תגית: יובל

בימים אלו של ספירת העומר, ספירת 7 השבועות, 49 יום שבהם אנו מקבלים תזכורת יום יומית למשמעותו החשובה של הזמן, שלא יחזור על עצמו, אנו מקבלים גם קריאה מהפרשה שנשים לב לזמן שחולף, לארעיות, הכל זמני, כולל הנכסים שאנו צוברים, הסטטוס החברתי והכלכלי שלנו וכו'.

1.)        שמיטה-פעם ב-7 שנים, שנה שבה אני לא עובד את האדמה. התורה עוזרת לנו לטפל בהתמכרות שלנו לכסף, לחומר. לעיתים אנו נוטים לחשוב ולהאמין שאנו מנהלים ושולטים כמעט בהכל, האומנם? הפרשה באה להזכיר לנו מה באמת חשוב ומתי יש להרפות.
2.)        מצוות היובל – הרב חנן פורת מסביר-
"הרמב"ן מציע למילה "יובל" משמעות חדשה ומקורית: "ואמר יוביל היא" שבה יוּבל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו. "היובל" לדעת הרמב"ן הוא למעשה תואר השם (כמו "יורד", "יושב", "יוגב"), בו מכונה האדם או העם ההולך ושב לביתו, ושנת היובל, היא שנת השיבה הביתה. ולפיכך ברורה ההדגשה: "יובל היא תהיה לכם – ושבתם …" כמוהו גם השופר תפקידו להשמיע קולו במגמה להוביל את שומעיו ולכנסם יחד."
כלומר, הרמב"ן אומר יובל מלשון הובלה כמו המוביל הארצי, הקרקעות חוזרות לבעליהן והעבדים שווים לביתם, כל הארץ בהובלה. במילים אחרות, משמעותו בפועל של היובל היא איפוס, כי בשנה ה-50 כל המערכת הכלכלית בישראל מתאפסת, כאמור כל הקרקעות שבות לבעליהם ללא כסף, כשתקיעת השופר מסמלת גם את מועד שחרורם של כל העבדים. כולם מקבלים הזדמנות להתחיל מחדש. זמן זה קריאה לעשייה, זמן זה למעשה שליחות. הזמן קורא לנו לעשות עימו משהו, מבקש מאתנו להפוך אותו למשמעותי ולקדש אותו כדי שיתמלאו חיינו, לכן המצווה הראשונית היא מצוות קידוש ראש חודש.

בסוף פרשת בהר יש גם תזכורת לשמירת השבת, שביתה ומנוחה שבועית. השבת היא כמו בטרייה רוחנית שנותנת כוח לכל 6 ימי השבוע. כלומר, היום ה-7, השנה ה-7 והשנה ה-50, תזכורות מתמשכות לצורך להרפות ולשחרר, לשאוף להשתפר ולהתקדם ולהוקיר את הזמן שיש לנו. הרב דוד לאו אמר- " האבן עזרא כתב שבעצם אין מושג של "הווה", כי הרגע בו אני כותב אליך, לפני שניה הוא היה עתיד, כעת הוא כבר עבר, כך שהזמן חולף, ואין דרך להשיב דקה שחלפה בחיים. היות שזמננו מוקצב, ואינו אין סופי, מה שלא נעשה הרגע, שוב לא נוכל לעשותו, ולא נממש את הפוטנציאל הגדול שטמון בנו…"

חוקי השמיטה- הדיבר האחד-עשר
איך זה קשור אלינו היום? "הייתי מוסיף את חוקי השמיטה להיות הדיבר האחד-עשר, אומר עופר בורין- שמיטה אחת קורית כל שבע שנים. אלוהים מצווה לתת לאדמה לנוח אחת לשבע שנים. אסור לעבוד את האדמה. המסר הוא ברור – אסור לנצל את משאבי הטבע ללא גבול. צריך לייצר משוואה מאזנת בין השימוש בטבע לבין השמירה עליו. לא חסרות דוגמאות בימינו המראות על חוסר האיזון בין משאבי הטבע לניצול שלהם – חופי הארץ ההולכים ונעלמים למול מפלצות המלונות והמרינות, ים המלח שנעלם למול עינינו למול כריית מינרלים למילוי כיסים של מיליארדרים למיניהם, זיהום הנגב בפסולת רדיואקטיבית ללא פיקוח ראוי, זיהום אוויר חמור בחיפה, זיהום נחלים (הקישון כדוגמא בולטת) ועוד ועוד… שמיטה שנייה קורית כל חמישים שנה ("שמיטת יובל"). בשמיטה הזו אנחנו מצווים על שחרור העבדים והחזרת האדמה לבעליה המקוריים. כלומר – מי שקונה אדמות צריך לדעת שבשנת ה – 50 האדמות שקנה חוזרות לבעליהן המקוריים." הפרשה מבהירה לנו כי הארץ היא של ה' ובני ישראל הם לא הבעלים, הארץ רק מצויה ברשותם.
מוסיף עופר בורין- "זה ברור: ימים בהם כל אחד שמצליח לשים יד על חלקת אדמה, או על דירה, או על בית, או על משאב גז או חול או מלח, הופך אותו לשלו לעד!

אז גובים מיסים ולכאורה זו הדרך לחלק את האדמה והמשאבים בין כולם.
אבל החלוקה אינה צודקת והולכת והופכת למושחתת תחת קשרי הון-שלטון חסרי בקרת בצע, בהם הבנקים ושאר המוסדות הפיננסיים משמשים כבובות במחול המינוף מחד והתספורות הפיננסיות מאידך, שכולן על חשבוננו.
קשה ואולי בלתי אפשרי לממש "שמיטת יובל" כלשונה, אבל חייבים לייצר מנגנונים ציבוריים יותר טובים להבטיח את מהות הצדק המגולמת בשמיטה הזו." אמכי"ר.

בפרשת השבוע, פרשת בהר, אנו מצווים על מצוות השמיטה והיובל, אחת לשבע שנים, ואחת ל-50 שנה. עלינו להניח לאדמותינו – לא לעבד אותן, לא לשתול לא לזרוע בהן דבר במשך שנה אחת שלמה. ומובטח לנו שאם נקיים מצווה זו באופן מלא, לא נחסר – משום שהאדמה תניב כמות משולשת של יבול בשנה השישית! זהו ללא ספק מבחן באמונה בטח באותם ימים שיבול האדמה, היה ה-אוכל! כל אחד ואחת עמדו מול המבחן הזה, מבחן האמונה. גם היום בעולמנו, כולנו חווים מצבים בהם החשש והפחד להשלכות של הבחירות שלנו משתלטים ומערערים את האמונה שלנו, אמונה במימוש הדרך ליעד שהצבנו לעצמנו, בפרט כשהדילמה הניצבת בפנינו היא מוסרית וערכית ומצריכה מאתנו לוותר ולעיתים אפילו להפסיד. השאלה היא האם בסופו של דבר אנו אכן יוצאים מופסדים? הפרשה בעצם אומרת לנו שעלינו לזרוע ולהאמין, להשקיע מאמצים תוך שאנו דבקים בערכים שלנו שהופכים אותנו למשמעותיים, אבל לדעת גם לוותר ולהרפות, אחרי המאמצים שהשקענו, לדעת לשחרר, דווקא אז באופן מפתיע מגיע הפתרון המיוחל, הברכה וההצלחה. במילים אחרות, בזכות בחירתנו בדבר הנכון, בסופו של דבר, לא נצא מופסדים מכך כי זהו התוצר של האמונה.
שבת מבורכת ורגועה💞

תקציר-

השבוע הפרשה התשיעית בספר ויקרא. הפרשה נקראת "בהר", או "בהר סיני" שבמדבר סיני שהרי בני-ישראל עדיין במסע במדבר בדרך לכניסתם לארץ- ישראל.

בפרשה ישנן מצוות חשובות ביותר, מצוות סוציאליות השומרות על הסדר החברתי והדאגה לחלשים כמו העני והעבד. יש מצבים שבהם אדם יורד מנכסיו ונזקק לעזרה. הפרשה מבהירה לנו מהם היחסים הכלכליים-חברתיים בין אדם לאדם. למשל,  מצווה לסייע לאדם שירד מנכסיו, לסייע לו למצוא עבודה ולהלוות לו כספים בעת הצורך ללא גביית ריבית על ההלוואה.

בנוסף, התורה דואגת גם לאדמה ודורשת שניתן לה שנות מנוחה. כשבני ישראל יכנסו לארץ המובטחת, ארץ ישראל, יהיה עליהם לקיים את שנת השמיטה ושנת היובל. השנה השביעית מכונה שמיטה, ואילו לאחר 7 מחזורים של שבע שנים, כלומר השנה ה-50, תצוין כשנת היובל. גם בשנת השמיטה וגם בשנת היובל אין לחרוש, לזרוע או לקצור את יבול הארץ. בשנים אלה היבול יהיה מופקר לכל. בשנת השמיטה גם החובות מתבטלים.

למעשה, זוהי הזדמנות מצוינת לכל אלו העובדים ומשקיעים ממרצם וזמנם במלאכתם במשך כל השנה, לשכוח – למשך שנה אחת – מן הטרדות הגשמיות, ולהתפנות ולעסוק ברוחניות.

באופן טבעי בפרשה עולה השאלה,"(כ) וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת:  הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנו.  (כא) וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת, אֶת-הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ, הַשָּׁנִים. " (ויקרא כה) והתשובה- הקב"ה ייתן ברכה מיוחדת בארץ, כך שמיבול שנה אחת (השנה השישית) נתפרנס שלוש שנים: השנה השישית, השביעית והשנה השמינית עד שנוכל לקצור מן היבול החדש.

לאחר שבע שנות שמיטה, כלומר, ארבעים ותשע שנים, כאמור מגיעה שנת היובל – שנת החמישים. בשנה זו חוזרות כל הקרקעות לבעליהם הראשונים (למעט בית עיר חומה). זוהי תזכורת חשובה לכל בעלי הקרקעות כי הם בעצם לא האדונים על אדמותיהם, כך גם לא ניתן למכור קרקעות לצמיתות; וללא ספק מסייע לנו לא לפתח נטייה לרכושנות יתר. מצות השבת השדות לבעליהם הראשונים שנמכרו במשך שבעת מחזורי השמיטה, הייתה בנוסף בכדי שנחלות השבטים יישארו שלמות, וכל שבט יחיה בנחלתו המובטחת.
חשוב לציין שבשעת משא ומתן על מכירת וקניית קרקעות יש לחשב את השנים שנותרו עד שנת היובל, השנה שבה תשוב הקרקע לבעליה. התורה הקפידה והזהירה שלא לרמות בעניין זה, הן איסור על הונאה כספית והן איסור על הונאת דברים.

בנוסף, בשנת היובל, כל העבדים העבריים, כולל אלו שלא רצו להשתחרר מעבודתם לאחר שש שנים, כמקובל, כולם יוצאים לחופשי. כך לא נוצר מצב שיהודי הוא עבד לעולם.
בעצם בשנת החמישים, יש לנו פעמיים שמיטה – פעם אחת שמיטה, בשנה הארבעים ותשע, ובשנה לאחר מכן, בשנת החמישים, שוב יש לנו שנה נוספת שהאדמה מושבתת. כלומר מתקיימות שתי המצוות, השמיטה והיובל.

 

בסיום הפרשה מחזקת התורה שלושה ציווים שכבר נלמדו קודם לכן- איסור עבודה זרה על סוגיה השונים, חיוב שמירת השבת וקדושת המקדש.

קפיטליזם מתוקן-

איך מתבטאת השיטה הכלכלית היהודית השבוע בפרשת בהר?

הרב שניאור אשכנזי מתאר אותה כ"קפיטליזם עם מצפון". התורה מעודדת יוזמה חופשית ובכך היא אכן קפיטליסטית. אבל זהו קפיטליזם מוגבל, ובוודאי קפיטליזם מתחשב עם גבולות ואיזון, מצוות שנת השמיטה והיובל הם עיון בתיקון הפרנסה והכלכלה.

משה גרילק מטיב לתאר- " שש שנים חיה ארץ זו חיי כלכלה מקובלים, מרוץ אין-סופי אחר הפרנסה והקיום, הכסף והמעמד. היא טיפחה את עושרה הטבעי – את החקלאות…. ובתוך המולת החיים הזאת – בא פתאום השינוי. בפרוס השנה השביעית – נעצרה המכונה בבת אחת. הארץ על כל מחוזותיה שבתה. לא היתה זו רק האטה בפעילות הכלכלית או מיתונה, כי אם עצירה מוחלטת לשנה שלמה. בלימת הכלכלה הנורמלית תוך העברת המשק כולו למצב אנטי כלכלי. מהלומה לנטייה הרכושנית… מסע ניצול האדמה למען התועלת האישית – נפסק. הם פוגשים עתה מצב חדש. המציאות החדשה, הכפויה עליהם, מלמדת אותם, כי היו, לאמיתו של דבר, עבדים לתרבות הצרכנית, שיצרו במרוצם האין סופי אחר הקניין החומרי. הניתוק הזמני ממנה, מלטש את המבט ומחזיר את האיזון האנושי. הקרקע המושבתת, המפגינה "עצמאות" בשנה זו, מלמדת אותם, כי גם לה ערך עצמי, שאינו תלוי דווקא בכך, שהיא עומדת לרשות האדם. הוא – האדם – אינו אדון הכל, הרשאי לעשות בה ככל העולה על רוחו. זהו שיעור מאלף, שזוכה בו איש השמיטה בארץ השמיטה..".

מצוות אלו מביאות גם את בשורת השוויון של כל אזרחי המדינה, כל מחיצות המעמדות קורסות ונופלות ברגע. השדות פתוחים לרווחה בפני הכל באופן שווה. לפתע בעל הבית ניצב שם בדרגה אחת עם פועליו מאתמול. כולנו בסירה חברתית אחת.

כולנו שווים, לכולנו יש תכונה אחת זהה והיא היותנו נבראים.

ואסיים בדבריו של משה גרילק, "זאת התכנית האנטי כלכלית של השמיטה, המבריאה את המשק ובונה מחדש את שלמותו המוסרית של האדם. זאת התכנית, החותכת בבשר החי של היצרים, יצרי הקניין, המותרות ו"המגיע לי", ההורסים את רקמות החברה. החזרה המתמדת על תכנית זו, לפחות אחת לשבע שנים, אמורה לתקן את סטיות החברה ולהשיב לה מדי פעם את שווי משקלה המוסרי המשקי." אמכי"ר.

 

שבת שלום ומבורך❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של כל הפצועים תלמידי ה-י"ב והמכינה הקדם צבאית שנפצעו בנחל צפית שבערבה, ושל אבי מאיר בן רחל, רחל בת לאה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, אביבה בת מזל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

למי יש זמן?

בימים אלו של ספירת העומר, ספירת 7 השבועות, 49 יום שבהם אנו מקבלים תזכורת יום יומית למשמעותו החשובה של הזמן, שלא יחזור על עצמו, אנו מקבלים גם קריאה מהפרשה שנשים לב לזמן שחולף, לארעיות, הכל זמני, כולל הנכסים שאנו צוברים, הסטטוס החברתי והכלכלי שלנו וכו'.

בספירת העומר אנו מקבלים הזדמנות לעבוד ולתקן את המידות שלנו, לתקן את הטבע האגואיסטי שלנו, במקביל ניתנות לנו בפרשה מצוות שהם כלים קריטיים וחיוניים בכדי לסייע בידינו לראות, לזכור ולהרגיש את האחר ולבנות חברה בריאה וצומחת.

בפרשת בהר סיני מוזכרות המצוות הסוציאליות-

1.)        שמיטה-פעם ב-7 שנים, שנה שבה אני לא עובד את האדמה. התורה עוזרת לנו לטפל בהתמכרות שלנו לכסף, לחומר. אנחנו למעשה מאבדים את החשוב לדחוף… אנו נוטים לחשוב שאנו מנהלים ושולטים כמעט בהכל, וזו קריאה של האומנם? הפרשה באה להזכיר לנו מה באמת חשוב.

2.)        מצוות היובל – הרב חנן פורת מסביר-

"הרמב"ן מציע למילה "יובל" משמעות חדשה ומקורית: "ואמר יוביל היא" שבה יוּבל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו. "ויובילוהו רגליו מרחוק לגור" (ישעיהו כג, ז)…. וכמו "ועל-יובל ישלח שרשיו" (ירמיה יז, ח). ויהיה פירוש "יובל היא תהיה לכם" – הָבָאָה תהיה לכולכם כי תבואו ותשובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו."

"היובל" לדעת הרמב"ן הוא למעשה תואר השם (כמו "יורד", "יושב", "יוגב"), בו מכונה האדם או העם ההולך ושב לביתו, ושנת היובל, היא שנת השיבה הביתה. ולפיכך ברורה ההדגשה: "יובל היא תהיה לכם – ושבתם …" כמוהו גם השופר תפקידו להשמיע קולו במגמה להוביל את שומעיו ולכנסם יחד."

כלומר, הרמב"ן אומר יובל מלשון הובלה כמו המוביל הארצי, הקרקעות חוזרות לבעליהן והעבדים שווים לביתם, כל הארץ בהובלה.

במילים אחרות, משמעותו בפועל של היובל היא איפוס, כי בשנה ה-50 כל המערכת הכלכלית בישראל מתאפסת, כאמור כל הקרקעות שבות לבעליהם ללא כסף, כשתקיעת השופר מסמלת גם את מועד שחרורם של כל העבדים. כולם מקבלים הזדמנות להתחיל מחדש. זמן זה קריאה לעשייה, זמן זה למעשה שליחות. הזמן קורא לנו לעשות עימו משהו, מבקש מאתנו להפוך אותו למשמעותי ולקדש אותו כדי שיתמלאו חיינו, לכן המצווה הראשונית היא מצוות קידוש ראש חודש.

בסוף פרשת בהר יש גם תזכורת לשמירת השבת, שביתה ומנוחה שבועית. השבת היא כמו בטרייה רוחנית שנותנת כוח לכל 6 ימי השבוע. כלומר, היום ה-7, השנה ה-7 והשנה ה-50, תזכורות מתמשכות לצורך להרפות ולשחרר, לשאוף להשתפר ולהתקדם ולהוקיר את הזמן שיש לנו. הרב דוד לאו אמר- " האבן עזרא כתב שבעצם אין מושג של "הווה", כי הרגע בו אני כותב אליך, לפני שניה הוא היה עתיד, כעת הוא כבר עבר, כך שהזמן חולף, ואין דרך להשיב דקה שחלפה בחיים. היות שזמננו מוקצב, ואינו אין סופי, מה שלא נעשה הרגע, שוב לא נוכל לעשותו, ולא נממש את הפוטנציאל הגדול שטמון בנו…"

ואמונה יש לנו?
בפרשת השבוע, פרשת בהר, אנו מצווים על מצוות השמיטה והיובל, אחת לשבע שנים, ואחת ל-50 שנה. עלינו להניח לאדמותינו – לא לעבד אותן, לא לשתול לא לזרוע בהן דבר במשך שנה אחת שלמה. ומובטח לנו שאם נקיים מצווה זו באופן מלא, לא נחסר – משום שהאדמה תניב כמות משולשת של יבול בשנה השישית! זהו ללא ספק מבחן באמונה בטח באותם ימים שיבול האדמה, היה ה-אוכל! כל אחד ואחת עמדו מול המבחן הזה, מבחן האמונה. גם היום בעולמנו, כולנו חווים מצבים בהם החשש והפחד להשלכות של הבחירות שלנו משתלטים ומערערים את האמונה שלנו, אמונה במימוש הדרך ליעד שהצבנו לעצמנו, בפרט כשהדילמה הניצבת בפנינו היא מוסרית וערכית ומצריכה מאתנו לוותר ולעיתים אפילו להפסיד. השאלה היא האם בסופו של דבר אנו אכן יוצאים מופסדים? הפרשה בעצם אומרת לנו שעלינו לזרוע ולהאמין, להשקיע מאמצים תוך שאנו דבקים בערכים שלנו שהופכים אותנו למשמעותיים, אבל לדעת גם לוותר ולהרפות, אחרי המאמצים שהשקענו, לדעת לשחרר, דווקא אז באופן מפתיע מגיע הפתרון המיוחל, הברכה וההצלחה, במילים אחרות, בזכות בחירתנו בדבר הנכון, בסופו של דבר לא נצא מופסדים מכך וזהו התוצר של האמונה שלנו.