תגית: יהושע

השבוע הפרשה חושפת בפנינו מגוון של מנהיגויות. היא פותחת עם מנהיגותו של פנחס. מנהיגות המתעוררת מתוך יוזמה עצמאית לאחר שהעם החל לזנות עם בנות מואב. במקביל ובהמשך, יש ביטוי למנהיגותו של משה כשבני ישראל חוטאים עם בנות מואב, התמודדותו עם בנות צלפחד, וכמנהיג מסור הדואג לעם ישראל, מנהיגותו מתבטאת כשהוא מבקש מה' שימנה מנהיג ראוי שימשיך את דרכו, בעודו חי, ואכן משה מסמיך את יהושע בן נון לעיני העם כולו. כמו כן, מתוארת לנו מנהיגות בנות צלפחד המתבטאת כשהן מערערות על החוק הקיים בפני משה, ודורשות את חלקן בנחלה בארץ. משה רבנו מקשיב להן, ופונה אל ה' שיכריע בבקשתן. ולבסוף, יהושע בן-נון ממשיך דרכו של משה. נראה כי ההנהגה לעיתים מגיבה, לעיתים יוזמת, והשאלה האם זה תלוי באישיותו של המנהיג או בסיטואציה עימה המנהיג מתמודד?

מתאר הרב יעקב מידן-
"יהושע הוא בן דורו של משה, הדור המבוגר והאחראי של עם ישראל. יהושע – "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות ל"ג, יא) – מתחיל את תפקידיו כמו כל רמטכ"ל בימינו: בתחילה טירון שרץ מצד לצד ומציית לפקודות, לאחר מכן הוא כבר סמל, סרן, סגן, מ"פ וכן הלאה, עד שלבסוף מתמנה להיות רמטכ"ל. יהושע מתקדם לאט לאט, בהשקעה ובהתמדה רבה במעלות ההנהגה, עד שלבסוף זוכה להחליף את משה רבנו בהנהגת העם.
לעומתו, פנחס בן הדור הצעיר, רוח ה' מפעמת בכל אחד מאיבריו. פנחס הופך למנהיג מכורח הנסיבות בפתע פתאום, הוא אינו מטפס שלב אחר שלב במדרגות ההנהגה כיהושע, אלא זוכה בתהילה רגעית ומהירה בשל מעשהו המיוחד: פנחס רואה את החרפה והבושה הנעשית במחנה ישראל כאשר אף לא אחד מהמנהיגים נוקף אצבע – משה ואלעזר עומדים בצד ואינם יודעים מה לעשות…
יוספוס פלביוס מתאר דו שיח שהתקיים בין משה לזמרי באותם רגעים.
זמרי הבהיר למשה שתם תפקידו, הנהגתו של משה נצרכה לימי המדבר ואילו עתה ישראל שוכן בארצו וכל איש בנחלתו לעצמו – עכשיו יש חופש הפרט, תפיסות ליברליות, וכל אחד דואג לעצמו. תפקידיו של משה תמו, ולכן אל לו להתערב בנעשה עם בנות מדין כיוון שזה כבר לא חלק מאחריותו.
משה עומד דומם מול טענות אלו ואינו יודע כיצד להגיב. מנהיגותו המסודרת והמאורגנת של משה אינה יכולה להתמודד עם פרץ מעין זה.
פנחס רואה את הכול מהצד ומבין שהתגובה הראויה לא תבוא ממשה ואלעזר זקני העדה. ברגע של קנאה הוא נוקם את נקמת ה' והורג את זמרי והמדיינית…"

בפרשה מתוארת לנו התגובה למעשה פנחס- הקב"ה נותן לו ברית שלום, "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם." (במדבר כה, יב) . מעשה קנאות איננו מעשה פשוט. יש קו דק ועדין שמפריד בין קנאות בריאה ואידיאולוגית, לקנאות המוזנת מרגשות שליליים של נקמה ושנאה. וע"כ השלום איננו מובן מאליו. זו תנועה של השלמה, לא של שלמות. השלום מבטא מאמץ מודע ליצירת שלם מתוך, וגם עם- השונות. זוהי פעולה אקטיבית של ראיית השלם ושל בניית השלם, כך שהשלם שיווצר יהיה גדול מסך חלקיו. השלום הוא פעולה מתמשכת של בנייה ואיחוי. ויש מפרשים המבהירים כי פנחס הרג מתוך קנאות, וע"כ מעתה הוא אחראי על השכנת השלום. "תחת אשר קנא לאלהיו" – לא בזכות הקנאה אלא כתחליף לקנאות, כתיקון עליה.

בפרשה שלנו מתוארת מנהיגות נוספת כאמור המתבטאת בבנות צלופחד שמתאחדות יחד בכדי להגן על הירושה שהן עלולות לאבד, נחלה בארץ ישראל. הן לא מופיעות עם מטה או עם רומח בידיהן אלא באומץ רב ועם בקשה לצדק חברתי בלבד הן פונות אל משה ומבקשות לשנות את החוק הקיים. ואכן, ה' מקשיב לבקשתן, ומורה על כך בחוק – חוק לכל העם – אדם שנפטר בלא בנים נחלתו עוברת כירושה לבנותיו. למעשה, לאחר פניית משה, ה' מבהיר את דיני הקדימה בירושת הנחלות: ראשון היורשים – הבן, ובהעדרו, במשפחה שאין בה בנים – תירש הבת. רק אחריה מגיע תורם של אחי האב ולבסוף קרובי המשפחה מצד האב.

אז מה אנו למדים ממגוון המנהיגויות שבפרשה?
בפוטנציאל שלנו כולנו מנהיגים. כן, כל אחד הוא מנהיג – בראש ובראשונה את עצמו, ואז, משפחתו, ולאחר מכן במעגלי האחריות השונים שלו (חברים, עבודה וכו'). מנהיגות היא אמצעי להגשמת הערכים ואני המאמין שלי. חברה וְעַם מורכבים משרשרת של דורות ומשרשרת של מנהיגים. נראה כי כל אחד מהם יצבע את מנהיגותו בגוונים ייחודים משלו, בדגשים ייחודיים משלו, יחד עם זאת, כולם ישרתו מטרה חברתית לאומית משותפת ומתמשכת. ניתן לבטל הישגי מנהיגות קודמים, וניתן לזלזל בטיבם ובאיכותם אך רק רציפות ועקביות של מנהיגות חיובית, משתפת ותומכת, שמבוססת על כישורים, ולא רק על קשרים. מנהיגות הכרוכה בפרגון בין דורי, ושרואה ומשלבת בין טובת הציבור וטובת הפרט, היא זו שתבטיח את המשך צמיחתם והתקדמותם של העם והחברה.

שבת של שלום💗

מוקדש לעילוי נשמתו של חברנו, אברהם מנחם בן פלורה שושנה, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

הפטרת פרשת וזאת הברכה, ושמחת תורה הינה בפרק א' בספר יהושע, שהוא הספר הראשון בנביאים. כך גם בשמחת תורה כשאנו מסיימים את קריאת התורה בפרשת וזאת הברכה, אנו מתחילים מיד מחזור חדש בקריאת הפרק הראשון מספר בראשית. פרשת וזאת הברכה מסיימת במותו של משה רבנו וספר יהושע הינו המשך ישיר ומיידי. (מנהג ספרד קוראים בפרק הראשון עד פסוק ט' ולמנהג אשכנז קוראים את כל הפרק.)

במהלך פרק א' ביהושע הביטוי 'חזק ואמץ' מופיע פעמים רבות. שהרי יהושע ראה ונכח בכל 40 שנות נדודי העם במדבר, ובכל רגעי המשבר: מלחמת עמלק, שבירת הלוחות, חטא המרגלים וכו'. יהושע יודע ומבין את הקושי בהנהגת העם, ואם במדבר היו אתגרים מרובים, לבטח כיבוש וירושת הארץ הינם אתגר ממשי. בפרק זה, הפרק הראשון ביהושע, מורגש לכמה אומץ והשראה יהושע נזקק. יהושע זקוק לכל החיזוקים, העידוד והתמיכה שניתן לקבל, ויהושע אכן מקבל את ברכת הדרך.

בהמשך, ברוח חג שמחת תורה, והריקודים עם ספר התורה נאמר- "(ח) לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ: כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל." (יהושע א') ההפטרה מדגישה כי ההצלחה תלויה בשמירת התורה כפי שנמסרה לעם וליהושע ממשה רבנו.
מיד לאחר מכן, יש הנחיות למנהיג להנהגה מעשית יותר; "(ט)…חֲזַק וֶאֱמָץ אַל־תַּעֲרֹץ וְאַל־תֵּחָת…" מצד אחד אל תהיה שליט עריץ ורודן אך מצד שני אל תפחד מהעם ואל תפחד למשול בו. האיזון בהנהגה הוא חשוב וחיוני. יהושע צריך להרגיש כי עתה הוא הסמכות, הוא מנהיג ראוי. לכן, בשלב ראשון יש דיאלוג בינו לבין ה', אך ברור כי גם אם שאלת הסמכות תיפתר אצל יהושע מבפנים, עדיין תתקיים השאלה של קבלת הסמכות מהעם.

"(א) וַיְהִי, אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה–עֶבֶד ה'; וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר."

בתחילת ההפטרה משה מתואר כעבד ה' ויהושע כמשרת משה. יהושע עדיין לא מוגדר כמנהיג עם ישראל. יחד עם זאת, האמירה של ה' ליהושע היא ישירה ללא מתווכים. כלומר, יהושע זוכה להתגלות ישירה מאת ה' (רק בסוף ספר יהושע, התואר של יהושע משתנה וכמו משה רבנו אף הוא מכונה עבד ה'). ובסוף הפרק, העם כבר מכיר באופן פורמלי בסמכותו של יהושע כממשיך דרכו של משה רבנו- "(טז) וַיַּעֲנוּ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר־צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה וְאֶל־כָּל־אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ׃ (יז) כְּכֹל אֲשֶׁר־שָׁמַעְנוּ אֶל־מֹשֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ…"
משה רבנו אמנם מת, אולם תורתו, היא זו שתישאר ותמשיך עם יהושע, ועם כל עם ישראל ותאפשר את ההנהגה וההמשכיות. אמירה זו של משה, ברכה שהיא למעשה ציווי, נאמרת ליהושע שוב במפורש על ידי ה' וגם על ידי העם.
האם יהושע, זה שנבחר להנהיג את עם ישראל בכניסתו לארץ המובטחת, יוכל להצליח להשיג את הארץ המובטחת ולהפוך אותה לארץ ללא עריצות, כפייה, או חשש, ללא פולחן שלטון? ׳אל תערוץ ואל תחת׳ כך שתהא הארץ המובטחת ארץ זבת חלב ודבש אנושית. מתואר בהפטרה תהליך עקבי שעושה את העם לעם באמצעות לימוד התורה, מתוך שותפות רצונית בין האזרחים הלומדים יחד, ולא כדרך ליצירת היררכיה וכוח. מי ייתן ונצליח להעניק תשתית חברתית של דיאלוג ולימוד מפרה ומחבר. אמכי"ר.

אחרי הכל, הההפטרה הזו, לפרשה האחרונה בחומש, ׳וזאת הברכה׳, ולשמחת תורה-
היא ביטוי להמשכיות והמעבר מהתורה לנביאים ועד לימינו, הבהרה לכך שכל הנהגת עם ישראל וכל קיומו וזהותו של עם ישראל קשור ומחובר בלימוד התורה.
מסביר הרב משה ליכטנשטיין- " …קריאת פרק זה כהפטרת שמחת תורה משמעותית אף עבורנו, והיא באה לומר לנו ששמחת תורה איננה שמחתם הפרטית של המומחים, הלמדנים והידענים המבלים את רוב עתותיהם ברכישת ידע תורני, אלא היא חגו של כלל עם ישראל, הטרוד בפרנסתו ועיסוקיו, ובא להורות על זיקת כלל העם לתורה…כמנהיג לא יהיה ליהושע זמן להגביר את ידיעת התורה אך הוא מצווה לשמור על קשר קיומי לתורה ע"י לימוד יום-יומי קצר. כך גם שמחת תורה אינה שמחתם של המומחים בתורה אלא של כל העם השותף בקריאה בכל שבת."

חג שמח ורגוע, ובשורות טובות🌻

השבוע פרשת האזינו שהיא הפרשה העשירית בספר דברים. הפרשה ממשיכה את נאום משה לעם ישראל וההכנות למותו של משה רבנו. רוב פרשת האזינו היא שירה שנכתבה ונאמרה ע"י משה לעם ישראל. השירה עתידה, כפי שנאמר למשה בפרשה הקודמת, פרשת 'וילך', להיות שירה שהיא עדות ואזכור לאמונתו ותורתו של עם ישראל. ואכן, במקום שורות ארוכות ופסקאות מלאות, אנו מוצאים שני טורים ארוכים של מילים קצרות.

השירה משבחת את הנהגת ה' ואת הבחירה שלו בעם ישראל; יש בשירה אזהרות, זיכרונות ותיאור עתידם של עם ישראל בדורות הבאים ע"י תיאור נחלת ארץ ישראל, החטא, הגלות והגאולה. מטרת השירה היא להזכיר לעם ישראל את התורה, קיום המצוות, והאמונה, בפרט לאור התיאור שבעתיד בני ישראל יבגדו, יעזבו את תורת ה' ויפנו לה עורף.

הפרשה גם מתארת כיצד קורא משה את השירה לבני ישראל ומזהיר אותם פעם נוספת להקפיד לקיים את התורה. יהושע, המנהיג שמחליף את משה רבנו, נמצא יחד עם משה, והם מופיעים כמנהיגים בחפיפה.

בסוף הפרשה מצווה ה' את משה לעלות להר העברים, הר נבו, ולהשקיף על ארץ ישראל. לאחר מכן, אומר ה' למשה ששם הוא ימות בגיל 120 שנה, ומבטיח לו מיתה דומה לזו של אהרון אחיו. בנוסף, ה' אומר למשה כי הוא לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת בעקבות חטאו במי המריבה.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

השבוע פרשת ויילך שהיא הפרשה התשיעית בספר דברים. הפרשה פותחת בדבריו המרגשים של משה,  "(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם–לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַיהוָה אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה." (דברים לא') ביום מותו משה נפרד מעם ישראל כשהוא בן 120 שנה. הוא משתף את העם שהוא לא יחצה אתו את הירדן, ולא יגיע איתו לארץ ישראל. יחד עם זאת, הוא מעודד את בני ישראל ומספר להם שיהושע הוא זה ש-ה' בחר בו להנהיג אותם בכניסתם לארץ ישראל. משה רבנו מבהיר- יהושע הוא ממשיך דרכו. משה מחזק את בני ישראל שלא יפחדו מהמלחמה בעמי הארץ, כי ה' יעזור להם, ויהיה לצידם. בנוסף, הוא קורא ליהושע ומעודד ומחזק גם אותו בברכת "חזק ואמץ".

משה כותב את התורה ונותן אותה לכהנים ולזקני העם שישמרו עליה. הוא גם מצווה עליהם שפעם בשבע שנים, בחג הסוכות, עליהם להקהיל את כל העם בבית המקדש ולהקריא להם את דברי התורה בכדי לחזק אותם, ללמד אותם ואת הדורות הבאים את יראת ה', ואת הדבקות בתורה ובמצוות.

לבסוף, בגילוי השכינה באוהל מועד מספר ה' למשה, כי בעתיד יפר עם ישראל את בריתו ויבואו עליו צרות רבות. לכן, ה' מצווה את משה לכתוב זאת כעדות בצורת שירה, ואת אותה שירה יש ללמד את העם בכדי שהעם יזכור זאת תמיד. השירה עצמה מופיעה בפרשה הבאה – פרשת 'האזינו'.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב וגמר חתימה טובה🌼

השבוע מתחילים לקרוא את ספר דברים, הספר החמישי מבין חמשת ספרי התורה, והוא מסכם את הנאמר בארבעת הספרים הקודמים. 40 שנות נדודים במדבר הגיעו לסיומן, ובני ישראל עומדים בפתח הארץ המובטחת, ומתכוננים לכניסה לארץ כנען. עיקרו של ספר דברים הוא נאום הפרידה של משה רבנו שמסקר-
*אירועים משמעותיים שחווה עם ישראל בנדודיו במדבר.
*מצוות התורה שקיבלו וחשיבותם.
*מחויבות עם ישראל.

בנוסף, משה נותן להם הנחיות לחיים בארץ. ברגעי הפרידה של משה מעם ישראל נראה שזהו הזמן לחשבון נפש, לסקור את ההישגים והכישלונות ולהתוות דרך ותוכנית לעתיד, לכיבוש הארץ וישובה.
משה מכנס את כל העם ופותח בדברי תוכחה אבל ברמיזה בלבד. רש"י כותב שכל אחד מהמקומות מזכיר מקום בהם חטאו אך משה רבינו איננו נכנס לפרטי הדברים, "בערבה" – ערבות מואב שם התפתו והלכו אחרי בנות מואב ועבדו עבודה-זרה. "מול סוף" – כשים סוף לפניהם ומצרים מאחוריהם לא בטחו בה' וזעקו-  "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?". "חצרות" – מקום מחלוקת קורח. "די זהב" – חטא עגל הזהב.
בפרשה משה מזכיר להם כיצד החליט לעשות סדר במערכת המשפטית. הוא מינה שופטים שיסייעו לו בשפיטת והנהגת העם כולו. שופטים אלו נצטוו לשפוט בדרך הצדק ובדרך הישר.
הוא מזכיר להם את חטא המרגלים. רצון בני-ישראל לשלוח מרגלים לבדוק את הארץ ואת העם היושב בה לפני הכניסה אליה. וסופו בהסתת העם והפחדתו ע"י רוב המרגלים (הגזרה לא כללה את כלב בן יפונה ויהושע בן-נון, שני המרגלים שדיברו בעד הארץ המובטחת) שלא האמינו שהם יוכלו לכבוש את הארץ מידי יושביה. בעקבות זאת, העם, הדור שיצא ממצרים, נענש בכך שהוא לא זוכה להיכנס לארץ המובטחת, והמסע במדבר הופך ל- 40 שנה, עד להחלפת הדור.
משה מזכיר להם את האירועים שקרו עם העמים היושבים בגבולות הארץ, בעבר הירדן המזרחי (בימינו, ירדן וסוריה).  כיצד הקיפו ולא יצאו למלחמה עם בני עשו, ארץ אדום. וגם עם מואב ועמון, בני לוט, לא נלחמו בשל הקרבה ההיסטורית בין העמים. לעומת זאת, משה מציין כיצד הם נלחמו וניצחו בקרב נגד שני מלכי האמורי: סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן.  אזור זה, בעבר הירדן המזרחי ניתן לבני שבט ראובן, שבט גד ולחצי שבט מנשה על-פי בקשתם וקיום הבטחתם בהמשך להלחם בחזית הקרב על הארץ כשהם עומדים בראש כוח החלוץ.
בסיום הפרשה משה מחזק את יהושע,  תלמידו וממשיך דרכו, ומעודדו לקראת הכניסה לארץ ; "(כא) …עֵינֶיךָ הָרֹאֹת, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה–כֵּן-יַעֲשֶׂה יְהוָה לְכָל-הַמַּמְלָכוֹת, אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה. (כב) לֹא, תִּירָאוּם:  כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם." (דברים ג')

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת שלח היא בפרק ב' בספר יהושע והיא עוסקת ביהושע השולח מרגלים ליריחו. רבים רואים בשליחת המרגלים על ידי יהושע כאירוע חוזר לשליחת המרגלים על ידי משה, למרות ההבדל בין שתי המשלחות והגדרות תפקידיהן, והפער העצום בין מסקנותיהן.
מתאר הרב יהודה שביב זצ"ל- "עיקר עניינה של הפרשה מוקדש לכשלון הגדול של משלחת הנכבדים שיצאה לתור את הארץ והתוצאות המרות שלכישלון זה…" ברגע ראשון אירוע שליחת המרגלים ליריחו מעורר תמיהה שהרי יהושע, שהיה במשלחת במדבר, חווה באופן אישי את הכישלון ואת השלכותיו המרות, אז מדוע לחזור על אותה טעות ושוב לשלוח מרגלים?
יהושע מבין שעצם הריגול הוא אמצעי הכרחי לקראת מלחמה וכיבוש, ואין לסמוך על נס, וגם לא על נצחון מובטח, אלא יש לנקוט בכל האמצעים הדרושים המקובלים יחד עם האמונה.
ההפטרה פותחת: "(א) וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ־בִּן־נוּן מִן־הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם־אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְאֶת־יְרִיחוֹ" (יהושע ב'). נראה שיהושע בן נון הסיק מסקנות מאירוע המרגלים בפרשה. בהפטרה יוצאים למשימה רק- "שנים אנשים", והמקרא איננו מפרט את שמותיהם. הם נשלחים לרגל, והשליחות היא בחרישיות. שני המרגלים מדווחים ומספרים רק ליהושע בן נון. בעוד המשלחת שיצאה מהמדבר 40 שנה קודם לכן, הייתה גדולה, מנכבדי העם, והם צוינו בשמם, שם כל נציג ושבטו במעמד כל העם, ומטרתה הייתה לתור את הארץ.
מיד בלילה הראשון כשנכנסים המרגלים ליריחו המלך יודע על מקום הימצאם ורודף אחריהם, אך הם מקבלים הגנה מרחב הזונה, וגם מקבלים ממנה את המידע שלשמו הגיעו לרגל ביריחו. רחב מגלה להם את נקודות התורפה בקרב האנשים, העיר והחומה-
"וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמגו כל ישבי הארץ מפניכם" (ב', ט). ולכן הם יכולים לחזור ולבשר ליהושע:
"נתן ה' בידנו את כל הארץ…" (כד).
אך שני המרגלים יכלו להתרשם גם באופן הפוך, מסביר הרב שביב זצ"ל- "העובדה שעוד טרם חלף יום מאז בואם, כבר נודע הדבר וכבר שלחו אחריהם ללכדם, הרי היא מלמדת על מודיעין מעולה וארגון למופת, ועל כוננות גבוהה של אנשי יריחו. וודאי שאילו היו הם כמרגלי המדבר יכלו להסיק מסקנות חמורות ושליליות. אלא שהערכה זו שלהם, להסיק מתוך דברי רחב ולבנות על פיהם את תמונת המצב, מלמדת מה בינם לבין המשלחת שיצאה מהמדבר. ניתן היה להתרשם לטובה ולרעה, פרטים שונים יכלו להוליך לשתי מסקנות קוטביות. וכאן הנטייה האישית ומידת האמונה והביטחון הן שיכולות להטות את הלב לפנות לכיוון השולל, המשחיר ומקדיר את המציאות, או לכיוון הנוטע אופטימיות ותקווה."
בפרשה המרגלים מתארים את תמונת המצב בארץ- העם עז, הערים בצורות, יושביהן – ילידי ענק אנשי מידות ונפילים, כל כולה – ארץ אוכלת יושביה. והמסקנה הכמעט מתבקשת: "לא נוכל לעלות אל העם". אומנם בניגוד לדבריהם של כלב ויהושע שטענו כי: "יכול נוכל לה", למרות שהיו הם במיעוט. אבל אז באה ההפטרה ומציגה את התמונה האמיתית, זו שרחב מתארת, ארבעים שנה מאוחר יותר:
"נפלה אימתכם עלינו וכי נמגו כל ישבי הארץ מפניכם, כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים… ונשמע וימס ללבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם" (ט-יא).
במילים אחרות, אם היו המרגלים במדבר מטיבים לראות, לשמוע ולהתרשם, אז התמונה והמשוב שהביאו בפני משה ובפני העם הייתה שונה, וכנראה שדבריהם של כלב ויהושע היו הם שמתקבלים.
שנזכה לראות ולחוות את המציאות בעין טובה, באופטימיות ובתקווה. אמכי"ר.
שבת שלום🥰

12 נציגי ראשי השבטים נשלחו לארץ ישראל לתור ולרגל, לאסוף מידע מודיעיני מייצג, והכוונה כמובן לא הייתה לאיסוף סלקטיבי וחיובי בלבד. אחרי הכל, הם התבקשו לבדוק ולברר את איכות האדמה, הפירות, איכות האנשים, לוחמים אמיצים או פחדנים, והאם הערים שם בצורות, מוקפות חומה? איסוף מודיעין לקראת הכיבוש. המרגלים חזרו עם המידע שראו ואספו. הם הבינו שהתקופה הניסית תמה, תם המָן מהשמיים, תמה שתיית המים מבאר פלאית, הם כבר לא יהיו מוקפים בענני הכבוד, והמגע המתמשך עם השכינה יצטמצם משמעותית. לכן, הם בוחנים האם כיבוש דרך הטבע אפשרי? והם מבינים שבדרך הטבע אין את היכולת לחדור ארצה, אז מה רצו מהם שואל הרב שניאור אשכנזי? הרי הם צדקו במה שראו.
נראה שהמרגלים מעדו בדרך בו בחרו להעביר את המידע שאספו-
" (לא) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ." (במדבר יג')
"סוטה לה: אל תקרי ממנו (מאתנו) אלא ממנו (מהקב"ה), אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו." כלומר, בפשט לא כתוב שהמרגלים אומרים שהעם הנוכרי היושב בארץ ישראל חזק מאתנו, מעם ישראל, אלא 'חזק ממנו', מה׳. מסביר הרב שניאור אשכנזי- "המרגלים המבועתים שבו ארצה עם מסקנה מבהילה: מדובר בסכנה כזו שהקב"ה בעצמו לא יכול להושיע אותנו." כלומר, כל מעשי הניסים- עשרת המכות, קריעת ים סוף, מתן תורה, מן מהשמיים, ענן הכבוד וכו' שחווה עם ישראל זמן קצר קודם לכן לא הספיקו בכדי להקנות להם אמונה וביטחון.
במילים אחרות, אין טענה כלפי המידע שהביאו המרגלים אלא על הדרך שבחרו להעביר את המידע; הייתה זו ביקורת שהעבירה תחושה חד משמעית של אי רצון לכבוש את הארץ. המרגלים נענשו על המסחר בגנותה של ישראל. הם מכנסים את העם ומוסרים לו את המידע המודיעיני ללא אהבה והערכה לנחלת האבות, ומשום כך הם גם זורעים בהלה בקרב העם. כשאנו אומרים ביקורת עם אנחה ובכבדות שטעונה באנרגיה שלילית, אנו חוטאים למטרה. ביקורת בפרט יש להעביר באהבה ובהכלה.
המסר שמשתמע מדרך העברת המידע ע"י המרגלים הוא שמה שיש בארץ למעשה גדול עלינו ומעבר ליכולות שלנו. ולכן, כנראה שהכניסה לארץ בסופו של דבר נעשית דווקא בסיוע של רחב הזונה שהיא האנטיתזה ל-12 נציגי ראשי השבטים המכובדים והרוחניים, אנשים רמי המעלה, המוזכרים בשמם בפרשה. בכניסתנו לארץ ישראל תפקידנו הוא להוריד את השכינה, השמיים, אל הארץ.
כלומר, המעבר מהמדבר לארץ ישראל נעשה בערוץ הכי גשמי, וארצי כדי להכניס בנו את הכוחות, הרוח, והאמונה שאנו יכולים, ועצם ההחלטה הנחושה היא שנותנת לנו את הכוחות להצליח. העולם והאלוקות אינם שני דברים שונים, אלא דבר אחד! והדבר הכי חשוב הוא להחליט שזה אפשרי ושאנו מסוגלים. לכולנו יש משימות ואתגרים בבית, בחוץ, והכי חשוב שליחות לקיים ולהגשים- אז איך אנחנו עושים את זה בימינו עם כל העומס בשוטף והסחות הדעת?
באמונה ובבטחון!
יוצא שהמרגלים חטאו בחוסר אמונה ולא סמכו על הקב״ה ועל עצמם. התיקון הוא בדרך העברת המסר, לקיחת פיקוד ואימוץ דרך שמעצימה את ההתגייסות והמסוגלות למרות הקושי והפחד.
היכולת להאמין ולהיות נחושים על אף הפחד במציאת הדרך לפרוץ קדימה! הלוואי ונמצא בנו תמיד את הכוחות להאמין ולבטוח שאנחנו מסוגלים! אמכי״ר.
שבת מבורכת💪🏻❤

סיפור שמספר הרב שניאור אשכנזי-

"מספרים על איש עסקים בארצות הברית שנקלע לקשיים כספיים. הוא ניסה לפתח מוצר מסוים ולהטמיע אותו בשוק, תוך שהוא מתכוון לגייס כסף ממשקיעים, אך הכספים התעכבו מלהגיע והוא הרגיש אבוד מול החובות שהלכו ותפחו. בצר לו יצא מהמשרד והתיישב על ספסל בפארק העירוני. מנסה לשכוח מהצרות שלו. אותו פארק היה סמוך לבית "דיור מוגן" יוקרתי ואנשים מבוגרים מאותו מוסד היו יוצאים אל הפארק. לפתע התיישב לידו אדם מבוגר ושאל למה הוא מוטרד. הוא סיפר. 7 המבוגר הציג את עצמו כ"הנרי פורד", אחד התעשיינים הגדולים בתולדות ארצות הברית, מייסד חברת הרכבים "פורד". "מצאת חן בעיני", אמר פורד, "ואני מאמין ביכולות שלך". הוא הוציא פנקס צ'קים מהכיס, כתב מיליון דולר ואמר כך: "תניח את הצ'ק במגירה. אל תמהר להשתמש בו, אך תמיד כשתגיע לנקודת שבר, תזכור שבמקרה הדחק יש לך את הגיבוי הזה ואתה רשאי להפקיד אותו". אותו איש עסקים נולד מחדש. הוא ידע שאין לו מה לחשוש. הוא התמלא מרץ, שכנע פקידים בבנק לתת לו הלוואות, הלהיב חברים עם המוצר שלו, עד שעבר את התקופה הקשה ופרץ לשוק. עכשיו, הדבר הראשון הוא לרוץ להנרי פורד ולהודות לו על הישועה וההצלה. הוא מיהר לאותו "בית אבות" וביקש להיפגש עם פורד. "הנרי פורד?! אין כאן איש כזה ולא היה מעולם", אמרה הפקידה. הוא ניסה לתאר לה אותו, עד שהיא הבינה. "כן, יש כאן אדם שסובל מהזיות ומציג את עצמו בכל מיני הצגות. פעם הוא פורד, פעם הוא לינקולן ופעם הוא דונאלד טראמפ". אבל בשבילו זה באמת היה הנרי פורד, כי הדבר הכי חשוב בחיים הוא להאמין שאתה מסוגל ואת האמון הזה סיפק לו אותו מבוגר."

 

השבוע פרשת פנחס שהיא הפרשה השמינית בספר במדבר. הפרשה פותחת בשבחו ושכרו של פנחס בן אלעזר על מעשהו הנועז בסוף הפרשה הקודמת, לאחר שעם ישראל התפתה אחרי בנות מואב, נגרר לעבודת אלילים והגיע לשיא הידרדרותו כשנשיא שבט שמעון לקח אישה נוכרית ושניהם חטאו לעיני כל עדת ישראל. פנחס, נכדו של אהרון הכהן, החליט להשיב את הסדר לכנו, ולעצור את המגפה הנוראית שפרצה בעם וגבתה את חייהם של עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל, ולכן, הוא לוקח רומח והורג אותם.
פרשת פנחס מתרחשת בעבר הירדן, לפני כניסת בני ישראל לארץ ישראל, ויש צורך להתכונן לקראת הכניסה, ולהתחיל בהכנות הנדרשות. הפרשה מספרת על מפקד השבטים וחלוקת הארץ בהתאם לגודל השבט, אך מיקום הנחלה נקבע על פי הגרלה. נערך מפקד לכל הגברים מעל גיל 20 בכל שבטי ישראל. הפוקדים עוברים ובודקים כל משפחה וכל שבט ולבסוף מסכמים- לרשות בני ישראל עומדים 600,730 גברים מעל גיל 20. מפקד דומה נערך גם לבני שבט לוי האחראים על עבודת הקודש. להם אין חלק ונחלה, ככתוב- " (סב) וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם, שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף–כָּל-זָכָר, מִבֶּן-חֹדֶשׁ וָמָעְלָה: כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא-נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר כו)
כל המתפקדים הם בני הדור החדש, לאחר שכל דור המדבר מת במשך הזמן בעקבות עונש חטא המרגלים, חוץ מיהושע בן-נון וכלב בן-יפונה שלא חברו עם המרגלים ודיברו על הארץ טובה.

בהמשך מסופר על חמשת בנות צלופחד שבאו לתבוע את נחלת אביהן בארץ. אביהן נפטר במדבר ומאחר ובנים לא היו לו, אין ממשיך למשפחתו ולנחלתו. הן מבקשות, למרות שזו זכות של הבנים במשפחה, לרשת את הנחלה. ה' מקשיב לבקשתן, ומורה על כך בחוק – חוק לכל העם – אדם שנפטר בלא בנים נחלתו עוברת כירושה לבנותיו. למעשה, לאחר פניית משה, ה' מבהיר את דיני הקדימה בירושת הנחלות: ראשון היורשים – הבן, ובהעדרו, במשפחה שאין בה בנים – תירש הבת. רק אחריה מגיע תורם של אחי האב או קרובי המשפחה מצד האב.

משה יודע שהוא לא יזכה להיכנס לארץ, והקב"ה אומר לו לעלות על ההר להשקיף ולראות אותה מרחוק. משה דואג לעם ישראל ומבקש מה' למנות מנהיג שימלא את מקומו. הוא מבקש שיהיה זה אדם שידאג לכל אחד ואחת מבני-ישראל, בעת מלחמה יצא בראש הצבא, שיהיה רועה נאמן ויוביל את בני ישראל בכניסתם לארץ המובטחת וישובה.

ואכן, הקב"ה ממנה במקום משה רבינו את יהושע בן-נון, משרתו המסור ותלמידו המובהק, ומצוה את משה להסמיכו לתפקיד המנהיג, ככתוב- " (יט) וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם. (כ) וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו–לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (פרק כז) משה מכנס את כל העם וסומך על יהושע את שתי ידיו בנוכחות ולעיני כל ישראל, כל העדה, והכהן הגדול אלעזר.

הפרשה מסיימת בתיאור של עבודת הקורבנות וחגי ישראל. אחד מהקורבנות הוא קורבן התמיד שהוקרב יום יום ושמרמז על התמדה ועקביות בעשיה שלנו.

התורה מונה את קורבנות המועדים : פסח, שבועות, ראש השנה ויום-הכיפורים, סוכות ושמיני-עצרת.

 

משה רבינו מבין ויודע שימיו ספורים, ולכן, מבקש מהשם שימנה מנהיג שימלא את מקומו, הוא מפרט איזה מנהיג- "(טו) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר. (טז) יִפְקֹד יְהוָה, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה." (במדבר כז)
ורש"י מבאר: "אמר לפניו: ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו".
ומשה ממשיך בתיאור המנהיג הרצוי- "(יז) אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת יְהוָה, כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה." (במדבר כז) מסירותו של משה לעם ישראל נותרת איתנה גם כשהוא יודע שלא יזכה להיכנס לארץ המובטחת.
מנהיג הציבור, אמור לחוש את צרכי הכלל והפרט, מנהיג צריך להיות עם סובלנות לכל אחד ואחת, לדעות והזרמים השונים, להיות ערכי, להנהיג מתוך הכלה, מתינות, שיקול דעת ונחת. אומר הרבי מקוצק : "זה ההבדל בין יהושע לבין פנחס. פנחס צודק בקנאות שלו, אבל זו לא דרך של הנהגה. דרך של הנהגה, מנהיג שיכול להנהיג הוא אדם שיכול לנהוג במתינות לרוחו של כל אחד ואחד."
והקב"ה משיב למשה- "(יח) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן–אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ;" (במדבר כז)
אומר הרב עמיהוד סלומון, "האם הכוונה שיהושע יָדע לומר לכל אחד את המילים שימצאו חן בעיניו? הרי זו אינה דוגמה של מנהיג מוֹבִיל, אלא דווקא מוּבָל על ידי האזרחים, ומתחנף אליהם."
"הרב חיים כהן רפפורט מאוסטרהא (אוצרות חיים) מבאר עניין זה על פי הפסוק: "כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו – וְתֹכֵן לִבּוֹת ה'" (משלי כא:ב), כיוון שכל אדם מאמין בדרכו שלו, הוא נוטה לחשוב שמי שאינו הולך בדיוק באותה דרך, הרי הוא חוטא. אך "תֹכֵן לִבּוֹת ה'" – הקב"ה בוחן כליות ולב, ואם כוונת האדם היא לשם שמים, גם אם דרכו שונה, הרי גם הוא משובח לפניו באותה מידה."
הסופר והעיתונאי איתמר לוין מתאר את יהושע, המנהיג שיחליף את משה-
"לפנינו מנהיג צבאי מנוסה, עניו מצד אחד ותקיף מצד שני, מי שבמשך עשרות שנים הקשיב והתבונן ולמד, ראה כיצד משה מתמודד עם קשיי היום-יום, עם צרכיהם החומריים ביותר של בני ישראל ועם תלונותיהם, ואדם שבזכות מעלות אלו זכה גם לגדולה רוחנית. זהו המנהיג הראוי לעם ישראל, במיוחד כאשר המשימה היא להנחיל לעם את ארצו."
לסיום- משה רבינו דואג לצורכי העם בשעה בה היינו מצפים שידאג לצרכיו, הוא מתגלה כאן בגדולתו. בקשתו ודאגתו של משה לרועה מסור שיצעד בראש ויוביל את עם ישראל נאמנה מזכירה לי את האני מאמין של המפקדים שלנו בצה"ל—מדבריו של דוד בן-גוריון-

"לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם – אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך."