר אפילו בשקט שברחובות. כמו כן, נהוג לקיים את טקס הכפרות. ובדומה לראש השנה, גם ביום כיפור תוקעים בשופר. התפילות המוכרות ביותר הן "וידוי", "ונתנה תוקף" "וכל נדרי".
השבוע זכיתי להיות בערב סליחות ושירה לנשים במתן שהרבנית אושרה קורן יזמה, ואמש בסליחות נוסח קרליבך, ובהובלתו של יצחק מאיר (שיש לו קול שחודר ישר אל הלב) בבית הכנסת בקבוצת יבנה, בשני הערבים הייתה תחושת סולידריות, עוצמה ושיתוף. אמירת הווידוי והשירים של כולנו יחד בתפילה משותפת, כולנו יחד למען מטרה אחת, לומר ולבקש סליחה. אנחנו כולנו חוטאים ומועדים לא פעם, ולעיתים חוטאים מהמטרה גם לא במודע ואו לא בכוונה. היכולת לבקש סליחה זו מעלה וגדולה של האדם, והסליחות השבוע חיזקו וחידדו לי אילו עוצמות יש בתפילה משותפת, כולנו יחד חוברים כבני אדם שיודעים שמעדנו איפשהו במסע שלנו, ולא משנה מה הן הסיבות, כולנו פה לחזק אחד את השנייה ולהתנקות, יום כיפור מעורר את כולנו, זהו זמן של התעוררות; ההבנה שכולנו שותפים, וכולנו רוצים לשנות, לגדול, לצמוח, להיות אנשים טובים יותר, כי אנחנו יכולים… לרגע מעוררת תהייה החוויה הזו שלכאורה נראית לעיתים שמחה וכאילו לא קשורה כלל למקום של חרטה וצער אבל בואו לא נתבלבל, זוהי שמחה ברצון העז שלנו לממש ולקיים את הטוב שחבוי בכולנו פנימה, ומתוך מקום של תקווה ואמונה היכולת לבקש את הסליחה. בתום הסליחות הנשים חברו יחד ורקדו ושרו בעוצמות שהלב ממש זעק ונשמע, חוויה מרגשת ונוגעת, מה שנקרא חוויה מעוררת. הרמח"ל אומנם הדגיש את זה מאוד והזהיר שבכל יום צריך לפשפש ולמשמש במעשים שלנו, לעשות חשבון נפש תמידי אחרת האדם יהיה בודאי שקוע בחטאים מעל הראש. אבל בשטף החיים אנחנו לא תמיד זוכרות ואו פנויות לפנות מקום לפשפוש ומשמוש המעשים שלנו, אבל אז מגיע יום כיפור, המכפר, קורא ומזמין אותנו להתעורר, כבר אמרנו: זהו זמן של התעוררות?!
בשיעור של הפסיכולוג והרב עילאי עופרן, הנושא היה כיצד מתוודים? עלתה השאלה מה ההבדל בכלל בין וידוי לתפילה ? אחת התשובות הייתה שכשאנו אומרות וידוי אנו מכוונות ולמילים יש משמעות, לעומת זאת בתפילה הרבה פעמים היא נאמרת מתוך שיגרה ללא התייחסות ממשית למשמעות המילים… אבל אז הסתכלנו בסידור, וזה הנוסח-
"אשמנו. בגדנו. גזלנו. דיברנו דופי.
העוינו. והרשענו. זדנו. חמסנו.
טפלנו שקר. יעצנו רע. כיזבנו. לצנו.
מרדנו. ניאצנו. סררנו. עווינו.
פשענו. צררנו. קישינו עורף. רשענו.
שיחתנו. תיעבנו. תעינו. תעתענו."
כל חטאינו כתובים ע"פ סדר האלפבית. האם אנו באמת יודעות מה זה ניאצנו, צררנו, תעתענו… מתי צררנו או תעתענו פעם אחרונה? אחרי הכל הווידוי שלנו כולל את כל מה שנאמר וכתוב בסידור… ויש תחושה חזקה של תודעה שאנו גדולי החוטאים שהיו אי פעם בקריאת הווידויים, אבל צריך לזכור שאנו מבקשים סליחה גם עבור עם ישראל כולו, ולא רק למעננו. ובכל זאת, מחקרים מעידים שתוכחות, רגשי אשמה ווידויים שוצפי קצף לא ממש מוכיחים את עצמם, אז השאלה המתבקשת היא איך בכל זאת מחוללים שינוי?
מאחר ושנאה עצמית לא מצמיחה אנשים טובים, זה פשוט גדול עלינו, ראשית נכון להתחיל בתשובה, להתבונן בנו באהבה ובהכלה, חלק ניכר נעשה כבר בראש השנה, ובהמשך לעשות ווידוי מתוך כוונה כנה לא לחזור על אותו חטא מה שיביא אותנו בסופו של דבר לתחושת והבעת חרטה על המעידות שלנו הפרטיות, ולא רק של כלל עם ישראל. כי אם נהיה עם רגשות אשם מוגזמים, או ללא רגשות אשמה כלל, לא נזוז לשום מקום מה שלא יאפשר לעשות תשובה מלאה עם כוונה מלאה ומאהבה. אשמה היא מלשון שממה, לא מצמיח דבר, כמה אפסיות יש בנו- אפסיות לא מייצרת מוטיבציה. אשמה וחרטה מייצרות תהליך תיקון כשאנו שוהים בהם במידה הנכונה שמניעה לשינוי, שמביאה למקום שבו הייתי רוצה להיות.
אחד מהווידוים שהביא הרב עופרן היה נוסח למבוגרים שכתבה פרופ' ורד נעם-
"אהבנו,
בנינו,
גידלנו,
דאגנו,
השתדלנו, והצלחנו חלקית.
זייפנו לפעמים.
חטאנו, טעינו, יצאנו מזה איכשהו.
כאבנו, למדנו, מעדנו, ניסינו.
סלחנו מעט מדי לעצמנו ולאחרים.
עשינו משהו בכל זאת.
פרנסנו.
צדקנו לעתים רחוקות.
קיבלנו הרבה,
רצינו הרבה מדי.
שמחנו פחות ממה שהיה אפשר וצריך.
תודה על הכל."
מה שנקרא קצת מכל דבר, מצד אחד אהבנו, בנינו, השתדלנו… ומצד שני זייפנו, חטאנו וכו. וידוי שיש בו מבט אמיתי וחיבור למעשים שלנו, יש בו מנקודת הכוח של האדם, החזקות והטוב שבי, ויש בו את הצד החלש, המעידות שבדרך (או כמו שהרב בני לאו ציטט אין יצר רע, אלא יצר שרע לו-🤓 ) אז ליום הכיפורים השנה אני מזמינה את כולנו לכתוב ווידוי אישי, בשפה שכל אחת מאיתנו מבינה ומתחברת אליה, ווידוי שמפרט מעשים, מחשבות ותהיות שלנו מהשנה האחרונה ושיהיה בווידוי גם מימד של "אהבנו". מאחלת לכולנו שנבין ונתחבר לסליחה שאנו מבקשות ושנצליח להגיע לתשובה מלאה ומאהבה, אכי"ר. גמר חתימה טובה ושבת שלום❤
השיעור מוקדש לרפואתו השלמה של הרב מיכאל בן אסתר בינה בתוך חולי ישראל