תגית: יהודה

השבוע השתתפתי במפגש לזכרו של רב סרן חגי בן ארי ז"ל בזום, ההרוג האחרון של צוק איתן. נושא הזום היה 'עין טובה', "אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם?… עַיִן טוֹבָה", מפגש זום מחזק שבזכות חגי קיבלנו תזכורת משמעותית לבחירה שיש בידנו בכל רגע נתון ואת העוצמה של עין טובה. מעניין לראות שדווקא בימים אלו מה שנחשב ל'טוב' זו תוצאה- שלילית, תפיסת מרחק, הקפדה על הבידוד/סגר/קפסולה כדי להגן על הסביבה שלנו. ואילו 'הרע' הפך לתוצאה חיובית, חיבוק, קרבה ומגע כשאנו נדרשים לשמור על ריחוק. הסדרים שהכרנו התהפכו. מקריאה שטחית של הכתובים ניראה לכאורה שיוסף פשוט מתעלל באחיו כנקמה על מה שעשו לו. עיון מדוקדק בכתובים פותח מחדש לדיון הנחה זו. מדוע מתנכר יוסף לאחיו? האם אכן זו נקמה? ענישה- מידה כנגד מידה? או שמא רצה יוסף לבחון אם אחיו חזרו בתשובה או בחר לייצר עבורם את ההזדמנות לחזור בתשובה?

לאחר דרמה של ארבעה עשר פרקים, מגיע השיא בהתגלות יוסף לאחיו ובניסיון להתפייס עמם. האם אכן סלח להם יוסף? ואם כן, מהיכן שאב יוסף את הכח לסלוח לאחיו? התהליכים הנפשיים והרוחניים שעבר יוסף מאז השלכתו לבור ע"י אחיו, הפיכתו לעבד במצרים ועד להיותו משנה לפרעה מתוארים לנו דרך מסע ההתבגרות של יוסף מנער צעיר למנהיג אחראי של בית יעקב במצרים.
אומנם יוסף מתנכר אליהם אך יחד עם זאת נראה כי הוא מתכנן מהלך ארוך שיתכן ונובע גם מהבנתו ואמונתו בחלומותיו עוד כילד. יוסף פועל להשגת אחדות המשפחה, שתלויה בו הן מבחינה כלכלית והן מבחינה משפחתית/חברתית.
מסביר הרב זאב וייטמן,
"יוסף איננו נוקם באחיו… אף שהקריאה הראשונית עלולה ליצור רושם שיוסף אכן נוקם באחיו על מעשיהם ומשיב להם כגמולם, קריאה מדוקדקת ומדויקת יותר מגלה שהדבר לא סביר ולא רק מחמת ההנחה הראשונית שהתנהגות זו איננה הולמת את דמותו של יוסף הצדיק כפי שמצטיירת בעינינו:
1.) פגיעה באביו- אם מטרת יוסף הייתה לנקום באחיו על מעשיהם, הוא לא היה פועל באופן שפוגע באביו הזקן, מדאיג אותו ומעציב את ליבו הרבה יותר מאשר את אחיו.
2.) רגשותיו של יוסף- לאורך כל הדרך נראה שיוסף כובש את רחמיו לאחיו והוא מתקשה להתאפק מלבכות. גם בשעה שהוא מתנכר כלפיהם, הוא נזקק לבטא את אהבתו וחיבתו לאחיו בהתנהגות רכה, חומלת ואוהבת. דבר זה מלמד שהוא פועל מתוך מטרה מסוימת ללא שנאה או עוינות כלפי אחיו. אי השנאה מתבטאת בהחלטתו לשחרר את כל האחים ולהחזיק רק את אחד מהם במשמר, בהזמנתו אותם לאכול איתו, ובנתינת מתנות.
נחמה לייבוביץ לומדת מכל זה שמעייו של יוסף הומים לאחיו והוא איננו שונא אותם כלל וכלל. היא מוסיפה, שלאחר מות אביו אומר יוסף לאחיו שלא יראו מפניו כי הוא איננו א-לוהים הראוי להעניש, וכל מה שקרה היה בסופו של דבר לטובה (בראשית נ', י"ט-כ"א). לדעתה, התנהגותו האצילית של יוסף איננה מתיישבת עם המחשבה שהוא נוקם באחיו, ועוד על חשבון אביו… לדעתה יוסף היה צריך למצוא דרך להגשים את חלומותיו מבלי לצער את אביו ולפגוע בו.
3.) זכירת החלומות- כנימוק למעשיו ולהתנכרותו מקדימה התורה ואומרת "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם…" (בראשית מ"ב, ט'). התורה לא כותבת "ויזכור יוסף את השלכתו לבור", או "את רצונם להורגו", "את תחנוניו שלא נשמעו", אלא רק את החלומות. על בסיס פסוק זה, המדגיש את זכירת החלומות, מסביר הרמב"ן שהמניע של יוסף הוא מחויבותו להגשים את חלומותיו…
4.) בנוסף לכך שיוסף בודק את נאמנותם לבנימין, הוא גם נותן לאחיו הזדמנות לכפר על עוונם כלפיו, נותן להם אפשרות לעשות "תשובת המשקל" באופן התנהגותם כלפי בנימין. יוסף מעביר לאחיו "סדרת חינוך" ובוחן על ידי יחסם לבנימין האם הם חזרו בתשובה."

מה חושבים אחי יוסף על בנימין בעת שהגביע נמצא באמתחתו? האם הם חושדים שבנימין אכן גנב את הגביע, או שהם יודעים שמדובר בעלילה? נראה שלא זה ולא זה נכון, ויוסף פעל באופן שהם מבינים שבנימין לא שלח את ידו בגביע ושהם נענשים בידי שמים. יוסף בוחר להתבונן בעין טובה על כל תלאותיו, גם כשהוא מצוי בעמדת כוח וביתרון הוא איננו עסוק בנקמה כי אם בתיקון ושיקום האחווה, המעורבות, והאכפתיות במשפחה. מהלך שמגיע לשיאו בנאומו של יהודה. יוסף מקשיב לנאום של יהודה ומבין שאחיו מתחרטים על מה שהם עשו, ושהם באמת עברו שינוי. העובדה שהם עושים כל מאמץ להיות ערבים לבנימין, בנה השני של רחל, ולא חזרו שוב על אותה התנהגות מביא את יוסף להתוודע ולהתגלות בפניהם. יוסף בוחר להתבונן על האירועים בחייו בעין טובה, "(ה) וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה:  כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם." (בראשית מה').

הרב ד"ר יוסף פריאל מבהיר- "בעל העקידה והאברבנאל, ובמבט מעמיק הנובע מלב יהודי שחווה רדיפות, חשפו בפנינו שאין כל נקמנות בסיפור. יש אהבה שצריכה בתחילה להיות מוסתרת, וכשהזדככה הנפש החוטאת נחשפה האמת, הן האנושית הן האלוקית…" יוסף התרגש עד דמעות בשמעו את החרטה של אחיו על מה שעוללו לו (מב:כא-כד).

ברגעים רבים בחיינו אנו חווים תחושת וודאות לגבי הנראה לעינינו, היכולת לבחור להתמקד בעין טובה היא שריר שעלינו לאמן, זוהי התבוננות שמפיקה מכולנו את המיטב, כי מסתבר שמה שאנחנו בוחרים להתמקד בו הופך להיות העיקר. שנצליח לבחור לראות בעין טובה מטיבה ומקדמת. אמכי"ר.

שבת שלום💞

מוקדש לזכרו של חגי בן ארי ולרפואתה השלמה של נעימה בת חיסנה (יפה) בתוך שאר חולי ישראל

סיפור יוסף ואחיו עוסק בשאלה איך משפחה שחווה משברים מאתגרים נשארת יחד ולא מתפרקת? השבוע, בפרשת 'ויחי', סיפור יוסף ואחיו חותם את חומש בראשית, וזהו רגע המפנה של הספר. זוהי פעם ראשונה שמלחמת אחים לא מסתיימת בדחייה של אח ללאום אחר. השבוע הסיפור עוסק ביחסי האחווה בין האחים ללא מתח ומאבק לאומי. ואין מנוס אלא לשוב ולשאול כיצד הצליח יוסף לסלוח לאחיו, מהיכן מצא את תעצומות הנפש, ומה הוא אמר ועשה שאפשר את הפיוס הזה?

כבר בתחילת הסיפור ליוסף 3 עימותים עם אחיו, טרם מכירתו לישמעאלים. תחילה מביא יוסף, האח הצעיר, את דיבתם הרעה לאביהם. בהמשך, גדל הפער והפירוד כשיעקב מכין רק ליוסף כותנת פסים ייחודית. ובאירוע ה-3 חלומות יוסף שמעצימים את שנאת האחים אליו. אירועים אלו מובילים לבסוף למכירת יוסף.

אז כיצד מתאפשר הפיוס?
יוסף עובר מסע שבתחילתו הוא חולם, ילד צעיר, לא בשל, שאיננו רגיש לתחושותיהם של אחיו (לפחות על פי הפשט). חלומותיו הינם ביטוי להנהגתו כשתחתיו מצויים אפילו השמש והירח, כלומר, הוא מעליהם. בעוד בסוף הסיפור, יוסף במצרים הופך מחולם לפותר ומממש החלומות. יוסף הופך לאדם בוגר, שמביע רגש ובוכה באופן לא שגרתי ואפילו ייחודי. ומול אחיו, יתכן שבסוג של תיקון לדבריו- כי עומד הוא מעל לשמש ולירח, הוא מוסיף עתה ואומר- "התחת אלהים אני", הפנמה והטמעה מפורשת, למקומו בסיפור כשליח הממלא את תפקידו.

הפיוס מתאפשר כי יש פה הבנה שהתמונה הרבה יותר רחבה. יהודה שלוקח אחריות טוטאלית, שלמה ונוקבת, ובהמשך לאחר פטירתו של יעקב אביהם, האחים כולם מציעים את עצמם להיות ליוסף לעבדים, ובנוסף מכירים במעשיהם הקשים ליוסף אחיהם. מההצעה הזו של אחיו, יוסף בוכה על חוסר האמון והמחשבה כי הוא לא התפייס איתם עד הסוף, וזאת לאחר 17 שנים של שהות משותפת במצרים- "(כ) וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב." (בראשית נ') כלומר, יוסף איננו מסיר את אחריותם ממעשיהם- שחשבו עליו רעה, אך הוא מפנה את התבוננותם והתייחסותם לתמונה הרחבה יותר, לתפקיד של כל אחד ואחד ושליחותו. יש פה כאב וזיכרון, והשאלה אם ניתן לבנות קומה גבוהה יותר ממעל שתתגבר על אותו כאב למרות הזיכרון הצורב. קומה המאפשרת חיבור מחודש.

ביחסים משפחתיים יש קושי גם כשמתפייסים אבל הסיפור הזה משקף לנו שניתן להתעלות מעל הקושי כי יש בתוכנו גם את יהודה, גם את יוסף וכו', דמויות רבות ומגוונות. עימותים זה דבר מורכב, והסיפור מבטא שתי תנועות שיש לנו בנפש-
האחת- לקיחת אחריות וערבות על חלקנו, ולהובילם למקום מקדם (יהודה מלשון הודיה, הכרה וכו').
השנייה- ללמוד לשחרר את הסיפור, להכניס את האלוקות, הכח עליון, שבסיפור (יוסף מלשון להוסיף, מה עוד?). לראות שיש לסיפור הקשרים ותפקידים מעבר לשאלה האישית שלנו (מה שנקרא 'אכלו לי שתו לי'). נראה שהתורה מנסה ללמד אותנו שקל לכולנו לשפוט אחרים על מעשיהם, אבל בסופו של דבר הסיפורים  בספר בראשית הינם תמונת מראה שמחזירה את השאלה לחיים שלנו. איפה מתבטאים יוסף ויהודה שבנו, ומה אנחנו צריכים לעשות בתוך המערכת יחסים של חיינו?! ( ד"ר חזי כהן).

בהתבוננות על סיפור יוסף ואחיו מורגש שכל השתלשלות האירועים עד הגעתם מצריימה נובעת מחוסר בתקשורת. כך גם אנו לעיתים בולמים איתותים רגשיים שעולים מתוכנו עקב שיקולים שונים. היכולת לשתף בתחושות, בתיסכולים, בקשיים, ואפילו בסתם מחשבות אישיות איננה טבעית לנו ואף לא פשוטה. זוהי סוג של בלימה שיכולה להיות לאורך זמן מתוך הרגלים, קיבעונות ופחדים, ואין ספק שזה גובה מאתנו מחירים כבדים. התוצאה היא השתקת מקור חיות חזק בתוכנו, ויצירת מפגשים פחות אינטמיים ואותנטיים עם הזולת.

לגיטימי לחלוטין לכעוס על אדם שפגע בנו. אבל חשוב להבין מדוע אנו נשארים עם הכעס וכיצד הכעס "משרת" אותנו (התקרבנות, האשמה, סחטנות רגשית וכו'). ישנם מקרים בהם הדברים נראים לכאורה מוחלטים שאינם ניתנים לגישור, ואפילו מתעוררות שאלות וספקות ביחס לניתוק. לכן, חשוב לפתח יכולת לגמישות מחשבתית, שתאפשר לנו לשנות את דעתנו ולבדוק את אפשרויות החיבור מחדש. לעיתים עצם הנסיון עצמו להתפייסות, גם אם האחר אינו משתף פעולה אפילו מסרב, עדיין זה עשוי להיות מתכון לשחרור והקלה מאותו קונפליקט שיאפשר להניח לנושא ולעבור הלאה בחיינו.

אסיים  בדבריה של ד"ר ברכי אליצור-
"מעלתו של יוסף היא היכולת להתעלות על רגשות הכעס, ועל שאיפת הנקם ולהתמסר לשליחות האלוהית ולהבין אותה כמי שצריכה להכריע את פעולותיו. אלמלא תיעוד רגשותיו העזים, ספק אם היינו מבינים את מלוא משמעותו של הכינוי הבלעדי בו זכה- יוסף הצדיק."
אצל יוסף הכל פורץ יחד, הרצון להגשים חלומות, הגעגוע, הנקמה, הרצון לחנך, ויחד עם זאת המיקוד בשליחותו וההבנה של חשיבות מימושה גוברים על כל אותן תחושות אישיות. מי ייתן ונצליח לסלוח, להתפייס ולהשיג שלום בחיינו. אמכי"ר.
שבת שלום💐

הפטרת פרשת ויחי היא בספר מלכים א' פרק ב, פסוקים א-יב.
הן בפרשה והן בהפטרה עוסקים בצוואות. ההפטרה פותחת ב- "(א) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי־דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת־שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר׃…" ובפרשה כתוב- "(כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת…" (בראשית מט)
מתאר הרב יהודה שביב-
"ימיהם של שני חותמי תקופות קרבים לקיצם; יעקב חותם את תקופת האבות, ודוד חותם את תקופת הבנים הכובשים ומתנחלים. דוד חותם תקופה שראשיתה בימי יהושע – ימי ראשית הכיבוש, הנשלם ע"י דוד. מכאן ואילך מתחילה תקופה חדשה – תקופת הבית… אצל אבות האומה – יעקב ודוד, יש עניין לדורות גם בחלק האישי שבצוואה. גם יעקב וגם דוד מבקשים מהבן הקם תחתם, לעשות את שאין ביכולתם הם לעשות. כך משביע יעקב את בנו יוסף שידאג להעלות את גופתו לקבורה באחוזת הקבר המשפחתית בארץ ישראל, וכך גם מצווה דוד את בנו שלמה לגמול ליואב ושמעי כרעתם ולברזילי כטובתו. אותו גמול שנבצר, כנראה, מדוד לגמול להם."
מטרת שתי הצוואות היא לקבוע ולייצב את ההנהגה בידו של מי שראוי לה. שניהם אומר הרב שביב-"- יעקב ודוד – שוזרים בדבריהם פרק מן הקורות אותם, פרק שיש עימו גם חשבון נפש מסוים. יעקב מספר ליוסף "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען… ואקברה שם בדרך אפרת…" (מ"ח, ז). ודוד מספר על מעשיהם של יואב, ברזילי ושמעי."
בפרשת השבוע אנו קוראים על יעקב אבינו שימיו קרבים. הוא אוסף את בניו סביב מיטתו ונפרד מכל אחד ואחד מהם בנימה ופנייה אישית. יעקב בדבריו אליהם קובע את סדרי העם שעומד לקום מזרעו. בניו, הינם המשפחה המצומצמת אך בעתיד לבוא, הם יהיו לבני ישראל, בקרוב הם יהיו לראשי שבטים של עם ישראל. לכן, צוואתו של יעקב איננה עניין אישי בינו לבין משפחתו, אלא אמירה וקביעה מה יהיה תפקידם העתידי כראשי השבטים, מאחר ולכל אחד תפקיד ייחודי בעם ישראל. למעשה, יעקב אבינו מגדיר לבניו, לכל אחד ואחד מהם את התכונות המיוחדות שיקבעו את התפקיד שיקבלו השבטים שיצאו מהם. ליעקב בנים רבים שימשיכו את מפעל חייו. כולם מתאספים ושומעים תוכחה, ברכה, את כל הדברים הקשורים בייעודם. כל הבנים נמצאים יחד, ויעקב, שחייו היו קשים, זוכה למות בשלווה.
אצל דוד תלויה כל התקווה להמשך שושלת ביתו, בבן אחד. בן אחד שימשיך את מפעלו של אביו. דוד, מלך ישראל, בצוואתו וברגעי חייו האחרונים מנחה את בנו לגבי המורדים במלכות שלא באו על עונשם ולהכיר טובה לאלו שסייעו לו במלכות. זהו נטל כבד על מצפונו כי הוא יודע ששלטון שיקיים את המלכות מחייב צדק ומשפט. במילים אחרות, דוד לא זוכה לשלווה בזקנתו, ובאחרית ימיו עליו להדריך את בנו בהנהגת המדינה.
יעקב אבינו ודוד המלך, שניהם צדיקים שבמיתתם קרויים חיים ושמעשיהם והשפעתם ממשיכה הרבה לאחר מותם. יעקב הוא ישראל שכולנו, עם ישראל, קרויים על שמו, ודוד מלך ישראל ששושלתו שושלת המלוכה היא משבט יהודה – והרי אנו נקראים יהודים.
אז מה המסר?
ברוח דברים אלה ובהשלכה לימינו, מדובר פה על פרידת אב מבנו, ועל פרידת הורים בכלל מילדיהם ועל מעבר דורות. בעצם, אנו נפרדים מהעולם בדרך זהה לדרך שבה חיינו בעולם הזה. כלומר, אם בחיינו ננהג כמנהיגים ראויים וטובים, ובהתאם גם ננתב את הכוח והסמכויות שיש בידנו, ובמקביל נדאג גם להיות נוכחים אז ניתן יהיה גם לצפות שתהא לנו מורשת ראויה להעביר הלאה לילדנו. מי ייתן ונזכה כולנו לחיים טובים, ארוכים ומניבים, חיי ברכה ומימוש, ושנשכיל ונבחר לנווט את מפת הדרכים של חיינו בחכמה ועם רגש לזולת. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

השבוע פרשת ויגש שהיא הפרשה האחת-עשרה בספר בראשית. הפרשה ממשיכה לתאר את אירועי יוסף ואחיו.
הפרשה הקודמת כאמור הסתיימה במתח: האם יילקח בנימין מאחיו, ויישאר אצל יוסף? מצב האחים חמור, יוסף הוא משנה למלך מצרים, והאחים, שאינם יודעים עדיין שהוא יוסף אחיהם, באים לבקש ממנו אוכל בגלל הרעב הכבד שיש בארצם, רק שעתה הוא גם מחזיק באחיהם הצעיר, בנימין, המואשם בגניבה ויוסף דורש את הישארותו כעבד במצרים.

פרשת ויגש נפתחת ביהודה הניגש ליוסף ומבקש בנחישות להציל את בנימין, אחיו הצעיר; יהודה הבטיח לאביו כי הוא ערב להחזיר אותו אליו ועל כן הוא נחוש לשחרר את בנימין. יהודה מספר ליוסף את כל הסיפור על אחיהם יוסף שהיה בנה של רחל, אשתו האהובה של יעקב, שנטרף למוות על ידי חיה רעה, ואת העובדה שאביהם עדיין מתאבל עליו. הוא מוסיף ומשתף את יוסף כי בנימין הוא בעצם הבן היחיד שנותר ליעקב מרחל, והוא הבן זקונים, ולמעשה חיי יעקב אביהם בסכנה אם בנימין לא יוחזר בשלום לביתו. יהודה מבקש את רחמיו של יוסף, ומציע ליוסף שייקח אותו לעבד במקום בנימין.

יוסף שמתרגש מדבריו של יהודה לא מתאפק, והוא מבקש מכל היועצים והאנשים שבחדר לצאת, ולהיוותר לבדו עם אחיו. ואז הוא פורץ בבכי, ומגלה להם כי הוא יוסף, אחיהם. האחים נדהמים מהגילוי וחוששים מיוסף שעתה ירצה לנקום בהם על שמכרו אותו. אבל יוסף מרגיע אותם, ומסביר להם שהאירועים שקרו הם למעשה חלק מהתכנית האלוקית- " "(ח) וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם."  (בראשית מה'). יוסף שואל אותם- "העוד אבי חי?" ושולח איתם אוכל רב ומתנות. הוא מבקש מהם לשוב לארץ כנען ולהביא גם את יעקב אביהם למצרים.

כששומע יעקב את הבשורה שיוסף חי, הוא אומנם יורד למצרים, אך הוא חושש מהירידה מארץ כנען. בדרך ה' נגלה אליו בחלום ואומר לו שלא יחשוש לרדת למצרים, וששם, בגלות, תהפוך משפחתו לגוי גדול, ובסופו של דבר ה' יעלה את עם ישראל ממצרים, וישיבם אל ארץ כנען. לאחר מכן, התורה מונה את משפחת יעקב בשמותיהם.
בהמשך מתוארת פגישתם המרגשת של יעקב אבינו ובנו יוסף לאחר שנים רבות שהתאבל עליו. לאור העובדה שהם רועי צאן, יוסף שדואג לכל המשפחה מקבל אישור מפרעה לגור ב"ארץ גושן" שהיא כנראה אזור פורה במצרים. ואכן, המשפחה מתאחדת ומתגוררת בארץ גושן.

בסיום הפרשה באותה העת הרעב במצרים גובר, ויוסף מוכר לעם המצרי תמורת תשלום מהמזון שנאגר. אך עם הזמן גם הכסף של העם המצרי נגמר, ותמורת אוכל מוכרים התושבים את כל אשר להם כולל אדמותיהם. חשוב לציין שעיון בפסוקים מבהיר שאמנם יוסף קנה את כל האדמות אבל העם לא היה משועבד לפרעה אלא הם עבדו כאריסים כשהם מקבלים 80% מהתבואה ורק חמישית, 20% לפרעה. אלו נחשבים תנאים מצוינים כי בדרך כלל היחס היה הפוך. יש להניח שזו הסיבה לאהדה שהייתה כלפי יוסף שדאג ואפשר להם לעבוד בתנאים הוגנים, מכבדים וייחודים אלו.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

ונסיים- אז מה בין יוסף ליהודה?

בשתי הפרשות האחרונות, 'מקץ' 'ויגש', יוסף (אותיות פיוס) שמסמל את העולם הרוחני, ויהודה שמסמל את העולם הגשמי שלנו למעשה הם מגשרים על שני העולמות הללו. באופן טבעי בגלל ההבדלים והניגודים תהא התנגשות בין העולמות, וזה מה שקורה תחילה בין יהודה ליוסף, ולכן "ויגש" מלשון התנגשות. כשלאחר התוודעות לאחיו אותה התנגשות הופכת למפגש משפחתי מאחד, "(ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה… (.טו) וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו, וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם; וְאַחֲרֵי כֵן, דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ." (בראשית מה)

אחיו של יוסף עוברים ממצב קשה ונואש למצב מפתיע ומרומם רוח. מעבר שמתאפשר מתוך תהליך שהם עברו, תהליך של זיכוך המשולב בלקיחת יוזמה ועשייה. יהודה שמייצג את אחיו ואת העולם הגשמי שלנו יוזם מעשה שנראה נועז וחסר סיכוי.  יהודה, איש עברי בארץ זרה, רועה צאן, מעז לגשת לשליט האימפריה המצרית בנחישות, בדיפלומטיות, ברגישות ובחכמה ולשכנע אותו לשנות את גזר הדין, ולשחרר את בנימין שנמצא אשם מעל כל ספק. להזכירנו, יוסף הוא השליט שעל פיו יישק דבר, אז מה הסיכויים לשנות את החלטתו?

הפרשה מלמדת אותנו שגם בחיינו, בסיטואציות לא מעטות, אם ניזום וננהג בנחישות ובמלוא הרגש והעוצמה, מתוך אמונה מלאה במטרה שהצבנו לפנינו, נוכל להשפיע ולשנות מצבים לטובה, ולעיתים אפילו לעשות את הבלתי אפשרי. יהודה שהציע לאחיו למכור את יוסף, מקבל למעשה הזדמנות נוספת, הפעם עם אחיו בנימין, לתקן את התנהגותו, והפעם הוא מתמודד ונלחם למען האח הקטן, הוא ערב לו, מגייס תעצומות נפש, ומגלה מסירות נפש. עם כל הניגודים והשוני יוסף ואחיו מצליחים בסופו של דבר לגשר על הפערים ולהתקרב. המאבק בין האחים שהתחיל בשנאה, מסתיים בהשלמה ובאחדות. האחים מבינים שלכל אחד מהם יש תפקיד ומקום, ושהם יכולים לחיות יחד בשיתוף ובאחווה.

פרשת ויגש משקפת לנו את כח החיבור בין העולם הרוחני לעולם הגשמי, להשיג דברים הנראים בלתי ניתנים להשגה, או לפתרון, תמיד ישנן אפשרויות להפוך התנגשות להתמודדות מאוזנת ומטיבה, תלוי כמובן בכמות ובעוצמת ה"ויגש" שאנו מוכנים לעשות וליזום בכדי להשיג את מבוקשנו.

מי ייתן ונזכה לפתח ולאמץ "ויגש" שיקדם, יפרה, יחבר, ישפיע וישנה לטובה את כל אותן התנגשויות בחיינו. ושיהיה בידינו, האמונה והכח ליזום, לעשות, ולפעול בנחישות ובדבקות להשגת מבוקשנו לטובה. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורכת

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל

פרשת ויגש פותחת ב-

(יח) " וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי…" (בראשית מד)

" רבי יהודה אומר: "הגישה למלחמה, כנאמר (שמואל ב, ז): "ויגש יואב והעם אשר איתו למלחמה".

רבי נחמיה אומר: "הגישה לפיוס, כנאמר (יהושע יג): "ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו".

וחכמים אומרים: "הגישה לתפילה", כנאמר (מלכים א, ח): "ויגש אליהו". (מדרש רבה בראשית צג, ו).

בשיחה זו נראה שהכל היה כלול- יהודה התפלל בסתר ליבו לקב"ה שיצליח בפנייתו אל המושל. היו בהן מלות פיוס, להרגיע את רוחו הסוערת והזועמת של המושל המצרי המוזר, ובנוסף נחישות ההחלטה להילחם עד הסוף על חייו וחירותו של בנימין.

כלומר, יהודה החליט להילחם. להילחם בכל כוחו למען חירותו של אחיו בנימין, למרות שאשמתו של בנימין כביכול הוכחה. עתה, הכל תלוי במוצא פיו של יהודה שפותח בנאום ארוך, הארוך ביותר בספר בראשית, נאום שכולו פיוס ורצון לבקוע את מעטה הקשיחות של המושל המצרי, ולמצוא נתיבות אל ליבו. יהודה משתף אותו בכל השתלשלות המאורעות עד לאותו רגע. כולל התנהגות המושל איתם, את חשדותיו והתנכלויותיו (פסוקים יח-כט). לאחר מכן, הוא מתאר את ההשלכות, את סכנת המוות המרחפת על ראש האב הזקן, יעקב, שעדיין מתאבל על בנו יוסף שנעלם, שאם גם בנה השני של רחל, בנימין, לא ישוב לביתו (פסוקים ל-לב) הוא לא ישרוד. ולבסוף, מציע יהודה למושל את ההצעה הבאה:

"(לג) וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר–עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו.  לדכִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי:  פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי." (בראשית מד)

זו נקודת השיא. יהודה מוכן להיות עבד עולם, בתמורה שאחיו הקטן ישוחרר. (וזאת, למרות שלכאורה הוכח שבנימין פשע, ובמקרה כזה נקי יהודה מהבטחתו). אכן, המדרש רואה במעשהו זה של יהודה את הפסגה. הנכונות לשאת בסבל האיום של העבדות. סבל של יום יום, שעה שעה, רחוק מהבית ומהמשפחה.

כשאנו מרגישים ש"סידרו אותנו", אנו נוטים להגיב בכעס, או לעיתים נדמה לנו שאין לנו ברירה אלא לוותר ולקבל את המצב כמו שהוא. השבוע הפרשה מראה לנו שלמעשה קיימת דרך שלישית. כשיהודה היה נחוש להחזיר את אחיו בנימין הביתה לאביו, יעקב, הוא עמד באומץ רב בהחלטתו תוך עיקשות ודבקות במטרה, אבל יחד עם זאת הוא נותר רגוע והתייחס למושל, יוסף, בכבוד. שיעור חשוב בכיצד לעמוד על זכויותינו בלי לעורר מריבה ואנטגוניזם.

ואז, דקה לפני "הפיצוץ", ברגע השיא של הדרמה-

יוסף ראה, יוסף שמע יוסף הרגיש ויוסף הבין-

האחים הביעו חרטה בכל נימי נפשם על שחטאו כשמכרו אותו לעבד לפני שנים רבות. במקביל, יהודה בנאומו מוכן עתה למסור את נפשו למען חירותו של בנימין – האחים הוכיחו ללא ספק שהם עשו תשובה שלמה. ולכן, זהו הזמן שבוחר יוסף להתגלות לפניהם. הגיעה העת שיבינו מדוע עד כה נהג עימם כך.

רגע השיא הגיע… יוסף מסיר את ה"מסכה" מעל פניו ומתגלה לאחיו –"…  (ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.  ד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. (בראשית מד)

הייתה זו הכרזה מדהימה, ברגע השיא של המשבר בין יוסף לאחיו, ולאחר המונולוג של יהודה. האווירה בפגישה זו הייתה קשה מנשוא, המתח היה בשיאו. האחים הובאו אליו – כמסופר בפרשה – מוכים ומובסים. לכאורה אשמת בנימין הוכחה מעל לכל ספק, הרי באמתחתו נמצא גביע הכסף, גביע המושל. לכן, כשיוסף עצמו לא יכול לשאת את הרגשות שעולים הוא קורא: "הוציאו כל איש מעלי!", כדי שאחיו לא יתביישו, ורק כשנשארו לבדם, באינטימיות, פנה אליהם ואמר: "אני יוסף, העוד אבי חי?"
נשמתם של האחים כמעט פרחה… – "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו".

אומר הרב משה גרילק  "זהו סיפור השבוע… אנו קוראים אותו בפעם המי-יודע-כמה. גדלנו על ברכיו מגיל הינקות, ואין בו כל חידוש, גם כשנעבירנו לבנינו הלאה, נלמדנו כפי שנכתב, בתוספת פרשנות זו או אחרת. יתירה מכך, לו היינו ניצבים שם בארמון, בעת המעמד המרגש של איחוד המשפחה מחדש; לו היינו עיתונאים, המסקרים את החדשות בארץ הנילוס, היינו מעבירים "סקופ" זה לאנושות כולה, כל עיתון בשפתו ובדגשיו – וזהו.

כשאדם מגלה – בוקר בהיר אחד – שטעה בכל מהלך חייו – הוא חש בושה צורבת שאינה נותנת מנוח. במיוחד, כשנשוא הבושה (במקרה זה יוסף) עומד מולו, ובעצם נוכחותו מסיר מעליו את כל מחלצות התירוצים, ההסברים והתיאוריות השקריות, שבהם הצדיק את מעשיו עד היום. שם, בארמון, עמדו האחים ומול עיניו הבוכיות של יוסף, חשו עצמם עירומים ומבוזים בעיני עצמם…

העוקב אחר הפרשיות "מקץ-ויגש" יודע, שהאחים, ברדתם למצרים, היו נבוכים מאוד. הם לא קלטו את פשר התנהגותו המוזרה של המושל על הארץ. מדוע הוא מאשים, דווקא, אותם בריגול? מדוע מגלים הם את הכסף ששילמו בעד התבואה בתוך שקי התבואה הקנויה? מדוע רוצה המושל לראות את בנימין, דווקא? מדוע עורך הוא להם משתה מלכותי? וכיצד השתלשלו הדברים, שדווקא בנימין, שהתחבב על המושל, הוא שגנב את הגביע? הם חשו שהם נקלעו אל תוככי טירוף-מערכות מוחלט, שאין ממנו מוצא, ובעיקר טירוף מערכות ללא פשר.

אולם, בהישמע המלים: "אני יוסף" – סרו כל השאלות בבת אחת. הם לא נזקקו להסבר התנהגותו. שתי המלים הללו הרימו את המסך, ופתרו את התעלומה כולה. לפתע – הבינו הכל.

אז מה עוד ניתן להפיק מסיום מרגש זה?

אכן, איש אמונה מסדר-גודל של "החפץ חיים" (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין – מענקי הרוח בדור שלפנינו, נפטר ב-1934) הצמיחו לו שתי מילים אלה כנפי תקווה מגביהת עוף. וכך אמר:

"גם אנו, כאחי יוסף, מתרוצצים על פני תבל זו נבוכים, מלאי שאלות כרימון. ההנהגה האלוקית אינה מובנת לנו כלל. מדוע צדיק ורע לו ורשע וטוב לו? מדוע שולט הרע בעולם? מדוע עם ישראל סובל? (ואנו נוסיף לשאלות אלו את השאלות על השואה.) ועוד ועוד. אך מה שברור הוא, שביום הגאולה, כשתישמע מקצה העולם ועד קצהו בשורת אמת: "אני ה' לא שניתי" (ירמיה ו) – יורם הפרגוד, וייעלמו כל השאלות כלא היו. נבין את הכל רטרואקטיבית מתוך הפרספקטיבה החדשה שתוענק לנו – ממש כאחי יוסף", סיים ה"חפץ חיים" את דברי נחמתו."