תגית: יום הכיפורים

כותב ד"ר יורם יובל במאמרו- "הטוב, הרע והבחירה: על יצר לב האדם"- "בקרוב, עם אור אחרון או אחרי חשיכה, יעמדו מיליוני יהודיות ויהודים, ובהם רבים שלא יפקדו את בית הכנסת עד יום הכיפורים הבא, ויתפללו, או לפחות ישמעו, את תפילת “כל נדרי”. איך שלא הופכים אותה, תפילת כל נדרי היתה ונשארה תפילה בעייתית. האיש שהכניס אותה לראשונה לסידור התפילות שלנו, הרב עמרם גאון, כתב שאמרו עליה “שמנהג שטות הוא זה, ואסור לעשות כן”.
אז מה יש בה, בתפילה המוזרה הזאת, שמושך את הלב? מדוע אנו אוהבים אותה כל כך? ועוד חוזרים עליה שלוש פעמים, ליתר ביטחון? אולי כי היא נותנת לנו הזדמנות לעשות משהו שאנחנו מאוד אוהבים ורוצים לעשות: להתחרט. “כל נדרי” היא בעצם הבעת חרטה על נדרים ושבועות שנדרנו במהלך השנה שחלפה – “בכולהון איחרטנא בהון” – כלומר, אני מתחרט על כולם. וזאת הזדמנות שאסור לפספס, כי יש לנו כל כך הרבה על מה להתחרט.
מהי, בעצם, חרטה? הפסיכולוגים המחקריים מגדירים אותה כך: “חרטה היא רגש שלילי אותו אנו חווים כאשר אנו מבינים, או מדמיינים, שהמצב הנוכחי היה יכול להיות טוב יותר, לו היינו פועלים אחרת”. במילים אחרות, חרטה נובעת מן המחשבה “ומה אם…”; חרטה היא התוצאה של השוואה בין מה שיש עכשיו, לבין מה שהיה יכול להיות, “אילו רק…”
וזה אומר שעל מנת להתחרט דרושה לנו יכולת לחשיבה מופשטת, וגם דמיון מפותח, לדמיין בו את מה שהיה יכול לקרות ולא קרה. אולי לכן תינוקות וילדים קטנים חופשיים מחרטות, ואל התמימות הילדותית הזאת אנחנו נחזור ונתגעגע כל חיינו…
לחרטות שלנו עשויות להיות שתי תוצאות יקרות מפז: ראשית, הן יכולות לגרום לנו לנסות לתקן את מה שעשינו, וזה חלק חשוב ממה שאנו אמורים לעשות בימים הנוראים. ושנית, הן גורמות לנו להיזהר יותר בעתיד, ולבחור “נכון” בפעם הבאה.
אבל מה אם אין עתיד? מה אם מאוחר מדי? מה עם החרטות שיהיו לנו בסיומם של החיים, על ערש דווי, כאשר יגיע הזמן שלנו למות? ברוני וור היא אחות אוסטרלית שעבדה בהוספיס בית – שירות שניתן בעיקר לחולי סרטן סופניים, ומאפשר להם למות בביתם ולא בבית החולים… רבים מביניהם פתחו בפניה את סגור ליבם ושיתפו אותה בחוויות, במחשבות, ובעיקר בחרטות שלהם.
עד מהרה היא שמה לב לכך שרוב המטופלים הסופניים שלה התחרטו על אותם דברים. היא תיעדה את מה ששמעה מהם בבלוג, שהפך אחר כך לספר – “חמש החרטות השכיחות ביותר של הנוטים למות":
1. “הלוואי שהיה לי האומץ להיות נאמנ/ה לעצמי, ולא לציפיות של אחרים ממני”.
2. “הלוואי שלא הייתי עובד/ת קשה כל כך, ומבלה יותר זמן עם המשפחה”.
3. “הלוואי שהיה לי האומץ לבטא את רגשותי”.
4. “הלוואי שהייתי שומר/ת יותר על קשרים עם חברים מן העבר”.
5. “הלוואי שהייתי נותנ/ת לעצמי להיות מאושר/ת יותר”.
על כל אחת מן החמש האלה אפשר לכתוב ספר שלם. אני רואה אותן בעיקר כתמרור אזהרה המוצב בפנינו, תמרור שערכו רב מאוד: הן נותנות לנו רמזים כיצד ניתן לחיות את חיינו כך שנתחרט פחות כאשר יגיע הסוף, ויהיה מאוחר מדי.
אחד הדברים הבולטים בחרטות האלה של הנוטים למות, הוא העדרן המוחלט של חרטות על נושאים כספיים… כפי שכותבת וור, “כאשר אתה עומד מול מותך המתקרב, כל הפרטים החומריים של החיים הופכים לבלתי חשובים… בשבועות האחרונים לחיינו כל שנותר הוא אהבה ויחסים”. ואמנם, רבים מן המטופלים של וור בילו את השבועות האחרונים לחייהם בחיפוש החברים והחברות הישנים שלהם, בחידוש קשרים, בבקשות סליחה, ובפרידות.
מנקודת המבט הזאת, אולי יום הכיפורים הוא תזכורת לכך שיש לנו אחריות על עצמנו, על החיים שלנו, ועל המעשים שלנו כלפי אנשים אחרים. כפי שאמר רבי אלעזר בן עזריה (מסכת יומא, פרק ח’, משנה ט’), כמה מאות שנים לפני תפילת כל נדרי: “עבירות שבין אדם למקום [לאלוהים], יום הכיפורים מכפר; עבירות שבינו לבין חברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שֶׁיְּרַצֶּה את חברו”. במילים אחרות, אפילו אלוהים לא יכול למחול לנו על מה שעשינו לאחרים. כאן לא תעזור לנו תפילת כל נדרי, לא יעזרו הרהורי חרטה, וגם לא תרנגולי כפרות — אנו חייבים לבקש ולקבל את סליחתם של אלה שפגענו בהם. אין קיצורי דרך."

אכן, בעוד כמה שעות יתחיל צום יום הכיפורים ועימו המשך חשבון הנפש, הרהורי התשובה, וההתעוררות שלנו בפרט בימים אלו. האם אלו תהליכים שמונעים מפחד וחשש? או, האם נגזור על עצמנו תענית מתוך כוח ועוצמה והסתכלות בעין טובה על הטוב שבחיינו? השנה בפרט לאור מצב הסגר המתמשך בו אנו מצויים, אנו מקבלים הזדמנות לעבודה אישית וממוקדת, ואופציה לבחירה ברצון לבנייה, ולהתקדמות, בכדי שנוכל להנות ולממש את החסד ואת השפע שבחיינו. בתקווה שנקבל גם את הכוחות לתיקון ונצליח לחיות את חיינו ממקום שלם ומדויק יותר.  "תהא השעה הזו שעת הרחמים ועת רצון מלפניך." אמכי"ר.

גמר חתימה טובה וצום קל ומועיל

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, שושנה יוסלין בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

פרשות אחרי מות וקדושים בחומש ויקרא הן פרשות נפרדות, אך בשנים שהן אינן מעוברות קוראים אותן יחד. השנה הן נקראות בנפרד, שמה של הפרשה "אחרי מות" מעיד על ההתייחסות שלאחר אירוע מות שני בני אהרון הכהן, נדב ואביהוא, שני כוהנים חשובים, שמסיבות שונות החליטו להקריב "אש זרה"- שה' לא ציווה אותם, ויצאה אש מלפני ה' ושרפה אותם למוות, כפי שמתואר בפרשת שמיני.
"(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן–בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ " (ויקרא טז) פרשת אחרי מות פותחת בהסבר ואזהרה על הטעות של בני אהרון, כלומר מה אסור לעשות כדי שאירוע כזה לא יקרה חלילה שוב, וזו לשון האזהרה- "(ב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז) הקב"ה אוסר על כניסת הכוהנים והקרבת קורבן ע"פ רגש ורצון אישי, אלא הציווי הוא שהקרבת הקורבנות תיעשה רק על פי כללי התורה.
לאחר האזהרה הפרשה מתארת את המועד החשוב, יום הכיפורים, ואת הטקס של יום הכיפורים שבו נכנס הכוהן הגדול למקום הקדוש ביותר במקדש – קודש הקודשים. הפרשה מסבירה את תפקיד הכוהנים בבית- המקדש והמשכן באותה עת.
בנוסף, הפרשה מתארת את הקרבת פר החטאת שמביא הכוהן הגדול לכפרתו, ולכפרת בני ביתו, ואת הקרבת שני השעירים – 'שעיר לה' ושעיר לעזאזל', לכפרת חטאי ישראל. שני השעירים זהים זה לזה; התלמוד מסביר ששני השעירים הללו היו צריכים להיות זהים במראם, גודלם וערכם הכספי, ושרק על-פי גורל (המקובלים מסבירים שיש כאן משל לבחירה החופשית שלנו. בכל רגע נתון, יש לנו בחירה לעשות או לא-לעשות את הדבר הנכון), אחד מהם מוקרב על המזבח והשני נלקח למיתה במדבר. השעיר לעזאזל מובל על-ידי שליח מיוחד, לאחר שהכוהן סומך על השעיר את ידיו ומעביר את החטאים באופן סמלי אל השעיר לעזאזל, וכך מכפר בו את כל עוונות ישראל.
בנוסף על ציווי עבודת הכהן ביום הכיפורים, מציינת הפרשה כי זהו יום תענית לכל ישראל, יום האסור במלאכה – שבת שבתון לכפרת עוונות. בסיומה פרשה זו מבהירה שאכן יש לבצע טקס זה פעם אחת בשנה ודווקא בעשירי לחודש השביעי. רש"י מבהיר שיום זה היה היום בו משה רבנו ירד מהר סיני עם לוחות האבן השניים. פרשה ראשונה זו נקראת ביום הכיפורים בתפילת שחרית.
בהמשך הפרשה לאחר הטקס המתואר מוזכרים חוקים שעוסקים בתחומים שונים – עניינים הקשורים לקורבנות, לדם הקורבן שמכפר על נפש האדם- התורה אוסרת על אכילת הדם או שתייתו, דיני שחיטת בעלי חיים, איסור גילוי עריות ומעשי תועבה אחרים.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
מועדים לשמחה🌼

יום הכיפורים, כמו בכל שנה ב-י' בתשרי, יום סיומם של "עשרת ימי תשובה", שמתחילים בראש השנה ובהם אנו אמורים לבקש סליחה איש מרעהו. אין פרשה שמלווה את השבוע של עשרת ימי תשובה, יש קריאה בתורה ליום כיפור כמובן, אבל בשבת לא קוראים פרשה. רבים מאתנו, גם אלו שאינם צמים בימי הצום האחרים הקבועים בלוח השנה היהודי, מקיימים את מצוות הצום ביום כיפור. זהו יום של פסק זמן שניכר אפילו בשקט שברחובות. כמו כן, נהוג לקיים את טקס הכפרות. ובדומה לראש השנה, גם ביום כיפור תוקעים בשופר. התפילות המוכרות ביותר הן "וידוי", "ונתנה תוקף" "וכל נדרי".
השבוע זכיתי להיות בערב סליחות ושירה לנשים במתן שהרבנית אושרה קורן יזמה, ואמש בסליחות נוסח קרליבך, ובהובלתו של יצחק מאיר (שיש לו קול שחודר ישר אל הלב) בבית הכנסת בקבוצת יבנה, בשני הערבים הייתה תחושת סולידריות, עוצמה ושיתוף. אמירת הווידוי והשירים של כולנו יחד בתפילה משותפת, כולנו יחד למען מטרה אחת, לומר ולבקש סליחה. אנחנו כולנו חוטאים ומועדים לא פעם, ולעיתים חוטאים מהמטרה גם לא במודע ואו לא בכוונה. היכולת לבקש סליחה זו מעלה וגדולה של האדם, והסליחות השבוע חיזקו וחידדו לי אילו עוצמות יש בתפילה משותפת, כולנו יחד חוברים כבני אדם שיודעים שמעדנו איפשהו במסע שלנו, ולא משנה מה הן הסיבות, כולנו פה לחזק אחד את השנייה ולהתנקות, יום כיפור מעורר את כולנו, זהו זמן של התעוררות; ההבנה שכולנו שותפים, וכולנו רוצים לשנות, לגדול, לצמוח, להיות אנשים טובים יותר, כי אנחנו יכולים… לרגע מעוררת תהייה החוויה הזו שלכאורה נראית לעיתים שמחה וכאילו לא קשורה כלל למקום של חרטה וצער אבל בואו לא נתבלבל, זוהי שמחה ברצון העז שלנו לממש ולקיים את הטוב שחבוי בכולנו פנימה, ומתוך מקום של תקווה ואמונה היכולת לבקש את הסליחה. בתום הסליחות הנשים חברו יחד ורקדו ושרו בעוצמות שהלב ממש זעק ונשמע, חוויה מרגשת ונוגעת, מה שנקרא חוויה מעוררת. הרמח"ל אומנם הדגיש את זה מאוד והזהיר שבכל יום צריך לפשפש ולמשמש במעשים שלנו, לעשות חשבון נפש תמידי אחרת האדם יהיה בודאי שקוע בחטאים מעל הראש. אבל בשטף החיים אנחנו לא תמיד זוכרות ואו פנויות לפנות מקום לפשפוש ומשמוש המעשים שלנו, אבל אז מגיע יום כיפור, המכפר, קורא ומזמין אותנו להתעורר, כבר אמרנו: זהו זמן של התעוררות?!
בשיעור של הפסיכולוג והרב עילאי עופרן, הנושא היה כיצד מתוודים? עלתה השאלה מה ההבדל בכלל בין וידוי לתפילה ? אחת התשובות הייתה שכשאנו אומרות וידוי אנו מכוונות ולמילים יש משמעות, לעומת זאת בתפילה הרבה פעמים היא נאמרת מתוך שיגרה ללא התייחסות ממשית למשמעות המילים… אבל אז הסתכלנו בסידור, וזה הנוסח-
"אשמנו. בגדנו. גזלנו. דיברנו דופי.
העוינו. והרשענו. זדנו. חמסנו.
טפלנו שקר. יעצנו רע. כיזבנו. לצנו.
מרדנו. ניאצנו. סררנו. עווינו.
פשענו. צררנו. קישינו עורף. רשענו.
שיחתנו. תיעבנו. תעינו. תעתענו."
כל חטאינו כתובים ע"פ סדר האלפבית. האם אנו באמת יודעות מה זה ניאצנו, צררנו, תעתענו… מתי צררנו או תעתענו פעם אחרונה? אחרי הכל הווידוי שלנו כולל את כל מה שנאמר וכתוב בסידור… ויש תחושה חזקה של תודעה שאנו גדולי החוטאים שהיו אי פעם בקריאת הווידויים, אבל צריך לזכור שאנו מבקשים סליחה גם עבור עם ישראל כולו, ולא רק למעננו. ובכל זאת, מחקרים מעידים שתוכחות, רגשי אשמה ווידויים שוצפי קצף לא ממש מוכיחים את עצמם, אז השאלה המתבקשת היא איך בכל זאת מחוללים שינוי?
מאחר ושנאה עצמית לא מצמיחה אנשים טובים, זה פשוט גדול עלינו, ראשית נכון להתחיל בתשובה, להתבונן בנו באהבה ובהכלה, חלק ניכר נעשה כבר בראש השנה, ובהמשך לעשות ווידוי מתוך כוונה כנה לא לחזור על אותו חטא מה שיביא אותנו בסופו של דבר לתחושת והבעת חרטה על המעידות שלנו הפרטיות, ולא רק של כלל עם ישראל. כי אם נהיה עם רגשות אשם מוגזמים, או ללא רגשות אשמה כלל, לא נזוז לשום מקום מה שלא יאפשר לעשות תשובה מלאה עם כוונה מלאה ומאהבה. אשמה היא מלשון שממה, לא מצמיח דבר, כמה אפסיות יש בנו- אפסיות לא מייצרת מוטיבציה. אשמה וחרטה מייצרות תהליך תיקון כשאנו שוהים בהם במידה הנכונה שמניעה לשינוי, שמביאה למקום שבו הייתי רוצה להיות.
אחד מהווידוים שהביא הרב עופרן היה נוסח למבוגרים שכתבה פרופ' ורד נעם-
"אהבנו,
בנינו,
גידלנו,
דאגנו,
השתדלנו, והצלחנו חלקית.
זייפנו לפעמים.
חטאנו, טעינו, יצאנו מזה איכשהו.
כאבנו, למדנו, מעדנו, ניסינו.
סלחנו מעט מדי לעצמנו ולאחרים.
עשינו משהו בכל זאת.
פרנסנו.
צדקנו לעתים רחוקות.
קיבלנו הרבה,
רצינו הרבה מדי.
שמחנו פחות ממה שהיה אפשר וצריך.
תודה על הכל."
מה שנקרא קצת מכל דבר, מצד אחד אהבנו, בנינו, השתדלנו… ומצד שני זייפנו, חטאנו וכו. וידוי שיש בו מבט אמיתי וחיבור למעשים שלנו, יש בו מנקודת הכוח של האדם, החזקות והטוב שבי, ויש בו את הצד החלש, המעידות שבדרך (או כמו שהרב בני לאו ציטט אין יצר רע, אלא יצר שרע לו-🤓 ) אז ליום הכיפורים השנה אני מזמינה את כולנו לכתוב ווידוי אישי, בשפה שכל אחת מאיתנו מבינה ומתחברת אליה, ווידוי שמפרט מעשים, מחשבות ותהיות שלנו מהשנה האחרונה ושיהיה בווידוי גם מימד של "אהבנו". מאחלת לכולנו שנבין ונתחבר לסליחה שאנו מבקשות ושנצליח להגיע לתשובה מלאה ומאהבה, אכי"ר. גמר חתימה טובה ושבת שלום❤
השיעור מוקדש לרפואתו השלמה של הרב מיכאל בן אסתר בינה בתוך חולי ישראל